ניזאר חמדון. מסע דיפלומטי. זיכרונות השגריר ניזאר חמדון (אוהיו, ארה"ב, 2024) [סיכום וביקורת]

 ניזאר חמדון. מסע דיפלומטי. זיכרונות השגריר ניזאר חמדון (אוהיו, ארה"ב, 2024)

نزار حمدون, رحلة حياة دبلوماسية: مذكرات السفير نزار حمدون

(Ohio, USA: Ohio Publishing & Academic Services, 2024). 439 pages. Kindle Editon).

ניזאר חמדון  (Nizar Hamdoon) (4.7.2003-18.5.1944)  היה דיפלומט עיראקי אשר מילא שורה של תפקידים בתקופת משטרו של סדאם חוסיין (2003-1979). הוא היה שגריר עיראק בארה"ב (1987-1984), סגן שר החוץ (1992-1987), שגריר עיראק באו"ם (1998-1992)        ותת שר החוץ (2001-1999). הקריירה של חמדון הסתיימה ב-2001 כאשר שר החוץ החדש סילק אותו ממשרד החוץ. חמדון הועלה לכאורה לעבודה במשרד הנשיאות, אבל תפקידו שם היה סמלי בעיקרו.

חמדון הגיע לארה"ב בפברואר  2003 – לפני הפלישה האמריקאית לארצו שהחלה באותה השנה במארס – לטיפול כימותרפי והתכונן לחזור לעיראק ביוני. הוא נפטר ממחלת הסרטן ביולי 2003 בארה"ב וגופתו הועברה לעיראק.

המחבר החל בכתיבת הספר בתחילת שנת 2000 וסיים ביולי 2002. לדבריו, הוא חיבר את כתב היד של ספרו,  תוך הנחה לאפשרות שיפורסם אחרי מותו, ובתנאי שפרסומו לא יפגע באשתו ובנותיו, ועל כן עיתוי הפרסום יעשה לפי שיקול דעתן. ספרו מגיע עד לסיום המלחמה לשחרור כוויית מידי עיראק במארס 1991. הסיכום משקף את גרסתו של חמדון. הערות, כמו "לדברי חמדון", נועדו להדגשה בלבד. לסיכום הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסיומו.

חייו עד לפעילותו הדיפלומטית, 1983-1944

ילדותו וחינוכו     ניזאר חמדון נולד בבגדאד  במשפחה שהשתייכה למעמד הבינוני. אביו סעיד, יליד 1919, היה בוגר המכללה הצבאית (1941-1938) ושירת כקצין בצבא החל מ-1944. כמו כן שירת ב"משמר המלכותי", בהגיעו לדרגת תת אלוף  (مقدم لواء). הוא נעצר ב-14 ביולי 1958, על רקע המהפכה שהתחוללה באותו היום והדיחה את המשטר המלוכני.  העילה למאסרו הייתה קרבתו למשפחת המלוכה, כולל  המלך פייסל השני ויורש העצר עבד אל-אילה, והיותו בשנים 1949-1948 מפקד תחנת המעצר אבו גרייב. [בתעתיק אבו ע'ריב]. לא הוטחה כלפיו האשמה בעינויים, ולכן השלטונות הסתפקו במאסרו למשך 99 ימים ובמאסר בית למשך שנה. אימו של המחבר סעדיה [לפי התעתיק] נולדה ב-1928  והייתה עקרת בית למופת, אשר דאגה לאביו ולחינוך ארבעת הילדים.

אביו אהב מאוד רכיבה על סוסים, השתתף במרוצי סוסים, והִקנה את האהבה לרכיבה לבנו ניזאר.  המחבר זכה פעמיים בפרס ראשון בתחרות למרוצי סוסים לילדים, וקיבל את הפרסים ישירות מהמלך פייסל. בשנת 1956 חמדון החל בלימודיו התיכוניים במכללת בגדאד היוקרתית. המוסד הזה נוסד בשנות ה-30 על ידי הישועים האמריקאים (ונסגר ב-1969 מפאת המגמה האנטי אמריקאית של המשטר בעיראק), למדו בו בעיקר בני האריסטוקרטיה, ועל כן, לולא מימון לימודיו בידי דודו סאלם, לא היה זוכה ללמוד בו. בנעוריו, כמו רוב התלמידים בסביבתו, התלהב מגמאל עבד אל-נאצר, כמנהיג כלל ערבי, המתנגד לאימפריאליזם ותומך במאבק הערבי באלג'יריה ובפלסטין. הוא שמר מתחת לכרית שלו תמונות שונות של נאצר, אותן רכש מחנות בה נמכרו באופן בלתי חוקי.

כניסה לחיים הפוליטיים       המחבר גדל בסביבה שמרנית. הוריו צמו במהלך כל חג הרמדאן ואימו לבשה עבאיה ביציאה מביתה. אביו,  לאור הרקע הדתי שלו,  עבודתו היומית עם המלך ויורש העצר ועם ראש הממשלה נורי אל-סעיד ואחרים, ועבודתו הקודמת כמנהל צבאי של בית המעצר אבו ג'רייב שכלל  אסירים קומוניסטים – היה חדור שנאה לקומוניסטים ולקומוניזם. בהשפעת הרקע הזה גם למחבר היה יחס עוין לקומוניסטים. כמו כן הושפע מידידיו  בבית הספר, אשר תמכו במפלגת הבעת' והתנגדו לקומוניזם. המחבר הצטרף  לבעת' בשנת 1959, בגיל 15. (בדיעבד התברר לו כי ב-1959 מעמדו במפלגה היה "תומך" בלבד, ורק ב-1964 היה לחבר במפלגה.) יש לציין כי בתקופת שלטונו של עבד אל-כרים אל-קאסם בעיראק (1963-1958) פעילות מפלגת הבעת', ככלל, התנהלה במחתרת. לאחר סיום לימודיו התיכוניים, ב-1960 המשיך חמדון בלימודים במכללת ההנדסה במחלקת אדריכלות. מאז אותה השנה הוא התמסר לפעילות המפלגתית הסודית הן באזור מגוריו והן בקרב סטודנטים. הוא נשא לפני חברי המפלגה נאומים, לרוב קצרים, לביאור עמדת המפלגה בנושא כלשהו. כמו כן השתתף בכל ההפגנות שערכה המפלגה, וגם במחאת סטודנטים במכללת המדעים, שנערכה ימים ספורים לפני ה-8 בפברואר 1963, תאריך בו התחוללה מהפכת הבעת'.

פעילותו בתקופת השלטון הראשונה של הבעת' פברואר-נובמבר 1963 בלילה שבין ה-7 ל-8 בפברואר 1963 חזר חמדון לביתו אחר חצות, ולא פגש את חבר המנגנון המיוחד של המפלגה –אשר כפי שהתברר לו בדיעבד – בא לעדכנו על מה שעומד להתרחש ולתת הוראות בהתאם. בבוקר ה-8 בפברואר הלך המחבר כהרגלו למכללה, כאשר ראה מטוסים יורים על משרד ההגנה. בעקבות זה מיהר לקבל הוראות מהמפלגה. הוטל עליו למלא משימות ב"משמר לאומי" שנועד להגן על המהפכה. הוא הוצב עם שניים מחבריו בנקודת ביקורת בבגדאד והם קיבלו רובים ישנים, למרות שאף אחד מהם מעולם לא עבר אימונים לשימוש בנשק.

במשך תשעת חודשי שלטונו של הבעת' הידרדר מעמדה של המפלגה מפאת "הפעולות עקובות מדם נגד אויביה הפוליטיים ופעולות מנגנון המשמר הלאומי בגיל הנעורים", וכמו כן בעקבות חילוקי דעות בין המשמר הלאומי לצבא. המצב הזה סלל את הדרך לתפיסת השלטון בידי עבד אל-סלאם עארף ומספר אנשי צבא ב-18 בנובמבר 1963. "בימים האחרונים לפני נפילת השלטון", המחבר יחד  עם קבוצת חבריו מסרו את הנשק המפלגתי למטה המשמר הלאומי, "במחאה על הקרע שהתרחש בין המשמר לצבא מצד אחד, ובין אגפי הימין והשמאל במסגרת המפלגה".

שנים 1968-1963 אחר "הפיכת נובמבר", כדבריו, הוא לא ניתק את קשריו עם המפלגה. מאמצע שנות ה-60 מילא חמדון תפקידים בכירים מטעם הבעת' ב"התאחדות הלאומית של הסטודנטים" בעיראק, ארגון אשר המחבר היה אחד ממייסדיו ב-1962. ב-5 ביוני 1967 עמדה להיערך מסיבת סיום לימודיו באוניברסיטה, אבל היא בוטלה מפאת "יום הכישלון" (נַכְּסה)  [פרוץ מלחמת ששת הימים]. בפברואר 1968 חמדון התגייס לצבא ובמשך חמישה חודשים למד במכללה לקציני מילואים. הרקע הצבאי של אביו וחינוכו עמדו מאחורי רצונו לשרת בצבא. בסוף יוני  1968 הוא סיים את לימודיו במכללה הצבאית והוענקה לו דרגה של סגן (ملازم) מהנדס מילואים.

פעילותו המפלגתית בתקופת השלטון השנייה של הבעת', 17 ביולי 1968-ספטמבר 1983     ב-16 ביולי 1968 היה עליו להתייצב  בבסיס חיל האוויר בעיר מוסול כקצין אדריכל. ביום נסיעתו ברכבת מבגדאד למוסול נודע לו מטרנזיסטור על פרוץ "הפיכה" (כך במקור) בבגדאד.  מעמדו המפלגתי בבסיס במוסול עלה בהדרגה  מחבר בארגון הבעת' בו עד לאחראי על הארגון הבעת'י בכל הבסיס. ביוני 1969, בהתאם להוראת המפלגה, הוא הועבר לבסיס "אל-וליד" (H3) במערב עיראק, ושוב התקדם בדרג המפלגתי ונבחר ללשכה המפלגתית של חיל האוויר.

לאחר שחרורו הרשמי מן הצבא באוקטובר 1970, התמנה חמדון כחבר בסניף הצבאי המפלגתי בבגדאד, ובהמשך באותו התפקיד בעיר בסרה. ב-21 באפריל 1971 הועבר חמדון למשרד  (مكتب) הסורי בהנהגה הכלל ערבית  (ألقيادة  القومية) של הבעת'. בראשות המשרד הזה התחלפו חברים אחדים עד שנטל את התפקיד נאזם כזאז (ناظم كزاز). המחבר הכיר אותו עוד מתקופת לימודיו במכללה. הוא היה אדם בעל אופי שקט, קר מזג ולא ניתן היה להבחין ברגשות על פניו, וגם לא בביקורת או רטינה כלפי מדיניות ההנהגה. ביולי 1973 כזאר השתתף בישיבת ערב ארוכה בסניף, בלי שניכר בו כל סימן למתיחות או לחיפזון, וזאת ממש לפני שביצע ניסיון הפיכה כושל נגד המשטר. לאחר הוצאתו להורג של כזאר, נטל את מקומו טה יאסין אל-ג'זראווי [בתעתיק אל-ג'זראוי, לימים טה יאסין רמדאן]. בתקופת כהונתו של טה אל-ג'זראווי, לא היו יחסיו של המחבר אתו בשום פנים ואופן הדוקים באופן אישי, ועם זאת לא התעוררו בעיות חשובות בין השניים. ב-1975 כתב ניזאר חמדון דוח עבור סגן הנשיא דאז סדאם חוסיין, בתחום פוליטי (אותו אינו זוכר). כעבר זמן מה קיבל חמדון בדואר סכום כסף בצורת תשר. בעקבות זה פנה המחבר בכתב לסדאם חוסיין בו התנצל על קבלת התשר. למחרת טלפן סדאם חוסיין עצמו לחמדון  ואמר כי סכום הכסף שקיבל ניתן לו לא עבור הדוח שחיבר, אלא בתור הערכה אישית. במהלך 11 שנות עבודתו במשרד הסורי לא האמין חמדון ברצינות ביכולת פעילותו של  המשרד לשנות את המשטר הסורי. החומר האנושי אתו פעל המשרד היה פליטים סורים בעיראק, אשר קשריהם בתוך סוריה היו מצומצמים. כללית, דמתה העבודה לפעילות מודיעין ואף להפעלת כנופיות, אשר לא נרתעו לנקוט באלימות. ב-28 בספטמבר 1977 כתב המחבר איגרת לסדאם חוסיין בה התלונן על חוסר יעילותו של המשרד הסורי בו עבד.

ב-15 באפריל 1981 פנה חמדון באיגרת לנשיא עיראק [מאז יולי 1979] סדאם חוסיין, בצירוף איגרת מידידו של המחבר סמיר אל-נג'ם, אותה כתב הידיד לפני תשעה חודשים, אבל אף אחד לא העז לשלוח אותה לסדאם. באותה האיגרת הכחיש סמיר את האשמות נגדו לפיהן ידע על "המזימה" של שנת 1979 [להדיח את סדאם]. לנוכח ההאשמות האלה, סמיר פוטר מעבודתו והיה קרוב להיות מוצא להורג. בעקבות איגרתו של המחבר, מצבו של סמיר "נוּרמל" בהדרגה, הוא הוחזר לתפקידו כמנהל ב"נתיבי התעופה העיראקיים" [חברת התעופה של עיראק], וב-1992 הוא אף נעשה חבר בהנהגה הארצית של המפלגה. 

באיגרת מ-20 בספטמבר 1981  לסדאם חוסיין מתח חמדון ביקורת על ההסברה של המשטר. בין היתר שאל את הנשיא: "מדוע מתפרסמות תמונותיך מדי יום בשלושה עיתונים מזה שנה שלמה. אינני מבין ממש מה המטרה. איזו תיאוריה תקשורתית מוצלחת מצריכה זאת". בסיום איגרתו מציין המחבר כי תמונתו של סדאם שוכנת בליבו כל עיראקי אציל, ובדומה לכך תבונתו – "אבל  לא בגלל שתמונותיך הודפסו והופצו, אלא הודות לתפקידך הייחודי בהנהגה ובמעש". מייד למחרת ובמשך ימים אחדים נעלמה תמונתו של סדאם מכל העיתונים היומיים, אשר לפני כן פורסמה בעמודיהם הראשונים. אולם לאחר ימים אחדים, כנראה שר ההסברה לטיף נסיף ג'אסם [בתעתיק נציף] הצליח לשכנע את הנשיא כי תמונתו בעיתונים מבטאת סמל אשר לא ניתן לוותר עליו, והמצב הקודם חזר ואף גבר עד עצם היום הזה [כלומר עד סיום כתיבת ספרו בסביבות 2002].

בנובמבר 1981 מונה המחבר לסגן (وكيل)  מיניסטריון התרבות וההסברה. כנראה מינויו לתפקיד נעשה בעקבות איגרתו לסדאם בה עמד על מגרעות ההסברה. אבל לאחר המינוי לא נעשה המחבר אחראי, ולוּ באופן חלקי, על פעולות ההסברה היומית אותה המשיך לנהל לטיף ג'אסם. האיש היה ידוע בבורותו הגמורה בהכרת המצב בחוץ לארץ ואף בחברה העיראקית. ללטיף ג'אסם היה תפקיד עיקרי בעיצוב הסברת המשטר מאז שנות ה-80. זו התאפיינה בצביעות, ובגיוס כל אמצעי  ההסברה לפולחן האישיות של המנהיג סדאם חוסיין, בהם התקשורת הכתובה והמשודרת, הזמר, השירים והסיפורים, הציור והאופנה. במהלך עבודתו עם ג'אסם  המחבר היה אחראי על האומנות הפלסטית, המוזיקה, עתיקות, מורשת תרבותית ואופנה – בעוד ההסברה הרחבה להמונים הייתה נתונה לרשותו הבלעדית של ג'אסם.  עם זאת מקובלת על המחבר הדעה לפיה הנשיא היה "מהנדס" של כל מאפייני המשטר, כולל ההסברה, בעוד לאחרים היה רק תפקיד משני במחזה.

[בספטמבר 1980 פלשה עיראק לאיראן והחלה מלחמה בין שתי המדינות שעתידה הייתה להימשך שמונה שנים.] ב-31 באוקטובר 1981 כתב המחבר לנשיא: לאחר 14 חודשים [כך במקור] מתחילת המלחמה נגד איראן, ולאחר שאתה הנשיא הדגשתָ באופן אישי כי לא רצינו במלחמה, אלא האיראנים  רצו בה, "ואנחנו נאלצנו להילחם בהם מאדמתם ועריהם, [כך] עדיף מאשר מאדמתנו וערינו" – מזה ימים אחדים מופיע בתקשורת הסבר שונה. לפי ההסבר החדש, למלחמה שלנו עִם הפרסים ממד אידיאולוגי. גרסה כזו מסוכנת. הטענה כי על אזרח עיראקי להקריב את אחיו, אביו או בניו בגלל מלחמה אידיאולוגית ארוכה, לא תשכנע אף עיראקי, גם אם יעמיד פנים מתוך פחד. נוסף לכך, כמחצית מעמינו וצבאנו שיעי, והחלק הזה יפרש את המלחמה [נגד הפרסים השיעים] כמלחמה עדתית-דתית. עוד טען המחבר כי פרסום יותר מעשר תמונות של הנשיא בעיתון יומי אחד דווקא מזיק לדמותו.

ב-4 באפריל 1982 לאחר שעיראק הפסידה בקרב על שוּש (שושן) [שוכנת במחוז אהוואז, סמוך לגבול עם עיראק], פנה המחבר באיגרת לנשיא וזו לשונה: "כל האנשים יודעים שאנו נסוגונו לאחר קרב אכזר". נאלצנו לסגת, "אלפי שבויים עיראקים –  בעוד התקשורת (כטחנות הרוח) ממשיכה לדבר על התקדמות צבאנו וניצחון כביכול על הפרסים". המחבר משווה את התנהלות התקשורת העיראקית בהקשר הזה, לזו של כלי התקשורת הערביים בהקשר למפלה ב-5 ביוני [1967, ב"מלחמת ששת הימים"], התנהלות עליה מתח הבעת' ביקורת בזמנו.

פעילותו הדיפלומטית בוושינגטון, ספטמבר 1983-ספטמבר 1987

כבר ב-1982 ניכרו מגמות במדיניות החוץ של בגדאד, אשר נועדו להיות לשביעות רצונה של וושינגטון. המשרד הפלסטיני של אבו נידאל [מנהיג ארגון טרור פלסטיני קיצוני במיוחד שפרש מפת"ח] נסגר בבגדאד. כמו כן, [ב-25 באוגוסט 1982]  בשיחה של סדאם חוסיין עם חבר הקונגרס האמריקאי סטיבן סולרז (Stephen Solarz) [יהודי] בבגדאד, הביע הנשיא הבנה לצורך של ישראל בביטחון בתמורה להשגת  זכויותיהם הלאומיות של הפלסטינים.

[טארק עזיז כיהן כשר החוץ של עיראק ב-1991-1983 וסגן ראש הממשלה ב-2003-1979.] ביולי  1983 [כך במקור] הזמין טארק עזיז את ניזאר חמדון למשרדו והודיע לו שברצונו לשלוח אותו לוושינגטון כדי להיות אחראי על משרד האינטרסים של עיראק בה [בשנים 1984-1967 לא התקיימו קשרים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות ועיראק יוצגה בבירה האמריקאית באמצעות משרד אינטרסים]. לפני כן, לא העלה המחבר על דעתו כלל שהוא יהפוך לדיפלומט, אבל הוא נענה לבקשה  ללא היסוס.

ב-29 באוגוסט 1983 [כך במקור] תדרך טארק עזיז את חמדון לפני צאתו לארה"ב. עזיז ציין כי מתוך  850 חברות מסחריות הפועלות בעיראק, יותר מ-500 הן מערביות, "על אף קיומם של קשרים מיוחדים בינינו לברית המועצות". עזיז המשיך: הסגנון המתון בנושאי חוץ בו נוקטת עיראק אינו מהלך טקטי, כפי שסבורים האמריקאים, אלא תוצאה מבגרותה של הנהגתה, אשר זנחה פנטזיות, כמו הפלת משטרים, ונוקטת מדיניות מציאותית.  "ואפילו עמדת ההנהגה בבעיית פלסטין נבנית על נתוני המציאות".

 במחצית הראשונה של ספטמבר 1983 ביקר חמדון בארה"ב במשלחת רשמית יחד עם עיסמת כיתאני [בתעתיק עצמת כתאני], אז סגן שר החוץ. מטרת הביקור הייתה לשכנע את האמריקאים להסיר את התנגדותם לעסקה להעברתם לעיראק של חמישה מטוסים צרפתיים מדגם סופר איטנדר (Super Etendard), מצוידים בטילי אקסוסט (Exocet)   נגד ספינות. השליחות הוכתרה בהצלחה, והמטוסים האלה מילאו תפקיד חשוב בנטרול חיל הים האיראני במהלך השנים הבאות.

בסוף 1983 חל שיפור ברור, ממש התחממות, בקשרים בין עיראק לארה"ב. זאת לאחר שממשל רונלד רייגן העריך כי כפות המאזניים במלחמת עיראק-איראן נוטות לטובת איראן, מצב שיצר איום כלפי ביטחון מדינות המפרץ – מקור אנרגיה חשוב ביותר עבור המערב. חמדון, אשר החל לעבוד בקביעות בארה"ב מאז 1 בנובמבר 1983, פעל להשגת תמיכה אמריקאית בהפעלת לחץ על איראן כדי לאלצה לסיים את המלחמה.

חידוש הקשרים הדיפלומטיים, נובמבר 1984   ב-7 וב-8 בנובמבר 1984 בבגדאד, בפגישות בין טארק עזיז לעוזרו של שר החוץ האמריקאי ריצ'רד מרפי (Murphy), נענתה עיראק להצעה האמריקאית לחדש את הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. הוסכם כי ההצהרה על כך תפורסם בסוף אותו החודש, בעת ביקורו של טארק עזיז בארה"ב.  ב-27-21 בנובמבר 1984 ביקר טארק עזיז בוושינגטון, וב-26 בנובמבר התקיימה פגישתו עם הנשיא רייגן. באותו היום פורסמה הודעה על חידוש מלא של הקשרים הדיפלומטיים בין עיראק לארה"ב, ועזיז הודיע על החלטת ארצו למנות את ניזאר חמדון לשגריר בארה"ב.

ב-5 במארס 1985 הגיש חמדון את כתב האמנה לנשיא רייגן בתור שגריר עיראק בארה"ב. כמקובל בוושינגטון, בטקס מסירת כתב האמנה נלוותה לשגריר משפחתו, שכללה את אשתו ובתו עלא שהייתה רק בת שישה חודשים. התינוקת החלה לבכות, ניסיונות להרגיעה, כולל מהנשיא עצמו, לא הועילו, ולכן לאחר הצילום בתחילת הטקס, היא הועברה יחד עם אימה לחדר הסמוך. חמדון אמר בטקס כי פיתוח הקשרים של ארצו עם ארה"ב "ישרת את סוגיית השלום בעולם והיציבות באזורנו". כמו כן הדגיש את רצון ארצו, "נשיאו ועמו" [בלי אזכור שמו של סדאם חוסיין] בפיתוח הקשרים עם ארה"ב.

כאמור, כבר החל מ-1982 הסתמנו מגמות חיוביות בקשרים בין עיראק לארה"ב, אשר התחזקו בבירור ב-1984-1983, עוד לפני חידושם הפורמלי של היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. חמדון ניסה לנצל את כינונם מחדש של היחסים הדיפלומטיים כדי להרחיב את הקשרים בין שתי המדינות במישורים הכלכלי, הביטחוני והפוליטי, במיוחד בהקשר למלחמה נגד איראן.

החל מינואר 1984 חמדון היה מעורב בטיפול בפרויקט אמריקאי להקמת צינור להובלת נפט מעיראק לנמל עקבה שבירדן. הפרויקט נועד להבטיח ייצוא נפט עיראקי בזמן מלחמה, מחוץ לטווח פעילותה של איראן. אבל בסופו של דבר הפרויקט לא יצא אל הפועל, כנראה בגלל היעדר מימון מצד חברת בכטל (Bechtel) האמריקאית. כמו כן עיראק מצאה פתרון אלטרנטיבי באמצעות הקמת צינורות נפט משטחה לערב הסעודית ולתורכיה. ניסיון אחרון לקדם את הפרויקט של צינור הנפט לעקבה התקיים בשיחה ב-31 באוקטובר 1985 בוושינגטון בין חמדון לבין ויליאם קלארק (Clark), יועץ לביטחון לאומי בשנים 1983-1982 של הנשיא רייגן, אשר המשיך לשמור על קשרים עם הנשיא המכהן. על אף שקלארק הביע נכונות לקדם את הפרויקט, המיזם נתקע – מה עוד שהוראתו של סדאם חוסיין הייתה להמשיך לדון בנושא הצינור, "בלי לתת התחייבות  קונקרטית".

עוד לפני חידוש הקשרים הדיפלומטיים בין בגדאד לוושינגטון הסכימה ארה"ב לסייע לעיראק במלחמה נגד איראן במישורים המודיעיני והלוגיסטי. בתחילת פברואר 1984 בוושינגטון, נפגש חמדון עם ויליאם איגלטון (William Eagleton), ראש משרד האינטרסים של ארה"ב בעיראק, בנושא הסדרת מסירת מידע לעיראק על תנועותיו של הצבא האיראני. בהמשך, משרד  החוץ העיראקי מסר למחבר כי הצד האמריקאי הסכים למסור מידע כזה לצד העיראקי ונענה לעמדתה של בגדאד, כי מדובר במסירת מידע חד צדדי מהאמריקאים ולא בהחלפת מידע מודיעיני בין שני הצדדים. ב-18 בפברואר 1984 עדכן איגלטון את סגן שר החוץ העיראקי על התפתחות חיובית בבקשתה של עיראק לשלוח לה משאיות אזרחיות, תוך ידיעה שניתן להשתמש בהן למטרות צבאיות.

במקביל לטיפוח הקשרים עם ארה"ב, ניסתה עיראק לשכנע את האמריקאים בדבר היעדר אופציה בידם לשיפור הקשרים עם איראן. בשלהי נובמבר 1984, טארק עזיז, במהלך פגישותיו הנפרדות  בוושינגטון, עם סגן הנשיא ג'ורג' בוש ועם היועץ לביטחון לאומי רוברט מקפרלן, טען כי אין לצפות להתמתנותו של המשטר האיראני, בין אם בחייו של המנהיג העליון חומייני או במותו. זאת כיוון שהמשטר הזה  מושתת על הדת ואינו מסוגל לוותר על גישתו – בניגוד לתמורות שהתחוללו במשטרים מהפכניים אחדים במדינות קומוניסטיות ובמדינות בעולם השלישי.

פעילותו של השגריר בוושינגטון    באפריל 1985 הוחזר המחבר לעיראק, בדומה לשגרירים אחרים, כדי לחיות חודש בחזית מול איראן, והוא הוצב באזור בסרה (בתעתיק בצרה). הוא גר במשך שלושה שבעות עם קצינים וחיילים בחזית, ובאופן אקראי ראה אצל אחד הקצינים מפה צבעונית אותה מצא אצל שבוי איראני. במפה הזו ערב הסעודית כונתה ערביסטאן ונמתחו חיצים ירוקים  מאיראן לעיראק שהגיעו לבגדאד ולכרבלא, ובהמשך חיצים ירוקים נוספים לכיוון מערב וישראל. מהמפה התברר חלומו של חומייני לכבוש את עיראק בתור תחנה לכיבוש פלסטין. בשובו לוושינגטון, לקח המחבר את המפה אתו, שכפל אותה במאות עותקים, וחילק אותם בעיקר בקרב חברי הסנאט והקונגרס. מטרתו הייתה להביא לידיעת הממשל האמריקאי כי איראן מהווה לא רק איום על עיראק, אלא גם על אינטרסים של ארה"ב וישראל, ועל כן חייבת וושינגטון לשתף פעולה עם בגדאד כדי לסכל את כוונותיה של טהראן.  המחבר עסק באופן אינטנסיבי בהסברת עמדת ארצו בקרב מגוון גורמים: חברי הסנאט והקונגרס, אנשי ממשל, אנשי תקשורת, אמריקאים ממוצא ערבי, מרכזי מחקר ואוניברסיטאות. הוא הרחיב את פעילותו ההסברתית גם מחוץ לוושינגטון ובמהלך שלוש שנותיו בארה"ב ביקר ביותר מ-36 מדינות בה.

בדו"ח של משרד החוץ שנמסר לנשיאות העיראקית צוין כי ב-25 ביוני 1985 החליט הקונגרס האמריקאי לא לכלול את עיראק ברשימת [תומכי] הטרור הבינלאומי וכי ההחלטה הזו התקבלה בזכות מאמציה האינטנסיביים של השגרירות בוושינגטון. להכשלת ההחלטה לכלול מחדש את עיראק ברשימת הטרור הבינלאומי, הפעילה השגרירות חברות אמריקאיות בעלות אינטרסים בעיראק, במיוחד אותן החברות הנמצאות באזורי בחירה של חברי קונגרס הרלוונטיים להחלטה הזו. בהקשר זה צוין שינוי בעמדתו של חבר הקונגרס הווארד ברמן (Howard Berman)  [יהודי]  מקליפורניה, אשר בלעדיו לא ניתן היה להשמיט את עיראק מרשימת תומכי הטרור. עד כאן הודעת משרד החוץ. המחבר מוסיף כי הוא נפגש יותר מפעם עם ברמן, כדי להשפיע על עמדתו.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני   על מנת שחילוקי הדעות העמוקים בין בגדאד לוושינגטון בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי לא יעיבו על קשרי שתי המדינות, השתדלה עיראק לנקוט עמדה מתחמקת בנושא. בפגישתו של טארק עזיז עם הוועדה לענייני חוץ בקונגרס ב-29 בנובמבר 1984, בשאלה על מידת קבלתה של עיראק את החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון, השיב השר כי עיראק אינה צד ישיר בסכסוך הערבי-ישראלי ועל כן אין לה עמדה ביחס להחלטות האלה. הוא הוסיף כי עיראק לא תתנגד לכל החלטה ביחס לסכסוך אותו יקבלו הפלסטינים. כמו כן נהג הצד העיראקי להפציר באמריקאים לבחון מחדש את עמדתם כלפי אש"ף לאור התמתנותו, לדבריהם.

פרשת אקילה לאורו  (Achille Lauro), אוקטובר 1985     [ב-9-8 באוקטובר 1985 נחטפה אונייה איטלקית "אקִילֶה לָאוּרוֹ" בידי "החזית לשחרור פלסטין", בראשות מוחמד אבו עבאס. במהלך החטיפה, נרצח על ידי המחבלים נוסע אמריקאי, יהודי נכה ליאון קלינגהופר, וגופתו הושלכה לים. לאחר סיום הפרשה, מוחמד אבו עבאס מצא מקלט בעיראק.] [בשלהי אוקטובר 1985 [?]  פנה שגריר ארה"ב בעיראק דיוויד ניוטון (Newton) למשרד החוץ העיראקי ומסר שאם אבו עבאס יגיע לבגדאד, ארה"ב תבקש להסגירו. על כך השיב סגן השר במשרד, וִסאם אל-זַהַאוִי [לפי תעתיק], שאבו עבאס אינו נמצא בעיראק. הדיפלומט העיראקי הבהיר כי אבו עבאס משתייך לארגון ערבי מוכר [לגיטימי] אש"ף וכי  עיראק תקבל את אבו עבאס בברכה אם יבוא אליה ותסרב להסגירו.

בשונה מעמיתו הזוטר, טארק עזיז העדיף לנקוט בגישה מתחמקת ולהימנע מעימות בנושא הסגרתו של עבאס.  בעת דיוניו בנובמבר 1985 בנושא עם ריצ'רד מרפי (Murphy), עוזר שר החוץ האמריקאי לענייני המזרח התיכון,  ועם דיוויד ניוטון, אמר עזיז כי לפי המידע שבידי עיראק, פעולת הארגון הפלסטיני באונייה אקילה לאורו התכוונה להיות נגד ישראל, ואנו לא נעשה דבר כדי להגן על ישראל. אבל אם נדע על פעולה  שתפגע בארה"ב או במדינה אחרת, ננקוט במאמצים למניעתה.  עוד אמר כי הקבוצה שפעלה באקילה לאורו טענה כי מטרתה לפגוע בישראל וכי לא התכוונה להרוג את האזרח האמריקאי. כעת הנושא נתון בידי השלטונות של איטליה, "ואם יחליטו האיטלקים שאבו עבאס או ארגונו אחראים לאירוע, נטפל בו כפי שטיפלנו עם אבו נידאל" [כלומר נגרשו].

בדיווח דיפלומטי עיראקי ב-19 בינואר 1986 נאמר, בנוגע לאבו עבאס, כי התקבלה הודעה מריצ'רד מרפי לפיה האמריקאים אינם חוקרים את הנושא ברצינות ולא יבקשו את הסגרתו עד שלא תוכח פומבית הימצאותו בעיראק. ב-12 בפברואר 1986 נפגש חמדון עם חבר הקונגרס הווארד ברמן [יהודי], שהיה ידוע כנוקט בקו קשיח נגד טרור. ברמן אמר כי אין בכוונתו עכשיו להגיש חוק בקונגרס בנושא [מעורבות] עיראק [בטרור]. ב-14 באפריל 1986  ביקש טארק עזיז מהשגריר ניוטון להודיע לוושינגטון "רשמית כי עבאס אינו נמצא בעיראק".

להלן עמדתו האישית והכֵּנָה של חמדון בפרשת אבו עבאס. חטיפת האונייה בוצעה על ידי ארגון "החזית לשחרור פלסטין" בראשות מוחמד אבו עבאס, אשר אנשיו רצחו אזרח אמריקאי נכה והשליכו את גופתו לים. "אחריותו של אבו עבאס לכך אינה שנויה במחלוקת, ואין זה מְשנה לגבי תפקידו להביא לסיום הפרשה [של החטיפה] בהמשך לאחר הרצח". אינני סבור כי העוּבדות האלה נעלמו ממוסדותיה הרשמיים של עיראק וגם העובדה שאבו עבאס נשא דרכון דיפלומטי עיראקי, וכי הוא הגיע לאחר האירוע לבגדאד. עד כאן דברי חמדון.

מאמצים לקדם קשרים כלכליים וביטחוניים עם ארה"ב    במהלך 1986 ניסו טארק עזיז וחמדון לקדם קשרים עם ארה"ב, באמצעותם, בין היתר, של ויליאם קלארק (Clark)  (אשר כאמור היה בעל קשרים עם הנשיא רייגן) וראש ה-CIA ויליאם קייסי (Casey). עיראק הייתה מעוניינת להגדיל את ייצוא הנפט לשוק האמריקאי אשר הגיע בתחילת 1986 למעל ל-100 אלף חביות ביום.

ב-19 במאי 1986 נפגש חמדון עם ויליאם קייסי במטה הסי-איי-אי בלנגלי (ליד וושינגטון). הפגישה התקיימה בעזרתו של ויליאם קלארק. על הפגישה הזו רשם המחבר דוח סודי ואישי לטארק עזיז. השגריר ביקש מארה"ב להפעיל יותר לחץ על בעלות בריתה באירופה, ובמיוחד על ישראל, כדי למנוע אספקת נשק וחלקי חילוף לאיראן. עוד אמר כי סיום המלחמה יפתח הזדמנויות גדולות לפעילות חברות אמריקאיות בעיראק.  ב-21 במאי   במכתב מחמדון  לטארק עזיז הוא ציין כי קלארק דן לאחרונה עם וליאם קייסי באפשרות "אספקת סוגי נשק מתקדמים לעיראק (בדרך כלשהי)  ובכמויות שאינן מצריכות להציגן לפני הקונגרס בהתאם לחוקה".

השלכות חשיפת פרשת מכירת נשק מתוצרת ארה"ב לאיראן ((Irangate בנובמבר 1986     במהלך 1984 נהגו בכירים אמריקאים לפרט באוזני עמיתיהם העיראקים את צעדיהם למניעת אספקת נשק אמריקאי או נשק המיוצר ברישיון אמריקאי לאיראן, ואף מסרו כי הם פועלים  גם למניעת הגעת נשק לא אמריקאי לאיראן, כמו מסין.

[ב־3 בנובמבר 1986 פרסם לראשונה העיתון הלבנוני "א-שיראע" ידיעה על כך שארצות הברית מוכרת נשק לאיראן.] על פי בקשתו של חמדון, ב-5 בנובמבר 1986 הוא נפגש עם ריצ'רד מרפי עוזר שר החוץ. מרפי הגיש מסמך אשר הדגיש כי לא חל שינוי במדיניותה של ארה"ב כלפי מלחמת איראן-עיראק; ארה"ב דוגלת בסיומה המהיר של המלחמה והיא תמשיך במדיניותה המתמדת למניעת העברת נשק לאיראן.

ב-14 בנובמבר 1986  קיבל המחבר מברק מבגדאד בו צוין כי הסיפור על ביקורו של רוברט מקפרלן, היועץ לביטחון לאומי לשעבר של הנשיא  רייגן לאיראן [במאי 1986] וניהול שיחות עם בכירים בה נכון. הביקור הזה הורס את אמינות מדיניותה של ארה"ב בנושא המלחמה, כאשר מתברר שבזמן בו שר החוץ ג'ורג' שולץ דן אתנו באמצעים להפסקת זרימת נשק לאיראן, הממשל האמריקאי ניסה לשחרר בני ערובה בתמורה לאספקת נשק ולעשיית "עסקאות מלוכלכות" עם טהראן. על כן הוחלט להודיע לראש הסי-איי-אי קייסי כי הזמן אינו מתאים לביקורו בבגדאד. זאת עד לקבלת הבהרות רשמיות באמצעות נציג מטעם הממשלה האמריקאית, רצוי בבגדאד – בעוד  דבריו של מרפי אינם מספקים. עד כאן לשון המברק.

באיגרת אשר שלח הנשיא רייגן לסדאם חוסיין ב-15 בנובמבר 1986  טען כי ארה"ב ממשיכה לתמוך בריסון ייצוא הנשק לאיראן, והנשק שהעבירה לאיראן לא יְשַנה את  המאזן במלחמה ולא יביא להארכתה. ב-18 בנובמבר 1986 שלח סדאם חוסיין תשובה לנשיא רייגן. תשובתו של הנשיא העיראקי הייתה ארוכה למדי, בערך פי 4 מזו של איגרתו של רייגן. סדאם דחה את הצדקות של רייגן לאספקת נשק והדגיש כי מדיניות זו מהווה "איום ישיר וסכנה לביטחונה ושלומה של ארצנו... תרומה ישירה בהארכת משך המלחמה... סתירה ברורה   בין ההצהרות וההתחייבויות אשר שמענו...מכם לאורך התקופה הקודמת לבין האמת שקרתה בפועל".

ב-16 בנובמבר 1985 שלח חמדון איגרת לטארק עזיז בה נאמר גם כי הוא קיים דיון ממושך עם שר ההגנה קספר ויינברגר ועם קייסי בסוגיית אספקת הנשק לאיראן מישראל ובחשיבות שישראל תמלא את התחייבותה הקודמת לאמריקאים להפסיק זאת.

ב-23 בנובמבר 1986 רשם השר טארק עזיז מכתב לחמדון ולעִסמַת [בתעתיק עצמת] כִּתַאני, שגריר עיראק הקבוע באו"ם דאז. המכתב הגיע לשניהם באמצעות שליח מיוחד – [דבר שמצביע על חשיבותו.] המכתב כלל הוראות לפעילות בארה"ב בתגובה לפרשת משלוח הנשק האמריקאי לאיראן. בשיחותיהם עם בכירים אמריקאים עליהם להסתמך על איגרתו של הנשיא סדאם חוסיין לרייגן,  אך בדומה לנשיא להימנע מצעדים העלולים לערער את הקשרים עם ארה"ב. יהיו כוונותיה של ארה"ב כלפי עיראק אשר יהיו, "איננו רוצים שאמריקה תהיה עוינת כלפינו", סיכם.

עזיז המשיך: "ברור לגמרי כי הממשל האמריקאי נהג בנו במשחק של רמאות ושקר". המודיעין [סי-איי-אי] השתתף בפועל [בעסקת הנשק עם איראן] והשר שולץ כנראה לא ידע את הפרטים, אבל בהחלט ידע שנשק אמריקאי מגיע לאיראן, בזמן שדיבר איתנו ועם שרים ערבים על הצורך למנוע אספקת נשק לאיראן. עזיז מצא לנכון לציין כי בזמן שקייסי פגש אותו בניו יורק וגילה עניין בהפצצות של עיראק נגד מטרות כלכליות באיראן, קייסי אישית השתתף במשלוח ציוד לאיראן להפלת מטוסיה של עיראק. את העוּבדות האלה עליכם לציין לפני בכירים אמריקאים בכנות ובבהירות, וכמו כן לפני חברי קונגרס בעלי השפעה על קבלת החלטות, בלי שתאמרו את הדברים האלה ישירות לכלי התקשורת האמריקאים.

עזיז הביע התנגדות להופעת שני המכותבים בהצהרות גלויות  במתקפה על הנשיא רייגן ובכירי הממשל האחראים לעסקה עם איראן. הפעילות הגלויה בנידון צריכה להיות מוגבלת ויש להתרכז יותר בפעילות בלתי פומבית. עליהם להתרכז באיסור העברת נשק לאיראן, ללא קשר לגודל וסוג כלי הנשק. ביחס לישראל, יש לטעון כי זו שאפה לגרור את אמריקה לטובת האינטרסים המיוחדים שלה על חשבון קשריה של אמריקה עם מדינות ערב. אם ישאלו אתכם, האם פרשת מכירת הנשק לאיראן תגביר את נטייתה של עיראק לטובת בריה"מ, עליכם לענות "שעיראק אינה מנהלת את מדיניותה על בסיס תגובות שליליות ועצבניות".

חמדון  אכן פתח במסע תעמולה אינטנסיבי נגד מכירת נשק לאיראן, בהדגישו את אופיו הטרוריסטי של המשטר האיראני, המהווה איום על היציבות באזור ועל האינטרסים האמריקאיים. הוא הביע את עמדתו בנידון באוזני הממשל, הקונגרס ובכלי התקשורת, וחיבר מאמרים ארוכים שפורסמו בעיתונים החשובים באמריקה, בהם "וושינגטון פוסט" ו"ניו יורק טיימס". השגריר היה שותף לעמדת שר החוץ של ארצו לפיה על עיראק להימנע מתגובה רשמית חריפה אשר עלולה "יותר לסבך את העניינים מאשר להועיל".

הודות לפעילותו, חוג התומכים  בוושינגטון בעמדתו נגד איראן  התרחב. אף "גורמים חשובים בלובי הישראלי" החלו להתבטא בגלוי כי ניצחונה של איראן במלחמה תפגע בישראל וכי מכירת הנשק לה הייתה טעות גדולה מצד ישראל וארה"ב.

ב-6 בנובמבר 1986 באיגרת אישית לטארק עזיז, מסר לו חמדון כי השגרירות הישראלית בוושינגטון מעוניינת ליצור קשר אתו. כידוע, המשיך המחבר, פניות כאלה כבר היו בעבר ותשובתה העקבית של עיראק הייתה כי אינה מעוניינת בקשר כזה. בפנייה האחרונה, שהועברה על ידי עיתונאי אמריקאי, נרמז בבירור כי ישראל מוכנה למכור נשק לעיראק, ללא ידיעת האמריקאים. השגריר הדגיש כי הוא השיב בשלילה נחרצת לפנייה הזו, אבל בכל זאת מוצא לנכון להביא לידיעת השר את ההצעה שקיבל.

חמדון שמע מידידיו האמריקאים כי נוצר גרעין קטן במשרד החוץ הישראלי שכונה "הלובי העיראקי", אשר שימש  כמשקל נגד ללובי האיראני באותו המיניסטריון. לחמדון נודע משמועות שאפילו יצחק רבין [שר הביטחון דאז] הודה באזני אישים אחדים כי זו הייתה טעות לתמוך באיראן והעלה אפשרות של פעילות עם עיראק. התוצאות החיוביות האלה הושגו מצדו ללא הפרת עמדתה הידועה של עיראק, שהתנגדה ליצירת קשר כלשהו עם אישים ישראלים.  

בהקשר לקיומן של פגישות בין חמדון לאישים ישראלים בוושינגטון, ראוי לציין את האירוע הבא. ב-4 ביולי 1990, בכהונתו כסגן שר החוץ,  קיבל חמדון ממזכירו של סדאם חוסיין מכתב סודי ואישי בו נתבקש לברר את נכונות הידיעה שהופיעה בעיתון הישראלי "ידיעות אחרונות" ב-13 ביוני 1990. לפי אותה הידיעה, חמדון, בתקופת כהונתו כשגריר ארצו בוושינגטון, קיים פגישות עם משה שחל, שר האנרגיה דאז בממשלת ישראל. חמדון העביר את תשובתו למזכיר הנשיא לפיה במהלך כהונתו כשגריר הוא קיבל פניות רבות מאישים אמריקאים (יהודים ואינם יהודים) לפגוש גורמים ישראלים. הפנייה לפגוש את משה שחל הוצעה לו פעמים אחדות על ידי חברי קונגרס, כנראה תוך ניצול העובדה כי שחל הוא במקורו יהודי עיראקי. תשובתו לפניות האלה הייתה כי עיראק אינה מעוניינת בקשרים עם ישראל, ובתור שגריר הוא מייצג את העמדה הזאת. חמדון מציין כי גם האישיות השנייה בשגרירות הישראלית בוושינגטון דאז, בנימין נתניהו (אשר לימים נעשה סגן שר החוץ ואחר כך ראש ממשלה) ניסה ליצור קשר ולפגוש אותו, באמצעות אישים אמריקאים, וחמדון דחה את ההצעות האלה לאלתר. 

ב-2 בדצמבר 1986 מינה רייגן את פרנק קַרְלוּצ'י ליועץ לביטחון לאומי. חמדון מצא לנכון לציין באיגרת לטארק עזיז כי כבר החל מ-1985 הוא כונן קשרים טובים עם קרלוצ'י ואף ארגן לו נסיעה לבגדאד באותה השנה, לקידום העסקים של החברה בבעלותו. קשריו  של חמדון עם קרלוצ'י התחזקו בעקבות מינויו ליועץ לביטחון לאומי והוא נמנה עם תומכי הנטייה הפרו עיראקית בממשל  במלחמה נגד איראן.

ב-18 בדצמבר 1986 שלח חמדון איגרת לסדאם חוסיין ולהלן עיקריה. השגריר פירט את פעילותו הענפה והמוצלחת בארה"ב למען פיתוח הקשרים עם המדינה הזו. כמו כן מצא  לנכון לציין כי במסע ההסברה שלו הוא התקבל בכבוד, "כיוון שההיגיון בו דיבר...הוא ההיגיון שלך במדיניות". על אף שבארה"ב הוא נחשב "לאחד השגרירים הערבים הבולטים אשר הגיעו לוושינגטון מזה עשרות שנים" – להערכה כזו הוא אינו זוכה במשרד החוץ בבגדאד, לפי מה שידוע לו. חמדון דחה את הטענה כי פרשת מכירת הנשק האמריקאי לאיראן היא כישלונו כשגריר. לדבריו, הסיבות והגורמים מאחורי הפרשה הזו "חזקים הרבה יותר מכל שגריר". חמדון רשם את האיגרת הזו לאחר שנודע לו כי "בחוגי ההנהגה בעיראק ובמשרד החוץ מדברים על כישלון השגריר" בפרשת מכירת הנשק לאיראן. חמדון לא קיבל תגובה כלשהי לאיגרתו, וגם לא הזדמן לו לפגוש את סדאם חוסיין, בעת שהיה מגיע לבגדאד לחופשה או להתייעצויות. 

 ב-6 בפברואר 1987 שלח השגריר מברק לשר [טארק עזיז] בו הציע לברר אפשרויות השגת "טכנולוגיות צבאיות הגנתיות" בין אם ישירות מאמריקה או מגורמים אחרים, כמו "ציוד להגנה על מטוסים נשיאותיים נגד נשק אנטי אווירי... או ציוד אחר מסעודיה או ממצרים או מירדן". השגריר העריך כי כתוצאה מההשלכות השליליות על הממשל בוושינגטון כתוצאה מפרשת מכירת הנשק האמריקאי לאיראן, קיימות מיטב ההזדמנויות לפעול  להשגת הפריטים הצבאיים  שצוינו לעיל. המחבר לא קיבל תשובה כלשהי למברק. אבל כאשר ב-11 בפברואר 1987 דיווח חמדון  במברק לנשיאות כי ריצ'רד ארמיטאג' (Armitage), עוזר שר ההגנה האמריקאי, הודיע לשגרירות על השגת הסכמה "לבקשתה של עיראק לציידה במערכת הגנה אלקטרונית עבור המטוס הפרטי [של הנשיא]" –  ב-22 בפברואר קיבל השגריר תשובה מהנשיאות שהדגישה כי "ההנחיה הקודמת [מ-12 בדצמבר 1986] בדבר היעדר צורך במערכת ההגנה עדיין קיימת". ב-2 במארס, בפגישה עם סגן הנשיא ג'ורג' בוש, ביקש חמדון לאפשר לעיראק לקבל מלוות לטווח קרוב ובינוני מ"הבנק לייצוא ולייבוא", וכמו כן להקל על קבלת "טכנולוגיות הגנתיות" אחדות באמצעות מדינות ערב. בוש הבטיח לדבר אישית בנושא המלוות עם מנהל הבנק, אך נמנע להשיב בנושא השני.

ב-25 בפברואר 1987 פרסם רייגן הודעה בה הטיל את האחריות על המשך המלחמה על איראן – בניגוד לעיראק התומכת בהפסקת המלחמה ובפתרון באמצעות משא ומתן. עוד נאמר בהודעה כי ארה"ב קוראת להפסקה מיידית של פעולות המלחמה, למשא ומתן ולנסיגת שני הצדדים לגבולותיהם. לדברי השגריר הייתה זו הודעה רשמית אמריקאית ראשנה שנטתה בבירור לטובת עמדה של עיראק. ב-30 במארס, בעקבות מאמציו האינטנסיביים של השגריר, פרסם הקונגרס הודעת תמיכה ברורה בעיראק, גינה את איראן על המשך כיבוש אדמותיה של עיראק וקרא לממשלה האמריקאית לתמוך במאמצים הבינלאומיים להחרמת הצד המתנגד להפסקת האש.

אבל בבגדאד לא התייחסו ברצינות הראויה להצהרות החיוביות מצד ארה"ב כלפי עיראק, וטארק עזיז אף פרסם הצהרה שלילית ביחס לוושינגטון ולמעשה האשימה על אי אימוץ העמדה העיראקית באופן מילולי. לאחר שהשגריר עדכן את השר עזיז שריצ'רד מרפי, עוזר שר החוץ, ביקש לראותו בעניין ההצהרות הבלתי ידידותיות כלפי אמריקה, קיבל השגריר הנחיות מהשר בנושא הפגישה הצפויה, בהן בראש וראשונה ביקורת על טיפולה של ארה"ב בעניין אספקת טילי קרקע-ים סיניים לאיראן. לדעת חמדון, השפה בה השתמש השר בהנחיותיו, אשר למעשה שיקפה את סגנונו של סדאם חוסיין, לא רק שלא הייתה דיפלומטית אלא ביטאה שחצנות ויהירות כלפי מעצמה. 

ארה"ב מגנה על מכליות הנפט של כוויית, אפריל 1987   ב-21 באפריל 1987 נפגש חמדון עם ריצ'רד מרפי ובאותו היום שלח דיווח על הפגישה, שנמשכה כשעה וחצי. השגריר פעל לפי ההנחיות שקיבל מהשר, אך מצא לנכון להעבירן בשפתו שלו, ולא בלשון הבלתי ראויה. להלן דברי מרפי. מרפי טען כי הלשון בה נקט טארק עזיז דומה לזו בה נקטה עיראק כלפי אמריקה בתחילת שנות ה-70. בנושא מכירת טילי קרקע-ים של סין לאיראן, ארה"ב התקשרה מבעוד מועד למדינות המפרץ ומדינות אחרות, כדי שיבקשו מסין לא למכור את הטילים. הבקשה להגן על האוניות [מכליות הנפט] של כוויית באה מכוויית, ולא מהצד האמריקאי. זמן קצר לאחר מכן חמדון חזר לבגדאד להתייעצויות, וטארק עזיז התחמק בדרכים שונות מניסיונותיו לברר מה גרם לנקיטת העמדה השלילית כלפי אמריקה. [מדברי מרפי יכול להשתמע כי עיראק הייתה מודאגת מהעלייה בנוכחות הצבאית האמריקאית בקרבתה, שתבוא כתוצאה מהסכמתה של ארה"ב להגן על מכליות של כוויית – ומכאן הטון השלילי של בגדאד כלפי וושינגטון.]

ב-12 ביוני 1987 נפגש טארק עזיז בניו יורק עם עוזר שר החוץ ריצ'רד מרפי בנוכחות המחבר ועִסְמַת כיתאני (בתעתיק עצמת כתאני), שגריר עיראק באו"ם. בנושא הנפת דגל אמריקאי על מכליות [נפט] של כוויית, אמר עזיז כי ארצו אינה מתנגדת למהלך הזה. עם זאת,  עיראק חוששת כי הנוכחות הצבאית המוגברת של האמריקאים במפרץ, תעורר חשדם של הסובייטים ותדחוף אותם לגלות עניין בקשרים עם איראן. חמדון מציין כי על אף עמדתה זו של עיראק, הגברת הנוכחות הצבאית האמריקאית במפרץ שירתה את עיראק. זאת כיוון  שההכנסות מהנפט של כוויית – אשר שינוּעוֹ במכליות זכה להגנה של כלי שיט ומטוסים אמריקאיים – שימשו למימון מלחמתה של עיראק נגד איראן.

פרשת הפגיעה העיראקית באונייה הצבאית האמריקאית "סטארק", מאי 1987  ב-17 במאי 1987 בשעה 16:30 התקשר לחמדון אדוארד ג'רג'יאן (Djerejian), אשר היה אז עוזרו של ריצ'רד מרפי, ומסר בקול עצוב ושקט שנודע לו כי מטוס מיראז' עיראקי תקף  אונייה צבאית אמריקאית בשם Stark במפרץ הפרסי וכי במהלך התקיפה נהרגו מלחים על סיפונה; ארצו דורשת הבהרות דחופות, בהנחה שהתקיפה לא נעשתה בכוונה. תוך פרק זמן קצר קיבל המחבר שיחת טלפון מרוברט אוקלי (Oakley), עוזרו של הנשיא לענייני המזרח התיכון, אשר הדגיש כי חשוב שבגדאד תפרסם במהירות תגובה והתנצלות על התקרית וכי רייגן עוקב מקרוב בנדון.  השגריר מיהר לדווח למשרד החוץ על התקרית ועל בקשת השלטון האמריקאי, אך התגובה לא מיהרה לבוא.  באותו היום דובר הבית הלבן וגם דובר הפנטגון טענו כי פגיעת הטיל (מדגם אֶקסוֹסט)   מהמטוס לא נעשתה בכוונה. דובר הפנטגון אף פירט וטען כי מטוס מיראז' אינו יכול להבחין בין מטרות ימיות עוינות לידידותיות, במיוחד בשעות הלילה, בעת שבוצעה התקיפה. ב-18 במאי מסר הנשיא רייגן הודעה לעיתונות בה הביע את צערו על מות המלחים על סיפון האונייה, ללא התייחסות שלילית לעיראק.

תגובת משרד החוץ העיראקי הייתה איטית. ב-18 במאי 1987 השגריר קיבל הנחיות ממשרד החוץ להעביר לאמריקאים את צערה של ארצו על קורבנות האירוע, במקביל לצורך לברר, האם הטעות הייתה מצד האונייה האמריקאית או מצד הטייס העיראקי, וגם על האפשרות כי הפגיעה נעשתה מסירה או מטיל איראני. אם לאחר בירור משותף מצד מומחים משני הצדדים, יתברר כי הטעות הייתה מהצד העיראקי, בגדאד תתנצל. סדאם חוסיין נקט בעמדה ידידותית יותר. באותו היום  הוא שלח איגרת לרייגן בה הביע השתתפות בצער והתנצלות, ותקוותו כי התקרית הזו, שהתרחשה ללא כוונה, לא תשפיע על הקשרים בין שתי המדינות, שימשיכו להיות ידידותיים. [כנראה סדאם חוסיין בחר להותיר את ההימנעות מהתנצלות וההתחמקות מתשלום פיצויים על הנזק לדרג שמתחתיו.]

ב-20 במאי הועברה איגרת ממשרד החוץ העיראקי לצד האמריקאי בה הובעה "נכונות עקרונית" לשלם פיצויים עבור האירוע המצער. ב-28-26 במאי התכנסו בבגדאד מומחים אמריקאים ועיראקים כדי לדון בתקרית סטארק. הדיונים נועדו לבירור ובעיקר לדאוג לתיאום בין שני הצדדים כדי למנוע תקריות כאלה בעתיד. ראש הצוות האמריקאי ביקש להיפגש עם הטייס העיראקי שתקף את הספינה האמריקאית. תשובת שר החוץ הייתה כי הטייס אינו נושא באחריות לאירוע, אלא "הסמכויות העליונות". חמדון מציין: "נודע לי באותו הזמן מידידיי, שהטייס הזה... תוגמל לאחר האירוע בתודה מהנשיא ובמכונית מרצדס!!" [תגמול הטייס עשוי להצביע על קיומו של אינטרס עיראקי בסיסי, בתור מעצמה אזורית,  נגד הנוכחות הצבאית של ארה"ב באותו האזור, נוכחות אשר בהכרח גם שירתה והעצימה את בעלות בריתה של וושינגטון, כמו ערב הסעודית. זאת על אף שבנסיבות המיוחדות ב-1988-1987, ההימצאות הצבאית של ארה"ב, הן בתור מדינה שנטתה לטובת עיראק במלחמתה נגד איראן והן כמגנה על מכליות הנפט של כוויית, שירתה את האינטרסים של עיראק.]

לדברי חמדון, על אף שכתוצאה מירי הטיל מצד עיראק  מספר המלחים ההרוגים האמריקאים עלה ל-37 , בגלל תסביך האשמה של ארה"ב כלפי עיראק מפאת פרשת מכירת הנשק לאיראן, תגובת הממשל האמריקאי לאירוע הייתה בסופו של דבר קלה ואף מצחיקה, בהטילה את האשמה בתקרית על איראן, במקום עיראק

חמדון מדגיש את החיוב, מנקודת ראותה של עיראק, בהתגברות הנוכחות הצבאית של ארה"ב במפרץ בשנים 1988-1977. לדבריו, נוכחות זו הביאה ל"מתן סיוע בלתי ישיר  בתחומי הרדאר והמודיעין  לטייסים העיראקים בעת ביצוע משימות מלחמה נגד איראן באזור המפרץ". חמדון ממשיך: ההטרדות מצד הכוחות האמריקאיים במפרץ כלפי אוניות ומטוסים צבאיים של איראן בשנים 1988-1987 והפלת המטוס האזרחי האיראני על ידי האמריקאים  [ב-3 ביולי 1988] היו גורם חשוב בהגעתה של איראן למסקנה, שמלחמתה נגד עיראק הופכת למלחמה נגד אמריקה, ולהחלטתה להסכים להפסקת המלחמה ב-8 באוגוסט 1988.   

ארה"ב מעוניינת במידע על טילים סיניים    ב-3 ביולי 1987 שלח חמדון מברק למשרד החוץ בו מסר על בקשה שקיבל מהאמריקאים. הם מעוניינים לבדוק את הטילים הסיניים שרכשה איראן, באמצעות העברה לידיהם את אחד הטילים מאותו הסוג שסיפקה סין  גם לעיראק. האמריקאים הציעו לחכור את אחד הטילים האלה או לשלוח צוות לעיראק, כדי ללמוד על הטיל. לדברי האמריקאים, הכרת הטיל הסיני נחוצה להם  כדי לצמצם את סכנת האיום האיראני על המכליות במפרץ. [מדובר היה בטיל קרקע-ים נגד אוניות, שכונה בנאט"ו  Silkworm. בטילים האלה נעשה שימוש במלחמת עיראק-איראן משני הצדדים.]  כפי שציפה חמדון, הוא לא קיבל הסכמה להצעה הזו. ב-15 ביולי שלח חמדון מברק באותו הנושא בו מסר כי מייקל ארמקוסט  (Armacost), תת שר החוץ לעניינים מדיניים, ביקש מעיראק לעיין מחדש בשאלת מתן רשות לבדוק את הטיל. ב-20 ביולי שר החוץ שולץ, בפגישה עם טארק עזיז בארה"ב, שוב ביקש  מעיראק להעביר לידי ארצו טיל Silkworm, כדי שארה"ב תדע כיצד לטפל בו בזמן ירי בו על כוחותיה. עזיז השיב כי עיראק אינה יכולה למסור את הטיל הסיני לאמריקאים, בציינו כי הנשיא, לאחר עיון מעמיק בנושא, החליט כי על עיראק לשמור על אמינות בקשריה עם מדינות אחרות, וכי היא אינה יכולה לעזור לאמריקאים באמצעות פגיעה בקשריה עם צד שלישי. המחבר סבור כי בשאלה הזו נקטה  ארצו בעמדה ראויה להערכה. 

החלטת מועצת הביטחון 598 ומאמצים לסיום המלחמה    ב-15 ביולי 1987 נפגש חמדון עם פרנק קרלוצ'י, יועץ הנשיא לביטחון לאומי, וביקש ממנו לקבוע פרק זמן  קצר בין פרסום החלטת מועצת הביטחון שתביא לסיום מלחמת עיראק-איראן לבין פרסום החלטה נוספת לקביעת הצד שדחה את ההחלטה ולמעבר להטלת סנקציות עליו. קרלוצ'י השיב כי הממשל האמריקאי סבור כי פרק הזמן של 30 יום מתאים לכך, וכי שר החוץ שולץ יציע את משך הזמן הזה למזכ"ל האו"ם בעת פגישתו אתו בשבוע הבא. ב-20  ביולי [במקור, בטעות 27 ביולי] 1987 קיבלה מועצת הביטחון את ההחלטה מס' 598 אשר קראה לשני הצדדים במלחמת עיראק-איראן להפסיק מייד את המלחמה, לקיים את הפסקת האש ולסגת לגבול הבינלאומי. באותו היום נועד טארק עזיז עם שולץ, בנוכחות עִסמַת כיתאני, המחבר וריצ'רד מרפי. עזיז הודה לאמריקאים על תפקידם בפרסום ההחלטה, מסר כי עיראק כבר העבירה את תשובתה החיובית להחלטה, וביקש משולץ שפרק הזמן בין פרסום ההחלטה הזו לבין נקיטת צעדי עונשין מצד מועצת הביטחון כלפי הגורם שדוחה את ההחלטה יהיה קצר. שולץ הסכים לכך, בציינו כי ארצו פועלת שהשלב השני יהיה אפקטיבי. [בהחלטת מועצת הביטחון נאמר שהיא "מחליטה להתכנס שוב במידת הצורך כדי לדון בצעדים נוספים להבטחת עמידה בהחלטה זו" – בלי לקבוע את פרק הזמן לכינוסה המחודש].

ב-28 באוגוסט 1987 קיים חמדון פגישה בלתי רשמית עם ריצ'רד מרפי שעסקה באי רצונה של איראן לקבוע את עמדתה לגבי החלטה מס' 598. מרפי טען כי תקיפות עיראקיות נגד מפעליה של איראן בקרקע, במקום על מכליות נפט איראניות במפרץ, הינה דרך יותר יעילה לשתק את הכלכלה האיראנית. [כפי שמתברר מפגישה בין מרפי לטארק עזיז ב-20 ביולי, ארה"ב הייתה מעוניינת בהפסקת תקיפות עיראקיות נגד מכליות איראניות, בהנחה כי הדבר יתרום לירידה או להפסקת "מלחמת המכליות" במפרץ, ובכך תקטין את אפשרות הפגיעה במכליות של כוויית ובכלי השיט האמריקאיים המאבטחים אותן.]  

ב-29 באוגוסט 1987 הגיש מרפי לשגריר מִזכר בדבר עמדתה של ארה"ב לגבי תקיפות האוויר של עיראק נגד מטרות כלכליות [מכליות נפט] איראניות במפרץ. במזכר הובעה "דאגה עמוקה" מכך שעיראק "החלה שוב" בתקיפות במפרץ וקריאה לעיראק "להפסיק מייד כל התקיפה במפרץ". בתשובתו, הצדיק השגריר את התקיפות במפרץ בתור זכותה הטבעית של ארצו להגנה עצמית. הוא הוסיף כי התקיפות נעשו לנוכח איטיות הפעולה מצד מועצת הביטחון [טרם פורסמה החלטה להטלת סנקציות על איראן בגין אי מילוי החלטת 598]  והגברת ייצוא הנפט של איראן אשר הגיע ל-2 מיליון חביות ביום. ב-30 באוגוסט  הגיע מבגדאד מזכר רשמי אשר השיב על המזכר של מרפי. במזכר הובעה תמיהה כלפי ארה"ב: האם היא מעוניינת בהפסקת אש דה-פקטו במפרץ בלבד?

סיום כהונתו כשגריר   ב-7 בספטמבר 1987 סיים חמדון את כהונתו בוושינגטון וחזר לבגדאד עם משפחתו. לדבריו, תקופת שירותו בארה"ב היוותה תקופת הזהב  והשיא של פעילותו הדיפלומטית. הוא הצליח, בתמיכתו של טארק עזיז, להשפיע על העמדה האמריקאית לטובת עיראק בשלב קריטי במלחמת עיראק-איראן. המחבר סבור כי החזרתו לעיראק נעשתה "לאחר סיקורי התקשורת הנרחבים להם זכיתי בוושינגטון, דבר  שלא היה לשביעות רצונה של ההנהגה, אשר התעמולה וכלי התקשרות שלה נשענו על העיקרון – כל דבר למנהיג לבדו. במבט אחד על עטיפת המגזין של  'וושינגטון פוסט' ב-8 בדצמבר 1985 די היה בו כדי להבין את רגשות שלטונות בגדאד ושאיפתם לשים קץ לאותה תופעה אשר לא התאימה להם." כותרת העטיפה הוקדשה למאמר על שגריר ניזאר חמדון, אשר תואר כאישיות אשר הקסימה את וושינגטון. לדברי חמדון, מעולם לא הפך שגריר ערבי או זר נושא לעטיפת "וושינגטון פוסט".

המשך השיפור בקשרים עם ארה"ב  במהלך שנת 1987

לאחר שובו לבגדאד נתמנה חמדון לסגן שר החוץ וכאחראי על ארצות אסיה, אמריקה הדרומית והצפונית ואירופה המערבית. [אבל בהמשך מתוארת פעילותו בעיקר ביחס לארה"ב.]

בתור דוגמה לדרגת התיאום הפוליטי הגבוה בין עיראק לארה"ב נגד איראן, מביא המחבר את פרוטוקול הפגישה בין עוזר שר החוץ האמריקאי מרפי לבין טארק עזיז, שנערכה ב-2 באוקטובר 1987 בניו יורק.  בפגישה הזו אימץ מרפי את עמדת עיראק ביחס להחלטת מועצת הביטחון 598 לפיה יש להגשים קודם כול את סעיפיה ביחס להפסקת האש והנסיגה לגבולות הבינלאומיים, תוך קשירה בין השניים. [תוך התעלמות מסעיף 6 באותה ההחלטה, לפיה יש לבדוק מי הצד האחראי לפרוץ המלחמה. הסעיף הזה שירת את איראן, בהניחה שיביא להרשעתו של סדאם חוסיין ומשטרו כתוקפן ואף יחייב את עיראק לתשלום פיצויים לאיראן לפי סעיף 7 בהחלטה. בהתחשב כי באוקטובר 1987 איראן הייתה עדיין הצד החזק במלחמה והחזיקה בשטחים מסוימים שכבשה מעיראק, במיוחד חצי האי אל-פאו, הסעיפים בדבר הפסקת האש וחזרה לגבולות הבינלאומיים שירתו את האינטרסים של עיראק.] באותה הפגישה שני הצדדים גילו עניין בהטלת חרם על הנפט האיראני בקנה מידה עולמי.

ב-19 באוקטובר 1987 שלח משרד החוץ האמריקאי מִזכר סודי לעיראק לפיו הנשיא רייגן הורה לכוחות האמריקאיים לתקוף [שתי] אסדות נפט איראניות בשדה הנפט Rostam. המזכר הצדיק את התקיפה (שבוצעה באותו היום) בהמשך האיום האיראני על השיט במפרץ, כולל איום על אניות אמריקאיות, בציינו שיגור טיל  מצד איראן (Silkworm) לעבר האונייה האמריקאית Sea Isle City  [מדובר במכלית של כוויית שהפליגה תחת דגל אמריקאי] מחצי האי אל-פאו [פאו הוא שטח עיראקי שהיה כבוש באותו הזמן בידי איראן].

בסוף אוקטובר 1987 שהה חמדון בניו יורק לצורך טיפול רפואי ושלח משם איגרת ארוכה לטארק עזיז על התרשמותו ממגמות במדיניות החוץ האמריקאית בנושא מלחמת עיראק-איראן. המחבר הזהיר כי  בהתקרב מועד הבחירות לנשיאות, מעורבותו של הממשל האמריקאי במפרץ עלולה לקטון. הדבר כבר בא לדידי ביטוי בתגובה הסמלית והבלתי מאוזנת, כדבריו,  בתקיפת אסדות הנפט האיראניות, בהשוואה לתקיפת המכלית האמריקאית אשר גרמה לפצועים. לסיכול המגמה השלילית הזו הציע המחבר לפעול בערוצים דיפלומטיים מול הממשל האמריקאי וכמו כן בקונגרס ובדעת הקהל. המחבר גם הציע לשר החוץ להזמין לבגדאד  את זביגנייב בז'ז'ינסקי, היועץ לביטחון לאומי לשעבר של הנשיא קרטר. נוסף לכך להזמין לבגדאד את הכומר ג'סי ג'קסון – בציינו כי למחבר היו קשרים טובים אתו בעבר –  ולארגן לו פגישה עם סדאם חוסיין.

ב-6 בדצמבר 1987 נפגש טארק עזיז בוושינגטון עם יועץ הביטחון הלאומי החדש של רייגן הגנרל קולין פאוול. אדמירל מהמטות המשולבים שנוכח בפגישה (Jonathan Howe?), הגיש לשר העיראקי מפה המַרְאָה את אתרי הבסיסים לשיגור טילי קרקע-קרקע איראניים  מסוג סקאד  (Scud). האמריקאים מסרו כי הם צופים כי מהבסיסים האלה איראן תשגר טילים לעבר בגדאד. בהמשך הפגישה התלונן טארק עזיז על כך שהתגובה האמריקאית בתקיפת אסדות הנפט ברוסטאם הייתה סמלית, בהוסיפו כי כך סבורות גם מדינות ערב במפרץ. כמו כן ביקש עזיז להעביר החלטה שנייה במועצת הביטחון [בדבר נקיטת סנקציות נגד איראן].

הידרדרות בקשרים עם ארה"ב, מארס 1988-מארס 1990

ראשית התעוררות חילוקי הדעות   ב-15 מארס 1988 שלח משרד החוץ האמריקאי מִזכר סודי לעיראק בו ביקש מעיראק לסיים את "מלחמת הערים" [הפצצות ערים בטילים מצד עיראק ואיראן]  מייד, כיוון שהמשך המתקפות העיראקיות נגד מטרות אזרחיות, יקשה על מאמצי ארה"ב לקדם החלטה לכפיית ביצוע החלטה 598. בתחילת מאי 1988 במזכר ממשרד החוץ האמריקאי  שהועבר לעיראק נאמר כי שימוש בנשק הכימי מצד עיראק ומלחמת הערים עזרו לאיראן לסלף את תמונת המצב. [עיראק השתמשה בנשק כימי נגד הכורדים בעיר חלבג'ה ב-16 במארס 1988. תגובתה הראשונית של ארה"ב לאירוע הייתה רפה, בגלל נטייתו הפרו עיראקית של הממשל במלחמת עיראק-איראן באותו הזמן.]

ב-24 ביוני 1988 שגריר עיראק בארה"ב, ד"ר עבד אל-אמיר אל-אנבארי [לפי התעתיק הערבי] נפגש עם רוברט אוקלי  (Oakley), ראש הדסק המזרח תיכוני במועצה לביטחון לאומי. אוקלי הביע מורת רוח של ממשלתו מכך שעיראק מטילה ספק ביחס לעמדתה של ארה"ב כלפי החלטת 598. הדיפלומט  האמריקאי הביע את עמדתו האישית כי התקבלותו של ג'לאל טלבאני במשרד החוץ האמריקאי  [ב-20 (?) ביוני 1988] הייתה משגה, ועם זאת אין לנפח את האירוע, בל יפגע בקשרים בין שתי המדינות. [טלבאני היה מנהיג "האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן" – ארגון מורדים כורדי אשר בזמן המלחמה צידד באיראן. הוא נפגש במשרד החוץ עם פקידים בדרג בינוני.]  עוד אמר כי מרפי יעביר איגרת מרייגן לנשיא העיראקי בה יתווסף ביטוי בדבר "היעדר תמיכה אמריקאית בקבוצה כלשהי שמנסה לפגוע בשלמות הטריטוריאלית של עיראק". השגריר מצידו ביקש כי האיגרת של מרפי, נוסף לביטוי הזה, תכלול התחייבות אמריקאית לא לקיים קשר עם "גורם עיראקי כלשהו הנמצא בברית עם חומייני כל עוד נמשכת המלחמה וכי אמריקה תכריז על גינוי לכל פעולה הנערכת על ידי גורם עיראקי כורדי או אחר כלשהו לתמיכה בתוקפנות האיראנית נגד עיראק". אוקלי השיב כי אמריקה תתקשה לתת התחייבות שלמה ומוחלטת בנידון, לנוכח קיום מצבים מיוחדים שלא ניתן לצפותם מראש.

כניסה לתהום      ב-26 ביוני 1988 הגיע לעיראק  מרפי עוזר שר החוץ האמריקאי, כשהוא נושא איגרת מרייגן לסדאם חוסיין. באותו הזמן עננה ריחפה מעל הקשרים בין שתי המדינות מפאת ספקותיה של עיראק כלפי העמדה האמריקאית בנושא המלחמה וקבלת הפנים שנערכה לטאלבאני בוושינגטון – במקביל למורת רוחה של ארה"ב מהתבטאויות עוינות כלפיה מצד עיראק. כביטוי למורת רוחה של בגדאד מתקרית טאלבאני, מרפי התקבל לא על ידי הנשיא סדאם, אלא סגן הנשיא טַהַ יאסין רמדאן. רמדאן אמר כי מאז עלייתו של סדאם חוסיין לשלטון חל שינוי במדיניות החוץ של ארצו לעבר ריאליזם, כולל נקיטת עמדה עקרונית [של פתיחות חיובית] כלפי ארה"ב – שלא נענתה באופן דומה מצד וושינגטון. בהקשר זה הוא הזכיר את פרשת מכירת הנשק לאיראן בזמנה ואת סוגיית קבלת הפנים של "הסוכן [הזר], הבוגד והטרוריסט הבינלאומי ג'לאל טאלבאני מטעם משרד החוץ האמריקאי". רמדאן הוסיף כי לא נכון מצד אמריקה "לרקום מזימה נגד עיראק".

באותו היום נפגש מרפי עם טארק עזיז. הפגישה הייתה מתוחה. בתגובה לטענותיה של עיראק בדבר שינוי בעמדה האמריקאית בנושא ביצוע החלטת 598 מסר מרפי כי בפסגת מוסקבה [29 במאי-2 ביוני 1988]  ביקש רייגן ממנהיג בריה"מ מיכאיל גורבצ'וב להשיג את תמיכתו בקידום החלטה במועצת הביטחון  האוסרת מכירת נשק לאיראן, בגלל אי קבלתה את ההחלטה 598. גורבצ'וב לא הסכים לקידום החלטה כזו, בציינו בין יתר את האינטרס של ארצו לשמור על מצב בו ניתן יהיה לנרמל את הקשרים עם איראן. מרפי טען  כי עמדתה זו של בריה"מ היא שמונעת קבלת החלטה במועצת הביטחון בדבר איסור על מכירת נשק לאיראן כעת.

[ב-20 באוגוסט 1988 נכנסה לתוקף הפסקת אש בין עיראק לאיראן שהביאה לסיום המלחמה בין שתי המדינות. הפסקת האש הושגה בהתאם להחלטת 598 של מועצת הביטחון של האו"ם.] ב-21 באוגוסט שלח רייגן איגרת לסדאם חוסיין בהקשר לכניסתה לתוקף של הפסקת האש, בה הביע תקווה בחיזוק הקשרים בין שתי המדינות לאחר סיום המלחמה. עם זאת ציין כי "הגיע הזמן שהכוחות הצבאיים העיראקיים ינהגו בריסון עצמי". לדעת חמדון, מקריאה בתשומת לב את איגרתו של רייגן, ניכר חששו של הממשל האמריקאי כי בעקבות סיום המלחמה תפעל עיראק לחיזוק תפקידה באזור, שלא בהכרח יהיה קונסטרוקטיבי.

התפתחויות בקשרים עם ממשלו של ג'ורג' בוש    לאור עלייתו לשלטון בארה"ב של ממשל חדש בראשות הנשיא ג'ורג' בוש [האב] ב-20 בינואר 1989, הציע חמדון לטארק עזיז לאפשר לו לבקר באמריקה, כדי לנסות להכיר את המדיניות המסתמנת בוושינגטון.  השר הסכים, והמחבר ביקר בוושינגטון ב-21-19 במארס 1989. הוא ביקש להיפגש עם שר החוץ ג'יימס בייקר, והיה המבקר הזר הראשון שנפגש עם שר החוץ החדש. בסידור הפגישה הזו עזר לו ברנט סקוקרופט (Brent Scowcroft), היועץ לביטחון הלאומי של הנשיא בוש. לפני הפגישה עם חמדון, קיבל בייקר מסמך ממשרד החוץ האמריקאי שנועד להכינו לכך (המסמך הותר לפרסום לאחר מלחמת המפרץ ב-1991).

להלן עיקרי המסמך. במקביל להבעת רצון להרחבת הקשרים עם עיראק, על בייקר לציין את החשיבות שמייחסת ארה"ב לנושא הנשק הכימי ולפיצויים על תקיפת האונייה סטארק. עיראק הודיעה שהיא מחויבת לחוק הבינלאומי בנושא הנשק הגרעיני והחלה להשתתף בשיחות בוועידה לפירוק הנשק [הכימי] בז'נבה. "מר חמדון הוא ערוץ מיוחד לנשיא העיראקי סדאם חוסיין", ועל כן דבריך יגיעו לדרגים הבכירים ביותר בעיראק. "עיראק היא המדינה החזקה ביותר באזור וחשובה לאינטרסים שלנו במיוחד לאור צבאה החזק ורזרבות הנפט שלה התופסות מקום שני לאחר סעודיה". עיראק היא השותפה המסחרית השנייה שלנו בעולם הערבי. עיראק העניקה חוזים מועדפים לחברות נפט אמריקאיות וייצוא הנפט מעיראק לארה"ב עלה ל-500,00 חביות ביום. "עיראק רוצה לדרוש ריבונות מלאה על שט אל-ערב". [הסכם אלג'יר משנת 1975 – אשר התווה את הגבולות בין עיראק לאיראן ואשר אליהם אמורות היו שתי המדינות לחזור לאחר המלחמה –  קבע כי הגבול בין שתי המדינות בנהר שט אל-ערב יעבור בקו thalweg, שהוא המקום העמוק ביותר בנהר הנמצא באמצעו.]

בפגישה בין חמדון לבייקר במארס 1989, שנמשכה חצי שעה,  טען חמדון כי ארצו מחויבת לפצות את משפחות הקורבנות של האונייה סטארק, כפי שנמסר באיגרת סדאם חוסיין לרייגן. חמדון הדגיש את חשיבות הדיאלוג האמריקאי-פלסטיני בתור צעד חשוב לקידום השלום באזור. [משפט בודד בנושא הפלסטיני.] עוד טען כי המתיחות בלבנון נובעת מניסיונה של סוריה לשים קץ לממשלתו החוקית של מישל עאון, וכי עיראק מתנגדת להתערבותה של סוריה בלבנון. בייקר השיב שהוא "משתתף ברגשותינו כלפי הבעיה הלבנונית". בייקר העלה את סוגיית המשך הימצאותם של אבו אל-עבאס ואישים נוספים בבגדאד, בציינו כי "כל שיתוף פעולה בין ארצותינו בתחום הזה יועיל לפיתוח הקשרים". חמדון השיב כי  עיראק מחויבת לאי מתן מקלט לכל ארגון טרור וכמו כן דבקה בהבטחתה הקודמת להודיע לשלטונות האמריקאים על כל מידע שתשיג בנוגע למתקפות טרור נגד אינטרסים אמריקאיים. בתשובה להתעניינותו של בייקר, טען חמדון כי האיראנים אינם נוקטים בצעדים מעשיים לכינון שלום. חמדון טען כי עיראק פועלת לחיזוק התהליך הדמוקרטי בארצה: "קיימות ועדות אשר מכינות חוקה חדשה עבור עיראק, אישור עיקרון רב-מפלגתיות, הרחבת חופש העיתונות ושינוי מערכת הבחירות למועצה הלאומית". בייקר הביע את שביעות רצונו מכך. נוסף לפגישה עם בייקר, קיים חמדון פגישות נפרדות עם ברנט סקוקרופט, סנטורים וחברי קונגרס.

בשובו לעיראק בסוף מארס 1989, מסר חמדון לטארק עזיז מסמך ארוך שכלל התרשמותו מהממשל החדש של בוש ומִמגמות במדיניותו, ועיקריו כדלהלן. הממשל מכין אופציות חדשות לתרחישים שונים, כמו  במקרה ש"מדיניותה של עיראק תהפוך לתוקפנית כלפי כוויית או סעודיה". ביחס לאיראן, המדיניות האמריקאית עדיין נתונה בהשפעת תסביך מכירת הנשק לאיראן (איראן-גייט). עמדתה של איראן כלפי ספרו של סלמאן רושדי ממלאת תפקיד חשוב בבלימת אותם הגורמים האמריקאים המנסים להשפיע על הממשל להתקרב לאיראן. "הבעיה העיקרית אשר ניצבים אנו לפניה בזירה האמריקאית היא ההשלכות השליליות כתוצאה מהמסע נגדנו במה שמכוּנה  רדיפות נגד הכורדים והנשק הכימי, במיוחד תמונות [מהעיירה] חלבצ'ה, ומה שמכונה הידרדרות זכויות האדם בעיראק...הבעיה היחידה אשר עסקו בה רוב הגורמים האמריקאים במהלך פגישותיי (נוסף לפיצויי קורבנות האונייה סטארק אשר נפתרה לאחרונה [ב-28 במארס 1989]) היא סוגיית הימצאותו של אבו עבאס [ארגונו חטף את האונייה אקילה לאורו ב-1985] בעיראק". היו לנו טיעונים בנושא הזה אבל "איני חושב שהם היו מקובלים עליהם בסופו של דבר". התפתחות היקף הקשרים המסחריים בין עיראק לארה"ב בשנים האחרונות מעניקה לעיראק עמדת כוח בחוגים שונים של הממשל ומסייעת להיווצרותו של לובי אמריקאי לטובת עיראק. 

ב-17 במאי 1989 שגרירת ארה"ב בעיראק, אפריל גלספי (April Glaspie)  הציגה לחמדון את טקסט דבריו של שר התעשייה והתיעוש הצבאי דאז, חוסיין כאמל, בפגישה עם חברי קונגרס אמריקאים בדצמבר שעבר: "לדעתי האישית הנושא הפלסטיני לא ייפתר עד שיחזרו הישראלים ממקומות שבאו, בין אם מרוסיה או מפולין, או מכל מקום אחר". חמדון [שהיה מוּדע למורת רוחה של ארה"ב מעמדה כזו] העביר את הנוסח הזה לשר כאמל [כדי לתקנו], אבל השר הסתפק בהוספת הערת שוליים: "יצוין לשגרירה ולאחרים כי שר התעשייה אינו הדובר בשם המדינה בענייני חוץ, והוא אמר כי זאת דעתו האישית ולא עמדת הממשלה". 

כבר בתחילת 1987, לאור התפתחותם של הקשרים בין עיראק לארה"ב בתחומים שונים, יזם המחבר הקמת פורום  עסקים לפיתוח הקשרים בין שתי המדינות. בנקאי ידוע ממוצא לבנוני שגר בשיקגו, רוברט עבוד (Robert Abboud),  מילא תפקיד מפתח בקידום הארגון הזה ונעשה מנהל ראשי של קבוצת העבודה העיראקית בו.  נשיא הפורום היה מרשל וילי (Marshall Wiley) [ערביסט], אשר היה הממונה על  משרד האינטרסים האמריקאיים בעיראק בטרם כינון קשרים דיפלומטיים. [הוא פרש ממשרד החוץ ב-1981.] מטרת "פורום העסקים האמריקאי-עיראקי" הייתה לעודד מספר גדול של חברות מסחריות ואנשי עסקים בארה"ב, המעוניינים בקשרי מסחר עם עיראק (בתחומים שונים כמו נפט, חקלאות ותעשייה), לשמש כמעין לובי עיראקי. כלומר, לפעול לקידום האינטרסים של עיראק בקרב מעצבי ההחלטות בוושינגטון בקונגרס ובממשל. 57 חברות מסחריות גדולות בארה"ב היו חברות רשמיות בארגון הזה.

ב-7 ביוני 1989 נפגשה משלחת רחבה של הפורום הזה עם סדאם חוסיין. בין המשתתפים בפגישה היו רוברט עבוד, מרשל וילי וכ-25 נציגים מהחברות המסחריות בארגון. בפגישה רוברט עבוד שיבח את ההנהגה העיראקית ואמר כי סך הכול היקף המכירות של החברות האמריקאיות המיוצגות במפגש מגיע ל-500 מיליארד דולר; היום הייצוא של החברות האמריקאיות לעיראק מגיע ל-1,500 מיליון דולר; אחרי שנתיים נכפיל אותו, ואחרי שנתיים נוספות נכפיל אותו שוב. עם זאת עבוד ראה בחובותיה הכספיים של עיראק מכשול להרחבת שיתוף הפעולה. סדאם חוסיין הדגיש כי החוקים בארצו מבטיחים יציבות  בפעילות החברות האמריקאיות.  לאחר שובו לוושינגטון, שלח עבוד איגרת לסדאם חוסיין בה הודה לו על קבלת הפנים, אבל  ביקש בנימוס  לקבל מידע על חובותיה ומצבה הפיננסי של עיראק, בציינו כי  "בעלי החוב והמשקיעים מצפים לקבל את מלוא המידע הפיננסי. זהו מרכיב חשוב ביצירת אווירה חיובית להשקעות". עיראק לא השיבה על איגרתו של עבוד ולא נענתה להצעותיו.

לדברי חמדון, במקום להתייחס לרעיונותיו של עבוד, התרכז סדאם חוסיין ומשטרו בפיתוח טילים ונשק כימי וביולוגי, בתוכנית הגרעין ובפיתוח תותח-על. למטרות האלה בוזבזו הכספים והאוצרות של העם העיראקי. עוד טוען חמדון כי בין השנים 1989-1983 מימנה אמריקה את עיראק ב-5 מיליארד דולר, באמצעות הקלות ברכישת חיטה ומוצרי מזון אחרים, ובכך הותירה לעיראק סכומים גדולים שהופנו לרכישת נשק ומימון תוכניות התחמשות שכללו נשק להשמדה המונית.

ב-4 ביולי 1989 החלה עיראק בהסלמה כלפי ארה"ב ובהרמת קולה העוין כלפי ישראל. באותו היום הגיש המחבר "מִזכר מסייע"   (aide-memoire) לשגרירה האמריקאית אפריל גלספי. במסמך הוכחשה יכולת וכוונה מצד עיראק לייצר נשק גרעיני וגם לא ראשי חץ כימיים לטילים שלה, וכי פרסומים בכלי התקשורת האמריקאיים והישראליים המייחסים זאת לעיראק נועדו להצדיק ולהכין מתקפות נגד מפעלי התעשייה שלה. לא נוכל לשחרר את ארה"ב מאחריות ביחס לכל פעולה תוקפנית ישראלית כלפי עיראק, קבע המזכר. בהמשך, בעקבות הבעת דאגה מצד משרד החוץ האמריקאי על שיגור טיל  עיראקי (אל-עַאבּד) לחלל וניסוי בטיל תמוז, ב-24 בדצמבר 1989 פרסמה בגדאד מִזכר מסייע נוסף, שהגן על זכותה של עיראק לפתח את יכולותיה המדעיות והטכנולוגיות, כולל בחקר החלל. עוד נאמר כי עיראק מקווה להמשיך בפיתוח הקשרים עם ארה"ב על בסיס אינטרסים משותפים וכבוד הדדי.

"בתחילת ינואר" [כך במקור, ייתכן כי התאריך הנכון תחילת פברואר] 1990 נפגש בבגדאד עוזר שר החוץ האמריקאי ג'ון קלי (John Hubert Kelly)  עם סדאם חוסיין. הפגישה הייתה חיובית בעיקרה, כפי שנודע למחבר מקלי עצמו אחריה. בפגישה הזו לא עלה נושא נוכחותה הצבאית של ארה"ב במפרץ. אבל ב-27 בפברואר 1990 הוגשה מחאה לשגרירות האמריקאית שחוברה על ידי סדאם חוסיין. במחאה הובעה דאגה מנוכחותה הצבאית "הבלתי מוצדקת" של ארה"ב במפרץ.

בדרך לפלישה לכוויית, אפריל -יולי 1990

רמזים להכנות לפלישה לכוויית   ב-2 באפריל 1990 הצהיר סדאם חוסיין כי בידי ארצו נשק כימי מתקדם וכי הוא ישרוף חצי מישראל, אם זו תעשה דבר נגד עיראק. ההתבטאות הזו עוררה ביקורת מצד כלי התקשורת וגורמים רשמיים במערב, כיוון שלמערב – לדברי חמדון –  הייתה עמדה יציבה לגבי  עצם קיומה וביטחונה של ישראל (להבדיל ממתיחת ביקורת עליה), וגם רגישות בנושא נשק כימי.

בעקבות ההצהרה הזו, ב-12 באפריל הגיעה לעיראק משלחת של חמישה סנטורים אמריקאים בראשות רוברט דול  (Dole), שנפגשה עם סדאם חוסיין. רוברט דול נקט בסגנון מתון בציינו כי המשלחת לא באה עם מסקנות מוכנות מראש, אלא פתוחה לשמוע את הבהרותיו של הנשיא בעניין הצהרתו. דול הוסיף כי הנשיא בוש אמר לו כי הוא אינו תומך במסע התעמולה המתנהל בתקשורת נגד עיראק וכי "רק לפני 12 שעות בלבד אמר...[לו] שארצות הברית מעוניינת בקשרים טובים יותר עם עיראק". חברי משלחת אחדים גם השמיעו דברי חנופה כלפי השליט העיראקי. הנשיא העיראקי  טען כי הוא מודע לזוועות שעלול לחולל נשק ביולוגי וכי אין בידי עיראק נשק כזה, אלא נשק כימי – אבל בדומה לארה"ב, מדעניה עוסקים במחקרים בנושא הנשק הביולוגי. דברי הסנטורים האמריקאים לסדאם חוסיין  תרמו בעיניו להעצמת גדולתו העצמית ולחשיבות הרבה של ארצו באזור – גורמים שלדידו ארה"ב לא תוכל להתעלם מהם. 

ב-21 באפריל 1990 הגישה עיראק מחאה לצד האמריקאי בה נאמר כדלהלן. עמדתה של עיראק כלפי הנוכחות האמריקאית במפרץ ברורה לחלוטין והיא הובעה על ידי סדאם חוסיין. אנו רואים בנוכחות הזו "בלתי מוצדקת לאחר הפסקת האש בין עיראק לאיראן ולאחר שהודיע הצד האמריקאי שהוא מוציא מכלל אפשרות עימות אמריקאי-סובייטי באזור". בהקשר להודעתו של סדאם חוסיין מ-2 באפריל נאמר כי  עיראק חופשית להציב נשק על אדמתה, ופעולה זו אינה מהווה איום על אף אחד כי אם להגנה נגד תוקפנות מצד ישראל או גורם אחר. "אם אמריקה חושבת לבצע תוקפנות כלפי עיראק, עיראק תגיב על כל תוקפנות יהיה מקורה אשר יהיה".

המחבר טוען כי ייחוס כוונות תוקפניות לישראל כלפי עיראק נועד לשמש מסווה לתוכניות החימוש הרחבות של "הכנופייה השלטת בבגדאד" ולתוכניתה לכבוש את כוויית ולהעצמת תפקידה באזור. להצפנת המטרות האלה, "סיפור הפחד מתקיפה ישראלית היה תקליט שחוּק שחזר על עצמו בקביעות".

באמצע מאי 1990 הגיע לבגדאד ריצ'רד האס (Haass), יועץ מיוחד של הנשיא בוש והאחראי על המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי. חמדון מציין את מעמדו החשוב של האס בממשל האמריקאי: היותו האיש הקרוב ביותר לנשיא במועצה לביטחון לאומי, אחרי הגנרל ברנט סקוקרופט. הוא הגיע ימים אחדים לפני ועידת הפסגה בבגדאד, כדי לבדוק את הדופק הפוליטי. חמדון נפגש עימו ב-16 במאי ומביא את תוכן השיחה בין השניים. האס הגן על נוכחותה הצבאית של ארה"ב במפרץ בטענה שנועדה  להבטיח יציבות והביע תקווה שנוכחות זו לא תהפוך לנושא עיקרי להתקפותיה של עיראק נגד ארה"ב. מנגד טען חמדון כי בעבר אמריקה הצדיקה נוכחות זו במה שהגדירה כסכנה סובייטית ובמלחמת עיראק-איראן, בעוד כעת שני הגורמים האלה אינם קיימים, ולכן אין הצדקה להישארותם של הכוחות האמריקאיים. חמדון שאל האם ארה"ב רואה כעת בעיראק  כגורם מאיים ואף דנה עם ארצות המפרץ על סכנה אפשרית ממנה. האס השיב כי הנוכחות הצבאית של ארצו היא במים בינלאומיים וכבעבר, ארצו, אם תתבקש, תושיט עזרה לשמירה על הביטחון והיציבות במפרץ. "אבל חשוב שלא תיראה הנוכחות האמריקאית כמהווה איום כלפי עיראק מכל סוג". האס הדגיש כי ארה"ב מעוניינת מאוד בפיתוח הקשרים עם עיראק, וכי הנשיא בוש "הוקסם" מדיווחו החיובי של דול על הביקור. עוד אמר כי חשוב שארה"ב ועיראק יפעלו ביחד להקמת קשרים טובים ביניהן, יהיו מדינות ידידות, דבר שיבטיח המשך  "שיתוף פעולה בסוגיות בעלות אינטרס משותף", כמו בסוגיית איראן ו-[נגד סוריה] בלבנון. בסוף דבריו של האס נכלל איום מרומז בציינו כי "באפשרותנו להפוך את חייכם ליותר או לפחות נוחים".

ב-10 ביוני 1990 שלח חמדון איגרת לסדאם חוסיין כדלהלן.  הוא התלונן על תופעות מסוימות בתחום הפנים, בהן היעדר טיפול ב"ירידה מתמדת בתנאי החיים של העם". האינפלציה עולה על 40% בשנה, בעוד גורם רשמי אינו מוכן להודות בכך בפומבי. היעדר הודאה בנתון הזה פוגעת באמינותו של המשטר בעיני העם. עוד  ציין את "העלייה באבטלה וטרוניות בקרב המעמד הבינוני והעני" ואת נטל החוב החיצוני של עיראק. "אני מקווה שתעקבו אחר חלקם העולה של הצעירים המובטלים השוהים בבתי הקפה – הם פצצות העתיד המועמדים להתפוצץ" (עמ' 220). כמו כן הסב את תשומת לבו של סדאם כי העלייה במספר התושבים היא גורם הפוגע  בקידום כלכלי, טכנולוגי ותזונתי. היתרון העצום של הערבים במספר התושבים על ישראל לא הביא לערבים במשך 43 שנות מלחמה נגדה אלא מפלות ופיגור.

"החוקה החדשה...בהכרח תהיה הישג היסטורי חשוב להנהגתכם הנבונה". בהקשר זה חשוב לאפשר לבטא לכל פרט "דעה ביקורתית חופשית בכל תחומי החיים...ללא פחד ומורא...להעניק אמון לכל פרט בעם שיש לו חסינות והוא מכובד ומוגן בגבולות החוק...ולו זכות למנות עורך דין מתחילת היותו נתון לחקירה" (עמ' 221). "הערבויות האלה לא יגבילו את הטלת העונשים החוקיים (כלה בהוצאה להורג), אבל ישמרו על זכות האזרח עד לרגע הרשעתו בפשע כלשהו" (עמ' 222). "לא אומר כי החברה שלנו במצבה הנוכחי (מבחינה תרבותית, פוליטית וכלכלית) מוכשרת לאמץ פורמולות שיאפשרו להביע דעה אחרת בסטנדרט רחב בתחומים הבסיסיים ובסוגיות המהותיות. אבל משהו מכך נעשה הכרחי" (עמ' 222). בסיום המלצותיו נרמזת תקוותו כי דחיית כל המלצותיו או חלק מהן, לא תביא להרעה ביחסו של השליט כלפיו. [באיגרתו השתדל חמדון להלך על חבל דק בין הטפה לחופש ביטוי  ולדמוקרטיזציה מצד אחד לבין  שמירה על המשטר והשליט הקיים והנערץ מצד שני.]

לקראת פלישה לכוויית   ב-19 ביולי 1990 קיבל חמדון בלשכתו את שגרירת ארה"ב אפריל גלספי על פי בקשתה. היא חזרה על ההערות שהשמיע דיוויד מאק (David L. Mack), סגן עוזר שר החוץ לענייני המזרח התיכון, לשגריר העיראקי בוושינגטון ב-18 ביולי: הבעיות בין עיראק לכוויית "הן בין האחים ובסמכויותיכם, ואנחנו בעתיד אל נתערב בהן לעולם". במקביל "אנו מעוניינים ביציבות ובשקט באזור ובפתרון הבעיות בדרכי שלום". היא הוסיפה כי הדובר הרשמי של משרד החוץ האמריקאי לא הסכים להגיב על נאומו של סדאם חוסיין בדבר "אפשרות שימוש בכוח נגד מדינות מסוימות במפרץ, אם לא יקטינו את ייצור הנפט. הדובר חזר על עמדתה של ארה"ב כדלהלן. "אנו נחושים להבטיח זרימת הנפט דרך מיצר הורמוז...וכמו כן אנו מחויבים היטב לתמוך בהגנה אינדיבידואלית וקולקטיבית של ידידינו במפרץ אשר לנו איתם קשרים הדוקים קבועים" (עמ' 224).

לאחר חצות הלילה בין 25-24 ביולי 1990 זימן חמדון את השגרירה האמריקאית גלספי  "בהתאם להוראות השר" [טארק עזיז]. הוא הִפנה את תשומת לבה להודעה על עריכת חיל הים האמריקאי תמרונים משותפים עם האמירויות המאוחדות וביקש הבהרות על סיבות העיתוי והמטרות של התמרונים. גלספי השיבה בצורה מתחמקת שלא סיפקה את חמדון, והוא אמר: מאחורי תמרונים צבאיים חייב להיות דבר מה, במיוחד אם לא תוכננו קודם. השגרירה הבטיחה להתקשר למשרד החוץ ולקבל תשובה מחר. במקביל אמרה כי משרד החוץ האמריקאי מבקש מכם הבהרות על "כוונותיכם ומטרותיכם", בציינה שעיראק שולחת "אלפים מהמשמר הרפובליקאי" לגבולה עם כוויית, וכי דיוויד מאק שוחח עימה בנושא הזה. חמדון נמנע לספק הבהרות לגבי הימצאות המשמר הרפובליקאי בגבול עם כוויית.

ב-25 ביולי, בהתאם להבטחתה בפגישה הקודמת, הודיעה גלספי לחמדון כי מדובר בתמרונים רגילים שמקיימת ארה"ב עם ארצות ידידות והם אינם מכוונים נגד אף אחד. היא דבקה בעמדתה זו גם אחרי שחמדון הִקשה עליה ושאלהּ האם תוכננו קודם (על כך לא השיבה) ועל הכוחות המשתתפים בהם. גלספי מצידה  אמרה שהיא עדיין מבקשת הבהרות בדבר כוונותיה של עיראק. לקראת סוף הפגישה קיבל המחבר שיחה טלפונית ממזכירו של הנשיא (חאמד חמאדי) שביקש שגלספי תישאר במשרדו עד שיישלח מישהו אליו. ואכן, בסביבות השעה 12 בצוהריים באותו היום ב-25 ביולי  הגיע איש שביקש מחמדון שילווה את גלספי לנשיאות, והמחבר עשה זאת. בהמשך התרחשה הפגישה בין סדאם חוסיין לגלספי, מפגש עליו נכתב רבות. יש לציין כי זו נערכה בערך בשעה 1 בצוהריים, וגלספי הייתה בה ללא מְלווה וללא מי שיוכל לרשום לה את הפרוטוקול, כפי שנהוג היה בפגישות חשובות עם שגרירים.

חמדון מביא חלקים מהפרוטוקול העיראקי הרשמי  של השיחה בין סדאם  חוסיין לגלספי שנערכה ב-25 ביולי. את הפרוטוקול הזה הדליף חמדון לעיתונאי האמריקאי פייר סאלינג'ר (Pierre Salinger) מרשת ABC, אשר ביקר בבגדאד ב-1991, לאחר סיום המלחמה נגד עיראק. ההדלפה נעשתה בהסכמתו המרומזת של טארק עזיז. סדאם אמר בין השאר: "אתם יודעים שאתם לא הגנתם על ידידיכם במהלך המלחמה עם איראן...הדבר קשור באופייה של החברה האמריקאית...אשר אין ביכולתה לספוג עשרת אלפי הרוגים במלחמה אחת".  עוד אמר: "אנו רוצים להגיע לפתרון צודק עבורנו, שלא ייטול זכויות  של אחרים...וכאשר לא נוכל למצוא מוצא, הרי טבעי שלא נסכים למות" (עמ' 228-227).

דברי גלספי: "אני מבינה היטב את המסר עליו דיברתם...לימדו אותנו שנומר חופש או מוות. ואני מניחה שאתם יודעים היטב כי לנו בתור עַם יש ניסיון נגד קולוניאליזם". [בעוד סדאם רמז כי דרישותיו ממדינה ריבונית בדמותה של כוויית הן שאלות של חיים או מוות – גלספי, מתוך רצון לגלות הבנה לדברי סדאם, רמזה,  בהקשר לא מתאים, על מלחמת העצמאות של ארה"ב, כמלחמה למען חופש משלטון זר המצדיקה הקרבת חיי אדם.] "הנשיא בוש מעוניין לא רק בקשרים טובים יותר ועמקים יותר עם עיראק, אלא מעוניין שלעיראק תהיה תרומה היסטורית בשלום ובשגשוג של המזרח התיכון...אין לנו דעה אודות חילוקי דעות ערביים-ערביים, כמו חילוקי דעות שלכם עם כוויית...אי אפשר שלא נראה שאתם פרסתם  כוחות גדולים בדרום...הגיוני שלכל הפחות אדאג...קיבלתי הוראה שאפנה בשאלה ברוח ידידותית ולא ברוח מתעמתת על כוונותיכם...אינני מתכוונת שהמצב הוא פשוט" (עמ' 230-229)

על סמך פרוטוקול השיחה הזו, חמדון "אינו מוציא מכלל אפשרות" שסדאם חוסיין, בהבנתו שלו את דבריה, התעודד לפלוש לכוויית. עם זאת חמדון אינו מאשים את גלספי ואת הממשל האמריקאי בניסיון להטעות את סדאם או לעודדו לפלוש לכוויית. לדבריו, לוּ גלספי הייתה נוקטת בסגנון דיבור כזה כלפי אישיות בעלת מנטליות אמריקאית, הבנת הדברים שלה הייתה שונה. אבל על הממשל האמריקאי היה להבין את "מנטליות האיש, שגעונו והתנהגותו ההרפתקנית" ולאור זאת להזהירו מפני שימוש בכוח ולאיים עליו בבירור מההשלכות. 

ב-25 ביולי [התאריך הנכון כנראה 23 ביולי] דוברת מחלקת המדינה (משרד החוץ) חזרה על עיקרי עמדתה של ארה"ב בשאלת הסכסוך בין עיראק לכווית, כפי שהובעו לעיל על ידי סגן עוזר שר החוץ דיוויד מאק ב-18 ביולי. כאשר נשאלה  הדוברת על ידי עיתונאים האם ארה"ב מחויבת להגן על כוויית, השיבה: "אין לנו הסכמי הגנה עם כוויית ואין התחייבות בתחומי ההגנה והביטחון ביחס לכוויית. עם זאת אנחנו נחושים להגן על עקרונות חופש השיט  והבטחת זרימת הנפט במיצר הורמוז. נישאר מחויבים היטב לתמוך ביכולת ידידינו במפרץ להגן על עצמם באופן אינדיבידואלי או קולקטיבי, כיוון שאנו קשורים בהם בקשרים עמוקים מזה זמן רב" עמ' 226). 

ב-28 ביולי 1990 [כך במקור] נפגש טארק עזיז עם גלספי והיא הקריאה את טקסט האיגרת של הנשיא בוש מאותו היום בה הביע הנשיא את שמחתו על "ההסכמה בין עיראק לכוויית לפתוח במשא ומתן בג'דה כדי למצוא פתרון בדרכי שלום למתיחות הקיימת ביניכם כעת...מוטב לפתור חילוקי דעות בדרכי שלום ולא באמצעות איומים תוך שימוש בכוח צבאי...הממשל שלי ממשיך ברצונו [לקיים] קשרים טובים יותר עם עיראק. כמו כן אנו נמשיך בתמיכתנו בידידינו האחרים באזור...כפי אתם יודעים, קיימות אצלנו עדיין סיבות מהותיות לדאגה ביחס למדיניות ולפעילות מסוימת של עיראק. נמשיך לעורר את הנושאים האלה אתכם ברוח הידידות וגילוי הלב"  (עמ' 231). לאחר הפגישה שאלה גלספי את חמדון: האם, לדעתו, עליה לצאת ביום שני בבוקר לארה"ב לחופשתה [המתוכננת]  (היה זה יום שבת), "כאילו חשה בפעימת הנסיבות את המתרחש לקרות" (עמ' 232).  חמדון הרגיש מבוכה. הוא לא רצה להטעות את השגרירה, ולכן השיב כי אין לו דעה בנידון והותיר את ההחלטה בידה. חמדון לא סבר שאם השגרירה הייתה נשארת בעיראק, הפלישה הייתה נמנעת. אבל אם הייתה חשה בהתפתחות שלילית, הייתה מבקשת מממשלתה לנקוט בעמדה תקיפה כלפי  עיראק לפני הפלישה.

ב-31 ביולי 1990, כלומר 48 שעות לפני פלישתה של עיראק לכוויית, אמר עוזר שר החוץ האמריקאי  ג'ון קלי, בוועדת לענייני חוץ בקונגרס, שארה"ב מבחינה היסטורית נמנעה לנקוט עמדה כלפי חילוקי דעות בנושא גבולות באזור המפרץ. "אבל ארה"ב נקטה עמדה נחושה בתמיכתה בריבונות של כל המדינות באזור" (עמ' 233). 

לסיכום, לדברי חמדון, בדרג  האמריקאי הגבוה ביותר חזרה ההתבטאות כי וושינגטון רואה בחילוקי הדעות בין עיראק לכוויית עניין ערבי פנימי  ולכן לא תתערב בהם, וכי האינטרס האמריקאי הוא להבטיח את זרימת הנפט דרך מיצר הורמוז. עיראק פירשה את העמדה הזו שאם היא תבטיח את זרימת הנפט, לאמריקאים לא יהיה אינטרס לתמוך במשטר בכוויית. במקביל התעלמה בגדאד מהדגש בעמדת וושינגטון, בדבר מחויבותה לביטחון ולריבונות של מדינות המפרץ, עומק קשריה עם ידידיה באזור, והתנגדותה לשימוש בכוח בפתרון חילוקי דעות. המחבר סבור שארה"ב הייתה חייבת להבהיר את דבקותה להגן על עצמאותה וביטחונה של כוויית. לוּ האמריקאים היו מצהירים רשמית בצורה ברורה על נכונותם לנקוט בפעולה צבאית במקרה של התקפה עיראקית על כוויית, ייתכן שסדאם היה מהסס לחצות את הקו האדום. אבל במקום זאת הדוברת הרשמית האמריקאית אמרה בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים כי לארה"ב אין הסכם הגנה עם כוויית.

הכיבוש המטופש של כוויית והשלכותיו, אוגוסט 1990-ינואר 1991

ב-2 באוגוסט 1990 בשעה 6:15 בבוקר נשמע בביתו של ניזאר חמדון צלצול טלפון ממשרד החוץ שנועד  להעירו. על הקו היה טארק עזיז, אשר ביקש ממנו לגשת מייד למשרד החוץ. ניזאר חמדון מיהר ונכנס למשרדו של עזיז ב-6:45. עזיז "בקול שקט ורציני אמר: היום עם שחר כוחותינו נכנסו לכוויית. אמרתי לו בחופזה: כדי לשלוט על האיים [וְַרבָּה ו-בּוּבִּיַאן] ובארות [הנפט] אל-רוּמֵיילָה. השיב: לא. כל כוויית נכבשה" (עמ' 234). [שני האיים שוכנים במפרץ הפרסי מול חופה הצפוני של כוויית ובסמוך לגבולה עם עיראק. לאיים חשיבות אסטרטגית ולמשטר הבעת' בעיראק היו תביעות טריטוריאליות לגביהם מאז תחילת שנות ה-70. שדה הנפט רומיילה משתרע משני צידי הגבול בין עיראק לכוויית.]

חמדון סבר שהנסיבות אינן מרשות לו לבטא את הערכותיו לגבי האירוע. (בריאיון בארה"ב ביוני 2003 טען חמדון כי הוא התנגד לפלישה לכוויית בזמנה ב-1990, אך לא יכול היה להרשות לעצמו להביע את עמדתו האמיתית.[1])  "הרגשתי שהוא [עזיז] אינו רחוק ממחשבות דומות, שהרי הוא מבין לגמרי את ההשלכות הטרגיות הצפויות" (עמ' 234). לימים סיפר שגריר עיראק בירדן שנודע לו מטארק עזיז כי בהנהגה העיראקית היו שתי מגמות עיקריות. הראשונה אותה ייצג עזיז אשר צפה בהתערבות צבאית אמריקאית בעקבות הפלישה לכוויית, והשנייה בראשות לטיף נסיף [בתעתיק נציף] ג'אסם, אשר סבר שהאמריקאים אינם רציניים, וכי סוגיית כוויית עומדת להישכח.

בפגישתו עם עזיז ב-2 באוגוסט לא רצה חמדון ששתיקתו תתפרש כמבוכה וכדאגה. לכן שאל את עזיז על העלייה הצפויה במחיר הנפט, ואם ערב הסעודית תגדיל את תפוקת הנפט כדי לשמור על מחירו. ענה עזיז: נאיים עליה ונפחיד אותה בטיל אחד או בפעולה צבאית כלשהי. תשובתו הפתיעה והדהימה את חמדון, כיוון שעזיז לא נהג להתבטא בסגנון לוחמני-שרירותי כזה. אין ספק שדבריו נאמרו לאור הכרתו את הלך הרוח של הנשיא. "יצאתי מהמשרד מלנכולי ועצוב" (עמ' 235).

בשעה 7:55 קיבל חמדון שיחת טלפון מהממונה על השגרירות האמריקאית ג'וזף וילסון (Joseph Wilson). הדיפלומט ביקש "הבהרות דחופות" לגבי חציית גבולותיה של כוויית על ידי כוחות עיראקיים וכמו כן קרא להימנע משימוש בכוח בפתרון בעיות. חמדון עדכן את טארק עזיז על דברי וילסון. ב-9:15 , לפי בקשתו של עזיז, הגיע וילסון למשרדו של השר יחד עם המחבר. עזיז, בדברו באנגלית, אמר כדלהלן. "התחוללה מהפכה בכוויית על ידי חוגים ידידותיים לעיראק...אנחנו ניסוג במהלך ימים או שבועות...אני חוזר על רצונה של עיראק בקשרי ידידות עם ארצות הברית...אין לנו כל כוונות תוקפניות נגד האינטרסים האמריקאיים באזור" (עמ' 236). ברור היה כי וילסון עדיין לא קיבל הוראות חדשות על אלה שכבר מסר למחבר מוקדם בבוקר, ועל כן חזר על רצונה של ארצו בפתרון הסכסוך בדרכי שלום. [משתמע כי השגריר עדיין לא ידע כי עיראק כבשה את כל כוויית.]

בהתאם להוראותיו של  טארק עזיז שלח חמדון את המברק הבא לכל הנציגויות של עיראק בחוץ לארץ. "עיראק שלחה את כוחותיה הצבאיים לתוך כוויית בהתאם לבקשה של הממשלה החדשה בה, אשר הפילה את ממשלת בית  סבאח הקודמת". יש להדגיש כי לעיראק אין שאיפות בכוויית.

כבר ב-2 באוגוסט התלונן וילסון פעמים אחדות באוזני חמדון על מעשי הכוחות העיראקיים בכוויית, בהם  ירי ארטילרי בקרבת השגרירות האמריקאית בכוויית אותו ביקש להפסיק; ועל מעצר אזרחים אמריקאים בכוויית, בהם עובדים בשדה הנפט ברומיילה,   אותם ביקש לשחרר. הוא חזר על תלונותיו למחרת ב-3 באוגוסט, ושוב בפגישה דחופה לאחר חצות הלילה בין 4-3 בחודש בה ציין כי בידיו איגרת משר החוץ בייקר  לטארק לעזיז ובה בקשה לשחרר מייד את האזרחים האמריקאים העצורים בכוויית ולהעבירם לשגרירות. בפגישה הדחופה טען כי ניכרים הכנות מצד הכוחות העיראקיים לפעולה צבאית נגד השגרירות האמריקאית בכוויית וכי עיראק בתור "כוח כובש" נושאת באחריות להגן על הנכסים והאזרחים האמריקאים.

חמדון בתשובתו הביע התנגדות לשימוש בביטוי "כוח כובש" ביחס לעיראק, בהבהירו כי "הכוחות העיראקיים נמצאים בכוויית כדי להגן על המשטר והביטחון בהתאם לבקשת ממשלת כוויית". הוא הדגיש את דבריו של  טארק עזיז לפיהם לכוחות העיראקיים בכוויית הוראות ברורות לדאוג לשלומם וביטחונם של האזרחים והשגירויות הזרות. בעקבות הפגישה עם וילסון המליץ חמדון לנשיאות לשחרר את העצורים. ב-5 באוגוסט, בתשובה לבקשתו של וילסון לאפשר לארצו לפנות את אזרחיה מכוויית, השיב חמדון כי אין זה עניינה של עיראק, כיוון שעיראק כבר הכירה בממשלה הזמנית של כוויית, ולכן על האמריקאים לפנות אליה.  (המחבר מציין כי לאחר ניסיון כושל ראשון, ב-4 באוגוסט חוסיין כאמל הצליח לכונן ממשלת בובות בכוויית, שהייתה מורכבת מאנשי צבא, רובם בדואים.) בלית ברירה ביקש וילסון כי עיראק תפעל כמתווכת עם כוויית בנושא.

ב-6 באוגוסט הוזמן וילסון לשיחה עם סדאם חוסיין. השיחה התקיימה במשרדו של טארק עזיז בנוכחותם של השר ושל חמדון. המסרים העיקריים שהעביר הנשיא לשגריר היו כדלהלן. (1) עיראק מוכנה להבטיח את האינטרסים של ארה"ב באזור, כמו נפט. כיום עיראק מוכרת שליש מייצוא הנפט שלה לארה"ב, והדבר נעשה לא משיקולים מסחריים, אלא מכוחה של החלטה פוליטית. פעולה צבאית נגד עיראק תביא לא רק למפלתכם, אלא תפגע קשה בשדות הנפט, וככל שתחריבו אותם יותר, כך תפגעו יותר באינטרסים שלכם. (2) לעיראק אין שאיפות התפשטות כלפי ערב הסעודית. סדאם דחה את הטענות שנפוצו לפיהן אחרי השתלטותה של ארצו על כוויית תבוא תורה של ערב הסעודית. "אנו מוכנים [להעניק] כל הערבויות המבוקשות להסרת דאגתם" (3) עיראק מוכנה להילחם למען שמירה על מעמדה בכוויית.. "לעולם לא נשאיר את כוויית להיות טֶרֶף קל, אפילו [נצטרך] להילחם נגד כל העולם" (עמ' 247). (4) עיראק אינה מתכוונת לתקוף את ישראל, אם זו לא תתקוף אותה. ההצהרה מ-4 באפריל 1990 נועדה להרתיע את ישראל מלתקוף את עיראק.

ב-8 באוגוסט הסירה עיראק את המסווה מעמדתה בדבר נכונותה לסגת מכוויית, והכריזה על מיזוג בינה לבין כוויית. בדיעבד, סדאם חוסיין בשיחות עם דיפלומטים חשף את אחת סיבות להשתלטותו על כוויית.  לפי פרוטוקול של שיחה שהתקיימה בבגדאד בין סדאם חוסיין לבין יועצו של מלך מרוקו (בספטמבר? 1990)  נימק הנשיא את השתלטותה של עיראק על כוויית בצורך לפצות את ארצו על ויתורה על מחצית משט אל ערב לטובתה של  איראן. הוא אף נתן להבין כי ויתור כזה, ללא הפיצוי, בצורת שליטה על כוויית, עלול היה לעורר תסיסה רצינית נגד משטרו (עמ' 274). הסבר דומה סיפק סדאם ב-6 באוקטובר 1990 בפגישה עם יבגני פרימקוב (Primakov), שליחו של נשיא בריה"מ מיכאיל גורבצ'וב. הוא טען כי כאשר ב-14 באוגוסט 1990 "התברר לנו שאנו ננהל מערכה צבאית [מול ארה"ב]... קיבלנו החלטה ... שחצי משט אל-ערב שהיה שייך לנו, עובר לאיראן...כאשר שאלו העיראקים [אותנו] ב-14 באוגוסט מדוע  גיליתם את הגמישות החינמית הזו כלפי איראן, ענינו שכוויית חזרה אליכם, חופיה ארוכים, ו-[זה] יפטור אתכם מסכסוך על שט אל-ערב" (עמ' 287).

בספרו קובע המחבר כי גרסתה של עיראק לפיה התחוללה מהפכה בכוויית  ב-2 באוגוסט וכי השלטון החדש ביקש מהכוחות העיראקיים להיכנס לארצו ולפרסם הודעה על סיפוח – כל זה שקר מצחיק. כיבוש כוויית שיקף את רצונו של סדאם חוסיין ולהפוך את עיראק למדינה בעלת חוף גדול במפרץ, לעוצמה ולגדוּלה, להגדלת אוצרות הטבע , ולהתפשטות טריטוריאלית אף מֵעֵבֶר לכוויית. כמו כן דִמיין השליט העיראקי כי השתלטותו על כוויית תביא לתנופה מהפכנית ברחוב הערבי אשר תְשנה את המצב הפוליטי באזור ותהפוך אותו למנהיג ההמונים של האומה הערבית. סדאם חוסיין ראה בכיבוש כוויית "כהכנה להתפשטות גדולה יותר המושתת על כך שהנשיא הוא מנהיג האומה הערבית כולה, בדומה לשאיפתו של ביסמרק [לכונן מדינה גרמנית גדולה באמצעות צירוף לפרוסיה מדינות גרמניות אחרות], לכונן מדינה ערבית גדולה תחת דגלו" [באמצעות סיפוח אליה מדינות אחרות].

ב-9 באוגוסט 1990, בהתאם לפנייה משר החוץ, חתם חמדון על חוזר לנציגויות הדיפלומטיות בבגדאד, כדלהלן. "לאחר כינון אחדות של מיזוג גמור בין עיראק לכוויית ב-8 באוגוסט 1990" מתבקשות הממשלות של הנציגויות הדיפלומטיות בעיראק לנקוט בצעדים הנחוצים לחיסול פעילות נציגויותיהן הדיפלומטיות הפועלות בעיר כוויית ולהעבירן לבגדאד לא יאוחר מ-24 באוגוסט 1990. ב-10 באוגוסט נטה טארק עזיז להורות לסגור את השגרירויות הזרות בכוויית תוך שלושה ימים, אבל חמדון שכנע אותו להימנע מפרובוקציה מיותרת כלפי המערב  ולהשאיר את תאריך סגירת הנציגויות לשעת חצות בין 24 ל-25 באוגוסט.

ב-22 באוגוסט העביר וילסון איגרת לחמדון מטעם ארצו בה נאמר כי אישים מסוימים יישארו בשגרירותה של ארה"ב בכוויית והיא תישאר פתוחה [לאחר ה-24 באוגוסט] וכי ארה"ב מטילה על עיראק את האחריות לשלום נציגותה בכוויית. חמדון השיב כי עמדתה של עיראק בדבר הצורך לסגור שגרירויות זרות בכוויית היא סופית, ועל כן היא תתייחס לעובדי השגרירות האמריקאית לאחר ה-24 באוגוסט כאזרחים זרים, ללא הפריבילגיות הדיפלומטיות.

אחזקת אזרחים זרים כבני ערובה   כבר בימים הראשונים לאחר פלישתה של עיראק לכוויית ביקשה ארה"ב מעיראק לאפשר לאזרחים אמריקאים לעזוב את עיראק.  הבקשה הופנתה לחמדון בפגישותיו כמעט היומיות עם  וילסון ובפגישתו של וילסון עם סדאם חוסיין ב-6 באוגוסט. תשובת סדאם חוסיין הייתה: אתם מתכוונים לתקוף אותנו, ולכן ברצונכם לפנות את האזרחים שלכם [ובכך רמז כי האזרחים הזרים משמשים בידי עיראק כבני ערובה למניעת תקיפה אמריקאית נגד ארצו]. ב-8 באוגוסט נמסרו לחמדון ממזכיר הנשיא הוראות סודיות בנושא יציאת אזרחים זרים מעיראק, שהיו כדלהלן. להודיע לדיפלומטים זרים שרוצים לעזוב את עיראק, שיקבלו הודעה בנושא כעבור שבוע. להודיע לאזרחי מדינות מערב אירופה, ארה"ב קנדה ואוסטרליה שאינם יכולים לצאת מעיראק כעת, והם יקבלו הודעה בנידון במועד אחר. לאזרחים מארצות ערב, מדינות אסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית, מזרח אירופה ובריה"מ, מותר לעזוב את עיראק בהתאם לרצונם.

בפגישותיו של וילסון עם חמדון בחודשים אוגוסט-ספטמבר הוא התלונן בין היתר על  מניעת דיפלומטים אמריקאים, שיצאו מכוויית לעיראק, לעזוב את עיראק; על מניעה  מאזרחים זרים לעזוב את עיראק ועל כך שהאזרחים הזרים  יועברו למִתקנים חיוניים בעיראק [לשמש כמגן אנושי מפני התקפה על המִתקנים] – וכל זאת  בניגוד להחלטת מועצת הביטחון 664 ואמנת וינה [1961] בדבר חסינותם של דיפלומטים. בתשובותיו טען חמדון שעיראק נאלצת להשאיר את הנתינים הזרים בתחומה, על אף שהדבר "אינו תואם את חופש הפרט", כיוון שארה"ב אינה מוציאה מכלל אפשרות פעולה צבאית נגד עיראק והטילה מצור כלכלי על עיראק כדי להרעיב את עמה.

במקביל, מאחורי הקלעים, ניסה חמדון לרכך את הטיפול באזרחים הזרים. ב-23 באוגוסט הציע חמדון לטארק עזיז להרשות לחולים קשה מביו "האורחים" (בני הערובה) לצאת מעיראק, ולמחרת אף הגיש רשימת המקרים הקשים. השר ביקש לדחות את הנושא בימים או בשבוע, ולא השתכנע גם כאשר חמדון ציין כי אחדים מהחולים עלולים למות.

ניסיונות למנוע פעולה צבאית אמריקאית   כאמור, כבר ב-6  באוגוסט 1990 ניסה סדאם חוסיין לשכנע את ארה"ב להשלים עם כיבוש כוויית בהבטיחו כי האינטרס האמריקאי בתחום אספקת הנפט לא ייפגע וכי אין לארצו שאיפות תוקפניות כלפי ערב הסעודית. בגדאד גם ניסתה לתקוע טריז בין ארה"ב לצרפת. ב-11 באוגוסט 1990 זימן טראק עזיז את הממונה על השגרירות הצרפתית, בנוכחותו של חמדון.  בשיחה עימו טען עזיז  כי צרפת מתעניינת בעיקר  בארצות המגרב – בעוד רק מרוקו תמכה בהחלטה שהתקבלה בליגה הערבית נגד עיראק, ו"הארצות האחרות במגרב הערבי איתנו [ליתר דיוק אלג'יריה נמנעה, תוניסיה לא נכחה].  "אתם מדינה ידידותית... אנו סבורים כי  הדומיננטיות האמריקאית אינה לטובת האינטרסים שלכם" (עמ' 255).

ב-24 באוגוסט שוחח חמדון עם  סמיר וינסנט (Vincent), איש עסקים אמריקאי ממוצא [אשורי] עיראקי. בעקבות זאת, הגיע מברק משגרירות עיראק בוושינגטון בו נמסר כי  סמיר וינסנט דיבר עם ברנט סקוקרופט (Brent Scowcroft), היועץ לביטחון לאומי של הנשיא בוש. מהשיחה התברר כי ארה"ב מוכנה להמשיך בדיאלוג עם עיראק וכי ניתן למנוע התנגשות צבאית. ארה"ב דבקה בעיקרון הנסיגה מכוויית, אבל האמריקאים "מוכנים קבל את תביעות הגבול של עיראק בהן [שדה הנפט] אל-רומילה והאיים ורבה ובוביאן" (עמ' 264). ביוזמתו של חמדון  נשלח המברק הזה לנשיאות בתוספת הערה כי סגן השר חמדון הקים עם וינסנט, איש עסקים אמריקאי ממוצא עיראקי, קשרי ידידות בתקופת עבודתו בוושינגטון ב-1985. עוד נאמר במברק כי בעקבות שכנועו על ידי חמדון, שיתף האיש [בעבר] פעולה עם מפקדת כוחות האוויר ומיניסטריון התעשייה הצבאית, וכי ב-2 באוגוסט הנוכחי הוא ביקר בבגדאד בשיתוף פעולה עם מועצת התעשייה הצבאית. במברק הוצע לבקש מסמיר וינסנט להיפגש אישית  עם סקוקרופט, כדי לברר ישירות את רעיונותיו, "ללא התחייבות מראש מצדנו". (יצוין כי בפגישה בין חמדון לווינסנט ב-18 במאי 1991 התברר למחבר  כי שיחת הטלפון של וינסנט לא הייתה עם סקוקרופט עצמו אלא מזכירתו Nancy Ganz.)

לאחר שב-27 באוגוסט נענתה הנשיאות בבגדאד בחיוב להצעה, השגרירות בוושינגטון מסרה על כך לווינסנט והוא התקשר לסקוקרופט ב-31 באוגוסט. בעקבות שיחתו עם סקוקרופט מסר וינסנט לחמדון כי סקוקרופט נראה פתוח לדיאלוג וכי הוא היונה היחיד בין הניצים בממשל.   ב-6 בספטמבר שלח חמדון טלקס לווינסנט, על פי הוראות מטארק עזיז, ועיקרו: "אין לנו מה להעביר להם, מלבד אישור למה שהם אמרו לך בטלפון ב-24 באוגוסט 1990...באמצעות פגישה ישירה עם מר (S) [סקוקרופט]". למהלך הזה לא היה המשך. לדברי טארק עזיז, סדאם חוסיין לא גילה עניין ביוזמה הזו, וכנראה גם הממשל האמריקאי לא גילה רצינות בנידון – ואולם לחמדון אין לו ספק ברצונו הטוב של וינסנט. [ב-2005, במשפט נגדו בארה"ב, הודה וינסנט בהיותו סוכן בלתי רשום של ממשלת עיראק ובגריפת רווחים בלתי חוקיים בתוכנית "נפט עבור מזון".]

בדומה ליוזמתו של המחבר לנצל קשריו של וינסנט עם הממשל האמריקאי, בסוף אוגוסט 1990 העלה חמדון לטארק עזיז את הרעיון לנצל את קשריו של הדיפלומט העיראקי עִיסמת כיתאני (בתעתיק עצמת כתאני) עם הנשיא בוש ולהפעילו כדי למנוע מארה"ב לבחור באופציה צבאית, להרוויח זמן עבור עיראק, ולהקשות על קבלת  החלטות בוושינגטון. יצוין כי באותו הזמן כיתאני כבר פרש לגמלאות ולא החזיק בתפקיד רשמי.  הרעיון אושר בוועדה  בהשתתפותם בין היתר של מזכיר הנשיא, חאמד חמאדי, והמחבר. ב-7 בספטמבר קיבל טארק עזיז הוראה סודית ואישית מחאמד חמאדי בנושא כיתאני-בוש. בהוראות צוין כי חשוב שכיתאני יפגוש את בוש ויציג בפניו כעצה, ומתוך רצון לשמור על הקשרים בין ארה"ב לערבים, את התיזה הבאה. אופציה צבאית, בין אם אמריקה תנצח או לא, מחירה יהיה גבוה יותר מאופציה  שוחרת שלום המתבטאת בדיאלוג ומשא ומתן –  מה עוד שעיראק מעולם לא איימה להפסיק אספקת הנפט לארה"ב, אלא דאגה לשמור על יציבות מחיר הנפט. כמו כן, על כיתאני לפעול אצל אישים אמריקאים מסוימים [בעלי פתיחות לעיראק] כמו ג'ון סונונו  (John Sununu) [ממוצא ערבי חלקי], ראש סגל הבית הלבן, והכומר ג'סי ג'קסון (Jesse Jackson). לדעת חמדון, ההנחיות האלה מלמדות על הנאיביות, הפשטנות והיעדר תוכנית סדורה בצד העיראקי בקשר לזירה האמריקאית.

כיתאני, לפי בקשת טארק עזיז שהועברה אליו בשיחת טלפון על ידי חמדון, הגיע לבגדאד ב-13 בספטמבר, וב-18 בחודש קיבל מעזיז הנחיות לשיחה עם בוש – הנחיות שנעשו לפי הוראות ישירות מסדאם חוסיין. כפי שנודע למחבר מכיתאני, בהנחיות שקיבל לא היה שום חידוש ביחס לעמדה העיראקית המוצהרת, אלא הושם דגש על הצורך לקיים פגישה אישית עם בוש. כיתאני גם סיפר לחמדון, כי ב-18 בספטמבר טארק עזיז כבר איבד את התלהבותו משליחותו של כיתאני, התלהבות שניכרה בפגישתו הקודמת עימו ב-14 בחודש.

ב-30 בספטמבר השתתף המחבר בפגישה בין סדאם חוסיין לג'סי ג'קסון. ג'קסון אמר לסדאם כי הוא האישיות היחדה שיכולה למנוע את המלחמה. [ביקורו הביא לשחרור 26 בני ערובה אמריקאים.]

בתקופת המשבר בשאלת כוויית,  גברו הבקשות מצד עיתונאים ומגישי תוכניות החדשות העיקריות באמריקה לקיים ראיונות עם סדאם חוסיין. לאור קשריו הקודמים של חמדון  עם האישים האלה, הבקשות הופנו למשרדו, אחדות מהן נענו, בהן של דן ראדר (Rather) מ-CBS. דבריו של סדאם בראיונות שיקפו את חוסר הבנתו את המציאות המשתנה בעולם ובורותו לגבי המשטר האמריקאי, כמו טענתו על קיומו של איסור בארה"ב להפגין נגד מדיניותו של הנשיא בוש.

ב-2 באוקטובר 1990 מסר דיוויד מאק (Mack), סגן עוזר שר החוץ האמריקאי, לשגריר עיראק בארה"ב מוחמד אל-משאט, את המִזכר שעיקריו מובאים להלן. הודעתכם מ-19 באוגוסט מראה על זלזול גמור בהתחייבות ההומניטרית לשחרר את כל הזרים העצורים בארצכם, וכמו כן מראה על סברה מוטעית מאוד לפיה החזקת בני הערובה תגן על ארצכם או תגביל את האופציות לתגובת צבאית של הנשיא האמריקאי  נגד עיראק. עם זאת, ערוץ הדיאלוג אתכם נשאר פתוח. בפגישותינו התכופות מאז ה-2 באוגוסט הצענו צעדים שעליכם לנקוט להפחתת המתיחות באזור: שחרור בני הערובה, בהם האמריקאים, אשר המשך החזקתם רק יגביר את האיבה הבינלאומית כלפיכם; להפסיק את המצור על השגרירות האמריקאיות ועל הנציגויות הדיפלומטיות האחרות בכוויית, ולאפשר לפקידי הקונסוליה האמריקאית למלא את תפקידם; נסיגה מכל שטחה של כוויית ללא תנאים והשבת הממשלה החוקית בה. לאחר ציות להחלטות האו"ם מצד עיראק, יוכלו עיראק וכוויית לפתור את חילוקי הדעות באמצעות משא ומתן ישיר או בוררות בינלאומית. על אף ניסיונותיה של עיראק להשוות את המצב הנוכחי לזה שהיה בווייטנאם, האמת היא שכל הקהילה הבינלאומית מאוחדת נגד ארצכם באופן חסר תקדים בהיסטוריה. עיראק לא תוכל לעמוד מול נחישות כל העולם, "ואין בידי עיראק אופציה אלא לציית לכל החלטות מועצת הביטחון" (עמ' 283). המִזכר הזה מתמצת את עמדתה של וושינגטון בנוגע לפלישתה של עיראק לכווית והשלכותיה. 

ב-6 באוקטובר נפגש סדאם חוסיין עם יבגני פרימקוב (Primakov), שליחו של הנשיא הסובייטי גורבצ'וב, אשר העביר איגרת מנשיאו. פרימקוב הזהיר מפני פעולה צבאית אמריקאית נגד עיראק, שתיעשה במצב של הסכמה בינלאומית, ותגרום להרס רב ולקורבנות רבים. מדברי סדאם לפרימקוב השתמע כי אם כעת תיסוג עיראק מכוויית בעקבות לחץ צבאי אמריקאי, ההנהגה העיראקית תצטרך להודות שטעתה, ולא ציפתה למהלך הצבאי האמריקאי. חמדון מציין כי סדאם, אשר ראה עצמו כאלוהי, לא יכול היה להודות בשגיאות.

ב-11 בנובמבר הגיע לבגדאד שגריר עיראק  בגרמניה, עבד אל-ג'באר אל-דורי, אשר סיפר כי הקנצלר הלמוט קוֹהל נועד עימו וביקש לברר מה בדיוק עמדתה של עיראק בנושא כוויית, במיוחד לאור פגישתו המתוכננת עם הנשיא בוש. השגריר תודרך לומר כי עיראק מוכנה להגיע לפתרון מלא של בעיות האזור, כולל "חוזי שלום עם כל הצדדים המעוניינים". לאור הניסוח הזה, ביקש השגריר לדעת מה עליו לענות, אם יישאל בהקשר הזה לגבי ישראל. טארק עזיז העביר את השאלה הזו לסדאם חוסיין ותשובתו הגיעה כעבור יום, כדלהלן: הכוונה כל הצדדים המעוניינים (עמ' 292).

ב-1 בנובמבר וב-6 בדצמבר העביר וילסון לחמדון שתי הצעות מהנשיא בוש לסדאם חוסיין. ההצעות נועדו להסדיר פגישה בוושינגטון בין טארק עזיז לנשיא בוש באמצע דצמבר ולאחריה תתקיים פגישה בבגדאד בין שר החוץ ג'יימס בייקר לסדאם חוסיין. הצד האמריקאי הגדיר את מטרת שתי הפגישות להסיר אי הבנות ולמנוע מלחמה. בפגישה ב-1 בנובמבר עם חמדון העלה וילסון את הצורך לאפשר לכל האזרחים הזרים לעזוב, מהלך אשר ייצור אווירה מתאימה לפגישות הצפויות. כמו כן, למען יצירת אווירה טובה יותר, לחבר את השגרירות האמריקאית בכווית לרשת המים והחשמל. ב-7 בדצמבר מִזכר אמריקאי חדש קידם בברכה את שחרור בני הערובה הזרים בעיראק ומתן אפשרות להם לעזוב.

תשובת בגדאד מ-5 בדצמבר הייתה כי המשלחת העיראקית בראשות טארק עזיז "תציג ותדבק, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, בזכויות הלאומיות של עיראק, כולל זכותה על מחוז כוויית" (עמ' 295). נוסף לכך ניסתה עיראק באמתלות שונות לדחות את מועד הפגישה בין טארק עזיז לנשיא בוש. כמו כן, בתשובה להצעה האמריקאית מ-6 בדצמבר, לפיה בייקר לא יוכל לפגוש את סדאם חוסיין לאחר ה-3 בינואר 1991, הציעה עיראק כי סדאם ייפגש עם בייקר ב-12 בינואר. חמדון מציין כי הזזת תאריך הפגישה ל-12 בינואר נועדה לקרב אותה ל-16 בינואר, תוך ידיעה כי לפי החלטת מועצת הביטחון ניתן יהיה לנקוט בפעולה צבאית להוצאת כוחותיה של עיראק משטחה של כוויית, אם עיראק לא תיסוג מכוויית עד 16 בינואר. המחבר קובע כי אי הסכמה עם האמריקאים על מועד הפגישה בבגדאד והמשך דבקותה של עיראק בשליטה על "מחוז כוויית", מוכיחים את חוסר רצינותה של בגדאד לקיים דיאלוג, אלא להרוויח זמן, כדי למוסס את הנושא ולשמור על שליטתה בכוויית. ארה"ב הטילה את האחריות על עיראק בגין אי קיום הפגישות המוצעות.

ב-26 בדצמבר 1990 קיים סדאם חוסיין פגישה עם קבוצה של שגרירים עיראקיים בהשתתפות שר החוץ וסגניו. הנשיא הדגיש כי אין בכוונתו לסגת מכוויית. הוא דיבר על הצורך של השגרירים לעבור ברחבי המדינה בה הם משרתים, תוך לקיחת דוגמה מניזאר חמדון אשר "עבר באמריקה לאורכה ולרוחבה" (עמ' 299). כאשר השגריר העיראקי באו"ם, עבד אל-אמיר אל-אנבארי, העיר כי [בשאלת כוויית] 143 מדינות הצביעו נגד עיראק בעצרת הכללית מול הקול היחיד של עיראק, השיב סדאם: פירוש הדבר ש-143 מדינות ביחד שוות עיראק אחת. עוד אמר הנשיא כי הסיכוי למלחמה כעבור 20 יום גבוה יותר מאשר לשלום; מלחמה קצרה אינה מתאימה לעיראק, אלא מלחמה ארוכה, ואנו נגרור אותה למלחמה ארוכה; כוויית היא עיראקית ותישאר כזו.

ב-3 בינואר 1991 קיבל המחבר מווילסון הצעה אמריקאית לקיים פגישה בשווייץ בין שרי החוץ בייקר ועזיז באחד מהתאריכים הבאים: 7, 8, או 9 בינואר. למחרת העביר חמדון לווילסון הסכמתו של עזיז להיפגש ב-9 בינואר. טארק עזיז יצא לשווייץ בראשות משלחת שכללה את חמדון. בעת הטיסה היה השר "מתוח, לא רצה לדבר...ומסתפק בשתיית כוסות וודקה אחדות עם קרח" (עמ' 301). בדרך לז'נבה הראה לו עזיז "איגרת בכתב ידו המופנית לנשיא סדאם חוסיין, בה הוצע שאם האיגרת של הנשיא בוש אותה יעביר בייקר לו  [עבור סדאם] תכלול פִּסקה שתציין כי עליך לסגת או אתה צפוי להרס, הוא יסרב להעביר אותה" (עמ' 301). הנוסח הזה אושר בכתב ידו של סדאם. חמדון הציע לעזיז להבהיר לאמריקאים מראש, באופן בלתי פורמלי, שאם נוסח כזה יופיע באיגרתו של בוש, הוא לא יעביר אותה, ובכך תימנע תקרית בזמן הפגישה. עזיז לא נענה להצעתו.

הפגישה בין שתי המשלחות בראשות שרי החוץ התקיימה ב-9 בינואר בז'נבה במלון אינטרקונטיננטל.  המחבר נכח בפגישה, אבל בתיאורה מסתמך על מברק דחוף ששלח בייקר לנשיאו, בתור התמצית הטובה ביותר של האירוע. בייקר הדגיש כי הוא לא הגיע לנהל משא ומתן אלא להעביר איגרת [לסדאם], לשמוע ולשוחח. האיגרת פשוטה, ציין בייקר: על עיראק לסגת בשלום מכוויית או היא תגורש בכוח. בייקר הזהיר את עיראק מ"השלכות חמורות" אם היא תשתמש בנשק כימי וביולוגי. לדברי בייקר, במשך הפגישה שנמשכה למעלה משש שעות לא גילה עזיז שום גמישות או נכונות לציית להחלטות מועצת הביטחון. טארק עזיז סירב לקבל את איגרתו של בוש לסדאם, אותה העביר לו בייקר בתחילת הפגישה. עזיז טען כי סגנון האיגרת אינו ראוי לשמש אמצעי תקשורת בין נשיאי שתי  מדינות. עוד טען כי עיראק ציפתה לפעולה צבאית נגדה כבר מהתחלה ב-2 באוגוסט 1990, וכי "ההנהגה הנוכחית של עיראק תישאר במקומה כעת ובעתיד, ועיראק תצא מנצחת מהמלחמה" (עמ' 304). בייקר מסר לעזיז כי ארה"ב תְפַנה את חמשת אנשי צוותה הנותרים בשגרירותה בבגדאד ב-12 בינואר, וביקש לא להפריע למהלך הזה.

באותו הערב חזרה המשלחת העיראקית לבגדאד, כאשר  מוּדעות לאסון המתקרב ניכרה בפניהם של חבריה. ב-10 בינואר 1991, בהתאם לבקשתו של טארק עזיז, מסר חמדון לווילסון שהצד העיראקי מבטיח שהדיפלומטים האמריקאים יוכלו לעזוב את בגדאד מתי שירצו. ב-11 בינואר  קיבל חמדון את פניו של וילסון בפעם האחרונה, יום לפני עזיבתו את בגדאד עם הצוות הדיפלומטי ב-12 בחודש. וילסון ביקש להעביר איגרת לטארק עזיז בה ציין כי הוא עוזב את עיראק בצער ומקווה שלאחר סיום המשבר תרשה לו ממשלתו לחזור כדי לבנות מחדש את הקשרים בין שתי המדינות.  חמדון מציין כי לפני משבר כוויית נרקמו יחסים משפחתיים בינו לווילסון, וחמדון ואשתו היו מבקרים בביתם של הזוג וילסון.

המלחמה לשחרור כוויית, ינואר-מארס 1991

לפני המלחמה, רוב ידידיו ומכריו של חמדון וכמו כן חברי בעת' ותיקים העריכו כי ברגע האחרון ייסוג סדאם חוסיין מכוויית. דעתו של חמדון הייתה שונה. ב-12 בינואר 1991 הגיע לבגדאד מזכ"ל האו"ם, חוויאר פרז דה קוויאר, בניסיון נואש למנוע מלחמה. בפגישה עימו למחרת, הביע סדאם חוסיין תמיהה על כך שהנשיא בוש דמיין שהוא, סדאם, יפחד מהאיום ולוּ ב-1%  מתוך 100%. חמדון סבר כי משטר המבוסס על פולחן אישיות, שהעלתה עצמה לדרגה של אל, לא יכול להרשות לעצמו  שהעומד בראשו ינקוט בצעד שיתפרש כחולשה או כטעות.  זאת ועוד.  נעלמה מעיני סדאם הפיכתה של אמריקה לכוח הגמוני בעולם וירידתה של בריה"מ ככוח בעל משקל. סדאם שקע באשליות לפיהן ארה"ב רק מאיימת בשימוש בכוח, אבל לא תעז להשתמש בו מחשש לאובדן אלפי חיילים, בעוד עיראק תהיה מוכנה להקריב רבע מיליון אנשים למען הניצחון.

ב-16 בינואר 1991 עבר חמדון יחד עם הסגנים והפקידים של משרד החוץ למקלט אל-יַרְמוּכּ (לפי התעתיק הערבי). קומה תחתונה אחת בו הפכה למקום מושבו של משרד החוץ, כולל שר החוץ,  בעוד הקומות העליונות בו שימשו תושבים רגילים אשר נמלטו אליו מפחד ההפצצות.  סידור דומה נעשה במקלט אל-עאמריה (عامرية), אשר שימש עבור הנשיא וצוותו, המודיעין ועוד. מיקום האזרחים בקומות העליונות בשני המקלטים, נועד להסוות את מטרתם האמיתית של המִתקנים, תוך גילוי אדישות לנזק שייגרם לאזרחים בעת שהמקלטים האלה ייהפכו ליעד להפצצות – כפי שאכן קרה במקלט אל-עאמריה, בו נהרגו למעלה מ-400 אזרחים, רובם נשים וילדים. בדומה לכך, מטוסים צבאיים הועברו מנמלי תעופה אחדים לאזורי מגורים בקרבת מקום. ההתנהלות הזו נגדה את הנורמות הבינלאומיות האוסרות הימצאותם של כוחות צבאיים וביטחוניים בריכוזי אזרחים. בלילה בין 16 ל-17 בינואר החלו ההפצצות של כוחות הקואליציה . באותו הזמן ישנו עובדי משרד החוץ בלבוש צבאי, ולמשמע רעש ההפצצות יצאו חלק מעובדי המשרד החוצה, כדי לחזות במראות: בשמים שהוארו בפיצוצים ובטילי שיוט. 

המחבר פינה את משפחתו לחווה של דודתו בְּ-בעקובה, במזרח  בגדאד. רבים מתושבי בגדאד גם כן התפנו מאימת המלחמה. לאחר שבוע הוא החזיר את משפחתו לבית בבגדאד, בדומה לשאר תושבי העיר, לאחר שהתברר כי המלחמה אינה פוגעת בבתי מגורים אלא מתרכזת באתרים חיוניים. ב-22 בינואר  גם מקום מושבו של משרד החוץ הועבר מהמקלט בירמוכּ אל "הפקולטה למשפטים סדאם" בשכונת כאזימיה (الكاظمية) (בגדאד),  בהנחה שהמטוסים לא יפציצו את הקמפוס. משרד החוץ חזר למקום מושבו הקודם רק אחרי הפסקת האש הרשמית.

ב-17 בינואר הגיע השגריר הסובייטי למקלט משרד החוץ והעביר איגרת מהנשיא גורבצ'וב לסדאם, אותה מסר לשר החוץ. האיגרת כללה בקשה להצהיר על נסיגה מכוויית, הצהרה אשר תסלול את הדרך לפעילות סובייטית לעצירת המלחמה, ובכך תמנע נזק לעיראק.  האיגרת נותרה ללא מענה, והשר רגז על הסידורים שאִפשרו את קבלת הפנים לשגריר במקלט, מקום שאמור היה להיות סודי. ב-19 בינואר שגריר עיראק באו"ם העביר למשרד החוץ פנייה בשם יושב ראש מועצת הביטחון להשיב לאיגרת של גורבצ'וב, פנייה בה נתבקשה עיראק לקבל החלטה לסגת מכוויית, אשר אחריה תחל פעילות דיפלומטית להפסקת אש.  טארק עזיז הציע תשובה לפנייה הזו, שזכתה לאישורו של סדאם, לאחר שהכניס בה שינויים אחדים. התשובה כללה ביקורת בוטה כלפי האו"ם על כך שהתוקפנות נגד עיראק מתבצעת באישורו והסתיימה בדחיית ההצעה הרוסית ובנחישותה של עיראק להמשיך במלחמה. ב-18 וב-23 בינואר השמיע טארק עזיז לפני בכירי משרד החוץ, בהם המחבר, תחזית אופטימית לגבי עתיד המלחמה.

ב-25 בינואר שיגר סמיר וינסנט איגרת לחמדון לפיה הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון מוכן עקרונית לבוא אתו לעמאן (בירת ירדן), עם הצעה לסיום המלחמה, ולפגוש שם את טארק עזיז, אם הצד העיראקי יכול לארגן זאת. עוד נאמר באיגרת כי הבית הלבן "מעוניין" בהצעה הזו, שהיא כדלהלן. על עיראק לסגת מכוויית, להפסיק "כל פעילות הטרור", ו"לסגור את כל האמצעים לפיתוח צבאי, כימי וגרעיני". ארה"ב מצידה לא תתקוף את עיראק בזמן הנסיגה; תבטל את הסנקציות על כל החומרים, מלבד הצבאיים, כאשר תושלם הנסיגה; ולא תתנגד למשא ומתן בין עיראק לכוויית להשכרת האי ורבה [לעיראק] לאחר השלמת הנסיגה. האיגרת הזו תורגמה והועברה לסדאם בצירוף מכתבו של טארק עזיז לפיה מדובר בניסיון לבדוק את כוונותיה של עיראק בשלב הזה, והשר הציע לנקוט בתשובה מתחמקת. בהתאם להנחיות מעזיז השיב חמדון לסמיר וינסנט, דרך השגרירות בעמאן, כי הצד העיראקי מעריך את מאמציו של ניקסון ומצפה להצעה שלמה וברורה מהממשל האמריקאי.

ב-7 בפברואר ידע טראק עזיז לספר, בהסתמך על מפקדים שהשתתפו בקרב אל-חַ'פְג'י (עיר בערב הסעודית הממוקמת בחוף המפרץ הפרסי ליד הגבול עם כוויית), כי אבדות של ערב הסעודים וקטאר בקרב היו "רבות מאוד" וכי הכוחות העיראקיים יכלו להישאר בעיר, לוּ עיראק רצתה בכך. ואולם כאשר שאל חמדון את עזיז מדוע יותר מ-400 עיראקים נפלו בשבי במערכה הזו, לא היה לו הסבר.

בעקבות פגישתו של טארק עזיז עם גורבצ'וב במוסקבה,  ב-23 בפברואר 1991 התקבל מברק מהשר עזיז, דרך השגרירות הסובייטית, במקום מושבו של משרד החוץ בכאזימיה. במברק נאמר כי השר הסכים ליוזמתו של גורבצ'וב ונענה לבקשתו להכריז על כך. השר גם הביע תודה לגורבצ'וב על עמדתו. [היוזמה הסובייטית נועדה למנוע פעולה קרקעית של ארה"ב לשחרור כוויית – ממש בסמוך לפני תחילתה – באמצעות נסיגה עיראקית מלאה מארץ זו, בתמורה להבטחת שלמותה הטריטוריאלית וביטחונה של עיראק. היוזמה הזו נדחתה על ידי הנשיא בוש, אשר דרש נסיגה מהירה וללא תנאי, ופתח בפעולה קרקעית ב-24 בפברואר.] לאחר הצלחת הפעולה הקרקעית לשחרור שטחה של כוויית,  ב-27 בפברואר קיבלה עיראק את כל החלטות מועצות הביטחון בנוגע לכווית, ובכך למעשה למחרת הסתיימה המלחמה. כאשר המחבר הביע לפני טארק עזיז תמיהה על הודעותיה של עיראק בתחילת הפעולה הקרקעית האמריקאית לפיהן העיראקים אילצו את האמריקאים לסגת, השר השיב כי ההודעות האלה היו נכונות, אבל הוא אינו מבין מה קרה אחר כך. למחרת העלה חמדון לפני השר את הצורך לתקן את המצב בהסברה של המשטר, כיוון שהאזרח העיראקי כבר אינו מאמין בכלי התקשורת של ארצו ומקשיב לתחנות זרות.

לדעת המחבר, ארה"ב לא ניסתה למנוע ממשטרו של סדאם חוסיין לדכא את המרד השיעי שפרץ בדרומה של עיראק, בכך שלא אסרה על בגדאד להשתמש בהליקופטרים – בניגוד לאיסור השימוש במטוסים צבאיים שהטילה עליה. להערכתו, ארה"ב חששה כי במקרה של הצלחת המרד, קבוצות שיעיות איראניות [הנאמנות לאיראן?] עלולות להשתלט על האזור.

"לוּ הפסקת האש הייתה מאחרת לבוא  בימים אחדים, כנראה היה המשטר נופל  מעצמו ללא צורך בהתערבות מבחוץ. רוב מחוזות הארץ, ואף בגדאד עצמה היו ללא שלטון המפלגה והמדינה" (עמ' 327). "סביר לומר שאמריקה בעיתוי הפסקת האש מצידה, הימרה שהכוחות הצבאיים של עיראק יבצעו הפיכה נגד המשטר" (עמ' 327). בתחילת מארס טען טראק עזיז באוזני המחבר כי העיקר הוא לייצב את הפסקת האש, ואז הצבא, העם והמפלגה יוכלו לדכא את המרידות בקלות ובמהירות.

ב-14 במארס בפגישתו עם טארק עזיז אמר השר כי המורדים הכורדים השתלטו על דהוכּ, סולימאניה  וארביל, בעוד בדרום [השיעי] המצב טוב יותר. השר ידע לספר: "שלחנו איגרת לתורכים באמצעות שגרירנו...שייתכן שעיראק תיוותר על האזור הכורדי ותרשה [להקים] מדינה כורדית – ומה תגובתכם והאינטרסים שלכם בכך? שלחנו איגרת דומה אל השאה של איראן בשנת 1975, דבר שגרם לו להסכים כעבור שבועות להסכם אלג'יר" (עמ' 330).

בסוף ספרו מציין חמדון כי הוא תכנן להמשיך בכתיבתו בצורה כרונולוגית, ללא הסבר על קטיעת עבודתו.

הערות ביקורתיות

תקופת שלטונו של הבעת' ב-1963 מתוארת אצל ניזאר חמדון בקצרה בפִסקה אחת בלבד. אין פירוט כלשהו  על  מעשיו של חמדון  במסגרת "המשמר הלאומי" ושל "המשמר הלאומי" בכלל. יצוין כי "המשמר  הלאומי" רצח אלפי קומוניסטים ותומכי המשטר הקודם של עבד אל-כרים קאסם, וכמו כן היה מעורב במלחמה נגד הכורדים, כולל גירוש אוכלוסייה אזרחית. לא מן הנמנע כי המחבר העדיף להסתיר מעיני הקורא את מעשיו בתקופה הזו ולהקל במידת אחריותו להם, בהיותו עדיין בגיל הנעורים. רמז לכך בספרו הוא התייחסות ל"פעולות מנגנון המשמר הלאומי בגיל הנעורים".

אפשר להניח כי היו סיבות אחדות להימנעותה של ארה"ב מהעברת מסר ברור לעיראק  ב-1990 כי במקרה שזו תפלוש לכוויית, אמריקה תבוא לעזרת המדינה המותקפת.  (1) ארה"ב לא ציפתה לפעולה צבאית של עיראק נגד כוויית והעריכה כי ריכוזי הכוחות העיראקיים בגבול עם כוויית נועדו לשיפור עמדתה במשא ומתן. (2) במקרה הגרוע ציפתה וושינגטון לפעולה צבאית מוגבלת ביותר מצד עיראק בשטחה של כוויית, שתוביל למשא ומתן דיפלומטי לפתרון הסכסוך, לפי התקדים באביב 1973 – ולא לכיבוש כל שטחה של כוויית בידי עיראק שהיה חסר תקדים. לחיזוק השערה זו ראויים לתשומת לב שני אירועים. (א) כאמור, כאשר  ב-2 באוגוסט 1990 עדכן טארק עזיז את חמדון על פלישתה של עיראק לכוויית – המחבר עצמו שהיה חלק מהממסד הפנימי העיראקי – היה משוכנע כי מטרת הפלישה מוגבלת (כמו כיבוש האיים ורבה ובוביאן, ושדה הנפט רומיילה). (ב) לדברי חמדון, בינו לבין  שגריר ארה"ב בעיראק בפועל, ג'וזף וילסון, נוצרה הבנה הדדית, ובאחת השיחות עימו ב-7 בספטמבר 1990 ביקש וילסון לומר לו את הדברים הבאים באופן בלתי רשמי: יכולתם להשתלט רק על אזורי הגבול השנויים במחלוקת ביניכם לבין כוויית ולכונן בה ממשלה ידידותית – בעוד בליעתכם את הארץ הזו פגעה במוניטין שלכם בצורה מסוכנת. (3) השיקולים לעיל בתוספת חשיבותה האובייקטיבית של עיראק כמדינה גדולה באזור המפרץ בהשוואה לכוויית, ובמיוחד חשיבותה בתור משקל נגד לאיראן האנטי אמריקאית, ואף התקווה  לְקרֵב את בגדאד  יותר למערב, עמדו מאחורי נקיטתה של וושינגטון בלשון רפה כלפיה בסכסוכה עם כוויית.

ראוי לעיין בהסברו של סדאם חוסיין לדיפלומט הסובייטי יבגני פרימקוב באוקטובר 1990 לפיו השתלטותה של עיראק על כוויית נועדה לפצות את ארצו על ויתורה על ריבונותה על כל שט אל-ערב. יש לציין כי לאחר סיום המלחמה עם איראן באוגוסט 1988, תבעה עיראק מאיראן – ללא הצלחה – הכרה בריבונותה על כל שט אל-ערב, אבל ב-14 באוגוסט 1990 ויתרה על התביעה הזו, כדי לאפשר לרכז את כל כוחה הצבאי במלחמה הצפויה נגד ארה"ב. על אף שמדובר בהסבר בדיעבד, סביר להניח כי לנוכח אי הצלחתו של סדאם חוסיין לאלץ את איראן להסכים לתביעתו על שט אל-ערב בשנים 1990-1988, התכונן סדאם חוסיין מראש לאפשרות לוותר על תביעתו זו  בעימות מול מדינה חזקה בדמותה של איראן, ולפצות  את ארצו בהגדלת גישתה למפרץ הפרסי על חשבון מדינה חלשה בדמותה של כוויית. להתנהלות כזו של סדאם חוסיין היה תקדים מסוים כבר באביב 1973. בתקופה הזו, במקביל ללחץ צבאי על כוויית שנועד לאלצה לוותר על האיים ורבה ובוביאן, הביעו אנשי משטר עיראקיים נכונות להתפשר עם איראן בנושא שט אל-ערב. כלומר, לוותר על חלק מריבונותה  של עיראק על הנהר – על אף שלפי החוזה בין שתי המדינות משנת 1937, כללית, כל הנהר היה תחת ריבונותה.

למרות שחמדון בספרו מגנה בצורה בוטה את פלישתה של עיראק לכוויית וגם את התנהגות כוחות הכיבוש העיראקיים בה –  בתקופת האירועים, בתור סגן שר החוץ, הקפיד המחבר לדבוק בעמדתה הרשמית של עיראק בשאלת כוויית. אפילו בתגובה להערכתו הבלתי רשמית של וילסון ב-7 בספטמבר 1990 בה רמז כי אם עיראק לא הייתה מספחת את כל כוויית אלא מסתפקת בפחות, תגובתה של ארה"ב עשויה הייתה להיות פחות חמוּרה, אמר חמדון: עיראק לא בלעה את כוויות, כיוון שזו הייתה היסטורית חלק מעיראק, וחזר  להצדיק את ההשתלטות עליה.

במאי 2003 בשהותו של חמדון בארה"ב לצורך טיפול כימותרפי נגד מחלת הסרטן – בעת שמשטר הבעת' של סדאם חוסיין כבר הופל באפריל, בעקבות הפלישה האמריקאית לעיראק באותה השנה –  שאל פרופסור אמריקאי, דניאל פייפס (Pipes) , את חמדון כיצד הוא, כאדם תרבותי, יכול היה לייצג את משטרו הברברי של סדאם חוסיין. חמדון השיב כי הדבר נבע מפחד ונאמנות. עוד אמר כי הוא לא התכוון לערוק לארה"ב, כיוון ששורשיו נטועים בעיראק, במאכלים, בחברה ובאווירה, וכי עריקה לא תשרת את ארצו. כמו כן  נתן להבין כי ניסה לשרת את ארצו מבפנים, באמצעות המשך מתן עצות לסדאם חוסיין באופן דיסקרטי ותוך הדגשת נאמנותו האישית כלפיו. [2]

בשיחה עם פייפס סיפר חמדון כי ב-1995 הוא שלח מכתב אישי ביקורתי על המשטר באורך 20 עמודים לסדאם חוסיין. סדאם חוסיין השיב לו במכתב באורך 75 עמודים – אך לא הענישו ואף הפיץ את מכתבו  של חמדון לדיון בקרב ההנהגה. כנראה סדאם חש בנאמנותו ובכנותו של חמדון, ועל כן לא הענישו. עם זאת, חמדון ראה בפעם האחרונה את סדאם חוסיין ב-1996 ומאז הנשיא לא רצה להיפגש אתו, כנראה בגלל רעיונותיו לשיפור המשטר. בשיחה במאי 2003 נמנע חמדון לגלות את תוכן מכתבו, ברמזו כי הוא עדיין חושש מסדאם חוסיין שכנראה מסתתר (סדאם חוסיין נתפס על ידי האמריקאים בדצמבר 2003).

להערכתי, לנכונותו של חמדון לשרת את משטרו של סדאם חוסיין אפשר להוסיף סיבות אחדות, כמו רצון לשמור על הסטאטוס  שלו כאיש הממסד, ובתור דיפלומט בארצות הברית ובאו"ם ולהיות מעורה במדיניות החוץ של ארצו וגם להיות איש העולם הגדול.

---

[1]https://www.meforum.org/middle-east-quarterly/thank-you-for-everything-but-do-not-stay

 

[2]Daniel Pipes, "Obituary for Nizar Hamdoon (1944-2003)", Middle East Quarterly, Fall 2003. https://www.danielpipes.org/1310/obituary-for-nizar-hamdoon-1944-2003