משעל, ניסים. שוליית הסנדלר (ראשון לציון: ידיעות אחרונות, 2022). 287 עמ'.
ניסים
משעל, יליד 1949, הוא עיתונאי, סופר, איש טלוויזיה ושדרן רדיו ישראלי. סיכום ספרו
האוטוביוגרפי "שוליית הסנדלר" משקף את גרסת המחבר בתוספת הערות קצרות
בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסופו.
מוצאו
ומשפחתו המורחבת ניסים,
סבו מצד אימו נזימה – אשר המחבר נקרא על שמו – נולד ב-1885 בבגדאד. הוא עבד במסחר וגר בבית בן שתי קומות
עם כל משפחתו המורחבת. ניסים הסב היה דמות של מנהיג. ב-1941 בבית הכנסת
"מסעודה שם טוב", כאשר החלו להגיע ידיעות על תחילת הפרעות ביהודים
("פרהוד"), סבא ניסים קרא לציבור להפסיק את התפילה, לחזור למגוריהם
ולהסתגר בהם היטב, עד יעבור הזעם. למחבר נודע על הסב ניסים באקראי בינואר 2020,
מפי איש בן 95 שהכיר את סבו בעיראק. האיש היה עֵד להשלכת פצצות בידי המחתרת
הציונית בעיראק ב"מסעודה שם טוב" ב-1951, כדי לגרום ליהודים להימלט
מעיראק ולעלות לארץ. באירוע הזה היו "פצועים רבים". בדומה לעדות הזו, משעל סבור כי המוסד "עזר" [במירכאות
כפולות כדברי המחבר] "ליהודים להחליט
לעזוב, כשאנשיו הטמינו פצצות בבית הכנסת המרכזי בבגדאד" – דבר שעורר בהלה
גדולה (עמ' 35). [ישראל הרשמית מעולם לא הודתה שהפיגוע בוצע על ידי המוסד או
המחתרת הציונית.]
אפשר
לאפיין את משפחת אימו כמשפחה מסורתית מאוד ממעמד הביניים שהיו בה רבנים, בנקאים,
רואי חשבון וסוחרים. מפאת שנאתה של אימו לאביו, יחזקאל (על הסיבה לכך בפרק הבא), היא
נתקה את ילדיה ממשפחתו של אביו. רק כאשר המחבר ואחיו שאול התבגרו, הם עשו מחקר
מעמיק בנושא. התברר להם כי למשפחת אביהם היו שני ענפים: אחד קפיטליסטי והשני
קומוניסטי.
סעידה
משעל יכולה לשמש סמל של הענף הקומוניסטי. היא הייתה בת דודה שנייה מצד אביו, פעילה
קומוניסטית וארוסתו של ששון דלאל, אשר עמד בראש המפלגה הקומוניסטית העיראקית [במשך
ארבעה חודשים]. [האיש היה גם חבר
ב"ליגה למאבק נגד הציונות".] הוא נעצר על ידי השלטון, כתוצאה מעינויים
הסגיר חברים במפלגה בהם ארוסתו, והוצא להורג בתלייה ב-1949. סעידה נידונה לתקופת
מאסר ארוכה, אבל שוחררה בעקבות הדחת המשטר המלוכני ב-1958. לאחר השחרור היא
התאסלמה כדי לממש את אהבתה לבחיר ליבה, המנהיג החדש של המפלגה הקומוניסטית זכי
ח'ירי. ב-1964 היא נישאה לו ושינתה את שמה לסואעד ח'ירי. בהמשך [לא ברור מתי],
לנוכח רדיפות נגד קומוניסטים בעיראק, הזוג
ברח דרך ירדן לברית המועצות. במוסקבה היא
כתבה דוקטורט על תולדות המפלגה הקומוניסטית העיראקית וכמו כן שידרה ממוסקבה בתחנת רדיו בשפה הערבית. ב-1988 משעל,
שעבד בתור כתב הטלוויזיה הישראלית בארה"ב, הצליח להגיע למוסקבה כדי לנסות
לאתר את סעידה. לאחר היסוסים, ביקש המחבר את עזרתו של שדרן רדיו בעברית של רדיו
מוסקבה – שהיה קרוב לוודאי קשור לק.ג.ב ונועד לכאורה לעזור לו – למצוא את קרובת
משפחתו. המידע היחיד שהצליח לקבל מהאיש היה שקרובת משפחתו חייתה במוסקבה עם בעלה, לזוג
היו שני ילדים, והיא עזבה לפראג לפני שנתיים. בראשית 2019 גילה המחבר כי אחיה
הצעיר של סעידה, פואד, קומוניסט לשעבר, גר ברמת גן. ממנו נודע למחבר כי ב-2004
התגוררה סעידה בשבדיה, בשכונה של פליטים מוסלמים וכורדים. לאחר השתדלותו של המחבר
ובנוכחותו, ב-2019 יצר פואד קשר טלפוני עם אחותו בשבדיה. סעידה לא גילתה רצון
לשוחח על עברה בטענה כי היא כבר זקנה ורוצה למות בשקט. המעט שסיפרה היה כי אחרי
המעבר לפראג, היא חזרה לעיראק [בסביבות 1986?] על מנת לעזור למפלגה הקומוניסטית.
אנשי משטרו של סדאם חוסיין עינו אותה כדי שתסגיר את חבריה, ואחר כך גירשו אותה
לשבדיה. בתה גרה בסמוך אליה והבן מסתובב ברחבי העולם. לשאלה האם היא רוצה לבקר או
לבוא לישראל ענתה נחרצות: "לא-לא-לא, אני לא אוהבת את ישראל" (עמ' 74)
[בתור קומוניסטית, כנראה נותרה נאמנה לאידיאולוגיה האנטי ציונית]. שנים אחדות לאחר
מכן סעידה נפטרה בגיל 94. המחבר מתייחס לסעידה בהערכה, כאישה אמיצה שמרדה במוסכמות
החברה היהודית המסורתית בעיראק והייתה למהפכנית ופמיניסטית. הוא משווה אותה
לקומוניסטית היהודית רוזה לוקסמבורג.
הסמל
של הענף הקפיטליסטי של משפחת אביו היה דיוויד מרשל. אביו של דיוויד, שאול מַשְעל (Mashal)
נולד בבגדאד. [מתוך תצלום על עטיפת ספרו של ניסים משעל מתברר כי שם משפחתו
המקורי היה Mashal,
כלומר מַשעל, ולא מִשעל.] ב-1880 הוא עבר דרך הודו לסינגפור, שהייתה תחת חסות
בריטית, והפָּקיד בזמן רישום משפחתו שיבש את שם משפחתו למרשל. מאז כל צאצאיו
נושאים את שם המשפחה מרשל, בהם בנו דיוויד. דיוויד מרשל היה לעורך דין מצליח,
התעשר, עמד בראש הקהילה היהודית בסינגפור, וב-1955 נבחר לראש הממשלה הראשון של
סינגפור. הוא פעל לקדם עצמאות מלאה לארצו, לא הצליח והתפטר [ב-1956?]. למחבר נודע
לראשונה על הקרוב המשפחה הזה ב-1979 מפיו של עזר ויצמן, שר הביטחון דאז. ב-1979
דיוויד מרשל כיהן כשגריר ארצו בצרפת. המחבר יצר אתו קשר טלפוני, אך לא עלה בידו
לפוגשו עד למותו ב-1995.
ילדותו
ונעוריו ניסים
משעל נולד בבגדאד (עיראק) [ב-25 במאי 1949]
ועלה לישראל בגיל שנה וחצי יחד עם משפחתו. היה זה במסגרת מבצע "עזרא
ונחמיה" במהלכו הוטסו לארץ מבגדאד–
בתחילה דרך קפריסין ואחר כך ישירות ללוד – 130 אלף עולים. יהודים שעלו לישראל
נאלצו למכור את כל רכושם ולחסל את עסקיהם במחירים מגוחכים. לאחר הגעתה בטיסה לארץ,
הועברה משפחתו, בת ארבע נפשות, במשאית, דרך ירושלים, למעברת תלפיות הסמוכה לעיר.
בעוברם בירושלים סברו הוריו כי ישתכנו בבתי האבן בעיר הקודש ירושלים – משאת חלומם –
ובהגיעם למעברה אביו היה בטוח כי מדובר במקום מגורים לסוסים. מה רב היה תסכולו של האב, כאשר התברר לו כי
משפחתו – אשר בבגדאד רק לפני 12 שעות היה ברשותה בית אבן דו קומתי עם גינה מטופחת –
תצטרך לגור בצריף רעוע במעברה. ועם לא די בכך, למחרת בבוקר ראה האב את התורים
הארוכים שהשתרכו ליד בתי השימוש הציבוריים והמקלחות. "מאה ועשרים איש למקלחת
אחת, ועשרים וחמש משפחות לברז מים אחד. ללא מים זורמים, בלי שירותים סניטריים ובלי
חשמל". בתור אחד חילקו חלב ולחם שחור. כילד מעברה, לא היה עבור הילד ניסים גן ילדים, לא מגרש משחקים, לא צעצועים ולא ספרי
ילדים. הוא סבל מרעב תמידי.
ב-1953
בזמן שהילד ניסים ישן במיטתו, חתול שחור שחדר לצריף קפץ עליו, התיישב על צווארו
והחל ללקק אותו. אימו, שחזרה מטיול במעברה וראתה את המחזה, הייתה בטוחה שהחתול רצה
לחנוק את בנה, ובאמצעות הברחת החתול הצילה את הילד מחנק ודאי. האֵם האמינה
"בכל נימי נפשה באמונות תפלות" וצבעו של החתול עורר בה פחד על כך
שבשורות רעות עומדות להתרגש על בנה ועל משפחתה. כדי להוציא את עין הרע, נמסר הילד
לטיפולה של "מכשפה" מדרי המעברה, אשר במשך שנה באמצעות טקסים מאגיים
פעלה להציל את הילד מכוחות הרוע. "יהודי עיראק, בדומה לעליות אחרות מארצות
ערב, הביאו איתם צרור של אמונות מאגיות שנעשו שימושיות מאוד בתקופה קשה זו
במעברה" (עמ' 15-14). האֵם האמינה כי הקללה מעל הילד הוסרה סופית ב-1955. היה
זה כאשר מנהיג מפלגת החרות, מנחם בגין – אשר נהנה מאהדתם של רבים מדיירי המעברה – הגיע לרגל הבחירות לנאום במעברה, ובדרכו לבמת
הנואמים ליטף את ראשו של הילד ניסים.
בבגדאד
היה יחזקאל, אביו של המחבר, סוחר בדים אמיד, והוא הגיע לארץ לבוש בחליפה ועניבה.
בישראל נאלץ להתייצב בפני פקיד אשכנזי ולהתחנן לקבל עבודה, כדי לפרנס את משפחתו:
אשתו נזימה, הבן הבכור שאול וניסים. הפקיד לרוב היה טוען כי אין עבודה, אך לפעמים
זכה האב בעבודה פיזית קשה כמו סלילת כבישים וסילוק אבנים. בגיל שש או שבע היה
המחבר מְלווה את אביו ללשכת העבודה והיה עֵד למחזה המביש. הדבר נותר בזיכרונו כפצע
מדמם. "לכן אף פעם לא סלחתי ולא מחלתי לשלטון מפא"י (עמ' 30). אבא הרגיש
שכבודו וגם מעמדו כראש המשפחה נרמס, והוא לא התאושש מייאושו עד יום מותו. האם נטלה
את הפיקוד על המשפחה וניסתה להסתגל למציאות הקשה.
אימו
של המחבר נזימה ממש שנאה את אביו, יחזקאל. רק לאחר מות האב ב-1981, ב-1982 נודע
למחבר את הסיבה האמיתית לכך, אותה גילתה אימו לאחיו שאול. נישואי האם נעשו באמצעות
שדכנית, אשר הציגה בפני הכלה המיועדת את החתן. היה זה בחור נאה בשם יוסף שמצא חן
בעיני אימו. אבל בטקס האירוסין הגיע במקומו אחיו הבכור יחזקאל, בו לא רצתה. טענתה
שהחליפו לה את החתן נפלה על אוזניים ערלות. כתוצאה מהנישואים הכפויים האלה, מבחינת
האם, היא הביאה לעולם רק שני ילדים, שלא כמקובל בעדה העיראקית באותה התקופה. כמעין
תחליף לבעל, היא חיבבה מאוד את בנה הבכור שאול. מאידך גיסא, היא הזניחה את בנה
ניסים, בו ראתה את הבן של אבא, בן אשר הזדהה עם אביו המיוסר ממצבו בארץ ומיחסה
הקשה של האם כלפיו.
רגעי
האושר המעטים בהם זכה אביו במעברה היו כאשר הצליח ביחד עם שכניו להאזין ברדיו
לשיריה של הזרמת המצרייה אום כולתום. אז הייתה פורצת החבורה במחיאות כפיים ולוגמת
ביין של קידוש, כתחליף לערק בו מקובל היה לשתות באירועים כאלה בעיראק. רוב תושבי
המעברה היו מסורתיים, ועל כן הטקסים הקשורים בקבלת שבת היוו התעלות רוחנית עבורם
בכלל ועבור משפחתו בפרט.
אימו
לא ניאותה להתחבר עם דיירי המעברה, "ובייחוד הסתגרה מפני המרוקאים, הכורדים
והתימנים...מתברר שהגזענות פרחה לה גם אצלנו בבית" (עמ' 56). האם הייתה מבקרת
אצל קרובי משפחתה, אשר חלקם זכו להתפנות ממעברה וגרו בדירות צנועות בירושלים. היו
לה גם קרובי משפחה מבוססים כלכלית, שגרו ברמת גן, בהם רב שלימים כיהן כסגן ראש
העיר הזו. מעמדם הכלכלי הנאות התאפשר בזכות הכסף שהצליחו להוציא מעיראק דרך בנקים
באנגליה ובתורכיה – בניגוד למשפחתו.
האם
הייתה בוגרת בית ספר אליאנס ודיברה ארבע שפות: אנגלית, צרפתית, ערבית ועברית. היא
הייתה אישה משכילה, אמיצה וחרוצה, והייתה מוכנה לעבוד קשה כדי לפרנס את ילדיה. היא
דחפה את ילדיה לחריצות, ללימודים ולהישגים. רק מעטים מילדי המעברה הלכו ללמוד בבית
ספר – בעוד המחבר ואחיו למדו החל מכיתה א' בבית הספר "ענף החיים". היה
זה בית ספר בו למדו ילדים משכונות בדרום ירושלים, "בעיקר עולים חדשים מארצות
המזרח" (עמ' 49). המחבר זוקף לזכותה של אימו את הישגי בניה: שאול היה לפרופ'
למדעי המדינה, וניסים היה לאיש תקשורת מהשורה הראשונה. בתור אישה דתייה, האם רצתה
ששאול יהיה רב, אבל בהדרגה השלימה עם הדרך בה בחר, גם לאחר שהוריד את הכיפה,
והייתה גאה בשני בניה. בימי השבעה על מות אימו ב-1997 נודע למחבר, מפי ילד מעברה
בזמנו שמצא לנכון לבוא לשבעה, כי האם הייתה נותנת לו בסתר אוכל, מתוך המעט שהיה
למשפחתה שלה.
ביוני
1959, לאחר שמונה שנים במעברה, עברה משפחתו לדירת שני חדרים בבני ברק. לראשונה מצא
המחבר הילד את עצמו בחברה אשכנזית ציונית-דתית, הוותיקה, המבוססת והשולטת. הוא היה
כנראה התלמיד המזרחי היחיד בבית הספר, והתלמידים בני העשירים בכלל והמורה במיוחד
לא עזרו לו להיקלט בכיתה. המורה הושיב אותו בספסל נפרד, כמצורע, ובאחד המפגשים
הראשונים אתו שאל האִם אביו שתיין של ערק ומכה את אימו. התלמידים לא יצרו קשר
עימו. הגזענות רווחה בציונות הדתית, הזרם החינוכי בו למד המחבר. הכינוי הגזעני
המתון לבן עדות המזרח בפי האשכנזים היה פרענק, והכינוי הגס היה "שוורצע
חיה", כלומר חיה שחורה. "הייתי צריך להוכיח לכולם שלא ירדתי מהעצים,
שאני מסוגל ללמוד, להכין שיעורים וגם להצטיין, ושאבא שלי אינו מכה וגם אינו
שתיין" (עמ' 83).
"מתברר
שהמציאות יכולה להיות חזקה יותר מכל דעה קדומה" (עמ' 97). בשנה השנייה
ללימודיו התיכוניים הצליח המחבר להפוך לנער מקובל. נוסף להשתלבות בלימודים, כמה
חברים הסכימו להיפגש אתו גם אחרי שעות הלימודים, ואחדים אף העזו להזמין אותו
לבתיהם. עם נערים מרדנים היה בורח מבית הספר, ובמקום השיעורים המשעממים במתמטיקה,
מקצוע אותו שנא, היה נכנס לאולמות בית משפט להאזין למשפטים פליליים.
לאחר
המעבר לבני ברק, אביו מצא עבודה כפועל בניין בחברה ציבורית בלומיר, ובעקבות זאת
מצב רוחו השתפר, אך לא לתקופה ארוכה. [ב-1963?] אביו פוטר ללא סיבה ברורה – על אף
היותו עובד מסור. הייתה זו מכה אנושה עבור האב ואירוע טראומטי עבור הבן, שהיה
תלמיד בכיתה ח'. הנער הזדהה עם המצוקה של אביו, הבין שהמצב הכלכלי שלו עצמו ידרדר
עוד יותר בהשוואה לבני כיתתו ואף חשש ממצוקת רעב. בהשפעת הטראגיות בפיטורי האב,
משעל, כאשר הגיע לעמדות ניהול, נמנע ככל יכולתו לפטר עובדים. לנוכח המצב הכלכלי הקשה, הנער ניסים חיפש עבודה, וכבר החל מכיתה ט' – במקביל
ללימודיו – התחיל לעבוד כעוזר לסנדלר בבני ברק. זו הייתה עבודה בלתי מקצועית בעיקרה, כמו ניקיונות, מיון הנעליים וצחצוחן,
ונסיעה יומית לסנדלרייה ברמת גן, למסירת הנעליים לתיקונים במכונה משוכללת והחזרתן
לבני ברק. המחבר הגדיר את עבודתו כ"שוליית הסנדלר".
בהיותו
תלמיד בכיתה י', במהלך נסיעות המשלוח שלו באוטובוס מבני ברק לרמת גן, נרקם קשר
רומנטי בינו לבין נערה בשם יעל. היא גרה ברמת גן, הייתה אשכנזייה, עשירה ולבושה
בהתאם, בת לאחת מחצרות החסידות הגדולות. אף על פי כן, היא לא נרתעה ביוזמתה ליצור
קשר עם נער הלבוש בפשטות ונושא על גבו שק (ובו נעליים למסירה לסנדלרייה ברמת גן).
עוד לפני שידעה מה בשק, טרחה באוטובוס להחזיק בו מלמטה, מתוך רצון להקל לשאתו על
הנער, אותו לא הכירה ובו התאהבה. ניסים
הנער הוקסם מיופייה וטוב ליבה של יעל וחש
עצמו בעננים. יעל בהדרגה חרגה מהאיסורים שחלים על חרדים. שני האוהבים הצעירים לא
רק אחזו בידיים – תוך הפרת איסור נגיעה – אלא בהדרגה, בכיתה י"א, גם התחבקו
והתנשקו בגן אברהם ברמת גן. הורי יעל לא ידעו על הקשר האסור שלה, והמחבר חשב
שמימוש אהבתם בלתי אפשרי, וזאת כיוון שהאשכנזים החרדים היו אף יותר גזענים
מאשכנזים חובשי הכיפה הסרוגה.
הגורם
שתרם מכל דבר אחר לעיצוב אישיותו היה הצטרפותו לתנועת הנוער בני עקיבא. באותה
התקופה תנועת בני עקיבא הייתה חברה פתוחה, בה בנים ובנות רקדו ביחד, והתנועה לא
דגלה בארץ ישראל השלמה. (המצב השתנה אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967 ובמיוחד אחרי
מלחמת יוה"כ ב-1973.) המחבר אימץ את הכיפה הסרוגה, את הבלורית והלבוש המרושל,
ובמהרה גילה את כושר מנהיגותו ודיבורו. כבר בכיתה י' הדריך ילדים משכבה נמוכה יותר
ולבסוף הגיע לפסגה בתחום ההדרכה והיה ל"קומונר" האחראי על מדריכים באחד
מסניפי התנועה.
אחרי
שהפך לנער מקובל, טרח המחבר להידמות לחבריו האשכנזים כמו במבטא ובלבוש, בקיצור
להשתכנז, ואם לא די בכך החל להתבייש במוצאו המזרחי. בלכתו ברחוב ראשי בבני ברק הוא
לא רצה שיבחינו כי אימו מדברת אתו בערבית-יהודית עיראקית, שפה בה דיברו הוריו אתו
בבית. כיום המחבר מתבייש הן מרצונו בעבר להשתכנז, ובמיוחד מכך שהתבייש במוצאו –
ואולם היו נסיבות מקֵלות להתנהגותו הזו בדמות הלחץ החברתי. כיום, במחשבה שנייה,
סבור המחבר כי משהו מהרצון "לרַצות את האליטה האשכנזית" (עמ' 100) נותר
בו אף בשנת 2000, כאשר ראיין בטלוויזיה את אריה דרעי, לפני כניסתו לכלא. בעת
הריאיון סבר המחבר אחרת: הוא לא מצא לנכון להקל בשאלותיו על דרעי, אלא הקשה עליו
כפי שנהג לעשות לגבי שאר המרואיינים.
לאחר
הפצרות רבות מיעל, נענה המחבר לבקשתה לבוא לביתה, להיכרות עם ההורים. הפגישה נערכה
ב-1965 ועברה בשלום. בעקבותיה רצתה יעל להכיר את הורי אהובה, אבל המחבר חשש והיסס.
בגיל 17 שאף משעל להצליח בבחינות הבגרות, כדי שלאחר סיום שירותו הצבאי יוכל ללמוד
באוניברסיטה, למצוא עבודה, ורק אחר כך להתחתן. יעל קיבלה פטור מגיוס ובחברה החרדית
היה מקובל שבנות מתחתנות בגיל מוקדם – בעוד נישואים בגיל כזה לא תאמו את תוכניתו.
כדי להצליח במבחני הבגרות הוא הפסיק לעבוד אצל הסנדלר, וגם לא נענה להצעתה של יעל
ללמוד ביחד. "גאוותו המזרחית" כדבריו לא הרשתה לו להיענות להצעתה
המרומזת של יעל לפיה אביה יממן את לימודיו. יעל רצתה במחויבות, בעוד המחבר החליט
לצנן את הקשרים איתה, ובשנת לימודיו האחרונה נפרד ממנה. "היא כעסה עלי מאוד
בגלל הפרידה" (עמ' 211). [מלבד המשפט הלקוני הזה, אין מידע נוסף.]
שירות
צבאי בעת
מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, היה ניסים משעל תלמיד בכיתה י"ב. הוא התנדב
לעבודות שונות בעורף, בהן מילוי שקי חול ועזרה למבוגרים. אחיו שאול שירת בצנחנים
והשתתף בלחימה בגבעת התחמושת. היה זה קרב קשה ביותר בו רק מעטים שרדו. במהלכו נאלץ
שאול, בלחימה בתעלות חיל הרגלים הצרות, לדרוך על גוויות אויב ואף של חבריו, על מנת
לשרוד ולמלא את המשימה. בהיתקלות אחת הרג שאול חייל ירדני שהיה במרחק 30-20
ס"מ ממנו. הקרב הוכרע לבסוף באמצעות ירי טנק – אבל אפשר היה להשתמש (או
להסתייע?) בטנקים כבר מלכתחילה ובכך לחסוך בחיי החיילים. בעקבות המלחמה חדל שאול
להיות דתי. הקרב האכזר הותיר בשאול
"הלם קרב" – תופעה שלא הייתה מוכרת כל כך בזמנה – שליווה אותו לאורך
חייו. הלם הקרב נותר בו כמעין פצע נפשי שלא הגליד, גם לאחר שכבר הקים משפחה והגשים
קריירה מזהירה בתור פרופסור בעל מוניטין בינלאומי.
ניסים
משעל, בדומה לאחיו הבכור, התגייס לצנחנים. הוא עבר טירונות מפרכת, בה מפקדים
סדיסטים הוסיפו לסבלם של הטירונים, במיוחד של המחבר בתור טירון מרדן. על אף שמשעל
לא קיבל אישור להשתתף בחתונה של חבריו הטובים מגרעין הנח"ל, הוא ניצל ערב
חופשי מאימונים וברח מהבסיס כדי להשתתף בחתונה. בחתונה רצה גם לפגוש את חברתו
מרים, אשתו לעתיד. משעל הצליח לחזור לבסיס
עוד באותו הלילה. בריחתו התגלתה והוא הועמד למשפט אצל המג"ד אריה צידון
(צימל), לימים מפקד חטיבת צנחנים. לשאלתו של המג"ד סיפר לו משעל את כל פרטי
הסיפור, כולל שימוש במונית ערבית כדי לחזור לבסיס. להפתעתו, שאל אותו המג"ד
שאלות אישיות: איפה למד, במה עוסק אביו ומדוע החליט להתגייס לצנחנים – ואם משהו
מציק לו. המג"ד הוסיף: "אומרים שאתה חייל טוב, אינטליגנטי, מקובל מאוד
אבל עם בעיות משמעת". המחבר החליט לא להתבכיין על מנת להקל בעונשו, ועל כן לא
סיפר על המצוקה הכלכלית בבית ועל דאגתו מהיכן ייקח את הכסף ללימודים באוניברסיטה.
המג"ד, בהתחשב בכנותו ובתרומתו למחלקה, גזר עליו שישה שבועות של ריתוק, במקום
שלושים ימי מעצר. עבור משעל לא לצאת בשבתות לבית היה עונש קשה מנשוא, אבל הוא ריצה
אותו. בגמר האימונים הוצב המחבר בבקעת הירדן. היה זה בשנת 1969 בה מחבלים פלסטינים
היו חודרים דרך נהר הירדן לישראל כדי לפגוע בחיילים וביישובים. צה"ל מצדו
הציב מארבים בסמוך לנהר הירדן ורדף אחר מחבלים שהצליחו להסתנן לאזור. המחבר השתתף
בפעילות הזו נגד המחבלים.
חייו
האישיים את
חברתו מרים הכיר משעל בפעילותם המשותפת בבני עקיבא. היא הייתה בת לניצולי שואה. על
אף שבאותה התקופה לא היה מקובל קיומם של יחסים רומנטיים בין אשכנזייה למזרחי, מרים
הדפה את הלחצים והחליטה להתחתן עם משעל. על רקע הנישואים הקרֵבים נוצרו גם קשרים
ידידותיים בין ההורים של משפחות הכלה והחתן. בעת החתונה ב-1973 משעל היה בן 24.
חצי שנה לאחר מכן הוא נקרא לשירות צבאי במלחמת יום הכיפורים, בה לחם בסיני. לאחר
שחרורו מהמילואים התרכז משעל בהשלמת לימודיו לתואר השני ובעבודתו ככתב בטלוויזיה.
לזוג נולדו שלושה ילדים: אריאל, טליה ויונתן. מרים ויתרה על קריירה אקדמאית למען
גידול הילדים ותמיכה בבעלה, אשר עבודתו התובענית בתקשורת לא הותירה לו זמן פנוי
למשפחה – מלבד בשבתות ובחגים. משעל לא כפה על בניו הליכה לבית הכנסת בשבתות, אבל
דווקא כיוון שהיה מותיר להם את האפשרות ללכת אתו לבית הכנסת או להמשיך לישון, בכך עודד
אותם להצטרף אליו. בנו הבכור אריאל הוקסם מהתפילות בבית הכנסת בנוסח יהודי עיראק.
ואולם משעל עצמו בהדרגה החל ללכת לבתי כנסת אשכנזים וזאת מסיבות אחדות. משפחתו
עברה להתגורר מהוד השרון (אז רמתיים) לשכונת רמות צהלה שבתל אביב. שם בתי הכנסת
הספרדיים היו רחוקים יותר, וכמו כן רוב חבריו באותה התקופה היו אשכנזים.
עבודה
בטלוויזיה לאחר סיום שירותו הצבאי התחיל ניסים משעל ללמוד
באוניברסיטת בר-אילן. במקביל עבד ומימן את לימודיו בעצמו. בשנה השנייה ללימודיו
התקבל לקורס כתבי טלוויזיה ברשות השידור, עבר את בחינת הסיום בהצלחה והחל לעבוד
בטלוויזיה. בד בבד סיים את לימדי התואר הראשון במדעי המדינה ובהיסטוריה יהודית,
ואחר כך המשיך לתואר שני במדעי המדינה ובתקשורת וסיים את תוארו השני בהצטיינות.
הטלוויזיה הישראלית בשנות ה-70 "הייתה מורכבת מהאליטה האשכנזית...זו הייתה
קליקה אליטיסטית, סגורה ומתנשאת. שיטת גיוס הכתבים והעורכים הייתה של חבר מביא
חבר" (עמ' 152). "לדעתי התקבלתי כעלה תאנה, להראות שיש בחטיבת החדשות
כתב שהוא דתי וגם מזרחי – שני מגזרים מוקצים המתכנסים בכתב אחד". גם לאחר
שבתוך תקופה קצרה הצליח המחבר לנפץ לעמיתיו את הסטיגמה ולהוכיח כי אדם עם רקע שלו
יכול להיות כתב מוכשר, הוא לא יכול היה לנוח על זרי הדפנה והיה עליו לספק בהתמדה
הוכחות נוספות לכישוריו.
משה
דיין במאי
1977 התחולל מהפך פוליטי: מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין עלתה לשלטון. שנה לאחר
מכן, ב-1978 חל מִפנה בקריירה של משעל: חיים יבין: עורך "מבט", מינה את
המחבר לכתב לענייני מפלגות. בתור בחור צעיר בן 29, נשוי ואב לשניים בזמנו,
ריכז משעל בידיו כוח תקשורתי עצום. בשיחת טלפון אחת הוא יכול היה להגיע לצמרת
הפוליטית, כולל ראש הממשלה מנחם בגין. [בסביבות 1979?] הצליח משעל ליצור קשר
ידידותי עם משה דיין, אשר כיהן אז כשר החוץ בממשלתו של בגין. סיפור מהתנ"ך,
בו פתח משעל את שיחתו עם דיין במזנון הכנסת, עזר לו לפתוח את סגור ליבו של המרואיין שלו, שגילה עניין רב
בתנ"ך, אבל בתור נכס יהודי-לאומי, ולא דתי. דיין התוודה בפני המחבר על מחלת
הסרטן שלו במעי הגס ועל טיפוליו. דיין אמר כי המוות אינו מפחיד אותו, המוות הוא סופי
ואחריו אין כלום. לאחר השיחה הראשונה הזו במזנון הכנסת, נהג דיין להזמין את משעל
לשורה של מפגשים בביתו בצהלה. הם שוחחו על השלום עם מצרים ועל התנ"ך. משעל
היה הכתב הראשון לו אִפשר דיין לצלם את הגן הארכיאולוגי שלו ולשדר כתבה בטלוויזיה
על האתר באוקטובר 1979. באותו החודש התפטר דיין מממשלת בגין. משעל המשיך לבקר את
דיין גם לאחר פרישתו, מצבו הבריאותי של דיין הלך והידרדר והוא נפטר באוקטובר
1981.
יצחק
רבין
ב-1978 ערך משעל את ראיונו הראשון
עם ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, אשר כיהן כראש ממשלה בשנים 1977-1974. הריאיון נערך בחדרו הצנוע של
רבין בקריה בתל אביב. שנאה עזה, תהומית, שררה בין רבין לבין יריבו, מנהיג מפלגת
העבודה והאופוזיציה דאז שמעון פרס. "רבין לא היה רק שתקן, הוא היה גם חשדן.
הוא לא האמין לאף אחד, חוץ מלשני העוזרים הקרובים שלו, איתן הבר ושמעון שבס"
(עמ' 173). הוא גם שנא עיתונאים. הפגישה הראשונה הסתיימה בכישלון: משעל לא הצליח
לרכוש את אמונו של רבין והמרואיין התחמק משאלות. המחבר המשיך להיפגש עם רבין
ובהדרגה נוצרו יחסי אמון בין השניים. כעבור כשנה מהפגישה הראשונה נפוצו שמועות
שרבין עומד לפרסם ספר ובו גילויים מביכים על פרס שנועדו לפגוע בסיכויי יריבו
להיבחר לראשות הממשלה. החל מרדף עיתונאי אחר טיוטת הספר. לאור יחסי האמון עם רבין,
ביקש משעל ממנו את טיוטת הספר, בטרם פרסומו. לאחר שרבין נענה לבקשתו ב-1979,
"הייתי המאושר באדם. להביא לטלוויזיה סקופ כזה היה אז שיא השיאים עבורי ככתב
צעיר בראשית הקריירה שלו" (עמ' 175). בטיוטה הופיע חומר פוליטי נפיץ: רבין
כינה את יריבו פרס "חתרן בלתי נלאה". (הביטוי הזה היה פרי עטו של עורך
הספר דב גולדשטיין, ורבין הצדיע לו על כך.) הסקופ שנתן לו רבין הקפיץ את משעל
לצמרת הכתבים הפוליטיים. בהיותו בן שלושים, כל המערכת הפוליטית פתחה לפניו את
דלתותיה. יחסי האמון שלו עם רבין היו עמוקים עד כדי כך, שבאירוע שהתקיים בביתו של
נספח ארה"ב בוושינגטון ב-1987, רבין למעשה גילה למשעל שהוא שתיין של ויסקי
במלוא מובן המילה. באירוע הזה ביקש רבין ממשעל למלא עבורו כוס ויסקי ולהביא לו
אותה. הוא רוקן את הכוס תוך זמן קצר, ביקש להביא עוד כוס וכך הלאה.
הקושי לראיין את אריאל שרון ב-1984 התמנה המחבר לתפקיד עורך ומגיש
"מוקד", תוכנית הראיונות המרכזית של הטלוויזיה הישראלית. הוא היה בן 35
ומינויו היה ביטוי להערכה כלפיו מצד הממונים עליו. המרואיין הראשון שלו היה אריאל
שרון, שר המסחר והתעשייה בממשלת האחדות הלאומית בראשות שמעון פרס. שרון בא לראיון
עם דפים כתובים, ובניגוד להבטחתו למשעל, נמנע מלהשיב על שאלותיו, ובמקום זה הקריא
את דבריו מהדפים. משעל ראה באירוע הזה כישלון שלו. שרון חזר על התנהגותו הזו גם
בראיונות נוספים. בכל זאת, פעם אחת הצליח משעל להסיט את שרון מהדפים הכתובים, בעת
שהחל את הריאיון בתשאול המרואיין על משחק כדורגל בין ישראל לאוסטריה שהסתיים
בניצחונה של ישראל.
פרשת
פולארד ב-1986 קיבל משעל תפקיד יוקרתי: כתב
בארה"ב מטעם הטלוויזיה הישראלית למשך שלוש שנים. הוא התגורר באמריקה יחד
עם משפחתו: אשתו מרים ושלושת ילדיהם. נושא שתפס מקום חשוב בתקופת שליחותו
בארה"ב היה פרשת המרגל הישראלי יונתן פולארד. במארס 1987 שודר בטלוויזיה
הישראלית ריאיון שערך המחבר עם אשתו של פולרד, אן. באותו החודש נידון בעלה למאסר
עולם, והיא – לתדהמתה – לחמש שנות מאסר. אן פולארד שוחררה כעברו שנתיים בשל מצבה
הבריאותי. היא סיפרה למחבר כי החזיקו אותה במאסר בתנאים נוראים: גרתי עם עכברים
וחולדות בגודל של חתולים, בתא לא היה חלון והחום היה נורא. לפרשת פולארד היו
השלכות על עבודתו ככתב ישראלי בוושינגטון. פקידי ממשל יהודים – בעיקר אלה שעבדו
בבית הלבן, במשרד החוץ ובמשרד ההגנה – פחדו לדבר אתו.
העיתונאי
הישראלי הראשון שדיווח ממוסקבה כאמור, ב-1988 הגיע משעל למוסקבה, כדי לאתר
את קרובת משפחתו מצד אביו, סעידה משעל, הקומוניסטית אשר ברחה לבריה"מ מעיראק.
יש לציין כי בין השנים 1991-1967 לא התקיימו קשרים דיפלומטיים בין ישראל לבריה"מ,
ועל כן לזכות באישור כניסה למוסקבה עבור כתב ישראלי היה קשה למדי. הגעתו של משעל לבירה הסובייטית ב-1988 התאפשרה בזכות
התערבותו של דן קֵרְצֶר, עוזרו הבכיר של שר החוץ האמריקאי ג'ורג' שוּלץ. התואנה
לביקור שימשה רצונו לסקר במוסקבה את מפגש הפסגה בין ראשי המדינה של ברית המועצות
וארה"ב, מיכאיל גורבצ'וב ורונלד רייגן, שנערך במאי-יוני. דן קרצר נתן למחבר להבין כי השלטונות הסובייטיים התירו
לו להיכנס לבריה"מ בהבנה שלא יעסוק בנושא מסורבי העלייה,
ה"סרובניקים". באותה התקופה, מניעת השלטון הסובייטי את עלייתם של יהודי בריה"מ ארצה תפסה מקום
חשוב בכלי התקשורת בעולם והביכה את הקרמלין. המחבר נמנע להבטיח לקרצר שלא יעסוק
בנושא הזה.
במוסקבה,
במקביל לניסיונו לאתר את קרובת משפחתו סעידה, נפגש משעל עם יוּלי קוֹשרוֹבסקי אסיר
ציון לשעבר ומראשי מסורבי העלייה. הפגישה התקיימה בדירתו של קושרובסקי, יחד עם מסורבי עלייה שתכננו לקיים פעולות מחאה
במוסקבה בזמן ביקורו של רייגן. קושרובסקי
היה מרואיין מבוקש מאוד ועשרות צוותי צילום מכל העולם הקיפו אותו בכיכר האדומה.
אבל הוא לא הסכים שאף אחד יראיין אותו על להגעתו של משעל. כשהבחין במחבר אמר לכולם
באנגלית רהוטה: "תבינו, יש לי עדיפות לישראל. זוהי הטלוויזיה של מדינת ישראל.
זו הטלוויזיה שלנו" (עמ' 68). המחבר הקליט את הריאיון, אבל להעבירו לשידור
באותו היום לטלוויזיה הישראלית הייתה משימה בלתי אפשרית. העברת שידורים התאפשרה
באמצעות לוויינים, אבל לאור אירוע הפסגה הלוויינים היו תפוסים והתורים אליהם
הוזמנו חודשים מראש. אף על פי כן, כנגד כל הסיכויים, הצליח המחבר להגיע למפיק
הראשי של איגוד השידור האירופי, שנחשב לאדם קשוח. משעל סיפר לו על מאמציו להגיע
למוסקבה ועל כך שזה יהיה הדיווח הראשון של הטלוויזיה הישראלית ממוסקבה. המפיק גילה
למשעל שהוא יהודי ונרגש מסיפורו, הבטיח למצוא לוויין פנוי ועמד בהבטחתו.
"יצאתי מהבניין, התיישבתי על ספסל סמוך, והרשיתי לדמעות לפרוץ. הייתי האדם
המאושר בתבל. עשיתי חתיכת היסטוריה. הייתי העיתונאי הישראלי הראשון שדיווח
ממוסקבה" (עמ' 70).
סדר
פסח בסין בפסח
1989 הוזמן משעל על ידי יוסף תקוע – לשעבר שגריר ישראל באו"ם אשר בטרם עלייתו
ארצה התגורר בשנגחאי – לסקור סדר פסח שנערך בשחנגחאי בהשתתפותו עם יוצאי העיר. עד
1992 לא התקיימו קשרים דיפלומטיים בין סין
לישראל, ואולם האירוע נערך למעשה בחסות השלטון כצעד מקדים לכינון יחסים פורמאליים.
הסינים הכינו למשלחת ביקורים באתרים היסטוריים, בהם החומה הסינית – אבל התקוממות
הסטודנטים נגד המשטר, שהחלה באפריל 1989
ואשר סימלה הבולט היה האירועים בכיכר טיאננמן,
שיבשו את התוכנית. משעל יחד עם צלם הטלוויזיה סקר את האירועים בכיכר, אבל בשובו
למלון המארחים הסינים נזפו בו ודרשו לא להתקרב לכיכר. על רקע המשך ההתקוממות, לא
נותרה למשלחת הישראלית ברירה אלא להיענות לדרישת השלטונות לעזוב את סין תוך 24
שעות.
מנהל
הטלוויזיה הישראלית
[ב-1989 התמנה משעל למנהל הטלוויזיה הישראלית.] "תחושה
של שיכרון חושים מילאה אותי...לא אסתיר שנהניתי מאוד לראות את ילדי השמנת של
רחביה, ששלטו שנים בבניין הזה, מקיפים אותי ויושבים סביב השולחן הגדול, ואני יושב
בראשו בתפקיד המנהל שלהם" (עמ' 196). הנחיותיו כללו בין היתר להביא את
דבר הפריפריה ולסקר נושאים חברתיים. במארס 1990, על רקע מה שכונה "תרגיל
מסריח", פרץ עימות חריף בין ראש הממשלה המכהן יצחק שמיר לבין שמעון פרס, אשר
שאף להדיחו ולהקים קואליציה בראשות עצמו. בתקופה זו משעל היה נתון ללחצים כבדים
משני המחנות היריבים לזכות לזמן מסך. אנשי
לשכת שמיר הפעילו לחצים על משעל לבטל ריאיון
טלוויזיוני עם שמעון פרס בו עמד להסביר את מהלכיו להקמת ממשלה. משעל, מתוך
שיקולים מקצועיים לא הסכים להיכנע ללחצים. אירוע אף יותר חמור מנוקדת ראותו של
שמיר היה הריאיון בטלוויזיה עם הרב עובדיה
יוסף, המנהיג הרוחני של מפלגת ש"ס – מפלגה אשר בעת הריאיון נחשבה כתומכת
במחנה של פרס. בראיון טען הרב יוסף כי "שמיר מעמיד את ישראל בסכנת
מלחמה", כיוון שהמשך השליטה בשטחים [יהודה ושומרון וחבל עזה] יכול להביא למלחמה. הרב פסק באופן חד משמעי כי
פיקוח נפש וקדושת החיים דוחה את מצוות יישוב הארץ והחזקה בשטחים. משעל עודכן על
הריאיון ברגע האחרון לפני שידורו, בלי שהיה ביכולתו, בזמן שהיה בנסיעה, לערוך אותו,
לקצרו או לפסול. הריאיון היה לסקופ והוא נמשך 11:30 דקות מתוך חצי שעה של מהדורת
החדשות. בתום הריאיון החלה מתקפה של
טלפונים מלשכת שמיר נגד משעל.
תוכניתו
של פרס להקים קואליציה חלופית נכשלה, ובלשכת שמיר לא סלחו למשעל על
"עוונותיו" והביאו לסיום תפקידו. במקומו מונה יוסף בראל שהבטיח
"נאמנות מוחלטת" לליכוד ולשמיר (עמ' 230). משעל לא הצטער על כך שפעל
באופן מקצועי, ואף שמח לחזור לעבודתו העיתונאית במלוא מובן המילה, אותה אהב: עריכת
ראיונות והנחיית דיונים.
עימות
שמיר-רבין ב-1992
ניהל משעל את עימות הטלוויזיוני בין שני המועמדים לראשות הממשלה: ראש הממשלה המכהן
יצחק שמיר, ומנהיג האופוזיציה יצחק רבין. העובדה כי ראשי שתי המפלגות הגדולות,
היריבות המרות, הסכימו שהוא ינהל את ה"מופע" הזה, העניקה לו תחושה נהדרת
של הכרה במקצועיותו.
עצתו של המחבר לרבין לאורך השנים נוצרו יחסי ידידות ואמון בין
המחבר ליצחק רבין. בערב הבחירות של 1992
שאל רבין את המחבר להערכתו בדבר הצבעת המזרחים, ואם יש סיכוי שהם סלחו על העוול
שנעשה להם ויצביעו עבורו. בתגובה סיפר המחבר לרבין על המחזה שנחרת בזיכרונו מתקופת
ילדותו: אביו המתחנן לעבודה מול פקיד מתנשא. רבין גילה אמפתיה לסיפורו, אך הוסיף
שמאז עבר זמן רב. המחבר השיב כי זיכרון כזה, שהוא נחלת עשרות אלפים כמוהו, לא
ימחק. לשאלתו של רבין, האם לבקש סליחה מהמזרחים, ענה המחבר: "אל תעז, כי זה
לא ישכנע ולא יישמע אמין. תן לזמן לעשות את שלו, תבטיח שתטפל בעוני, שממשלתך תעזור
לדור הצעיר בפריפריה" (עמ' 32). רבין הקשיב לעצתו – בניגוד לאהוד ברק ב-1997
שביקש סליחה בשם מפא"י על טעויות בקליטת עולי המזרח. אמירתו לא נתפסה אצל
המזרחים כאמירה כנה, אלא כמניפולציה של ערב הבחירות.
את
הריאיון האחרון שלו עם רבין ערך משעל כחודשיים לפני הירצחו. בעקבות ההסתה נגדו,
הגיע רבין כעוס. הוא תקף את המתנחלים ואת מנהיג האופוזיציה בנימין נתניהו והאשים
אותם בהסתה. משעל מסכם: "אין לי ספק שההסתה הזאת הובילה לרצח" [בנובמבר
1995] (עמ' 176).
ריאיון
עם אהוד ברק 13.7.1995 ב-7.7.1995 פרסם העיתון "ידיעות
אחרונות" כתבת תחקיר על "צאלים ב'" – תרגיל סודי ביותר שערכה סיירת
מטכ"ל בנובמבר 1992, לפני יציאה
למבצע לחיסולו של שליט עיראק סדאם חוסיין. כתוצאה מטעות נהרגו בתרגיל חמישה חיילים
ושישה נפצעו קשה. בתחקיר נטען כי הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, שנכח באירוע, הפקיר פצועים ומיהר לעזוב את המקום בהליקופטר.
עיתונאים רבים רצו לראיין את ברק כדי לקבל את תגובתו. בתפקיד הנכסף הזה זכה ניסים
משעל, שהפעיל את קשריו עם איתן הבר ויוני קורן, שהיו מקורבים לברק. "זה היה
ללא ספק הישג שמילא אותי בתחושת גאווה מקצועית ונרשם כאחד הראיונות הגדולים
בקריירה שלי" (עמ' 221). כחצי שעה לפני הריאיון לא נענה משעל לאיומיו של ברק
לבטל את הריאיון, אם משעל לא ימסור לו מראש את השאלות. במהלך הריאיון לא הרפה משעל
משאלותיו הקשות והנוקבות לברק, גם כאשר המרואיין היה מאיים לעזוב את האולפן, אם
משעל ימשיך בשאלותיו "הקנטרניות". בעת הריאיון ברק היה נסער וכעוס, טען
כי התחקיר בעיתון שקרי, הוא לא ברח ולא
הפקיר פצועים, וכי תפקידו של
הרמטכ"ל לא לטפל בפצועים, אלא לדאוג
לטיפול יעיל במכלול האירוע, כמו הגעת ההליקופטרים לפינוי פצועים והיערכות בתי
החולים לקליטתם. הריאיון היה מהפנט, ומנכ"ל רשות השידור דאז, מוטי קירשנבאום, אִפשר לריאיון להימשך 50 דקות
במקום 30, ואף מוכן היה להקצות יותר זמן.
רדיו
103
ב-1994, ביוזמתו של חברו, אלי עזור, גיבש המחבר קבוצה שנועדה להתחרות על
מכרז להקמת תחנת רדיו אזורית בגוש דן. הקבוצה זכתה במכרז והחלה לשדר באוקטובר
1995. משעל החליט להיות נאמן לחברו אלי,
ולא נכנע לאיומו של מוטי קירשנבאום לפטרו מטלוויזיה, אם יעסוק בשידור מתחנת הרדיו
הזו – 103. לתחנה היה רייטינג גבוה. לאחר כשמונה חודשים החליט קירשנבאום להתפייס
עם משעל ולהחזיר אותו לטלוויזיה בתור כתב מדיני.
עימות נתניהו-יצחק מרדכי ב-1999 משעל ניהל עימות טלוויזיוני על ראשות
הממשלה בין ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו לבין מנהיג מפלגת המרכז יצחק מרדכי
(אהוד ברק נמנע בתואנות שונות להשתתף בעימות). שופט בית המשפט העליון קבע שבזמן
העימות אסור לאף מתמודד להפר את חוק תעמולת הבחירות, ואם מישהו יפר אותו, יש
להפסיק את העימות מייד. בניגוד לציפיות, יצחק מרדכי ניצח את נתניהו בנוקאאוט
בסיבוב הראשון. בסיבוב השני ניסה נתניהו להפר את חוק תעמולת הבחירות, ורק לאחר
בקשות חוזרות ונשנות ממשעל לחדול מכך, אחרת הוא יפסיק את השידור, לבסוף נענה לבקשת
המַנחה. העימות היה מרתק וזכה לרייטינג גבוה.
קווים
לדמותו של אריאל שרון יחסיו
של המחבר עם שרון היו מורכבים. לפעמים כביטוי לניסיונו לפייס את משעל, שרון היה
מזמינו לארוחה דשנה. במפגש כזה בנובמבר 2000, לאחר הארוחה התלונן שרון באזני משעל
שהוא אינו מאפשר לו להביע את עצמו בראיונות וכל הזמן עושה פרובוקציות. משעל השיב
כי זו שיטת הראיונות שלו, וכי שרון כלל אינו מקשיב לשאלותיו ומקריא מהדפים. שרון
סיכם בשאלה רטורית: האם אפשר לעשות ריאיון ללא שאלות. בשיחות אישיות היה שרון איש
מרתק עם הרבה כריזמה, חוש הומור, סרקזם וציניות. הוא תיעב את בנימין נתניהו [וחשש
משובו להנהיג את הליכוד. יצוין כי בעקבות הפסדו של נתניהו בבחירות ב-1999, בעת
הריאיון בראש הליכוד עמד שרון.] בשיחתו עם משעל כינה שרון את נתניהו
"דוגמן" ותיאר אותו כ"איש
חלש שלא עומד בלחצים". כהוכחה לכך הביא את התנהלותו של נתניהו במשבר ביחסים
עם ירדן ב-1997, בעקבות הניסיון הכושל של המוסד לחסל בעמאן את חאלד מַשעל, ראש הזרוע המדינית של חמאס.
לדברי שרון, במשבר הזה איבד נתניהו את הצפון, ועל שרון היה לנסוע לירדן כדי לשבת
עם המלך חוסיין ולהביא לשחרור אנשי המוסד שנעצרו (עמ' 117).
אהוד
אולמרט והפצצת הכור
בפברואר 2009 ראיין משעל את ראש הממשלה אהוד אולמרט לפני פרישתו. משעל ניסה
להוציא מאולמרט סקופ: אישור מפיו שהוא, בהיותו ראש ממשלה, הורה להפציץ את הכור
הגרעיני בסוריה ב-2007. השאלה של משעל הייתה בנוסח הבא: האם הפצצת הכור בסוריה היא
ההישג הגדול ביותר של ממשלתך? אולמרט לא התפתה והשיב: "אני גזרתי על עצמי
שהעניינים של מדינת ישראל קודמים ליחסי ציבור של ראש ממשלה, ויותר לא אוסיף
מילה" (עמ' 183).
מחלתו בפברואר 2012, לאחר
שבמשך עשרה ימים סבל משעל מחום גבוה וסבר
שמדובר בשפעת או במשהו חולף, רופאת משפחה
שלחה אותו למיון בבית חולים תל השומר. בבדיקת סי-טי התגלה אצלו גידול סרטני בחלל הבטן צמוד לכליה
הימנית מסוג ליפו-סרקומה. הגידול היה עמיד בפני קרינה וכימותרפיה, ועל כן חייבים
היו להסירו בניתוח. פרופ' יעקב רמון, שאמור היה לנתחו, בתשובה לשאלת הפציינט השיב
כי בניתוח כזה קיימת סכנת חיים. המחבר פחד ממוות, אבל הוא החליט להיות אמיץ,
להיאבק במחלה ולנצח. הוא שאב השראה מיכולתו להתגבר על המצוקה והתלאות שחווה במעברה
בילדותו. לפרופ' רמון לא היו שיקולי אגו, והוא הסכים לצרף לביצוע הניתוח כירורג
אונקולוגי, פרופ' מוטי גוטמן.
בעת
אשפוזו של משעל, נהגו לבקרו, נוסף לאשתו איימי – אשר ביוזמתה צורף לניתוח כירורג
אונקולוגי –שלושת ילדיו הנשואים עם נכדיהם ואישים שהכיר. שעות רבה שהה ליד מיטתו
ידידו המסור העיתונאי דובי איכנולד. כמו כן ביקרו אותו שורה של ידידיו משכבר הימים
בהם שופט בית המשפט העליון חנן מלצר; הרב בניהו שמואלי, ראש ישיבת המקובלים
בירושלים, אשר נשא יחד עם המחבר תפילה "להמתקת הדינים"; ומנשה כהן,
מנכ"ל עמותת חום הפועלת למען ילדים במצוקה. המחבר עדיין עמד – יחד עם ג'ודי
ניר מוזס – בראש העמותה הזו. הוא נענה בזמנו, ללא היסוס לבקשה לאמץ את העמותה,
כיוון שבתור ילד מעברה זכר את מצוקתם של הילדים העניים והרעבים.
אמונתו
הדתית של המחבר עזרה לו לשמור על מידה מסוימת של אופטימיות בהתמודדותו עם המחלה.
משעל מעיד על עצמו: "אני אדם מאמין. מתפלל בכל יום, שומר שבת, מניח תפילין,
משתדל ללמוד את הדף היומי בגמרא. לא צדיק גדול, אבל מאמין" (עמ' 126). בסוף
שבוע הרשו למחבר לשוב לביתו, להתאוורר, ולחזור לבית חולים במוצאי שבת, לניתוח
שיבוצע ביום א'. לאחר כניסת השבת התברר כי לא היו ברשותו כדורי אנטיביוטיקה – אותם חשוב היה לקחת לפני הניתוח – ובשבת לא
ניתן היה לנסוע לבית החולים לקחתם. איימי אשתו – לא נענתה להפצרותיו, והלכה ברגל
בלילה, בגשם זלעפות, לחברתה הרופאה, כדי להשיג ממנה את הכדורים. היא חזרה כעבור
שעה וחצי עם התרופות. הניתוח נעשה ביום ראשון, נמשך חמש שעות ועבר בהצלחה. כל
הגידול הוסר, אבל גם הכליה הימנית. בימים לאחר הניתוח – ועל אף תרופות ההרגעה –
כאביו היו כה חזקים עד שלא אכפת לו היה למות. זאת בניגוד לפחדו מהמוות לפני הניתוח
ורצונו העז לחיות.
לאחר
שמצבו של משעל השתפר קמעה, הוא ניצל את שהותו של פרופ' גוטמן בחדרו, כדי לשאול
אותו על טיפולו ביצחק רבין בבית החולים איכילוב לאחר ההתנקשות בו בנובמבר 1995.
גוטמן תיאר את הפעולה הכירורגית שביצע ברבין, דחה את הביקורת על טיפולו ואמר כי לא
הייתה אפשרות להציל את רבין.
בתקופה
בה עדיין שהה בבית החולים ביקרה אותו מרים, אם שלושת ילדיו, ממנה נפרד לפני חמש
שנים. [כאן לראשונה מגלה המחבר את פרידתו
מאשתו הראשונה, בהתייחסות לקונית, ותו לא.]
בעת שעדיין סבל מחום, טשטוש ואף הזיות, היה נדמה לו שיעל ניצבת לידו. לאחר
ששאל אותה – "יעל?" – והתברר לו שזו היא, פירש זאת כאפשרות שסלחה לו על
שעזב אותה. חלפו יותר מארבעים שנה מאז שראה אותה באקראי באוניברסיטת בר-אילן, בשנה
הראשונה ללימודיו. אז, על סמך שאלתה, הבין כי עדיין לא התחתנה ומעוניינת לחדש את
הקשר אתו. כשסיפר לה שהוא כבר לא פנוי, אמרה: "כמה חבל, יכולנו להיות זוג
נפלא" (עמ' 211). כעת, בבית החולים, התענינה במצב בריאותו ואמרה: "לא
שכחתי אותך, אף על פי שרציתי מאוד. המשכתי לחשוב עליך. קשה היה לי למחוק
אותך". תגובתו של משעל: "שתקתי. מה כבר יכולתי להגיד?" (עמ' 212).
משעל
שוחרר מבית החולים עם הרבה תרופות אנטיביוטיקה ומשככי כאבים. בעקבות עצתו של פרופ'
רמון הוא החליט לא לעשות טיפולי כימותרפיה. לנוכח המשך חרדותיו משובו של הגידול
הסרטני, בלחץ חבריו פנה המחבר לרב עובדיה יוסף כדי לקבל את ברכתו. הברכה מהרב יוסף
הרגיעה אותו לזמן קצר בלבד. "בגופי טמונה גם כיום פצצה מתקתקת בדמותו של
גידול סרטני אלים ונדיר, שיכול לתקוף מחדש בכל רגע. עובדה זו אינה נותנת לי רגע
אחד של שקט" (עמ' 230). הוא עורך בדיקות מקיפות כל שלושה חודשים ומחכה במתח
רב לתוצאותיהן.
הכרתו
של משעל כי הוא חי על זמן שאול וכי מצב בריאותו שברירי חוללה מהפך בו. הוא החליט
לוותר על הריצה לצמרת ועל המרוץ אחר התהילה והרייטינג, אשר אפיינו את עבודתו
בטלוויזיה. לאחר המחלה הגיע למסקנה שעליו לנסות להוריד את האגו שלו, להפחית
מביטחונו העצמי ולהיות סובלני כלפי אחרים. חוות הדעת הרפואית הקובעת לפיה כעס ומתח
פוגעים במערכת החיסונית, חיזקה את המחבר בנכונות החלטתו להאט ולהרגיע את חייו.
כחלק ממאמציו להיות סלחני ולא לשמור טינה, יחסו כלפי אימו השתנה. הוא גילה הבנה
רבה יותר לסיבה שגרמה לאימו לנהוג ביחס מפלה כלפיו.
פעילותו לאחר מחלתו
בנימין
נתניהו
בהדרגה חזר משעל לשדר ברדיו בתחנה האזורית בה עבד עד למחלתו (רדיו 103),
ובהמשך חזר גם לטלוויזיה בתור כתב מדיני. העיסוק באקטואליה, נושא אותו אהב, עזר לו
לדחוק לשעות אחדות את החרדה מהסרטן. במסגרת חידוש עבודתו הטלוויזיונית, ביקש משעל
להיפגש עם ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו. נתניהו נענה לבקשתו ובפגישה הִרבה לשאול
בצורה מפורטת על מחלת הסרטן של המחבר. ראש הממשלה נמנע בנימוס להיענות לבקשתו
לראיין אותו בתוכניתו "משעל חם".
היסטוריית
היחסים בין נתניהו למשעל הייתה מורכבת וידעה עליות ומורדות. הפגישה הראשונה בין
השניים התקיימה ב-1987 בוושינגטון, כאשר משעל היה כתב הטלוויזיה הישראלית
בארה"ב, ונתניהו כיהן כשגריר ישראל באו"ם. בפגישה נתניהו, בלי לומר זאת
במפורש, ביקש עצה ממשעל – בתור כתב הבקיא בפוליטיקה הישראלית – כיצד לכבוש את צמרת
הליכוד. משעל השיב כי הדרך לפסגה עוברת דרך "חברי המרכז" של הליכוד
וכרוכה במאבק מלוכלך. בעקבות הפסדו של שמיר למפלגת העבודה בראשות יצחק רבין
ב-1992, פרש שמיר מראשות הליכוד ובמקומו במארס 1993 נבחר נתניהו.
נתניהו
נהג להתכונן לכל ריאיון טלוויזיוני בקפידה רבה. הוא ניסח מראש מסרים שרצה להעביר,
תרגל עם עוזריו שאלות ותשובות, כולל תנועת הידיים, עד כדי דמיון לשחקן תיאטרון.
ואולם, אם הריאיון לא היה מתנהל כמתוכנן – והיו ראיונות כאלה – היה מתקשה ומאבד את
השליטה באולפן. בדצמבר 1993 ראיין משעל את נתניהו בטלוויזיה, וכדרכו שאל את מנהיג
האופוזיציה שאלות קשות על כישלונו בהנהגתה. ב-1996 נבחר נתניהו לראשות הממשלה, אך
ממשלתו לא השלימה את ארבע שנות כהונתה והתפרקה למעשה ב-1999. בינואר 1999 שוב
ראיין משעל את נתניהו ושאל אותו על אחריותו להתפרקות ממשלתו והצורך ללכת לבחירות.
ייתכן כי שאלותיו הקשות של משעל לנתניהו בראיונותיו עימו, ובמיוחד טענתו של נתניהו
חסרת הבסיס כי את העימות בינו לבין יצחק מרדכי ב-1999 היטה המחבר לטובת יריבו,
גרמו לנתניהו להימנע מלהיענות לבקשתו של משעל לראיינו ב-2012.
ב-2013,
לפני הבחירות לכנסת באותה השנה, ערך משעל ריאיון עם נפתלי בנט, ראש מפלגת
"הבית היהודי". לפני קיום הריאיון קיבל משעל פקס ובו הנחיות לשאלות משרה נתניהו, אשת ראש הממשלה. ההנחיות היו בכתב
ידה של שרה נתניהו ונועדו לפגוע בשמו של בנט, שנוא נפשם של הזוג נתניהו. המחבר
נתבקש לשאול את בנט על כישלונו כראש מטה הבחירות של נתניהו ב-2006, תוך הדגשה כי
הוא פוטר מהתפקיד הזה, ולא התפטר, וכמו כן להתעניין ביחסיו המיוחדים עם איילת שקד.
בריאיון, מול שאלותיו הנוקבות של משעל, חזר וטען בנט שהוא עזב את תפקיד ראש מטה
הבחירות של נתניהו, ולא נזרק מהתפקיד. הריאיון עורר סערה בגלל אמירתו של בנט שהוא
יסרב למלא פקודה לגרש יהודים מביתם.
כאמור,
כבר בסביבות 2012, לא הסכים נתניהו להתראיין אצל משעל. הפרנויה (כדברי משעל) של
נתניהו כלפי המחבר הלכה וגברה והגיעה לשיא בראשית 2014. ראש הממשלה נתניהו סירב
להתראיין אצל משעל וראה בו אויב. "מבחינתי זה כבר לא היה אותו נתניהו שהכרתי
בעבר. הוא נעשה חשדן ורדוף. תהליך קבלת ההחלטות אצלו הושפע לא פעם מאותם שדים
שנדמה לו שרודפים אותו" (עמ' 245). הוא תייג את התקשורת כעוינת ובחר במלחמת
חורמה נגדה. במקביל החל לגייס מבין חבריו העשירים מועמדים שירכשו עיתון, ערוץ
טלוויזיה מסחרי או אתר אינטרנט, בהם "תהיה לו שליטה מוחלטת...בדיוק כשם שעשה
עם אתר וואלה! " (עמ' 245.) בלחצו של נתניהו, ערב הבחירות לכנסת של 2015 ביטל
מנכ"ל חברת "רשת", בה הגיש המחבר את תוכניתו "משעל חם",
את החוזה שלו להגשת תוכניות נוספות. נתניהו רצה להירשם בדפי ההיסטוריה של ישראל
כדוד בן-גוריון. במקום זה הוא יירשם כראש הממשלה המכהן הראשון בתולדות ישראל נגדו
הוגשו כתבי אישום על שוחד, מרמה והפרת אמונים.
מדוע
מזרחים ממשיכים להצביע ליכוד בראשות נתניהו הסבר
מקובל לתמיכת עדות המזרח בליכוד בראשות נתניהו הוא קיפוחם, לאורך שנות שלטונה של
מפא"י, במיוחד בשנות ה-50. משעל מוצא
הסבר אחר לתופעה הזו, בהסתמך על הצבעתו של ציבור בית הכנסת הספרדי ברמת גן בו הוא
מתפלל. בית הכנסת הזה מורכב מכל בני עדות המזרח: יוצאי צפון אפריקה, עיראק, פרס,
תימן ועוד. יש בקרבם בעלי מקצועות חופשיים ועובדים פשוטים. המחבר ראה בציבור הזה
מדגם מייצג של מזרחים. בקרב באי בית הכנסת הנ"ל רוב מוחץ תומך בליכוד בכלל
ובנתניהו במיוחד, וכאשר הזכיר משעל להם את כתבי האישום נגד נתניהו, "הם כמו
שכחו את אהבתם אלי", זעמו והוכיחו אותו על שנשבה בזרועות השמאל ועליו לחזור
בתשובה. (למרות זאת, "נפשי נקשרה בנפשם".) ביבי בעיני מעריציו בבית הכנסת הוא גאון, כמעט
אלוהי – והעובדה שהוא אתיאיסט ואוכל טריפות אינה מפריעה להם. יחסם כלפי נתניהו לא
השתנה גם כאשר איבד את השלטון לממשלת בנט-לפיד ביוני 2021 (עמ' 248). הסברו של
המחבר למגמת הצבעת המזרחים מסתמך על מאמרה של הפסיכולוגית ד"ר שרון שטרית.
בני עדות המזרח מאמינים שרק ביבי יכול בכל התחומים, ובעיקר להתמודד עם האויבים
מבחוץ ולייצג בכבוד את ישראל מול אומות העולם. "האמונה העיוורת של בני עדות
המזרח בו [בנתניהו] נובעת גם מהתפיסה שהוא לא משלנו, לא דומה לנו. הוא מעלינו בכמה
דרגות, ואנחנו נחותים בהשוואה אליו" (עמ' 250). מכאן, התגברות על רגשות
הנחיתות של המזרחים כלפי האשכנזים עשויה לסלול את הדרך להתנערות מנתניהו.
הצבעת משפחתו המורחבת של המחבר דומה להצבעתם של
עדות המזרח. הגברים בה, רובם בעלי מקצועות
חופשיים כמו ראיית חשבון, בנקאות ומסחר, הצביעו בשנות החמישים עבור מפלגות
ליברליות כמו הציונים הכלליים והליברלים. לאחר האיחוד בין הליברלים לחרות בגח"ל, הם הצביעו עבור המפלגה הזו,
ובהמשך, עבור יורשתה, הליכוד. לעומתם, הנשים, היו דתיות בדומה לאימו, והצביעו עבור
המפד"ל, ולאחר הקמתה של ש"ס – עבור ש"ס. הדור שני של נשים הקצינו
את דתיותן בכיוון של לא רק התחרדות, אלא גם משיחיות והתנחלות. ישנו גם זרם
חילוני-ליברלי במשפחתו בעל גישה פרגמטית, אשר נהג להצביע עבור יצחק רבין, ובהמשך
עבור אהוד ברק ואריאל שרון. הרב גוניות המפלגתית וחילוקי הדעות הפוליטיים בתוך
המשפחה לא פגעו בערך המשפחתיות שהיה מעל לפוליטיקה: היחסים הטובים בין כל בני
המשפחה נשמרו.
במארס
2020 החלה תקופת מגפת הקורונה. מפאת
השתייכותו לקבוצת סיכון לחלות במחלה, רוב התקופה הזו ישב משעל בבית. הוא ניצל את
זמנו לכתיבת האוטוביוגרפיה. לאחר הסגר הראשון הלך לפגוש מְתַקשרת, "כדי להכיר את עצמי טוב יותר" (עמ'
268) לכתיבת האוטוביוגרפיה. המתקשרת (שם בדוי לילי) ידעה לספר לו בפרטי פרטים על
הניתוח שעבר – למרות שהדבר לא פורסם בשום מקום. המחבר הגיע אליה ספקן, וכעת הופתע.
אבל היא לא הייתה מוכנה להשיב לשאלתו האם הסרטן יחזור. המתקשרת טענה כי עליו להיכנס לפוליטיקה ואף
הבטיחה הצלחה. בהקשר זה נזכר משעל שפניות על כך קיבל ממפלגות שונות [אינו מציין
שמותיהן] לאורך הקריירה הטלוויזיונית שלו.
לגבי הצעה שקיבל ב-2019 התלבט, אבל בעצת חברו הפסיכיאטר דחה אותה. הפסיכיאטר הסביר
לו שהוא, משעל, אינו בנוי לקונפליקטים ולחנפנות, וגם פעילות פוליטית אינה מתאימה
למצב בריאותו. משעל שמע בקולו הפנימי ובעצת חברו, ואינו מצטער על כך.
הקורונה
כפתה עליו פרידה זמנית מילדיו ומעשרת נכדיו, אשר את כולם אהב מאוד-מאוד והיה קשור
אליהם. על אף הישגיו הגדולים בתחום התקשורת, משפחתו – ילדיו ונכדיו – הם ההצלחה
הגדולה ביותר של חייו. למרות הצלחותיו המקצועיות, התחושה המעצבת שלו נותרה של ילד
מעברה רעב הלבוש בגדים בלויים. תחושה זו מְלווה אותו כל חייו, גם ברגעי השיא שלו,
כמו בקבלת פרס סוקולוב. בסיום, משעל מצר מאוד על הפלגנות בחברה הישראלית: אשכנזים,
מזרחים, חילונים, דתיים וחרדים, מתנחלים, מדינה אחת או שתי מדינות ועוד.
הערות
ביקורתיות ליצירה
לפנינו
סיפור אוטוביוגרפי מרתק, בעל ערך ספרותי, השופך אור על התקופה במישור החברתי-כלכלי
והעדתי, מנקודת ראותו של משעל. ראויה לציון גישתו הליברלית של המחבר כלפי קרובת
משפחתו סעידה. על אף היותו יהודי דתי וציוני, הוא מתייחס בכבוד ובהערכה לסעידה,
אשר היה לה את האומץ לבחור בערכים שונים, ולמענם אף לסכן את חייה, ערכים מנוגדים
לערכיו שלו, כמו קומוניזם וכנראה גם אנטי ציונות – והגרוע מכול מבחינה דתית, המרת
דתה. הטעויות העובדתיות בספר מעטות מאוד.[1]
בתור
הערה ביקורתית אפשר לציין כי משעל נוטה לפעמים להסתחרר מהסקופים העיתונאים שלו
ומהראיונות שערך, בלי יכולת לראותם בפרופורציה הנכונה. לא עבר זמן רב מגילוי תוכן
ספרו של יצחק רבין "פנקס שירות" על ידי משעל – גילוי שהיה סקופ בזמנו –
והספר יצא לאור והיה בהישג ידו של כל החפץ בו. כמו כן, פוליטיקאים מנוסים יודעים
להתחמק משאלות קשות ולהסתיר את מה שאינם רוצים לחשוף – עד שאפילו מראיין מוכשר
מאוד, כמו המחבר, לא היה מצליח לאלצם להביא לידיעת הציבור גילויים מרעישים, וגם לא
לגלות את צפונות ליבם.
לאחר
שמשעל מתאר באריכות את שנות מצוקתו הכלכלית, הקורא עשוי לצפות להתייחסות, ולוּ
קצרה, בהמשך היצירה לתמורות שחלו במצבו הכלכלי – אך לשווא. כך עלול להיווצר הרושם
שהמחבר לא זכה מעולם לרווחה כלכלית. בסיפור חייו התואר "מדושנים" שמור
לאשכנזים בלבד ואין בו אשכנזים עניים.
נגע
לליבי גורלה הטרגי של אהובת נעוריו של משעל, יעל. על אף שמשעל עזב את יעל עוד
בנעוריה ומאז ניתק את הקשר עימה, היא לא הצליחה למחוק אותו מזיכרונה, ובשנות ה-60
לחייה מצאה לנכון לבקרו בעת חוליו. הסיפור הזה נראה כמו טרגדיה אולטימטיבית בה
המציאות עולה על הדמיון. אירוע חשוב בחייו
האישיים של המחבר היה, קרוב לוודאי, פרידתו מאשתו מרים. אבל המחבר, מלבד ציון
עובדה זו, אינו מביא הסבר כלשהו, ולוּ בקווים כללים ביותר, לצעד הזה בחייו, בתר
אדם שערך המשפחתיות היה כה חשוב לו. לקורא נותר רק לדמיין על סיבות אפשריות
לגירושיו ועל השלכותיהם: כעת כנראה חיי
שלושת ילדיו ועשרת נכדיו, נעים בין שני בתים.
הנושא
העדתי ביצירה והערות ביקורתיות בנדון
משעל
מרבה לדבר על גזענות אשכנזית כלפי עדות המזרח, אך מתעלם מקיומה של גזענות של עדות
המזרח כלפי האשכנזים. הוא מתעלם מכינוי הגנאי בפי מזרחים כלפי אשכנזי, בעיקר בשנות
ה-50, "ווּזְווּז". כמו כן מתעלם מכך כי "הגידוף השגור" שהוטח בשנות ה-50 מצד בני עדות המזרח הממורמרים
כלפי אשכנזים היה "חבל שהיטלר לא גמר אתכם!"[2]
בחלוף השנים נוסף כינוי לאשכנזים
"אשכנאצים", בתוספת הסבר "אינטלקטואלי" לפיו האשכנזים עשו שואה
למזרחים.
משעל
מציין כי במעברת תלפיות, בה הוא גר בילדותו, היו אשכנזים מעטים מאוד. מכאן עלול
להשתמע כי רק יוצאי עדות המזרח גרו במעברות – בעוד למעברות נשלחו וגרו עולים מכל העדות, כולל אשכנזים. זו עובדה
היסטורית. הסופר אלי עמיר, יליד עיראק, אשר בספרו "נער האופניים" מוחה
על אפליית עדות המזרח במגורים, בכל זאת
מציין בקצרה כי
[גם] "ניצולי מחנות ההשמדה" [קרי אשכנזים] חיו
ב"בדונים" שעשו מקרעי בד של אוהלים או ב"פחונים" שעשו מיריעות
שהשאירו הבריטים".[3] לדברי
משעל, ב-1957
אמר בן-גוריון בישיבה [סגורה?] את הדברים הבאים: "זה נכון. יש אפליה...החומר
האנושי של העולים מארצות המזרח הוא פרימיטיבי. ייתכן שהוא ירוד גם מבחינה גופנית,
לכן אין ספק שהוא ייקלט באזורי הפיתוח
ביתר מהירות מאשר באזורים העירוניים, שרמתם התרבותית טובה יותר" (עמ' 30).
המחבר
נוטה לתאר את כל יהדות עיראק ואף של ארצות המזרח, בצלמה ובדמותה של משפחתו, כלומר
משפחה שהשתייכה למעמד הבינוני הגבוה ומשכילה.
אלי
עמיר, בסתירה מסוימת לטענותיו לאורך ספרו "נער האופניים", על שמתייחסים ליהודי
המזרח כאילו גרו בארצותיהם במגורים עלובים שאינם ראויים לבני אדם, במקום בודד
בספרו מציין כי בבית הקפה בכפר העיוורים (בו גרה משפחתו בארץ) הפליגו בסיפורי "אלף
לילה ולילה" על בגדאד כאילו שם כל היהודים היו רוטשילדים. "זר אילו נקלע
לשם [לבית הקפה], היה שוגה לחשוב שלא היו שם כלל עניים...לא פועלים שחורים
שעובדים...תמורת פיתה ובצל, ומשכנם כוכים דחוסים בשכונות עוני ובשולי בית
הקברות".[4]
הפרופסור ששון סומך, יליד בגדאד, העריך (הוא לא התיימר לעשות מחקר מדעי בנושא) כי
בסוף שנות ה-40 – בסמוך לפני עלייתם לארץ –
30%-35% מיהודי עיראק היו עניים, כ-50% השתייכו למעמד הבינוני וכ-10% היו
עשירים.[5] ששון סומך
מציין כי רוב בנותיהם של העניים לא הלכו לבית ספר ובניהם הסתפקו ב-5-4 שנות לימוד.
אפשר להניח בוודאות כי אחוז האנאלפביתיות
בקרב יהודי המזרח היה גבוה יותר באופן משמעותי מזה שבקרב יהודי מזרח
אירופה, וגבוה במיוחד אצל הנשים.
די בנתונים האלה שהובאו לעיל כדי להגיע
למסקנה שהתמונה ביחס ליהודי ארצות ערב הייתה הרבה יותר מורכבת ממה שיכול להשתמע מספרו
של משעל. לא כולם היו משכילים שוחרי דעת שגרו במגורים נאותים – אבל גם לא כולם היו
בורים ועמי ארצות שחיו בארצותיהם בתנאים תת אנושיים, כפי שהצטיירו בעיני אשכנזים
מתנשאים וגזענים, שלא הכירו את המזרח הערבי.
בדומה ליהודי עיראק גם יהודי מרוקו לא
היו ממִקשה אחת. יהודי הרי האטלס חיו בבקתות קטנות ובשוחות. הנוכחות הצרפתית לא
הגיעה אליהם והם נחשבו לפרימיטיביים בעיני יהודי הערים, בהן בעקבות הכיבוש הצרפתי
סיגלו היהודים את השפה הצרפתית ואת אורח החיים המערבי. רוב יהודי מרוקו – לפני עלייתם לישראל –
התגוררו בערים הגדולות שהיו תחת השפעה צרפתית.[6] בקיצור, היה
בקרב יהודי ערב מעמד חשוב שמבחינת ידיעתם שפות זרות, כמו צרפתית ואנגלית, והכרתם את התרבות המערבית
היו קרובים יותר למערב מאשר יהודי העיירות הקטנות של מזרח אירופה – אבל
היה אחוז לא מזערי, לא בטל בשישים של יהודים שחיו במגורים עלובים והיו אנאלפביתים.
ברצוני להדגיש כי אין שום הצדקה ליחס
מתנשא כלפי הזולת בגלל מוצאו או רמת השכלתו או מצבו הכלכלי. יש לשפוט בני אדם לפי רמת מוסריותם ותו לא. מכאן, בלי להצדיק את
גישת הממסד בנושא המגורים, אין להתעלם לגמרי מהרקע לכך. משעל או שלא היה מודע
לקיומו של אחוז לא מבוטל מקרב יהודי ארצו בפרט ויהודי המזרח בכלל שחיו בדלות עמוקה[7], או שבחר
להתעלם מהיהודים האלה. בכל מקרה, דווקא בן גוריון ו"האליטה האשכנזית" –
אשר משעל שוב ושוב מותח עליהם ביקורת בגין יחסם לעדות המזרח – מצאו לנכון להעלות
לארץ גם אותם מיהודי עיראק והמזרח, אשר המחבר לא ידע על קיומם או התעלם מקיומם. אותו
"הממסד האשכנזי" גם תרם להתפתחותם של יהודי מזרח עניים באמצעות קורסים לביעור האנאלפביתיות ולהכשרה מקצועית.
מתוך פרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי
לא רק בשנות ה-50, אלא גם בתקופות אחרות של עלייה המונית התקיים פער בדיור וברמת
החיים בין העולים לבין האוכלוסייה הוותיקה, כולל ביטויי גזענות כלפי העולים – גם
כאשר רוב העולים היו אשכנזים, כמו בשנות ה-90. לכן, אין זה הוגן לייחס את כל מצוקתם
ותלאותיהם של עולי המזרח ל"ממסד האשכנזי הגזעני".
לדברי
משעל, הממסד תחת בן-גוריון "ניהל מדיניות מודעת של קיפוח ויצירת מעמדות בחברה
הישראלית: האשכנזים במעמד העליון; המזרחים מתחתם. האליטה האשכנזית נהפכה לקבוצה
שלטת שלקחה לעצמה את כל הפריבילגיות השלטוניות – שרים, חברי כנסת, שופטים...מרצים
באוניברסיטאות – והותירה למזרחים רק פירורים למראית עין". זו הייתה מדיניות
גזענית גלויה לכל (עמ' 31).
זוהי האשמה מוגזמת ביותר. יש לזכור כי רמת
ההשכלה הממוצעת אצל יהודי מזרח אירופה הייתה גבוהה יותר מזו של יהודי ארצות
ערב, וזה היה לפחות אחד הגורמים שהשפיע על השוני בהמשך המסלול החינוכי שלהם בארץ
ועל מקצועות עבודתם. סביר להניח כי קברניטי המדינה ראו בשוני
הזה מצב זמני, בדרך להשתלבותם של עדות המזרח במערכת ההשכלה הכללית, ללא קשר למוצא
העדתי. ילדֵי עדות המזרח ממשפחות משכילות המשיכו במסלולים עיוניים ובהמשך
באוניברסיטאות גם בישראל. משעל לא טרח להביא אפילו מקרה אחד בו מישהו מעדות המזרח
לא התקבל לתיכון עיוני או לאוניברסיטה רק בגלל מוצאו.
מטבע
הדברים לוקח זמן עד שעולים חדשים – ללא קשר למוצאם העדתי – משתלבים בפוליטיקה,
בממסד ובחיים האקדמאים. אין זה סביר להניח כי בן-גוריון – אשר דגל במיזוג גלויות
בו ראה תנאי יסודי להקמת מדינה חזקה – רצה להנציח מצב בו עדות המזרח יהיו חוטבי
עצים ושואבי מים עבור האשכנזים, מצב שיערער את אושיות המדינה. הייתכן שבן-גוריון
לא היה מודע לכך כי חלוקה למעמדות על בסיס גזעי תפגע לא רק בלכידות חברתית אלא גם
בתפקוד הצבא? נוסף לכך, טענתו של משעל נגד בן-גוריון לפיה ניסה ליצור בישראל מעמד
של אדונים ושל עבדים על בסיס גזעי סותרת את דבריו של משעל עצמו לפיהם בן גוריון
שאף למחוק את התרבות של עדות המזרח וליצור בארץ תרבות ישראלית אחידה, ובעצם חברה
אחידה. עוד ראוי לציין, כי לא כל העולים שעלו מעיראק ומארצות המזרח, באותה התקופה
בה עלתה משפחת משעל, בשנות ה-50, זועקים על קיפוחם. לדוגמה, ששון סומך, כבר בהיותו סטודנט לתואר שני ללשון עברית באוניברסיטת תל אביב, עבד
כחבר במזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית בירושלים.
בהמשך, ב-1965 הוא מימש את ההצעה שקיבל מאוניברסיטת תל אביב: לעשות דוקטורט בספרות ערבית
באוניברסיטת אוקספורד, תוך מימון כל תקופת לימודיו והתחייבות להעניק לו משרה תקנית
של מרצה באוניברסיטה בשובו ארצה.[8]
האשמה
שתוארה לעיל ביחס לבן-גוריון משתלבת בהאשמה מוגזמת – אם לא מופרכת – נוספת של המחבר ביחס לממסד האשכנזי. לאחר שמשעל
מציין כי "יהודי עיראק, בדומה לעליות אחרות מארצות ערב, הביאו איתם צרור של
אמונות מאגיות" והוא מפרט באריכות את האמונות הטפלות (עמ' 15-14) – המחבר
קובע כי הממסד האשכנזי נושא באחריות להתגברות האמונות האלה בקרב עדות המזרח. וזאת
מפאת תנאי החיים הקשים במעברות. האם לא די למשעל בהאשמות מוצדקות כלפי הממסד
בישראל ביחס לקליטתם של עולי המזרח? למה להגדיש את הסאה? ביחס לאמונות הטפלות,
אפשר דווקא לבוא בטענות לממסד על שלא גילה רגישות בנושא הזה ולא נתן דעתו לכך שחלק
מהאמונות הטפלות האלה היו שזורות בדת, ואין זה ראוי להעליב אדם דתי בגלל חוסר
הרציונאליות בדתו. מעניין מה הייתה תשובתו של משעל לטענה מנגד מפי אשכנזי לפיה
האינטגרציה בין עדתו לעדות המזרח גרמה לגידול באמונות הטפלות בעדתו.
"הדבר
הכואב ביותר היה הניסיון של ההגמון למחוק חלק מהתרבות העבר שלנו בנימוק שחייבים
ליצור חברה ישראלית חדשה. הם רצו לעקור את השורשים שלנו, שהיו מקור כוחנו
ועוצמתנו" (עמ' 190). אף על פי כן, במקום אחר בספרו מעיד משעל על עצמו שהוא
השתלב בחברה אשכנזית. אם שלושת ילדיו היא אשכנזייה, [בתקופה מסוימת] הוא נהג
להתפלל בבית כנסת אשכנזי ומיטב חבריו הם אשכנזים. עם זאת, הוא אינו בטוח כי השילוב בין העדות השונות
והיעד של הציונות ליצור חברה ישראלית אחידה הצליח. משעל שואל, האם שילובו עלה יפה
כיוון שהתחזה ללבן, כדבריו, וגם בזכות היותו איש טלוויזיה מוכר.
משעל
לא טרח לציין כי הממסד הציוני בראשות בן-גוריון פגע לא רק בתרבות של יהודי המזרח,
אלא גם בתרבות היהודית של האשכנזים, תרבות האידיש. לזכותם של בן-גוריון ודור
החלוצים ייאמר שהם היו נאה דורש ונאה מקיים. על אף ששפת האם של האשכנזים במזרח
אירופה, בהם בן-גוריון, הייתה אידיש, הוא ראה בתרבות האידיש שריד גלותי שאין
להצטער על גוויעתו, בלשון המעטה. אין זה מדויק שבמסגרת מדיניות מיזוג גלויות לא
ניתן כלל מקום לגווני עדות המזרח בתהליך הזה. עוד לפני קום המדינה, המשורר ביאליק –
אשר עמדתו כלפי שפת האם שלו אידיש דמתה לזו של בן גוריון ועל כן כתב בעברית – לאחר
עלותו ארצה חיבר את שיריו במלרע, ולא במלעיל כמנהג האשכנזים. לא נותר לו אלא
להשלים עם העוּבדה כי כעת, קריאה בשיריו הקודמים במלרע פגעה קשות בערכם הספרותי. עוד
ראוי לציין כי הקריירה המוזיקלית של שושנה דמארי בוודאי לא קופחה על ששרה במבטא
מזרחי, שהוא בעצם המבטא הנכון. אף על פי כן, טענה מוצדקת נגד הממסד בישראל שבתהליך
מיזוג הגלויות – שהוא לדעתי תהליך חיובי – הוא לא נתן מקום ראוי לתרבויות של עדות
המזרח.
משעל
מציין כי בתור מנהל הטלוויזיה הישראלית, בוועדת מכרזים, "לא היססתי לעשות
אפליה מתקנת לטובת המועמד המזרחי, וזאת בתנאי שהנתונים היו שווים פחות או
יותר" (עמ' 209). לדעתי, אפליה חיובית מוצדקת בנסיבות מסוימות ובתקופות
מסוימות. סביר להניח כי בביצוע העדפה מתקנת ביחס לעדות המזרח הקדימו את משעל דווקא
אשכנזים שהיו בעמדות ניהול והשפעה. בהתחשב שהמחבר, לאחר התמנותו למנהל הטלוויזיה,
כאמור התמלא "תחושה של שיכרון חושים" על כך שכעת ילדי השמנת האשכנזים
הפכו לכפופים לו, ואולי היה חדור רגשי נקמה – מוטב שהיה מוסר את תפקיד ביצוע
האפליה, בידי איש אֵמון. בניגוד לרושם שעלול להיווצר מספרו של משעל – ראוי לזכור
היטב (במיוחד לגזענים) כי אין גזעים טהורים[9], ישנם יהודים מעדות מעורבות,
וישנם אשכנזים בעלי שיער שחור ושחומי עור, ומזרחים בהירי שיער ועור, ואף שמות
המשפחה עלולים להטעות. גם אם נניח שבמחבר, בזמן שהיה פוסק את דינו, התקיים לכאורה
הפסוק "ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו[10] יוכיח" (ישעיהו,
י"א, ג) – עדיין היה עליו לדעת שהוא מַפְלה בין אנוש לאנוש, בין יהודי
ליהודי, רק בגלל שאותו יהודי לא נולד בעדה "הנכונה" בזמן הנכון. על
היושב במרום כורסתו של מנהל הטלוויזיה היה
לזכור כי אף היושב במרומים לפעמים לא מיהר
לחרוץ את גזר דינו (לדוגמה, במו"מ עם אברהם אבינו בנושא סדום) ולפעמים היה שב
מחרון אפו (לדוגמה, בשאלת גורלה של העיר נינווה בספר יונה). על כן מוטב היה על
משעל לחתום את גורלם של אנשים דווקא בהיסוס,
בלב דואב וביד רועדת.
לדברי
משעל, עד היום נותרו פערים גדולים בהכנסה ובהשכלה בין בני עדות המזרח לאשכנזים.
בעשור הראשון של המאה ה-21 המזרחים מהווים רק אחוזים בודדים, ולכל היותר 9% מכלל
הסגל האקדמאי במוסדות ההשכלה השונים בארץ – וככל שמדובר בסגל בכיר יותר
ובאוניברסיטה יוקרתית יותר, כך שיעורם בהם מזערי יותר.
ראויה
לתשומת לב דעה שונה. ד"ר גיא אבוטבול זלינגר משוכנע שלדיון על ישראל הראשונה
והשנייה כבר אין בסיס במציאות. עובדה, רוב השרים מזרחים, רוב ראשי הערים מזרחים,
ובמעמד הביניים, נשים מזרחיות אפילו מרוויחות יותר מנשים אשכנזיות. לפי הסוציולוג
אבוטבול זלינגר, במובנים מסוימים, האשכנזים הם אלה שסובלים מאפליה.[11]
לדעתי,
אין זה הוגן בכל פער שקיים בין יוצאי עדות המזרח לאשכנזים להאשים אוטומטית את
האשכנזים או "האליטות האשכנזיות", בלי להטיל אחריות כלשהי למצבם של עדות
המזרח על עצמם. הקמת רשת החינוך של מפלגת ש"ס בה אינם מלמדים, או אינם מלמדים
בצורה מספקת את לימודי הליבה, בוודאי אינה תורמת לצמצום הפער בהשכלה ובהכנסה בין
המזרחים לאשכנזים. כהוכחה כי התקדמות בתחום ההשכלה והתעסוקה של קבוצה אתנית תלויה
גם באותה הקבוצה עצמה, ראוי לציין כי בתחילת
המאה ה-21 במערכת הבריאות בישראל בולט לעין אחוז גבוה של רופאים ערבים, אשר חלקם
הגיעו לעמדות בכירות, כולל מנהלי מחלקות ומנהלי בתי חולים – וזאת על אף קיומה
למעשה של אפליה כלפי הערבים בתחום התעסוקה.
נתונים
סטטיסטיים לא בהכרח מוכיחים קיומה של אפליה על רקע גזעני לטובת הקבוצה המשכילה יותר ובעלת ההכנסה הגבוהה
יותר. לדוגמה, בחלק ניכר מארצות אירופה, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, אחוז
היהודים במקצועות החופשיים, במיוחד רופאים, עורכי דין ומהנדסים, היה הרבה יותר
גדול משיעורם באוכלוסייה. האם ניתן להסיק מכך שבאירופה –
באווירה האנטישמית של ערב השואה – שלטה אליטה יהודית-אשכנזית? וּמה לגבי האחוז הלא
פרופורציונאלי של היהודים, רובם ממוצא אשכנזי, בקבלת פרסי נובּל? האם זו הוכחה כי
ישנה אמת ב"פרוטוקולים של זקני ציון"?
הרצון
הכֵּן לצמצם את הפערים בהשכלה ובהכנסה בין העדות השונות, מבורך. מבורך
שבעתיים הוא הרצון לצמצם את אותם הפערים בין כל אזרחי המדינה הנאמנים לה – ללא קשר
למוצאם העדתי ולהשתייכותם הלאומית, וללא גוון של גזענות כלפי עדה או לאום זה או
אחר. מה שפסול, הוא הנבירה האובססיבית והסלקטיבית בסטטיסטיקות כדי להאשים בכל פגם
את האשכנזים או "האליטות האשכנזיות". וזאת, כדי להציג את עדות המזרח
כמקופחים הנצחיים – החל ב"חטא הלא יכופר" בקליטתם בארץ – מתוך כוונה
גלויה או סמויה להצדיק וללבות את המשך שנאתם כלפי אשכנזים. מדוע אותם אינטלקטואלים
מזרחים, הטוענים חזור ושנֹה על גזענות, אפליה וקיפוח כלפי עדות המזרח, מעולם לא טרחו לבדוק מאיזו עדה רוב הסנדלרים
בישראל – מקצוע שנחשב לנחות בעיני הסנובים למיניהם. הם גם לא מצאו לנכון לבדוק מה
היה אחוז האשכנזים והמזרחים בהפגנה, בהשוואה ליחס בין שתי הקבוצות בקרב הפורעים
במפגינים, בהפגנה שהתקיימה בירושלים ב-10 בפברואר 1983 (ליישום מסקנות ועדת
כַּהַן). בהפגנה הזו הפורעים כינו את המפגינים "אשכנזים", בתור קללה.[12] האלימות כלפי המפגינים
התבטאה לא רק בנאצות, אלא גם ביריקות,
במכות ובבעיטות, ובזריקת אבנים (לא חצץ). הנרצח בהפגנה ורוב הפצועים בה היו
אשכנזים. אף בעשור השלישי של המאה ה-21, שנאה תהומית של חלק מיוצאי עדות המזרח
כלפי אשכנזים לא נעלמה. ההוכחה לכך היא הבעת צער – כמו מצד חבר במרכז הליכוד – על כך
שלא הרגו את כל האשכנזים בשואה; או בהערה "מתוחכמת", על ידי פקיד
ממשלתי, לפיה על היטלר היה להרוג רק את השופט אהרן ברק, ולא את כל האשכנזים. ב"התנצלות"
של האישים האלה על דבריהם, הם מציינים כי בינתיים נודע להם שבין קורבנות השואה היו
גם יהודים בצפון אפריקה.
חשוב
לציין כי השואה לא פסחה לגמרי גם לא על יהודי אתיופיה (ביתא ישראל). היה זה בשנים
1941-1940, כאשר אתיופיה הייתה נתונה תחת הכיבוש האיטלקי והברית בין מוסולני להיטלר הלכה והתהדקה. הנאצים לא
הבחינו בין יהודים לפי צבע עורם.
לסוגיה
שניסה לברר משעל והיא מדוע רוב המזרחים ממשיכים להצביע עבור ליכוד בראשות נתניהו –
יש לי הסבר שונה מזה של המחבר. חלקית, הצבעתם נובעת משנאה כלפי אשכנזים. בתודעתם
הליכוד מזוהה עם עדתם, עם "ישראל השנייה" – בעוד מפלגות השמאל ואף המרכז
מזוהות עם האשכנזים. סיבה חשובה יותר היא מחויבות עדתית, נאמנות עדתית ומעין פטריוטית
עדתית, ובמצב בו קיימת מסורת של עשרות שנים בה רוב מצביעי הליכוד הם מזרחים –
הצבעה למפלגות שאינן מזוהות עם עדות המזרח נתפסת אצלם כבגידה בעדתם,
כ"השתכנזות". זאת בדומה ללאומיות, במיוחד לאומיות קנאית וצרת אופקים,
לפיה המדינה שלי תמיד צודקת ולכן עלי תמיד להתייצב לימינה. תודעתם העדתית העמוקה
של חלק ניכר מהמזרחים – הן במישור העממי הרחב והן במישור האינטלקטואלי – מצאה את ביטוייה בהקמת מפלגה עדתית ש"ס,
בהקמת ארגון בשם "הקשת המזרחית" (בעל נימה אנטי אשכנזית, בלשון המעטה),
ובדמותם של סופרים ממוצא מזרחי אשר יצירותיהם מתרכזות בעדתם. שינוי מהותי בהצבעתם (להבדיל משינוי נסיבתי, כמו כתוצאה מכישלון
קולוסאלי של מפלגה המזוהה עם המזרחים בתחומי הביטחון והכלכלה) של אותם מיהודי המזרח, בעלי תודעה עדתית מוצקה,
יחול כאשר הם יגיעו להכרה שהעֵדה שלהם, היא לא העֵדה הספציפית אליה השתייכו
אבותיהם, אלא עם ישראל כולו. אזי יוכלו לשפוט כל מפלגה וכל פוליטיקאי וגם כל פרשת
שחיתות, לגופו של עניין, ולא לפי ההרכב או המוצא העדתי.
אסיים
בסיפור מעורר השראה בנושא העדתי. שאול מופז נולד בטהראן ב-1948, עלה לישראל ב-1957
וכיהן כרמטכ"ל (2002-1998) וכשר הביטחון (2006-2002). בספטמבר 2008 הוא
התמודד על ראשות מפלגת "קדימה", בתקופה בה מפלגה זו הייתה בשלטון, עם
סיכוי ריאלי לחזור לשלטון בבחירות ב-2009. לצורך ההתמודדות שכר מופז את היועץ האמריקאי
הוותיק, ארתור פינקלשטיין, שיעץ בעבר לנתניהו. מופז קיבל את הצעתו של
פינקלשטיין להתמקד בביטחון, "אבל דחיתי את ההצעה להדגיש את מוצאי
המזרחי. מעולם לא הרגשתי שקופחתי על רקע מוצאי, ולא הייתה לי כל כוונה לנצל אותו
במטרה להוציא את השד העדתי המסוכן מהבקבוק ולקרוא לבני עדות המזרח להצביע לי".[13]
[1]
לדוגמה, ב-14 במארס 1990 ראש הממשלה
שמיר "פיטר את פרס, מתפקיד ממלא מקום
ראש הממשלה ושר החוץ" (עמ' 197). בממשלה שהוקמה ב-1988 פרס לא היה שר החוץ,
אלא שר האוצר.
[2] מיכאל, סמי. שווים ושווים יותר (תל אביב: הוצאת בוסתן,
1976), עמ' 151.
[3] עמיר, אלי. נער האופניים (תל אביב: עם עובד,
2019), עמ' 243.
[4] שם, עמ' 245.
[5] סומך, ששון. בגדאד, אתמול (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד,
2004).
[6] בן סימון, דניאל. המרוקאים (ירושלים: הוצאת כרמל, 2016).
[7]
יהודי
מצרי, אלְבֵּר אריה, מספר בזיכרונותיו כי ב-1947, כאשר פרצה מגפת חולירע בארצו, הוטל
עליו לבצע עבודות ריסוס ברובע היהודי בקהיר, בהתאם להוראת המפלגה הקומוניסטית בה היה חבר. עבור
המחבר – שנהנה מרמת חיים גבוהה, בביתו דיברו צרפתית והוא
למד במצרים בבית ספר צרפתי – הייתה זו הפעם הראשונה
בה הוא הגיע לרובע היהודי, אשר עד אז לא ידע על מקום הימצאו. שם הופתע לגלות
יהודים מ"מעמד עממי", כדבריו, שלא ידעו אף שפה זרה, וגם "מדרגת העוני והלכלוך" ומהשירותים
המטונפים, ללא אסלות.
אריה, אלבר. זיכרונותיו של
יהודי מצרי (קהיר, 2023).
ألبير آريِّه, مذكرات يهودي مصري (دار
الشروق, 2023)
[8]
סומך, ששון. ימים הזויים: קורות חיים 2000-1951 (תל אביב?: הוצאת
הקיבוץ המאוחד, 2008). ראה גם אלפי, יוסי. בחזקת שלושה: סיפורים על
הדרך (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014)
[9] באמצע המאה ה-19 היו יהודים אוסטרים, אשר שם משפחתם רוזנפלד,
שהשתקעו בבגדאד. צאצאיהם הפכו לבגדאדים לעילא ולעילא, וכמובן, החליפו את שם
משפחתם. ראה
ששון סומך, שם. דוגמה נוספת. אלבר אריה,
בתור יהודי יליד מצרים, כלומר מזרחי לכאורה, מספר בזיכרונותיו, שהוא נולד
לאב ממוצא ספרדי ולאם ממוצא אשכנזי, ושהוא נהנה מאוד לאכול ("בגילוי
נאות") געפילטע פיש (דג ממולא). ראה
הערה 7.
[10]
לדוגמה,
הזמרת עליזה קאשי נולדה בתל אביב להורים שעלו לארץ מאיראן. על כן, במבט ראשון אפשר
היה להניח כי היא ממוצא מזרחי ושם משפחתה קשור בעיר קשאן שבפרס. ואולם לאמיתו של דבר מוצא הוריה מרוסיה,
ולאחר שהתיישבו בעיר משהד שבאיראן עלו לישראל, ולכן הזמרת כנראה אשכנזייה. דוגמה נוספת. הזמרת שרית
חדד נולדה בעפולה, ולפי שם משפחתה וצלילי קולה, סביר היה להניח כי מוצא הוריה
מעיראק או מארץ ערבית אחרת. אבל שם משפחתה המקורי חוּדָדָאטוֹב והוריה עלו לארץ
מדאגסטן. לאור מוצא הוריה מדאגסטן, היא ממוצא מזרחי. עם
זאת, כיוון שדגאסטן שוכנת בתוך רוסיה, ייתכן שיוצאי רוסיה ישמחו לנכס אותה לעדתם,
ואף אי אפשר יהיה לטעון נגדם שתביעתם חסרת כל בסיס.
[11]
הארץ, 11 במאי 2023
[12]
הראבן,
שולמית. "עדוּת", מתוך ימים רבים, אוטוביוגרפיה (תל אביב:
בבל, 2002).
[13].
מופז, שאול. המסע הישראלי שלי (ראשון לציון: ידיעות אחרונות*ספרי חמד, 2022),
עמ' 374.
