יום ראשון, 2 ביוני 2024

אדמסקי, דימה. מבצע קווקז (תל אביב: מערכות, 2006) [סיכום]

 אדמסקי, דימה. מבצע קווקז: ההתערבות הסובייטית וההפתעה הישראלית במלחמת ההתשה (תל אביב: מערכות, 2006). 215 עמ' כולל ביבליוגרפיה ומפתח אישים ונושאים. [סיכום]

דמיטרי (דימה) אדמסקי, יליד 1978, הוא פרופסור המתמחה בביטחון בינלאומי.  בעת פרסום הספר הנוכחי היה בעל תואר שני בלימודי ביטחון ומודיעין מאוניברסיטת תל אביב. במסגרת עבודתו בצה"ל עסק אדמסקי במחקר מודיעיני. ספרו מבוסס על ביבליוגרפיה רחבה בעברית, רוסית ואנגלית הכוללת, בין היתר, ראיונות עם אישים שמילאו תפקידים במלחמתה ההתשה (1970-1969) בתחום המודיעין. הסיכום משקף את גרסת המחבר. הוספתי לסיכום הערות קצרות בסוגריים מרובעים.

שורשי ההתערבות הסובייטית במלחמת ההתשה (1968-1966)

מאמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 הכניסו האמריקאים לים התיכון, בנוסף לנושאות מטוסים, גם צוללות נושאות טילים בליסטיים מדגם פולאריס בעלי טווח של 4,500ק"מ, והם תכננו להוסיף ליכולות הללו ב-1970 גם טילים בעלי ראש חץ מתפצל מדגם פוסידון. בריה"מ ראתה בנוכחות הימית הזו איום אסטרטגי. על מנת לאזן את האיום הזה, נזקקה מוסקבה לבסיסים עבור הצי שלה בים התיכון. באמצע שנות ה-60 שללה אלבניה מבריה"מ את זכות השימוש בנמליה. (זאת לאחר שהתקרבה אלבניה לסין בסכסוכה עם בריה"מ.) לאור קשריה הרחבים של בריה"מ עם מצרים בראשות נאצר בתקופה הזו, הצטיירה מצרים כתחליף אידיאלי לבסיסים באלבניה, אולם נאצר – אשר שאף לשמור על מלוא העצמאות של ארצו – רק  ב-1966 הסכים לבסוף להעניק לסובייטים "זכויות עגינה" בבסיסיו, ולא בסיסים קבועים.

המצב השתנה לאחר תבוסתה של מצרים במלחמה נגד ישראל בתחילת יוני 1967 ("מלחמת ששת הימים"). כעת,  בעקבות הזדקקותה הדחופה של מצרים לנשק וליועצים סובייטים, בסוף יוני 1967 ביקרו בה נשיא בריה"מ ניקולאי פּוֹדְגוֹרְני והרמטכ"ל מאטבֵיי זַחַארוֹב. במהלך הביקור, בתמורה לאספקת אמצי לחימה ושיגור יועצים, הסכימה מצרים להעניק לסובייטים בסיסי צי קבועים באלכסנדריה ובפורט סעיד. כמו כן השיגה בריה"מ מִתקנים קבועים לאגירת דלק ואספקה וציוד חלופי ומִתקנים לאיסוף מודיעין על הצי השישי. אוניות סובייטיות החלו לעגון במצרים ללא הודעה מראש ובלי לעדכן את המצרים על מועד עזיבתן. ההסכם הסופי שמיסד את הזכויות האלה נחתם בין הממשלות באפריל 1968. בהתאם להסכם הזה בנו הסובייטים במצרים לעצמם לא רק בסיסים ימיים, אלא גם אוויריים עם מחסנים של חלקי חילוף ותחמושת. בסיסים אלה שירתו בראש וראשונה אינטרסים סובייטיים גלובאליים, כמו איסוף מודיעין על הצי האמריקאי, כולל מעקב אחר הצוללות הגרעיניות של ארה"ב – ורק במקום אחרון הרתעה מפני מתקפה ישראלית נגד מצרים. בעוד מנקודת ראות מצרית, המשימה של הרתעת הצד הישראלי הייתה המטרה היחדה. בשלב זה הסובייטים לא נענו לבקשותיה החוזרות של מצרים ליטול חלק פעיל בהגנתה באמצעות איוש סוללות נגד מטוסים ומטוסים שישתתפו בקרבות. בין השנים 1968-1967 שלחו הסובייטים כאלפיים יועצים (Sovetniki) (מוּסְתַשארוּן), אשר הגיעו  לשקם את צבא מצרים אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967 והשתלבו עד רמת הגדוד.

החל משלהי 1968 החל שלב נוסף בהגברת הנוכחות הצבאית הסובייטית במצרים, מעין קולוניזציה, כאשר נשלחו למצרים יחידות מבצעיות אורגניות בעיקר מכוחות הגנה אווירית, שכונו אנשי צבא (Voennie) (עַסְכַּריוּן סופיאת – אנשי צבא סובייטים). על רקע הנוכחות הצבאית הסובייטית הרחבה במצרים, מוסקבה ראתה צורך להקים מערך הגנה אווירית יעיל עבורם. הגברת הנוכחות הצבאית הסובייטית במצרים נבעה משיקולים גלובאליים, ולא מהסכסוך האזורי של מצרים עם ישראל.

במישור המדיני, בריה"מ לא הייתה מעוניינת  במהלך התקפי מצרי רחב נגד ישראל ובהתלקחות רבתי, מהלך שעלול לפוגע בדטנט עם ארה"ב, שהחל בסביבות 1969. יתרה מזו, להערכה סובייטית, מפלה צבאית נוספת של מצרים במקרה כזה, כמו במלחמה ב-1967, הייתה פוגעת במוניטין של בריה"מ כמעצמה גלובאלית ועלולה הייתה לאלץ את מוסקבה להתערב ישירות בסכסוך. לפיכך, המדיניות הסובייטית שמה את הדגש על התקדמות לפתרון הסכסוך בדרכים דיפלומטיות, תוך השתתפותה של בריה"מ בתהליך הדיפלומטי במעמד שווה לארה"ב. עם זאת בריה"מ העדיפה מתיחות מבוקרת בסכסוך בין מצרים לישראל על פני פתרונו. זאת כיוון שסיום הסכסוך היה מקטין ואף מבטל את האינטרס של מצרים בנוכחות הצבאית המסיבית של בריה"מ בשטחה. כמו כן האפשרות של השגת פתרון פוליטי לסכסוך בידי ארה"ב – אשר מאז 1967 עסקה בתיווך בין מצרים לישראל – הייתה מעלה את קרנה של וושינגטון באזור ופוגעת בהכרח ביוקרתה של בריה"מ. [יש לציין כי ארה"ב ניסתה לשמור על עמדה מאוזנת בסכסוך הישראלי-ערבי במישור הפוליטי, באמצעות תמיכתה בנסיגה ישראלית לגבולות שלפני מלחמת יוני 1967, להוציא תיקוני גבול קלים. לאור העמדה הזו והפוטנציאל שבידי ארה"ב ללחוץ על  ישראל כדי לאלצה להסכים לפתרון כזה, יכלה וושינגטון לשמש מתווכת בסכסוך בעיני הצד הערבי. לעומתה, בריה"מ, אשר ניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל ב-1967 וניהלה תעמולה ארסית נגדה, שללה למעשה מעצמה תפקיד של מתווכת בעיני ישראל.]

יש לציין, כי עמדת הממסד הצבאי הסובייטי בכלל והיועצים הסובייטים במצרים במיוחד הייתה ניצית מזו של הקו הדומיננטי במדיניותה של בריה"מ שתואר לעיל. על פי זיכרונותיהם של היועצים שפורסמו, הם אימנו ועודדו את מצרים לפעולות התקפיות, ואף זוקפים את צליחת תעלת סואץ על ידי מצרים ב-1973 לזכותם. עמדתם תאמה בעיקרה את זו של שר ההגנה אנדריי גְרֶצְ'קוֹ. ערב מלחמת ששת הימים תמך גרצ'קו במהלך מצרי התקפי – בניגוד לעמדתו של ראש הממשלה אלכסיי קוֹסיגין אשר שלל במפורש מהלך כזה, והקו שלו הוא שקבע את המדיניות הסובייטית. גם בתקופה שבין שתי המלחמות בשנים 1973-1967, הדרג הפוליטי הוא שקבע את מדיניותה של בריה"מ בסכסוך וריסן את הדרג הצבאי.

ההחלטת בריה"מ לשלוח כוחות למצרים וכישלון המודיעין הישראלי (אוגוסט-דצמבר 1969)

החל מסוף 1968 הגבירה מצרים את מלחמת ההתשה נגד ישראל באמצעות ירי ארטילרי מסיבי על כוחות ישראליים באזור תעלת סואץ. בתגובה, החל מקיץ  ובמיוחד מסתיו 1969 הגביר חיל האוויר הישראלי את פעילותו נגד המצרים, ובסתיו השמיד את רוב מערך ההגנה האנטי אווירי המצרי שהתבסס על טילי SA-2. לשליטה המוחלטת של חיל האוויר הישראלי במרחב האווירי מאז המחצית השנייה של יולי 1969, נלוו אירועים מביכים נוספים לצד המצרי: פשיטה משוריינת של צה"ל ממערב לתעלת סואץ ב-9 בספטמבר 1969, ו"בום" על קולי בשמי קהיר ב-4 בנובמבר 1969.

למשלוח הכוחות הסובייטיים לסייע צבאית למצרים במלחמה נגד ישראל היו סיבות אחדות. (1) פריצת מערך ההגנה האנטי אווירי של מצרים – על אף העזרה המסיבית של בריה"מ לצבא המצרי באמצעות אספקת ציוד, אימון ונוכחות אלפי יועצים – פגעה קשה במוניטין הציוד הצבאי ותורות הלחימה של מוסקבה. הדבר פגע גם ביוקרת צמרת הממסד הצבאי הסובייטי, במיוחד שר ההגנה גרצ'קו. בריה"מ חתרה לחלץ את מצרים ממצוקתה. (2) חשש כי ביצועיו הכושלים  של הצבא המצרי במלחמה, עלולים לגרום להפלת משטרו של נאצר הפרו-סובייטי ולהביא לאובדן הנכסים האסטרטגיים של בריה"מ במצרים. עוד ראוי לציין כי במהלך תקיפות חיל האוויר הישראלי במצרים נהרגו ונפצעו גם אנשי צבא סובייטים שהיו מסופחים לכוחות המצריים, ובמספר מקרים גם אוניות סובייטיות ומלחים סובייטים. מכאן נזקקה בריה"מ לחיזוק יכולת ההגנה על אנשיה במצרים.  (3) הערכה כי ארה"ב לא תנקוט תגובה מסלימה להתערבות הסובייטית, וזאת לאור שקיעתה של וושינגטון במלחמה בווייטנאם, נושא בעל חשיבות ראשונה במעלה במדיניות החוץ האמריקאית. (4) שאיפה למנוע הסלמה רבתי, אלא להביא למיתון הלחימה ולנתב את הסכסוך לאפיק דיפלומטי. בריה"מ שאפה להשיג מטרותיה בלי להתנגש ישירות עם צה"ל.

הדיוויזיה הסובייטית המיועדת לשיגור לא הייתה אורגנית ותהליך הרכבתה התנהל בחודשים אוגוסט עד דצמבר 1969. היחידות שלה כללו טילי AS-3, תותחים נגד מטוסים "שילקה" וטילי כתף "סְטְרֶלָה". האזכור המוקדם ביותר של "מבצע קווקז" בקרב אנשי הגנה אווירית מתייחס לאוקטובר 1969. מיון המועמדים שהחל בסוף אוקטובר היה קפדני ביותר וכלל  נוסף ליכולתם המקצועית, יכולת תפקודם באקלים יבש ובדיקה ביטחונית, שנועדה למנוע הצבת אנשי צבא בלתי נאמנים, כמו יהודים.

בדצמבר 1969 נמסר לגנרל אלכסיי סְמירְנוֹב ש"בימים האלה" מוקמת בדרום בריה"מ דיוויזיית להגנה אווירית שהוא יעמוד בראשה. יחידה זו במסגרת מבצע חשאי "קווקז" תישלח למצרים להגנה על אתרים בעלי חשיבות אסטרטגית. לפני קבלת המשימה,  בשלהי דצמבר יצא סמירנוב עם קבוצה של גנרלים בראשות מפקד זרוע ההגנה האווירית למצרים, כדי לבצע מחקר שטח ולבחור אתרים לפריסת הסוללות. משלחת הגנרלים הסובייטים השלימה את עבודתה בתוך פחות משבועיים.

לטייסים סובייטים שנועדו להישלח למצרים נמסר על "חובתם האינטרנציונאלית" מול התוקפנות הישראלית כבר באוגוסט 1969. שר ההגנה גרצ'קו תדרך את המפקדים על חשיבות השמירה על חיי הטייסים, שלא יחזרו למולדת בארונות קבורה. במהלך נובמבר-דצמבר 1969 עברה הקבוצה האווירית שמנתה 102 טייסים ו-70 מטוסים אימונים באזור הים השחור והים הכספי, עקב הדמיון בתנאי האקלים והשטח לאלו שבמזרח התיכון. בסוף דצמבר פורקו מטוסי המיג-21 לחלקים, הוכנסו למטוסי תובלה ונשלחו למצרים.

לאור תיאור האירועים לעיל, ניתן להסיק שההחלטה העקרונית להפעיל כוחות סובייטיים במלחמה נגד ישראל התקבלה במוסקבה בשלהי קיץ תחילת סתיו 1969, בעוד הפרטים הטכניים הושלמו בחודשים הבאים.

סימנים מעידים למהלך הסובייטי   כבר מאוגוסט 1969 ניכרו סימנים בכלי התקשורת הסובייטיים על כוונתה של בריה"מ להתערב צבאית לטובת מצרים בפעולות המלחמה נגד ישראל. גל חסר תקדים של קריקטורות אנטי ישראליות שטף את כל העיתונים הסובייטיים החל מאוגוסט וצבר תאוצה בהדרגה. המוטיבים המרכזיים בקריקטורות היו הסיוע האמריקאי לישראל באמצעות אספקת אמצעי לחימה וטייסים והצגתה של ישראל כתוקפן נאצי אותו חייבים לעצור. ב-31 באוקטובר 1969 התפרסם מאמר ב"פרבדה" (Pravda) (ביטאון המפלגה הקומוניסטית הסובייטית) שמתח ביקרות חריפה על ארה"ב שמאפשרת למאות אזרחיה לשרת בצה"ל ולהילחם לצד ישראל כטייסי קרב בחזית המצרית. זו הייתה דרך סובייטית לתת לגיטימציה למהלך מקביל מצד מוסקבה כלפי קהיר, קרי השתתפות טייסים סובייטים בקרבות נגד טייסים ישראלים. בתחילת דצמבר הדגיש מאמר המערכת בעמוד הראשי של "קרסניה זבזדה" (Krasnaya Zvezda) (ביטאון הצבא) כי בריה"מ ומדינות סוציאליסטיות נוספות לא תשבנה בחיבוק ידיים נוכח הפגיעה המתמשכת במצרים ויעשו את הנדרש כדי לתת לקהיר את הסיוע הנחוץ להתמודדות עם התוקפנות הישראלית מהאוויר.

בדיעבד התברר כי במפגשים של מדינות ברית ורשה שנערכו בנובמבר 1969 בפראג וחודש לאחר מכן במוסקבה – אשר קיומם פורסם בתקשורת הסובייטית – נידונה ואושרה החלטתה של בריה"מ  לשלוח כוחות למצרים.

לראשונה בנובמבר-דצמבר 1969 מטוסי חיל האוויר הישראלי הותקפו על ידי טילי כתף סובייטיים מסוג "סְטְרֶלָה". טיל מהסוג הזה אף נתקע במטוס ישראלי והועבר לאמריקאים. האמריקאים ידעו כי מדובר בטיל מתקדם ביותר שפיתוחו הושלם רק מספר חודשים קודם לכן, וכי טיל זה לא נמצא באף אחת ממדינות ברית ורשה והוא הועבר למספר מצומצם של יחידות בצבא הסובייטי. האמריקאים סברו כי הפרסונל הסובייטי שהפעיל את הטילים האלה נמצא במצרים רק באופן זמני להכשרת החיילים המצרים לתפעול הטילים. בדיעבד הייתה זו אינדיקציה ממשית להגברת הנוכחות הצבאית של מוסקבה במלחמה.

כישלון המודיעין הישראלי להעריך את כוונות הסובייטים    אפשר שהעובדה שאף אחד מחוקרי אמ"ן מחקר (להבדיל מיחידת "מסרגה"  שתידון בהמשך) בתחום הסובייטי דאז לא קרא רוסית והם נאלצו להסתמך על תרגומים סלקטיביים או על ציטוטים בעיתונות האמריקאית מילאה תפקיד חשוב בכישלונה של ישראל לחזות את ההכנות להתערבות הצבאית הסובייטית.  זאת בנוסף, ואף בעיקר, מפאת הקונספציה של אמ"ן מחקר שגרסה בדבר קיום סבירות נמוכה להתערבות צבאית של בריה"מ לטובת מדינה שאינה חברה בברית ורשה ונוסף לכך אינה קומוניסטית ואינה גובלת בבריה"מ.  [בדיעבד קל לטעון כי התערבותה צבאית מוגבלת למדי של בריה"מ במלחמת האזרחים בתימן בין  השנים 1968-1962 סתרה במידה מסוימת את הקונספציה של אמ"ן. במלחמה הזו בריה"מ ומצרים תמכו בשלטון הרפובליקאי נגד המשטר המלוכני שנתמך בידי ערב הסעודית. במהלך המלחמה, טייסים סובייטים הפעילו מטוסי תובלה להעברת חיילים מצרים לתימן ואף השתתפו בהפצצות.] עוד סבר אמ"ן שהסובייטים יפסיקו כל פעילות אשר יעריכו כי היא עלולה ליצור עימות ישיר עם ארה"ב, והאמריקאים מצדם אכן יעשו פעולות להרתעת הסובייטים.

החלטת ממשלת ישראל להפציץ בעומק מצרים והערכה שגויה של האיום הסובייטי (דצמבר 1969) 

בדצמבר 1969 הגיע הרמטכ"ל חיים בר-לב למסקנה כי אחרי לחימה רציפה של עשרה חודשים [ממארס 1969] ישראל השיגה מטרה חשובה אחת והיא מניעת צליחת התעלה על ידי המצרים, אבל לא השיגה את מטרתה השנייה והיא לכפות על המצרים להגיע להפסקת אש, וכי לא ניתן להשיג מטרה זו על ידי המשך הלחימה בשיטה הישנה. הדיונים על שיטת לחימה חדשה  והיא יציאת חיל האוויר לתקוף מטרות אסטרטגיות בעומק מצרים, החלו להתנהל בממשלה החל מ-14 בדצמבר 1969 ונמשכו כחודש.

אלופי המטכ"ל סברו כי העצמת הלחץ על מצרים באמצעות הפצצת יעדים אסטרטגיים בעומק שטחה תצליח לכפות על המצרים להסכים להפסקת אש. הנחת יסוד של אמ"ן גרסה כי כל עוד מתנהלת הלחימה לאורך התעלה – רחוק מקהיר וממרכזי האוכלוסייה – לא תרגיש מצרים במחיר המלחמה. ואולם אם המחיר יגיע לביתם של החיילים והקצינים המצרים, סביר שהדבר יביא את נאצר לשנות את הדרך. יגאל אלון, סגן הראש הממשלה, היה בין התומכים הנלהבים בממשלה בהערכה זו של אמ"ן. הוא סבר כי הפצצות כאלה ייצרו איום על משטרו של נאצר, שיחשוש למעמדו וישים קץ למלחמת ההתשה הארוכה ש"אנחנו לא בנויים" לה, כדבריו. השר עזר ויצמן, מפקד חיל האוויר לשעבר, עוד בתפקידו האחרון בצה"ל כראש אג"ם ניסה לקדם את רעיון ההפצצות בעומק מצרים. הוא  המשיך לתמוך באסטרטגיה הזו בתור שר, סבר כי בדרך זו תשיג ישראל הכרעה ותסיר כל ספק לגבי מי ניצח במלחמת ההתשה. דעותיו זכו לקשב רב לאור עברו הצבאי. יצחק רבין, השגריר בוושינגטון ורמטכ"ל מלחמת ששת הימים, גם כן תמך בהפצצות בעומק מצרים. נוסף להשגת הפסקת אש, ההפצצות בעומק מצרים, נועדו לקדם מטרה עליה נמנעה ישראל להודות באופן פומבי והיא הפלת משטרו של נאצר. זאת מתוך הנחה כי משטר אחר במצרים יהיה פחות מיליטנטי כלפי ישראל, יחליש את קשריו עם בריה"מ, ולכן   יהיה נוח יותר לישראל ולארה"ב. הגעת מטוסי הפנטום הראשונים לישראל בתחילת ספטמבר 1969 תרמה רבות להחלטת הממשלה לפעול בעומק מצרים. מדובר היה במטוס מתקדם ביותר, יעיל ממטוס הסקייהוק שהיה כבר בידי חיל האוויר, וחסין מול מטוסי מיג-21 וטילי SA-2.

סוגייה נוספת שהעסיקה את הממשלה בהקשר לקבלת החלטה להפציץ לעומק הייתה תגובה אפשרית של ארה"ב. רבין, אשר לדעתו בתור שגריר בוושינגטון היה משקל רב בסוגייה זו, קבע נחרצות כי ארה"ב תקבל מהלך כזה בברכה, כצעד שנועד לערער את מעמדו של משטרו הפרו סובייטי של נאצר, המשמש אמצעי להתפשטותה של בריה"מ באזור. זו הייתה גם עמדת אמ"ן. הערכותיהם של רבין ואמ"ן התקבלו בממשלה, מתוך הנחה כי גם אם האמריקאים עלולים למתוח ביקורת על הסלמה במלחמה, הרי זו תיעשה למראית עין, בעוד פגיעה במצרים בתור גרורה סובייטית תשרת את האינטרסים הגלובאליים והאזוריים של ארה"ב. 

ההחלטה להפציץ בעומק מצרים עוררה את סוגיית תגובתה של בריה"מ למהלך. אחרי מלחמת יוני 1967 התפתחו שתי תפיסות לגבי אפשרות התערבותה הצבאית של בריה"מ לטובת הערבים. סגן ראש הממשלה יגאל אלון, שהיה בעברו מפקד הפלמ"ח וראה עצמו כראוי להתמנות לשר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים, עסק אחרי המלחמה בפיתוח תפיסה אסטרטגית בנושאי ביטחון. הוא גרס כי בריה"מ לא תתערב צבאית לטובת מצרים מסיבות אחדות. (1) מגבלות טכנולוגיות יקשו על בריה"מ להעביר כוחות גדולים לאזור לחימה רחוק וללא רציפות טריטוריאלית לארצה. (2) שתי הפעמים האחרונות בהן בריה"מ התערבה צבאית במדינה אחרת היו בהונגריה ב-1956 ובצ'כוסלובקיה ב-1968, מדינות שבנוסף להיותן בעלות רציפות טריטוריאלית אליה, היו מדינות קומוניסטיות החברות בברית ורשה – בעוד מצרים אינה מדינה קומוניסטית ואינה חברה בברית ורשה.

לעומת אלון, שר הביטחון משה דיין כבר משלהי 1967 חשש מהתערבותה הצבאית של בריה"מ. הוא סבר כי לבריה"מ קיימת את היכולת הלוגיסטית להתערב צבאית לטובת מצרים, ואי נכונותה של מוסקבה לעשות זאת עד עתה נבעה משיקולים פוליטיים, ולא צבאיים. דיין טען כי בריה"מ השקיעה במצרים רבות, ונתוניה הגיאופוליטיים של מצרים חשובים  ביותר בעיני מוסקבה, ועל כן לא תרשה מוסקבה למשטרו של נאצר ליפול. דיין הטיל ספק בנכונותה של ארה"ב לבלום את התערבותה האפשרית של בריה"מ.

לנוכח ההידרדרות במצבה הצבאי של מצרים בחזית, בשבוע השני של דצמבר 1969 הגיעה למוסקבה משלחת בראשות סגן הנשיא אנואר סאדאת, שר ההגנה מוחמד פַאוּזי ושר החוץ מחמוד ריאד. מנהיג בריה"מ ליאוניד ברז'נייב נענה לבקשתם לקבל סיוע דחוף והסכים לשלוח 60 טייסים, טילים נגד מטוסים מסוג SA-3 ואנשי צבא סובייטים שיפעילו אותם בשלב ראשון ויאמנו צוותים מצריים בהפעלתם. הטייסים היו אמורים להגיע תוך חודש, ויחידות ההגנה הסובייטיות באפריל 1970. עצם העובדה שההחלטה הסובייטית לשלוח כוחות כבר התקבלה בשלהי קיץ תחילת סתיו 1969 ועימה גם החל גיוס מועמדים, מסבירה מדוע ברז'נייב מסוגל היה לנקוב במספרים מדויקים של טייסים, מטוסים ומערכות נ"מ כאשר פירט את הסכמתו לבקשתם של סאדאת, פאוזי וריאד. למעשה התפרצו שלושת הבכירים המצרים לדלת פתוחה:  הכוח האווירי היה כמעט מוכן כולו למשלוח ומערך ההגנה האווירית ערך תרגילים בדרום רוסיה.

כתוצאה מהחמרה נוספת במצבה הצבאי של מצרים הגיע נאצר למוסקבה בסוף דצמבר 1969 וביקש מבריה"מ חומת מגן יעילה נגד חיל האוויר הישראלי באמצעות יחידות הגנה נגד מטוסים ומטוסים מאוישים בצוותים סובייטים. לאחר כינוס הפוליטביורו, נענתה מוסקבה לבקשתה של קהיר. על פי מקורות סובייטיים פורטו במהלך השיחות עם נאצר לא רק המספרים המדויקים של כוח המשלוח וההתחייבויות הסובייטיות להציבו במצרים תוך חודש לכל המאוחר, אלא גם צוינו במדויק אתרי הפריסה של יחידות ההגנה האנטי אוויריות – וכל זה לאחר מספר שעות בלבד של דיונים. מכאן ניתן להסיק שמפקדי הצבא הגיעו לדיון מצוידים בתוצרי עבודת מטה שבוצעה כבר קודם לכן. המחבר, דימה אדמסקי, מקבל את גרסת רוב המקורות הסובייטיים לפיה ביקורו של נאצר במוסקבה נערך בסוף דצמבר 1969 –  ולא ב-22 בינואר 1970, כשבועיים לאחר תחילת ההפצצות הישראליות בעומק מצרים (שהחלו ב-9 בינואר 1970), כגרסת המקורות המצריים. לפי אדמסקי, גם אם נקבל את הגרסה המצרית, לא ההפצצות לעומק מתחילת ינואר 1970 הביאו למשלוח הכוחות הסובייטיים להגנה על מצרים, כיוון שדיוויזיית המשלוח "הורכבה חודשים לפני כן, ובעת השיחות (בין אם נערכו בדצמבר או בינואר) כבר הייתה בעיצומם של האימונים בדרום ברית המועצות" (עמ' 34).

אמ"ן סבר ככל שישראל תפעל לבלום את הסובייטים, יקטנו הסיכויים למעורבות סובייטית בזירה – ולהפך. כשהחלו בקיץ 1969 ההפצצות הנרחבות מהאוויר באזור תעלת סואץ הוציא הרמטכ"ל בר-לב הנחיה מפורשת שלא לתקוף סוללות ארטילריה שבהן יועצים סובייטים, כדי להימנע ככל האפשר מעימות ישיר עם הסובייטים. ב-20 ביולי 1969 תקפו מטוסים ישראליים סוללות תותחים מצריות בנמל פורט סעיד ופגעו בשוגג באונייה סובייטית שעגנה בקרבת מקום. בתגובה, ממשלת בריה"מ, באמצעות שגרירות פינלנד, ביקשה מממשלת ישראל שבעתיד לא יקרו מקרים כאלה. ישראל מצידה ביקשה מארה"ב להבהיר למוסקבה שכוחות צה"ל קיבלו הוראה מפורשת לא לערב במלחמה צדדים בלתי לוחמים. התשובה נוסחה במשרד החוץ וזכתה לביקורת מצד אמ"ן בטענה כי כל התנצלות בפני בריה"מ תתפרש כחולשה ותעורר הרחבת הפעילות הסובייטית.

לאחר הפוגה קצרה שוב חידשה מצרים את ההפגזות על המעוז הצפוני של התעלה. בתשובה לשאלת הרמטכ"ל האם להפציץ את הסוללות תוך סיכון פגיעה באוניות סובייטיות, העדיף דיין להעביר את ההכרעה לשאלה לגולדה מאיר, ראשת הממשלה. זו שקלה והחליטה לתת יד חופשית לחיל האוויר, בהתאם להערכת אמ"ן מחקר שבריה"מ לא תסתבך בעימות צבאי עם ישראל ותסיג את אוניותיה מאזור הקרבות. ישראל הפגיזה, הוציאה את הסוללות מכלל שימוש, אך בפעולה נפגעו כמה מלחים סובייטים שאונייתם עגנה בקרבת מקום. הפעם התקבלה הערכת אמ"ן, ישראל לא התנצלה ועברה על הפרשה בשתיקה, ואכן בהתאם להערכת אמ"ן הסובייטים לא מחו עוד וספינתם הסתלקה. אפשר לומר כי התפיסה המודיעינית של אמ"ן הייתה קרובה יותר לזו של אלון מאשר דיין.

האירועים האלה חיזקו את הערכת אמ"ן כי אין לבריה"מ עניין להתערב בעימות צבאי במזה"ת באמצעות כוח לוחם, וכי ככל שישראל תפגין יותר נחישות כן יצטמצם הסיכוי להתערבות סובייטית. העמדה האסרטיבית הזו של ישראל הייתה מעוגנת בקונספציה שתוארה לעיל, לפיה בריה"מ לא תתערב צבאית מחוץ לברית ורשה, וכי קיימת  הרתעה אמריקאית מפני מהלך כזה במזרח התיכון. אמ"ן לא שלל לגמרי אפשרות של התערבות צבאית סובייטית, אך העריך כי זו תהיה במצב קיצוני ומסוכן לקיומה של מצרים, וכי התערבות כזו לא תצוץ במפתיע, אלא תעשה בהדרגה. שלב הביניים בהתערבות כזו היה צריך להיות בהספקת אמל"ח מתקדם יותר למצרים שטרם סופק. הערכה זו הוצגה בפני הממשלה בשלהי 1969, כשהיא דנה בהשלכות אפשריות להפצצות לעומק. היה זה בשעה שהמוניטין של אמ"ן בקרב מקבלי ההחלטות בממשלה עלה, בעקבות נכונות הערכותיו הקודמות.

הדבקות בהיגיון ההדרגתיות הייתה אבן נגף לאמ"ן. כאשר נודע לאמ"ן שנאצר שלח משלחת בראשות סגן הנשיא סאדאת למוסקבה לבקש סיוע דחוף, ומוסקבה הבטיחה     לספק טילי SA-3, וכמו כן היה בידיו מידע כי המצרים עתידים לסיים את ההשתלמות בהפעלת הטילים בבריה"מ ביולי 1970, עדיין העריך אמ"ן כי זהו שלב בלבד בהתערבות הסובייטית. כלומר, אמ"ן סבר שהסוללות לא תגענה מאוישות בצוותים סובייטים.

ראשת הממשלה גולדה מאיר התלבטה בנושא ההתערבות הסובייטית, אך לבסוף הכריעה בעד ההפצצות בעומק מצרים. החלטתה התקבלה בהשפעת דעתו של רבין לפיה ארה"ב מעוניינת בלחץ ישראלי חזק על מצרים, ובהשפעת עמדתו של אמ"ן לפיה הסבירות להתערבות סובייטית נמוכה.

בנובמבר-דצמבר 1969 האמריקאים, בדומה לאמ"ן, המשיכו לשלול התערבות סובייטית ישירה במלחמה בין ישראל למצרים. אבל בניגוד לעמיתיהם הישראלים, אשר השמיעו הערכות בסגנון יגאל אלון לפיה בריה"מ תתקשה להתערב צבאית במזרח התיכון בגלל מגבלות טכניות-לוגיסטיות, סברו האמריקאים כי מבחינות טכניות-לוגיסטיות התערבות כזו אפשרית. בדומה לעמיתיהם הישראלים, לא הפנימו  האמריקאים את עוצמת האיום שיצרו ההפצצות הישראלית בקיץ-סתיו 1969 על קהיר ובעקיפין על נכסי מוסקבה במצרים, ולא היו מודעים להכנות הסובייטיות לשלוח יחידות הגנה אווירית למצרים שהחלו בתקופה המקבילה.

הגעת יחידות צבאיות סובייטיות למצרים ועיוורון המודיעין הישראלי (ינואר-מארס 1970)

לפני ההפצצה הראשונה בעומק מצרים ב-9 בינואר 1970, העריך ראש אמ"ן אהרן יריב ביצוע מוצלח של ההפצצות והיה ספקן לגבי התערבות סובייטית. להערכתו, ההפצצות לעומק יביאו להגברת המעורבות הסובייטית במלחמה בצורת הגברת מערך ההדרכה, יועצים וציוד – אבל התערבות פעילה באמצעות שיגור יחידות לוחמות לא.

ב-31 בינואר 1970 שיגר ראש הממשלה הסובייטי אלכסיי קוסיגין איגרת לנשיא ריצ'רד ניקסון, לראש הממשלה הבריטי הרולד וילסון ולנשיא צרפת ג'ורג' פומפידו. באיגרת נאמר כי אם תמשיך ישראל בהתקפותיה, "תיאלץ ברית המועצות לדאוג לכך שיהיו ברשות המדינות הערביות אמצעים שבעזרתם תוכלנה להשיב לתוקפן השחצני כגמולו". קוסיגין קרא לשלוש המעצמות לאלץ את ישראל להפסיק את התקפותיה ולכונן שלום שיחל ב"נסיגתם המהירה ביותר של הכוחות הישראלים מכל השטחים הערביים הכבושים" (עמ' 119).

לאחר קבלת האיגרת  של קוסיגין מ-31 בינואר 1970, הערכת המודיעין האמריקאי בדבר סבירות נמוכה להתערבות צבאית סובייטית במלחמה נותרה בעינה ואיגרתו הצטיירה כבלוף. הממשל האמריקאי העריך כי האיגרת הסובייטית אינה מבשרת על שינוי מהותי במדיניותה של בריה"מ. אין באיגרת איום לשלוח כוחות סובייטיים לעזרתה של מצרים, אלא אמצעים להגביר את יכולת ההגנה שלה, באמצעות משלוחי נשק, כנראה מאותם הסוגים שמצויים כבר בידי מצרים ואולי גם טילי SA-3. היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ניקסון, הנרי קיסינג'ר העריך  שמדובר באיגרת סתמית. גורמים בממשל סברו שהאיגרת נועדה להפעיל לחץ אמריקאי על ישראל לריסון פעילותה, ואין בה איום ממשי אלא בלוף. (רק מיעוט מבוטל בדרג נמוך במודיעין האמריקאי סבר כי הגברת ההפצצות הישראליות עלולה להביא להתערבות סובייטית, ואישים בדרג המדיני העריכו כי ההפצצות בעומק מצרים דווקא ילכדו את המצרים סביב משטרו של נאצר.)

ב-4 בפברואר 1970 נשלחה תשובת ניקסון לאיגרת בה נאמר כי ארה"ב הציעה לצמצם את משלוחי הנשק למזרח התיכון, אבל בריה"מ לא קיבלה את הצעותיה. האיגרת קבעה, כי אם גם הפעם יידחו הצעותיה, ארה"ב "לא תהסס לספק נשק למדינות ידידות כאשר יעלה הצורך בכך" (עמ' 121). כללית, בריטניה וצרפת גם כן הקלו ראש באיגרת הסובייטית ולא צפו התערבות צבאית של מוסקבה בלחימה.

רק בסוף ינואר-תחילת פברואר 1970 נודע לחיילי הדיוויזיה להגנה אווירית שהוקמה בדרומה של בריה"מ (על הקמתה בפרק השני)  כי משימתם היא לא להכשיר את החיילים המצרים, אלא להילחם. בתחילת פברואר 1970 התקבל אצל האמריקאים מידע על רכבת אווירית סובייטית למצרים, מידע שהועבר לישראל. בדיעבד מתברר שהאמריקאים איתרו את העברתן של שתי חטיבות של חיל האוויר הסובייטי. מייד לאחר שהשלימו את תרגיליהן בבריה"מ, פורקו מטוסיהן לחלקים והועברו למצרים. טייסת סובייטית אחת הפכה למבצעית כבר ב-1 בפברואר 1970. אבל גם לאחר שכוחות סובייטיים החלו להגיע בסתר למצרים, ההערכה הדומיננטית של המודיעין האמריקאי ב-5 במארס 1970 הייתה כי הסובייטים יימנעו להיסחף לסכסוך.

הערכת החסר בישראל לאיום הסובייטי שהיה גלום באיגרת קוסיגין נבעה בין היתר מנוסח המסר שהיה מתון יחסית לאיומים סובייטיים בעבר. באזהרת קוסיגין לנשיא ארה"ב לינדון  ג'ונסון ב-10 ביוני 1967 נאמר כי אם ישראל לא תפסיק את התקדמותה (לעבר דמשק), תעשה בריה"מ שימוש "באמצעים הנחוצים, כולל אמצעים צבאיים". כלומר, בניגוד לאיום מיוני 1967, האיום של קוסיגין מ-1970 לא כלל התערבות צבאית ישירה. באמצע פברואר, כשבועיים לפני הגעת הכוחות הסובייטיים למצרים, בישראל לא השתנתה הקונספציה לגבי התגובה הסובייטית.

ממשלת ישראל ראתה בחיוב את תשובת ניקסון לאיגרתו של קוסיגין. בדיון בנושא המשך ההפצצות, שהתקיים בממשלה ב-15 בפברואר 1970, השר עזר ויצמן דגל בקו ניצי ביותר. רבין המליץ להמשיך בהפצצות. הוא הסתמך על שיחתו עם ג'וזף סיסקו (עוזרו של שר החוץ ויליאם רוג'רס) ב-13 בפברואר שלא ביקש להפסיק את ההפצצות. עוד טען רבין כי הפסקת ההפצצות בעקבות מכתב האזהרה של קוסיגין לניקסון ב-31 בינואר, תתפרש כחולשה וכישלון אמריקאי. גולדה מאיר בישיבה הזו הביעה לראשונה ספקות לגבי יעילות ההפצצות והעלתה חשש שהן דווקא ילכדו את המצרים סביב נאצר. כמו כן חששה כי המשך ההפצצות עלול  לפגוע בנכונותה של ארה"ב להמשיך לספק מטוסי פנטום לישראל. עוד אמרה כי היא אינה מתביישת להגיד שהיא פוחדת ממה יעשו הרוסים, אשר הפצצות העומק נתפסות אצלם כפרובוקציה כלפיהם. לבסוף קיבלה ראשת הממשלה את המלצת ראש אמ"ן והרמטכ"ל, שאליה הצטרף דיין, להמשיך בהפצצות.

בחודשים ינואר-מארס 1970 צילומי חיל האוויר הישראלי הבחינו בחפירה אינטנסיבית של מחפורות בצורת T בשטח המצרי. בדיעבד התברר כי היו אלה אתרי פריסה עבור טילי קרקע-אוויר מסוג SA-3  המאוישים בצוותים סובייטיים. אבל אמ"ן העריך בזמנו, רק בתור אחת האפשרויות, כי האתרים האלה יכולים לשמש לטילי קרקע אוויר. אמ"ן התקשה להגיע למסקנה הנכונה, כיוון שעד 1970 טילי SA-3 לא נפרסו בעולם השלישי. גם האמריקאים, כבר מינואר 1970 הבחינו בצילומי לוויין במחפורות T, אך כנראה עדיין לא קשרו בינן לבין טילי SA-3, ומכל מקום, לא העבירו מידע זה לעמיתיהם הישראלים. באמ"ן טענו בדיעבד, כי גם אם חוקריו היו מגיעים למסקנה כי המחפורות מיועדים לטילים החדשים, עדיין לא היו מגיעים למסקנה כי הטילים מיועדים לצוותים סובייטיים, וזאת בגלל דבקות בקונספציה לפיה הסבירות להתערבות סובייטית במלחמה נמוכה. הרמטכ"ל הורה להפציץ באופן אינטנסיבי את המחפורות ומאות פועלים שעסקו בבנייתן נהרגו בהפצצות.

ב-16 בפברואר 1970, אמר ראש אמ"ן אהרן יריב בפורום המטכ"ל שאותרו מחפורות T בחמש מקומות במרחק 25 ק"מ מתעלת סואץ. יריב, בהסתמך על הערכות מודיעין אמריקאיות, העלה את האפשרות כי המחפורות מיועדות לטילי SA-3 וכי בשלב הראשון יהיה צורך בצוותים רוסים להפעלתם. עם זאת הוסיף יריב: "בישראל ובארצות הברית מעריכים שלמצרים ולרוסים המצב לא נראה קריטי, למרות הפצצות העומק, כך שרוסים לא נחפזים להיכנס לתמונה ולשגר מפעילים סובייטים" (עמ' 134).

בניגוד לסובייטולוגים של אמ"ן אשר היו נעולים בקונספציה, אנשי "מסרגה" סיפקו את הסימנים המעידים לבואו הצפוי של פרסונל צבאי סובייטי לוחם למצרים כבר החל מדצמבר 1969. "מסרגה" הייתה תת-יחידה באמ"ן לאיסוף מידע בנושאים סובייטיים שהוקמה ב-1968 וכללה דוברי רוסית בשירות חובה וקבע. יחידה זו עסקה באיסוף סיגינט Sigint) = Signals Intelligence) – הפקת מידע על ידי יירוט תשדורות ואותות אלקטרוניים. אנשיה ישבו בבסיסי מודיעין בצפון הארץ ובדרומה ועקבו אחרי פעילות הסובייטים במצרים ובסוריה, פיתחו יכולת להבחין בין מומחים ליועצים, וגם בחיכוכים בין הסובייטים למצרים. להלן אחדים מהסימנים המעידים שזיהתה "מסרגה". (1) ריבוי משמעותי של טיסות קצינים ופקידים בכירים מבריה"מ למצרים. (2) הפעלת עורקי תקשורת חדשים בין בריה"מ למצרים מתחילת 1970. (3) החל מינואר-פברואר 1970 סימנים תקשורתיים המעידים כי מדובר לא ביועצים סובייטיים אלא ביחידות אורגניות שלהן תשתית תקשורת עצמאית.

לאור מכלול הידיעות האלה הגיעה יחידת "מסרגה" למסקנה כי צפוי שינוי איכותי במעורבות סובייטית, ובשלב מסוים אף הגיעה למסקנה ברורה: הגעת  יחידות סובייטיות למצרים, וספציפית טייסים  על מטוסיהם – אך לא ציפתה את ממדי ההתערבות הסובייטית.  מכל מקום, אנשי המחקר באמ"ן סירבו לוותר על בלעדיותם כמעריך ולא קיבלו את הערכת יחידת איסוף המידע. בעקבות פנייה ישירה מטעם סיגינט לראש אמ"ן, אישר אהרן יריב לכלול בלקט מודיעיני אפשרות של הגעת יחידות סובייטיות למצרים, כאחת משלוש האופציות האפשריות. אולם שתי האפשרויות האחרות ביטלו למעשה את האופציה השלישית.

רוב עבודות  בניית האתרים לטילי SA-3  ומפעיליהם הסובייטים עמדו להסתיים לקראת סוף מארס-תחילת אפריל 1970. אבל כנראה בהשפעת הלחץ שיצרו ההפצצות הישראליות, ראשוני היחידות התחילו להגיע למצרים בסוף פברואר-תחילת מארס, כחודש לפני המועד המתוכן, ולפני שהספיקו לסיים את האימונים ולהשלים את בניית התשתיות. מבצע הצבתן של היחידות התנהל בחשאיות גמורה. לקצינים ולחיילים נאסר למסור למשפחותיהם את מועד עזיבתם ואת יעדם, היחידות הועברו למצרים ב-16 אוניות מסע אזרחיות, ועם הגעתם למצרים קיבלו החיילים מדים מצריים ללא תגים וסימני דרגה. מטרתה העיקרית של הדיוויזיה הייתה להגן על ריכוזי אוכלוסייה ותעשייה ועל יעדים חיוניים בלב מצרים. תשעה גדודים נפרסו באזור קהיר, שני גדודים מדרום לאסואן, שני גדודים באזור הנמל במרסה מטרוח, וחמישה באזור אלכסנדריה. בהמשך הגיעו כוחות נוספים ופריסת הכוח השתנתה. בדומה לכוחות ההגנה האווירית, מטרת הכוח האווירי היה להגן על בסיסי חיל הים ומרכזי תעשייה, על קהיר וסכר אסואן. בדיעבד ניתן לקבוע כי יחידות הטילים של הסובייטים הגיעו למצרים בתחילת מארס 1970, ויחידות האווירייה השלימו את הגעתן כבר בפברואר בדרך האוויר.

לסיכום, על אף ריבוי הסימנים המעידים – במישורים של כלי התקשורת (כבר במחצית השנייה של 1969), הדיפלומטי והצבאי  (בינואר-מארס 1970) –  להתערבות הסובייטית הצפויה במלחמה, לא חל שינוי בעמדת אמ"ן מחקר ובעמדת ראש אמ"ן. כך גם לא היה שינוי בתמונת המצב אשר הוצגה לרמטכ"ל ולממשלת ישראל.

עימות צבאי מוגבל בין ישראל ליחידות סובייטיות במצרים (מארס-אוגוסט 1970)

 ההפתעה    רק ב-17 במארס 1970, כמה ימים לאחר הגעת הכוחות הסובייטים למצרים ולאחר שאמ"ן איתר בוודאות פריסת טילי SA-3 במחפורות T, קבע לראשונה אמ"ן מֶחְקר כי הכוחות הסובייטים ביצעו פריסה מבצעית במצרים. (לדברי קיסינג'ר, רק ב-17 במארס התברר לארה"ב בצורה ברורה המהלך שביצעו הסובייטים.) הטילים הוצבו סביב שלושת המרכזים החיוניים של מצרים: קהיר, אלכסנדריה וסכר אסואן.

ב-18 במארס בישיבת ועדת השרים לענייני ביטחון דיווח הרמטכ"ל בר-לב כי הסובייטים הציבו במצרים טילי קרקע אוויר על מפעיליהם ושהם התחילו לאייש את 16 מחפורות ה-T. ראש אמ"ן אהרן יריב ניסה לגמד את כישלון המודיעין להתריע על התפתחות זו מבעוד מועד וטען כי הסובייטים ביצעו תרגיל הונאה מבריק. לעומתו, קצינים זוטרים באמ"ן מחקר הודו בדיעבד כי הכישלון המודיעיני נבע מתחושת שחצנות ועליונות ישראלית בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים, אשר הביא לזלזול לא רק בערבים, אלא גם ברוסים.

 השעיית הספקת מטוסי הפנטום   כאמור, מטוסי הפנטום הראשונים הגיעו לישראל בספטמבר 1969 והיוו גורם מרכזי ביוזמה ובהחלטה של ישראל להפציץ מטרות אסטרטגיות בעומק מצרים. כאשר הגיע הזמן בפברואר 1970 להחליט באשר להשלמת [להמשך?] הספקת המטוסים לישראל, הבטיח הנשיא ניקסון להשיב בתוך שבועות מספר לבקשת ישראל בנדון. [המחבר אינו מספק נתונים על מספר מטוסי הפנטום שהיו בידי ישראל עד פברואר 1970.] בניגוד להערכתו של השגריר בארה"ב יצחק רבין שהחלטת הנשיא תהיה חיובית – ב-23 במארס 1970 הודיע שר החוץ  ויליאם רוג'רס כי הנשיא ניקסון החליט להניח את בקשת ישראל לרכישת 25 מטוסי פנטום ו-80 מטוסי סקייהוק תלויה ועומדת עד להתפתחויות נוספות באזור.

אנשי הממשל האמריקאי הדגישו באזני נציגים ישראלים שהסירוב האמריקאי להמשיך לספק כעת מטוסי פנטום לישראל נובע מהערכתם שההפצצות בעומק במצרים על ידי המטוסים האלה היוו את הגורם הישיר לפנייתו של נאצר לבקש סיוע צבאי ישיר ולהגעתם של הכוחות הרוסים למצרים. המשך ההפצצות הישראליות בעומק מצרים לא תאם את האינטרסים האמריקאיים מסיבות אחדות. בואם של הכוחות הרוסים יצר הסלמה בסכסוך, בעוד האמריקאים [– שהיו מעורבים ומסובכים במלחמה בווייטנאם –] לא היו מעוניינים לדרדר את המצב במזרח התיכון שיחייב אותם להיכנס לעימות צבאי עם הסובייטים בזירה הזו. העובדה כי ההפצצות האסטרטגיות הישראליות נעשו במטוסים אמריקאיים חדשים, עלולה הייתה לגרור תגובות קשות נגד ארה"ב במצרים ובמדינות ערב. עוד טענו האמריקאים כי הפצצות בעומק מצרים אינן חיוניות לישראל, בניגוד להפצצות באזור הלחימה בתעלת סואץ. נוסף לכך, טענו בוושינגטון כי ישראל כבר נהנית מעליונות אווירית, ולכן אינה זקוקה למטוסים נוספים.

בישראל גרסו, שאם הסיבה לעיכוב המטוסים גלומה בדימוי ישראל בעיני ארה"ב כגורם מסלים באזור ובטענה שהיא זו שגררה את הסובייטים לזירה בתגובה להפצצות העומק, אזי הכרחי לשנות את ההערכה האמריקאית. יש לעשות זאת באמצעות הוכחות מודיעיניות מוצדקות המפריכות את הטענה האמריקאית לפיה ההפצצות הישראליות הן שהביאו את הכוחות הסובייטים למצרים.

באביב 1970 ערך אמ"ן בדיקה פנימית, על פי הנחיית ראש אמ"ן, במטרה לחקור את הסיבות להפתעה ולבנות תמונה מודיעינית ברורה שתסביר בדיעבד את הסיבות להתערבות הסובייטית. מסקנות הבדיקה הפנימית  ייחסו את שורשי ההתערבות הסובייטית להידרדרות במצבה הצבאי של מצרים – אשר מצאה את ביטויה הברור בשליטה המוחלטת של חיל האוויר במרחב האווירי מאז המחצית השנייה של יולי 1969. על רקע זה, בדיעבד העריך אמ"ן כי במחצית השנייה של אוקטובר 1969 ועד ראשית נובמבר התקבלה במוסקבה החלטה עקרונית למעורבות צבאית ישירה בהגנה על שמי מצרים. (על סמך עדויות של בכירים בפרסונל הצבאי של בריה"מ במצרים, שפורסמו בתקופה הפוסט סובייטית, ניתן להעריך כי ההחלטה העקרונית של מוסקבה לשלוח יחידות קרביות למצרים התקבלה כבר בשלהי קיץ תחילת סתיו 1969.)

הדרג המדיני הבכיר בישראל קיבל את גרסתו החדשה של אמ"ן מחקר לפיה ההחלטה הסובייטית להתערב באופן צבאי ישיר לטובת מצרים התקבלה כבר בסתיו 1969, כלומר לפני ההפצצות בעומק מצרים, וכי יש לראותה כחלק ממדיניותה הגלובאלית של מוסקבה. המסקנה המתבקשת מגרסה זו, אשר בנכונותה ניסתה ישראל לשכנע את ארה"ב, הייתה כי על וושינגטון דווקא להגביר את הסיוע הצבאי לישראל לא רק כדי לאפשר לה להילחם נגד המצרים, אלא גם כדי להתמודד בהצלחה מול האיום הסובייטי בעל ההשלכות הגלובאליות. עוד טענה ישראל כי תגובה אמריקאית נחושה תרתיע את הרוסים. [לכאורה, גרסתו זו של אמ"ן היא מגמתית. ראוי לבדוק האם לא חל שינוי לא רק בעיתוי אלא גם בממדי הכוח הסובייטי שהחליטה בריה"מ לשלוח למצרים, בעקבות ההפצצות לעומק שהחלו ב-9 בינואר 1970.]  כללית, הדרג הבכיר האמריקאי לא שוכנע בנכונות ההערכה המודיעינית של ישראל – אבל לנוכח התגברות המעורבות הסובייטית במלחמה ואבדות חיל האוויר הישראלי, מטוסי פנטום נוספים נשלחו לישראל בקיץ 1970 ובתחילת סתיו.

"הבעיה הרוסית" ותגובת צה"ל      ציר מדיני בשגרירות אמריקאית בתל אביב הגדיר את תגובת ממשלת ישראל להתערבות הצבאית הסובייטית הישירה כ"שוֹק אמיתי". לראשונה מאז קיומה נאלצה ישראל להתמודד צבאית מול מעצמת-על. בהערכות על המצב שהשמיע שר הביטחון דיין ב-20 וב-22 במארס 1970 הוא עדיין העריך שה"סובייטיזציה" של מערך ההגנה המצרית תוגבל להצבת טילי קרקע-אוויר, ולא להשתתפות טייסים. דיין המשיך: "אני רוצה לומר בפשטות ובגלוי, אין לנו – לישראל – יכולת של התמודדות מוחלטת עם ברית המועצות, ובסופו של דבר, אם ברית המועצות תחליט להיכנס למלחמה הזו כניסה מלאה ואם ארצות הברית לא תרסן אותה ואם ארצות הברית לא תעזור לנו , אז ודאי שנמצא במצב קשה מאוד" (עמ' 162).

ב-23 במארס  אמר הרמטכ"ל בר-לב כי אם המצרים יצליחו להציב טילי SA-3 סמוך לתעלת סואץ, המצב יחזור לזה ששרר במארס 1969, כאשר לחיל האוויר לא היה חופש פעולה נגד סוללות הארטילריה המצריות. הרמטכ"ל ביקש למנוע מצב זה בכל מחיר, ועל כן שם בעדיפות ראשונה את הלחימה בסוללות הטילים ובמחפורות ואת מניעת קידומן לתעלה.

דיין ניסה להגיע להבנות שקטות עם בריה"מ לגבי תחומי פעילות צבאית בינה לישראל. בנאום פומבי שנשא דיין ב-9 באפריל אמר: "אין לנו שום יומרות להתמקם בשמי קהיר, או אלכסנדריה או אסואן. אבל אנחנו חייבים להבטיח את יכולתנו לקיים שליטה צבאית לאורך תעלת סואץ כל עוד הלחימה נמשכת" (עמ' 163). תקיפות העומק של ישראל, שכוונו בראש וראשונה נגד טילי קרקע-אוויר מצריים, הופסקו ב-18 באפריל.

המדיניות הזהירה של ישראל לא הובילה לצעד מקביל מהסובייטים, אלא דווקא להסלמה. במחצית השנייה של אפריל קידמו הסובייטים את מערכי ההגנה האווירית שלהם מזרחית לקהיר, במטרה לספק הגנה למערכי הטילים הנבנים. ב-18 באפריל מטוסי פנטום ישראליים שטסו במשימת צילום דרומית לקהיר יורטו בידי מטוסי מיג-21 מאוישים ברוסים. הסובייטים עשו מאמץ להגביל את פעילות חיל האוויר של ישראל גם בקו החזית ואולי אף למנוע אותה כליל. בתחילת מאי החלו המצרים לרכז מאמצים אדירים בבניית מערך טילי קרקע-אוויר באזור שנמצא במרחק של 40-20 ק"מ מקו התעלה, תוך חיפוי מערך ההגנה האווירית הסובייטית. חיל האוויר הגיב בהפצצות כבדות של אתרי העבודה, ובחודש מאי בלבד נהרגו בהפצצות למעלה מאלף פועלים מצרים. המאמץ הישראלי נשא פרי, ובתחילת יוני המהלך המצרי-סובייטי נבלם.

בעקבות זאת פיתחו הסובייטים שיטות חדשות להתמודדות באמצעי הגנה האנטי האווירית מול טייסים ישראלים. ב-30 ביוני קידמו המצרים והסובייטים לקו החזית עשר סוללות של טילי SA-2    ו-SA-3. כתוצאה מכך, כבר באותו היום איבד חיל האוויר שני מטוסי פנטום. בממשלה שררה אווירת מועקה לאחר האירוע. בעקבות הפלת שני המטוסים, ניהל שר הביטחון דיון מטכ"ל מיוחד. יש לציין כי עוד לפני הדיון עמדתו העקרונית של דיין הייתה כי צריך להימנע מעימות עם בריה"מ, אשר בתור מעצמת-על אין לישראל את היכולת להתמודד איתה. דיין היה מוכן למען הימנעות מעימות כזה לשלם במחיר של ויתור על תפיסת הקו  לאורך התעלה. (כבר במלחמת ששת הימים התנגד דיין להגעה לתעלת סואץ והורה להתקדם עד המעברים בסיני – הוראה שלא מומשה.) לעומתו, הרמטכ"ל בר-לב, עוד לפני הדיון, דבק עקרונית בעמדה שונה, לפיה אסור לישראל להתקפל מול ההתקדמות הסובייטית, התקדמות שעלולה בסופו של דבר להביא לצליחת התעלה על ידי המצרים.

בדיון במטכ"ל שהתקיים בעקבות הפלת שני מטוסי הפנטום הודה מפקד חיל האוויר, מרדכי הוֹד, כי לישראל אין פתרון למערך הטילים הצפוף, המשוכלל והאינו מוכר מבחינה טכנית, אותו הציבו הרוסים. שר הביטחון, בעקביות לעמדתו העקרונית, התנגד לפעילות התקפית נגד הסובייטים, ואף הביע חשש כי פעילות כזו תביא להשעיית הספקת מטוסי תקיפה ואמצעי לוחמה אלקטרונית מצד ארה"ב. דעה שונה מדעת הרוב הביע הרמטכ"ל בר-לב. בעמדתו חזה בר-לב את ההשלכות של הצבת מערך ההגנה נגד המטוסים בתעלה על  הטקטיקה שבה עתידים לנקוט המצרים בצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים ב-1973. אמר בר-לב: "אנו עדים לתופעה די שקופה ודי ברורה. והיא תוצאה של מאמץ רוסי-מצרי לשלול בשלב ראשון את העדיפות האווירית שלנו לאורך התעלה, ובשלב שני לאפשר פעילות מצרית התקפית לא רק במישור ההפגזות, אלא גם, להערכתי האישית במישור הצליחה...אם נותנים להם להגיע עד קו התעלה, אנחנו מונעים מעצמנו [קרי, מחיל האוויר] לא רק את אפשרות הפעולה כנגד הסוללות הללו, אנחנו מונעים מעצמנו אפשרות פעילות נגד מטרות על קו של חמישה ועשרה קילומטרים מהתעלה" (עמ' 168). [יצוין כי בתחילת מלחמת יום הכיפורים, אכן השתלטו המצרים על קו ברוחב של כ-10 ק"מ בצד הישראלי של התעלה.] בר-לב דחה את הרעיון שהציע ראש אג"ם דוד אלעזר להשתלט על מובלעת בצד המצרי של התעלה במטה למנוע הצבת סוללות טילים, בנימוק כי זה יביא לכל היותר להקלה זמנית. במקום זה הציע בר-לב לעשות מאמץ להצטיידות טכנית שתאפשר פעילות יעילה נגד הטילים הרוסיים, ובעיקר – חרף הסיכונים והאבדות – להמשיך לתקוף את הטילים כדי לעכב את פריסתם ולרכשו ניסיון בהתמודדות איתם.

תקיפות חיל האוויר על מארבי טילי קרקע-אוויר סובייטיים הוכתרו בהצלחה חלקית בלבד. הסוללות הושמדו, אך גם הופלו מטוסי פנטום. ב-13 ביולי, באחת התקיפות, נפל מפקד טייסת פנטומים (שמואל חץ). החמרה נוספת במצב ארעה ב-18 ביולי, כאשר בתקיפה השתתפו 16 מטוסים ועוד שניים להטעיה. אולם כבר בכניסה לתקיפה ירו המצרים מטח של טילים שפגעו בשני פנטומים. שלושה מומחים אמריקאים שהשתתפו בגיחה, הודו שלאמריקאים אין תשובה טכנו-טקטית לטילי SA-3. האפשרות שיהיו לארה"ב אמצעים כאלה הייתה בטווח של שלושה חודשים. עם זאת, 18 ביולי היה גם יום קשה במיוחד לסובייטים בו כתוצאה מהפצצות ישראליות נהרגו קצין ושמונה חיילים ממערך ההגנה האווירית של בריה"מ. בסוף יולי, באירועים אחדים תקפו טייסים סובייטים מטוסים ישראליים בקו התעלה ובסיני.

בהערכת מצב ב-21 ביולי קרא בר-לב  לעמוד איתן מול הסובייטים ואף להתגרות בהם ולהבהיר להם כי ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה (בה צבאה לא עשה דבר בעת הפלישה הסובייטית ב-1968). בעמדתו של הרמטכ"ל תמך מפקד חיל האוויר הוד. מבחינתו, החלופה לעימות כבד המחיר מול הטילים הרוסיים, הייתה להעביר את העימות למגרש שבו חיל האוויר הרגיש בטוח יותר ויכול לנצל את יתרונו היחסי, כלומר ליזום קרב אווירי שבו יוכו הטייסים הסובייטים שוק על ירך. ב-25 ביולי הציג מפקד חיל האוויר את התוכנית ("מבצע רימון 20") שאושרה על ידי הממשלה.

ב-30 ביולי נערך קרב אווירי בו השתתפו 12 מ"אלופי ההפלות" של חיל האוויר הישראלי – 8 במטוסי מיראז' ו-4 במטוסי פנטום – ומהצד הסובייטי שש רביעיות של מטוסי מיג-21. הקרב החל בביצוע טיסות הטעיה של מטוסי חיל האוויר הישראלי בהן מטוסים אחדים ביימו גיחת צילום ואחרים ביימו תקיפה. הרוסים פירשו זאת כפעולה שגרתית של חיל האוויר הישראלי ונענו לפיתוי התקיפה. בקרב שנמשך 6 דקות ואשר התנהל עד לדלתא הופלו על פי הגרסה הישראלית 5 מטוסים סובייטיים, ששניים מטייסיהם נהרגו ומטוס מיראז' נפגע, אך הצליח לנחות בשטח ישראלי. על פי הגרסה הרוסית הופלו 4 מטוסי מיג, שלושה מטייסיהם נהרגו ומטוס מיראז' ישראלי נפגע. לדברי טייס רוסי שהשתתף בקרב, הצליח חיל האוויר הישראלי להציב לרוסים מארב מתוחכם. ראוי לציין כי הסובייטים ייחסו את ההצלחה הישראלית למתנדבים אמריקאים ממוצא יהודי המשרתים בחיל האוויר הישראלי, מתוך מחשבה כי מכובד יותר להודות במפלה מול מעצמת-על בדמותה של ארה"ב, ולא מדינה קטנה כמו ישראל. שעות ספורות לאחר הקרב ערך בר-לב תדרוך עיתונאי בדלתיים סגורות בו סיפר על המארב האווירי המוצלח, שנעשה לאחר מספר ניסיונות סובייטיים לתקוף את מטוסי חיל האוויר הישראלי. הוא הדגיש את הצורך לשמור על האירוע בסוד,  והתקשורת כיבדה את רצונו. בריה"מ בזמנה ניהלה את כל פעילותה הצבאית נגד ישראל בחשאיות, כולל התקרית המביכה מבחינתה. הטייסים המצרים דווקא שמחו על כישלונם של הטייסים הסובייטים מול הטייסים הישראלים, כיוון שהאירוע הפריך את טענת בריה"מ על איכות מטוסיה ונחיתות הטייסים המצרים. תחקור סובייטי של הכישלון ייחס אותו להיעדר ניסיון מספיק בתרגול תמרון דינאמי ותרגולת חפוזה מדי לקראת שיגור למלחמה. ב-3 באוגוסט ביצעו הסובייטים פעולת נקמה. הם הכינו מארב טילים שכלל הטעיה באמצעות טילי דמה, במהלכו מטוס פנטום ישראלי הופל ומטוס אחר ניזוק קשה. אלה היו האבדות האחרונות של חיל האוויר במלחמת ההתשה.

נראה כי יוזמתו של בר-לב אותה הגדיר כ"האסקלציה לצורכי דה-אסקלציה" נשאה פירות ועודדה את שני הצדדים להפסקת אש. ב-6 באוגוסט הסכימה ישראל להצעה אמריקאית להפסקת אש שהועלתה בסוף יולי, מצרים הסכימה לאותה ההצעה למחרת,  והפסקת האש – ביבשה ובאוויר נכנסה לתוקף בליל בין ה-7 ל-8 באוגוסט. תנאי הפסקת האש קבעו כי "שני הצדדים יימנעו משינוי הסטטוס קוו הצבאי בתוך רצועה ברוחב חמישים קילומטרים ממזרח וממערב לקו הפסקת האש".

המצרים והסובייטים הפרו את תנאי הפסקת האש כבר בליל כניסתה לתוקף באמצעות הזזת טילים לכיוון התעלה, ובימים הבאים מערך הטילים המצרי באזור התעלה הלך והתעבה, וטווח פעילותו כיסה כ-10 ק"מ בצד הישראלי של התעלה. הפעם דיין גילה תקיפות ודרש לנקוט בכל האמצעים לחיסולו של מערך הטילים באזור התעלה. בר-לב נקט בקו זהיר והדגיש כי הצעתו של דיין תחייב גם פעולה קרקעית נרחבת בצד המצרי של התעלה. הממשלה החליטה לא להגיב צבאית ובכך להימנע מהסלמת עימות עם הסובייטים, אלא לשמור על הפסקת האש אשר שמה קץ למלחמת ההתשה הארוכה. במקום ליזום פעולה צבאית, שלא תהיה לרוחם של  האמריקאים, ניצלה ישראל את ההכרה האמריקאית בהפרת הפסקת האש מהצד המצרי-סובייטי כדי לקבל סיוע אמריקאי: מערכות שיבוש אלקטרוניות נישאות במטוסים, טילי אוויר-קרקע מדגם "שרייק" המתבייתים על מכ"ם הסוללות ופצצות לפגיעה במערך הטילים.

אחרית דבר

על סמך איסוף החומר המודיעיני  באמ"ן בתקופה שבין דצמבר 1969 למארס 1970 ניתן היה להתריע על התערבות צבאית סובייטית ממשמשת ובאה לטובת מצרים במלחמה נגד ישראל. טעות מעריכי המידע באמ"ן נבעה מקונספציה שגויה לפיה הסובייטים זהירים בהתנהגותם ואינם נוהגים לשלוח כוחות לוחמים מחוץ לגוש הסובייטי. בהערכתו הזו הושפע אמ"ן מהערכה דומה של המודיעין האמריקאי. מסקנתו של אדמסקי היא כי כאשר ישנה הצטברות רבה של מידע מודיעיני בדבר התפתחות מסוימת בזירה – כמו הגעתם של כוחות סובייטים – יש לתת עדיפות למידע הזה על פני קונספציה. [טעות דומה התרחשה באוקטובר 2023 כאשר  באמ"ן העדיפו את הקונספציה, לפיה החמאס מורתע, על פני הממצאים שאספו התצפיתניות.]

ריצ'רד פרקר (Parker), אשר עמד בראש הדסק המצרי במחלקת המדינה בעת מלחמת ההתשה ובדיעבד ערך מחקר מקיף בנושא הכישלון המודיעיני האמריקאי בתקופה הזו, נוטה להאמין שיכול היה להיות אחרת. להערכתו, אילו האמריקאים היו קולטים את אותות האזהרה הסובייטיים והיו מרסנים את ישראל [מלתקוף בעומק מצרים?], אזי הסובייטים היו נמנעים מלחימה ישירה עם צה"ל. לדברי אדמסקי, תימוכין להשערה הזו אפשר למצוא במאמצים שהשקיעו באותה העת השגריר במצרים ולדימיר וינוֹגְראדוֹב   מול נאצר, והשגריר בארה"ב אנטולי דוֹבְּרינין מול האמריקאים ודרכם לישראל, כדי לרסן את ההסלמה ההדדית ולהעביר את הכוחות הסובייטים למצרים מבלי שיהיה צורך לסבך אותם במלחמה נגד ישראל. בריה"מ עשויה הייתה להסתפק בהשגת נוכחות קבועה עבור דיוויזיית הגנה אווירית שלה במצרים לטובת המטרות הגלובאליות שלה וכדי להרתיע את ארה"ב וישראל מהפעלת לחץ על מצרים – אבל בלי לנהל מלחמה נגד שתי המדינות האלה. [לדעתי, לא ניתן לקבוע בוודאות האם הסובייטים התכוונו מלכתחילה לשלוח כוח צבאי כדי להגן על אובייקטים שלהם ולהרתיע את ישראל מהרחבת פעילותה, ורק בעקבות ההפצצות בעומק הרחיבו את פעילותם גם לאזור תעלת סואץ תוך עימות ישיר מול צה"ל – או פעילות התקפית מול צה"ל, כולל בתעלת סואץ הייתה משימתם מלכתחילה.]

כעבור כשנה וחצי לאחר הפסקת האש (ב-27.12.1971) סיכם בר-לב את ההתמודדות מול בריה"מ כך: "בכל אותה התקופה [של מלחמת ההתשה] עמדה בפנינו בעיה רצינית אחת, והיא הבעיה הרוסית, שכן לולא הרוסים, עם כל שאר הבעיות היינו מסתדרים בקלות ובמהירות רבה". בסיכומו של דבר התערבותה הצבאית של בריה"מ במלחמת ההתשה, העמידה לרשות הצבא המצרי בסוף אוגוסט 1970, אופציה – גם אם רחוקה ממושלמת – של חצייה רחבת היקף של התעלה, תוך נטרול חלקי של העליונות האווירית הישראלית. [זאת ועוד. בדיעבד התברר כי היא סללה את הדרך לצליחת תעלת סואץ על ידי המצרים בתחילת מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 ולהשתלטותם על רצועה ברוחב של כ-10 ק"מ בצד הישראלי של התעלה.]