הראבן, שולמית. ימים רבים, אוטוביוגרפיה (תל אביב: בבל, 2002) [סיכום וביקורת]

 הראבן, שולמית.  ימים רבים, אוטוביוגרפיה (תל אביב: בבל, 2002). 140 עמ']

שולמית הרְאבן (1930 –2003), ילידת ורשה שעלתה לישראל ב-1940, הייתה סופרת, מתרגמת, עורכת ומסאית ישראלית. סִפְרָה אינו אוטוביוגרפיה במובן הפשוט של המילה אלא אוסף יצירות שכתבה בתקופות שונות. בסיכום כללתי יצירות בעלות אופי אוטוביוגרפי. בתוך סיכומי היצירות הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים, והערות ביקורתיות בסיומם. 

הדודות הגדולות

לסבתא של שולמית הראבן היו ארבע אחיות, וסבתהּ  (סבתא שלה) הייתה אחותן הקטנה. רק שלוש מהן, לבושות בלבוש תקופתי אופנתי כבד,  נהגו לבוא  לשתות תה אצל סבתהּ. "יושבות היו בחדר וממלאות אותו בנוכחותן...הדודות הגדולות נחו בכבדות" (עמ' 5). הדודה הרביעית הייתה ברוגז עם סבתהּ חמש עשרה שנה ולא נהגה לבוא, כיוון שפעם, בעת שהגיעה לבקרה, אמרה סבתהּ שהיא הולכת לתיאטרון. בעת שתיית התה הדודות היו מרכלות ומחליפות עקיצות. כמו כן הקפידו שהמְחברת, אז ילדה, לא תשמע דיבורים הרומזים ליחסים שבינו לבינה. בסוף אוגוסט 1939 [בסמוך לפלישה הגרמנית לפולין], לא באו הדודות לתה. הן היו בטוחות כי עם הגרמנים יוכלו לדבר כמו במלחמה הקודמת [מלחמת העולם הראשונה], כי הם "עם תרבותי, יש להם כבוד בפני בית תרבותי". הן שיפרו את הגרמנית שלהן "חיכו שייגמר הרע-ההכרחי של המלחמה, וייכנסו הכובשים. את הקולונלים...אפשר יהיה לארח לתה" (עמ' 11).

הערות שלי

הסיפור משקף, אולי בצורה מוגזמת, את אי מוּדעותם של  חלק מיהודי פולין, לקיצוניות האנטישמיות של המשטר הנאצי ולשואה שעמדה להתחולל. "הדודות הגדולות" הסתמכו על ניסיונן מתקופת הכיבוש הגרמני של פולין במלחמת העולם הראשונה, כאשר משטר הכיבוש הגרמני היה נוח יותר ליהודים בהשוואה לתקופת השלטון של רוסיה הצארית בוורשה.

מהגוֹני

הסיפור מתרחש בוורשה בשבועות הראשונים של מלחמת גרמניה הנאצית נגד פולין. בתקופה זו חרב עולמם של אנשים: בתים נהרסו, אחדים באופן חלקי שהותירו קירות שבורים; היה מחסור במזון ולא היו פחמים להסקה. הסב של המְחברת, שהיה חוכר יערות ואהב את העץ, לקח גרזן והפך את כיסאות המהגוני לגזרי עץ להסקה. המבוגרים פחדו לצאת מפני ההפצצות, אך לא הילדים. מהמבוגרים, רק פליציה הפרנואידית, באופן פרדוקסאלי לא פחדה. וגם הסב לא פחד. "בשבילו הגרמנים לא היו קיימים. הוא בז להם". הוא גם חטב שידה יקרה לגזרים. "ידע שאחרי המלחמה לא יישאר כלום. גם המשפחה לא" (עמ' 14). לאחר המלחמה, איש גסטפו חסם את דרכה של המְחברת [שהייתה אז ילדה בת 9] בקריאת "האלט! יותר חששה לצאת מביתה.

העֵד [נתפרסם ב-1980]

[בתחילת 1940?] הגיע לפנימייה בארץ ישראל, נער ניצול שואה מפולין, בשם שלומק. תהליך קליטתו בקרב ה"צברים" מובא מנקודת מבטו של מחנך כיתתו, יותם רז. יותם היה  חדוּר באתוס הציוני של תקופתו שתכליתו להקים בארץ דור חסון ואמיץ, מוכן למלחמה ומתנער מעברו הגלותי. בהתאם לאתוס הזה, יותם לא רק עִבְּרֵת את שם משפחתו מ"רזובסקי" לרז, אלא גם היה מעמיד פנים כי אינו יודע לקרוא פולנית. יותם, כמחנך, רואה מחובתו לשלב את שלומק במסגרת ה"צברית" של כיתתו, והמשימה הזו לא הייתה קלה. העברית של הנער מפולין היא ארכאית, בנוסח בית ספר "תרבות", והוא לבוש במכנסיים ארוכים – בניגוד לאופנה החלוצית של מכנסיים קצרים. אבל לא לבושו והעברית שבפיו, אלא  הדבר המקומם ביותר נגד שלומק את תלמידי כיתתו  הוא  סיפוריו. הוא מספר כי הגרמנים תלו את אביו על עץ ואת אימו ושני אחיו רצחו ביריות. כמו כן טוען כי הגרמנים רוצחים באופן שיטתי יהודים. בני כיתתו סבורים ששלומק משקר. בועז, תלמיד חזק בגופו ומנהיג הכיתה – המייצג את הנוער היהודי בארץ ישראל, האמיץ והחצוף – מכנה את היהודים בפולין ואת שלומק  "פחדנים", כיוון שאינם נלחמים נגד הכובשים הגרמנים.   

על מנת לשלב את שלמוק בכיתתו, יותם המחנך משכנע  בקלות אותו ללבוש מכנסיים קצרים. משימה קשה יותר היא לשכנעו להיגמל מ"שקריו". יותם, בדומה לתלמידי הכיתה, אינו מאמין לסיפוריו של שלומק. הוא סבור כי  הנער מגזים: ייתכן שמשפחתו נהרגה בהפצצות, והסיפור על תליית אביו קשור אולי לתסביך אדיפלי, בגינו יצטרך להפנותו לפסיכולוגית של בית הספר. כדי לשכנע את שלומק לחדול מסיפוריו מסביר לו יותם כי אין חשיבות ניצחת לאמת וכי העיקר למצוא חן בעיני בני כיתתו, כנאמר: "או חברותא או מיתותא".  

לכאורה, שלומק בהדרגה משתלב בפנימייה: "שקריו" נעלמים, בחשבון ובאנגלית הוא אף עולה על בני כיתתו, והעברית שלו הופכת ל"צברית". אבל השתלבותו  נקטעת, כאשר בחלוף כשנה וחצי מאז הגעתו לפנימייה,  אורח רם מעלה נושא הרצאה על מלחמת העולם השנייה, לפני כל תלמידי בית הספר וצוות מחנכיו. בהרצאתו טוען האורח כי על אף התקרבות צבאותיו של היטלר למוסקבה והתקדמותו של גנרל רומל באפריקה, גרמניה תובס וכף רגל של אויב לא תדרוך בארצנו. הרצאתו מסתיימת במחיאות כפיים, ואף אחד אינו מעז לשאול שאלות ולהביך את אווירת החג – מלבד שלומק. שלומק שואל: "יש עדויות שמנוי וגמור עם הגרמנים להשמיד את כל יהודי אירופה שתחת שלטונם. האם יש למוסדות ידיעות על כך, ואם יש, מה מתכוונים לעשות בנידון?" (עמ' 63). בתגובה, המרצה מפקפק בנכונות דבריו של שלומק, ותלמידי הכיתה מנסים להשקיט את שלומק – אבל שלומק עומד זקוף ומשיב לאורח: "עד שהגעתי [לפנימייה]  הרגו הגרמנים ביריות ובתלייה את מרבית הגברים בכפר שלנו; ובכפר הסמוך שרפו כל המשפחות היהודיות בבית הכנסת. הנה, כאן רשומה כל העדות שאני זוכר, תאריכים, שמות, הכול" (עמ' 64). הפעם, הודה המרצה כי גם למוסדות היישוב הגיעו ידיעות דומות מ"לב העלטה". הוא אינו מזלזל בהן, אך מעריך שהן מוגזמות, אבל גם אם הן נכונות, לא נוכל לעשות דבר. לשאלה מהקהל מדוע לא נוכל לעשות דבר, משיב המרצה: "חובתנו הראשונה...לשארית הפליטה המכונסת כאן; אין לנו חובה גדולה מחובתנו למעשה החלוצי הגדול, כי רק כאן במולדת הזאת, תקוות שארית ישראל" (עמ' 65). המנהל ואחריו הקהל כולו מוחאים כף.

אחרי ההרצאה שלומק נעלם וניסיונות לאתרו לא הועילו. לאחר מכן התברר כי הנער ברח לירושלים, ניסה ללא הצלחה לשתף במידע שלו את הנציב הבריטי, ולבסוף אומץ על ידי "גברת אדירה אחת מעליית הנוער", אשר הודיעה בטלפון כי שלומק לא יחזור לפנימייה. המחנך של שלומק, יותם, גם בפרספקטיבה של עשרות שנים אינו סבור כי שגה בטיפולו בשלומק, אלא ההיפך, רואה בבריחתו של שלומק לירושלים כפיות טובה על כל מה שהוא השקיע בו. המחנך מצדיק את התנהגותו בכך שהוא לא יכול היה לדעת יותר ממה שידעו המוסדות הלאומיים בעת בואו של שלומק, ועל שלומק, במקום לברוח, היה להמתין עוד כחצי שנה עד להגעתן של ידיעות שאימתו את דבריו.

הערות שלי

בסיפור "העד" מופיע מוטיב של איפכא מסתברא, משהו, פרדוקסלי, שנמצא בסתירה לְמה   שיכול היה לצפות הקורא, מוטיב שמופיע גם בסיפור "מהגוני". ב"מהגוני" דווקא פליציה הפרנואידית לא פחדה בזמן מלחמה. גם בסיפור העֵד, יש מעין ההיפך מתברר. הפסיכולוגית של הכיתה רותה נראית בעיני המחנך יותם כבלתי רגישה, בעוד יותם רואה את עצמו כמי שמודע היטב לְמה שמתחולל בכיתתו. אבל לאחר ששלומק נעלם, אֵבל ירד על רותה, ולא נחה עד שנמצא הנער בירושלים, ואחר כך ישבה כמקוננת. במצב הזה יותם שאל אותה האם היא מבינה את משמעותו של הצופן – שכלל אותיות ומספרים –  אשר שלומק היה רושם בכל מקום, מעל מיטתו ועל קירות. רותה השיבה כי קל מאוד לפענחו: הצופן כולל את האותיות הראשונות של שמות הוריו ואחיו, והמספרים הם הגילאים בהם נרצחו.

בסיפור "העד", על אף דגילה באידיאל של טוהר מידות, ישנה מידה של סלחנות והבנה כלפי חריגה מסוימת  מהאידיאל הזה, במיוחד אם נעשתה למען כלל הציבור (כמו  השגת מצרכי מזון מעבר לקצבה לפנימייה, לרגל בואו של אורח רם מעלה). כמו כן המחויבות לטוהר מידות אינה  מונעת מאנשים, בשר ודם, לסרוח. יותם המחנך מתייחס בקצרה על "מעשה מתועב" שהיה לו בפנימייה עם מבשלת תימנית, שנמשך יותר משנה. 

הסיפור מתאר את הרוח והאתוס החלוצי של חינוך הנוער הארץ ישראלי בתקופת המנדט הבריטי. לטפח נוער אמיץ שבהתבגרותו יאחז בנשק כדי להגן על היישוב, להתנער מהגלות ומכאן גם זלזול ביהודי הגלותי בדמותו של שלומק והצורך להפכו ל"צבר"; ובמקום פוריטניות ביחסים שבינו לבינה, מידה מסוימת של ליברליות.

בהסתמך על מחקרה של פרופסור דינה פורת,[1] סביר להניח כי תיאור יחסם של תלמידי  הפנימייה והצוות החינוכי שלה לשואת יהודי אירופה בתקופת התרחשותה, כפי שמופיע בסיפור, תאם בעיקרו את המציאות. דבריו של מנהיג היישוב היהודי דוד בן-גוריון התנדנדו בין אמונה – לפחות על פני השטח – לנכונות הידיעות על ההשמדה  לבין הטלת ספק בהן. מחד גיסא עוד ב-1942 אמר "אינני יודע אם יישארו יהודים   אחרי היטלר" (ייתכן בהגזמה מכוונת) (עמ' 62), ומאידך גיסא אף ביוני 1944 אמר "אין אנו יודעים את המצב בפולין לאמיתו" (עמ' 68). ואכן, אף בשנים  1944-1943 כנראה למרבית הציבור בארץ היה עדיין קשה להבין ולקלוט את היקפה ועוצמתה של מכונת ההשמדה הנאצית. אפילו יהודים  באירופה סירבו להאמין  לסיפורים של  תושבי עירם, שניצלו מקברי אחים או נמלטו ממחנות ההשמדה. ההשקפה שמביע האורח רם המעלה ביחס למרכזיות היישוב העברי בארץ ישראל, תוך הזנחת הצלת יהודי אירופה, תאמה את השקפתו של  בן-גוריון. בתקופת השואה טען בן-גוריון כי  ארץ ישראל היא מרכז הכובד של העם היהודי, וזאת למרות שהיישוב מנה פחות מ-500,000 איש. בהתאם להשקפה זו, בעיותיה של היהדות בתפוצות היו משניות, שֶאף אסור כי יסיחו את הדעת יתר על המידה (עמ' 79).

ולבסוף, על אף שגיבור הסיפור הוא נער ניצול שואה מפולין, כנראה באמצעות דמותו מתארת שולמית הראבן חוויות דומות שחוותה בעקבות  עלייתה לארץ בתור ילדה ב-1940.

אני לבנטינית [נתפרסם ב-1987]

שולמית הראבן, על אף שנולדה באירופה, רואה את עצמה לבנטינית. "כאילו כל ימי שם [באירופה] עברו בחושך ובקוצר-רוח...עד שראיתי לראשונה את האור העז השפוך על גדרות אבנים בהר, וזית קיצי גחון מטה, ובאר חצובה" (עמ' 69). אבל כמו בכל תחום, יש לבנטיני מעולה ויש לבנטיני שאינו מוסיף כבוד למונח לבנטיניות. בצורתו הלא רצינית, הלבנטיני הוא האיש בשוק הפונה אליך בחמש שפות בו זמנית בצורה קלוקלת. הלבנטיני במיטבו הוא האיש היודע חמש שפות על בוריין כי כבר היו באזורו כובשים רבים שדיברו לשונות רבים –  ומעצמה עולמית הדוברת לשון אחת מחוף-אל-חוף [ארה"ב?] תיראה פרובינציאלית בעיניו. לבנטיני לא מוצלח הוא עצלן וברדקיסט. לבנטיני ביופיו הוא "אדם נינוח, היודע שלחץ וחופזה הם צורות של חוסר נימוס", והדובר בקול שקט (עמ' 70). כל הדתות המונותאיסטיות נוצרו בלבנט, הדמויות בהן היו אנושיות,  לטוב ולרע, ולא היה בהן אותו דואליזם "הרואה כל דבר  כשייך לטוב המוחלט או לרוע המוחלט, אלוהים או שטן" (עמ' 72). בלבנט לא היה אותו ניגוד תהומי בין "סבא כריסטמס ואושוויץ...אופרטה וינאית וזיל הייל" [זיל הייל – "הריעו לניצחון" בגרמנית. בגרמניה הנאצית נאמר הביטוי בשילוב הצדעה במועל יד] (עמ' 73). "בלבנט נוצר ההומניזם...אלא שאיש לא קרא לו כך" (עמ' 73).

המְחברת משבחת את האוכל הלבנטיני – אבל גולדה מאיר, מספרת בזיכרונותיה כי בבואה למרחביה [בשנות ה-20]  "הכריחה" את חברי הקיבוץ לחדול מ"מאוכל איום", שבמשתמע היה  לבנטיני, ולאכול כל בוקר דייסה. "לא פלא שאחר כך אמרה גולדה שאין פלשתינאים" ולא האמינה שסאדאת יבקר בירושלים (עמ' 74).

"אני לבנטינית...מפני שבבואי למצרים, אני מבינה פתאום הרבה מאוד מושגים במקרא ובלשון שהיו סתומים עד היום...השלום עם שכנינו דרוש ..כדי להחזיר את הלשון [העברית] לשורשיה השמיים". אצלנו, בגלל החשיפה למערב, ולא ללבנט, כותבים ספר אמריקאי בעברית (עמ' 75).

הערות שלי

בכתבה  ישנה אידיאליזציה מוגזמת ולפעמים מופרכת של הלבנט, והשחרה מוגזמת של המערב. מלבד דברי השבח לשלוש הדתות המונותאיסטיות בצורתן המקורית, כפי שנוצרו בלבנט – שולמית הראבן אינה נוקבת בשמו של האסלאם ואינה מפרטת את דרך התהוותו והתפשטותו. היא מתעלמת מכך ש"אחת המשימות היסודיות שהטיל על המוסלמים    [מייסד האסלאם] הנביא מוחמד [632-570] היה הג'יהאד" [מלחמת קודש].[2] את הג'יהאד הראשון ניהל מוחמד בכובשו את עיר מולדתו מֶכָּה בשנת 630, ובמשך למעלה מאלף שנה התפשט האסלאם, לרוב ב"חרב האסלאם" של הג'יהאד, ברחבי העולם. נראה שהתעלמות המְחברת ממסורת עתיקת יומין זו שנוצרה בלבנט היא מגמתית. היא נועדה לא לפגוע בתדמיתו של הלבנט כפי שמתואר אצלה.  

נדמה לי שהמְחברת אינה מדייקת לגבי ה"רפורמה" באוכל שחוללה גולדה מאיר בקיבוץ, בו עבדה במטבח. גולדה בספרה האוטוביוגרפי מתארת כיצד מהמִצְרכים הדלים שעמדו לרשותה, היא הצליחה להכין תבשילים טעימים ואף לאפות עוגות –  וגם לכסות את השולחנות במפות. זו הפואנטה בסיפור המטבח שלה – ולא מאבק באוכל הלבנטיני.  

בהקשר לאי רצונה של ראשת הממשלה גולדה מאיר להכיר בקיומו של העם הפלסטיני. ראוי לציין – ולוּ לשם האיזון – כי באותה התקופה בתחילת שנות ה-70, ההנהגה הפלסטינית בדמות אש"ף לא הכירה בקיומו של העם היהודי ובזכותו להקים מדינה במולדתו ההיסטורית בארץ ישראל, אלא דגלה בחיסולה של מדינת ישראל. זאת ועוד. גם לאחר שבמסגרת תהליך אוסלו (2000-1993)  הכירה ישראל למעשה בקיומו של העם הפלסטיני ובזכותו להקים מדינה, רוב העם הפלסטיני והנהגתו על כל פלגיה (פתח, חמאס, ג'יהאד אסלאמי)  המשיכו לראות במדינת ישראל, בתור מדינה יהודית, כישות בלתי לגיטימית.

בניגוד להתרשמותה החיובית של שולמית הראבן מביקורה בקהיר, ראויה לתשומת לב עדותו של הפרופסור ששון סומך, אשר עמד בשנים  1998-1995 בראש המרכז האקדמי הישראלי בקהיר. בתקופה זו הייתה לו הזדמנות להתרשם מקרוב מהתגברות העוינות לישראל בתקשורת המצרית. ביקורו בקהיר ב-1997 של מכחיש השואה הצרפתי, רוז'ה גארודי   (Roger Garaudi)– בתור שכזה, זכה לשבח והלל מצד רבים מאנשי הרוח המצרים ונהפך לחגיגה.  במחקריו על הספרות הערבית   התרכז פרופסור סומך בהיבט הלשוני-ספרותי הטהור של היצירות, תוך יחס אוהד לספרות הערבית, אותה קרא בשקיקה מאז ימי נעוריו בבגדאד. כל זה לא מנע ממבקרי ספרות ערבים לייחס לו (ולחוקרים ישראלים אחרים) כוונות זדון בפרסומיו ולהציגם כאילו נועדו לשרת את המשטר הציוני.[3]

כבת למשפחה ציונית בוורשה, אשר עלתה כילדה עם משפחתה לארץ ישראל, שירתה ב"הגנה" ובצה"ל, וכציונית נאמנה, שאפה שולמית הראבן לראות את עצמה כשייכת עמוקות לארץ ישראל ולסביבתה המזרח תיכונית, או הלבנטינית במובן החיובי של המילה. הנוף, האוכל, החום האנושי של המזרח מתוארים כתואמים את רוחה. היא אף ידעה לדבר ערבית. מהסיפור "אני לבנטינית" משתמע כי השתלבותה של מדינת ישראל בתרבות המזרחית עשויה לקרב את התקבלותה באזור ואת השלום, וכי התהליך הזה כבר מתרחש. קטע מסיפורו האוטוביוגרפי של ששון סומך שהובא לעיל מספק דוגמה נגדית. אפילו לבנטיני אותנטי במובן הנעלה של המושג, שראה עצמו כיהודי-ערבי, נתקל בעוינות מצד רוב רובו של הציבור הערבי, ובמיוחד המשכיל.

דמדומים [נתפרסם ב-1980]

שולמית הראבן מתארת חלום בלהות בו היא חוזרת לעיר מולדתה [ורשה] ובמשתמע חוֹוה את השואה.  זוהי עיר חשוכה  וחסרת צמחייה – בניגוד לאור השמש המאירה את עירה ירושלים. בהתעוררותה מהחלום היא באופן סמלי משילה מעליה את עברה האירופי-הגלותי. "עברי נתחלף, מעתה לא מצאתי בו אלא אבנים של ירושלים, וצמחים צומחים בעוז עצום, ואור רחב" (עמ' 113).

הערות שלי

במעין המשך לסיפור "אני לבנטינית", הסיפור "דמדומים" משקף את רצונה של שולמית הראבן, בתור ציונית, להינתק עצמה מארץ מוצאה הגלותי – ואם אפשר לומר, לראות את עצמה כעץ שהחל לגדול בארץ זרה, אבל שורשיו במולדתו ההיסטורית אליה חזר. אוֹסיף כי זאת בניגוד לחלק מתושביה היהודים של ישראל, אשר לגביהם "ביקור שורשים" הוא ביקור בארצות הגולה בהן נולדו, או בהן נולדו הוריהם. לדעתי, מדובר כמובן בביקורים לגיטימיים – אך אין לראות בהם "ביקורי שורשים". שורשי כל היהודים הם בארץ ישראל. 

שיקספיר [נתפרסם ב-1970]

המְחברת, שולמית הראבן, [כבר בגיל 17 הצטרפה לארגון "ההגנה"] והשתתפה כחובשת בקרב על ירושלים במלחמת העצמאות ב-1948. במהלך המלחמה כוחות ה"הגנה" נכנסו לשכונה ערבית  עשירה אשר תושביה נמלטו ממנה. שולמית, יחד עם קבוצה של חיילים, התמקמה בלילה בווילה מפוארת נטושה של אנטון עוואד. היא לקחה מאותה הווילה קובץ של כתבי וויליאם שקספיר. תושבים יהודים בזזו את השכונה. בתור חובשת, נתבקשה שולמית לחלץ גנבים יהודים שהגיעו לשכונה ונפצעו כתוצאה מכניסה לשדה מוקשים. אלונקאים סירבו לחלצם, בטענה כי בתור בעלי משפחה, הם חוששים מכניסה למקום המסוכן. המְחברת, שהייתה אז בסביבות 18 וטרם הקימה משפחה, ביצעה את המשימה הזו.

כעבור 21 שנים – בעקבות מלחמת ששת הימים ביוני 1967 שהביאה לאיחוד ירושלים עם חלקה המזרחי – כאשר חיפשה שולמית הראבן שמו של פקיד אחד, כדי לקבוע פגישה בעניין שלה, היא נתקלה  באקראי בשמו של אנטון עוואד.  "משראיתי את שמו של אנטון עוואד בספר הטלפונים, לא יכולתי לסבול את השיקספיר הזה אצלי אף רגע נוסף. הרגשתי כאלו הייתה בי, מזה עשרים ואחת שנה, נקודה של אי-שקט סמוי, שרק עם השבת הספר לבעליו תירגע ותשלו" (עמ' 85). היא כבר התקרבה לגיל ה-40 והעריכה כי בעל הווילה כעת הוא בסביבות 70-65. שולמית טלפנה אליו, אמרה שיש לה משהו ששייך לו והיא רוצה לראותו. לאחר היסוסים הסכים האיש לפגוש אותה.  

כעת התגורר עוואד  בווילה במזרח ירושלים. הפגישה בינו לשולמית התנהלה באנגלית, על אף שהמחברת מבינה ערבית.  היא אמרה ש"גורלות המלחמה הביאו לידי ספר ששמך כתוב עליו". לשאלתו הסבירה, כי מדובר בספר שהיה בביתו קודם. לשמע הדברים האלה האיש רתח מזעם. הוא זעק שבזזו את רכושו בשווי של "עשרות אלפי לירות" וכעת רוצים להחזיר לו ספר אחד. האם זו בדיחה שאל בתמיהה. הוא ביקש ממנה את שמה וכתובתה, בתור אחת מאלה שבזזו את ביתו – למרות שאין בכוונתו לתבוע אותה. שולמית הסבירה שהיא לא הייתה מהבוזזים, ורק באה להחזיר ספר שהיה ברשותה. האיש נרגע קמעה, לקח גלולה, אמר כי הוא אדם עצבני וכל פעם שפותחים בנושא הזה, בשבילו זה כמו לפתוח פצע. הוא התרשם כי כוונותיה טובות, הציע לה לשתות קפה והביע תקווה שיהיה שלום. את הספר הוא לא לקח, והוא נשאר אצל שולמית. בנה לומד בו עתה למבחן.

רדיו משום דבר

תחנת הרדיו הצבאית נפתחה ללא ציוד בסיסי. אפילו תקליטים היה צורך לשאול מחנויות המוסיקה. שדרני  התחנה היו ברובם חסרי ניסיון. רק הטכנאים היו מקצוענים: אנשי חיל הקשר ו"קול ישראל". ביום פתיחת התחנה [ב-24 בספטמבר 1950 בשעה 18:30] שודר נאום מוקלט מראש של דוד בן-גוריון, אלא שהסתבר כי במקום לומר "המִשדר הצבאי המתחיל הערב", הוא אמר "המשטר הצבאי המתחיל הערב" – וכל הארץ נרעשת והטלפון של התחנה מקבל שאלות מאזרחים מבוהלים (עמ' 91). בהמשך יום השידור הראשון, שולמית הראבן הייתה אמורה להודיע על דְבר הרמטכ"ל יגאל ידין, ולאחר מכן להביא לשידור את הודעתו המוקלטת. אבל "אחד מבכירי התחנה" [המְחברת אינה נוקבת בשמו] לפת בכוח את שתי ידיו של הטכנאי, כדי שלא יפתח את המיקרופון למְחברת ואף צעק עליו לבל ייעשה זאת. הטכנאי בכל זאת  הצליח לשחרר יד אחת ולאפשר לה לומר את דברה. הניצחון על הבכיר היה זמני. לימים נטל אותו הבכיר את הקְלטַת היום הראשון מארכיון צה"ל, מחק את דברי המחברת והכניס את דבריו במקומם, וכך מי שמעיין במסמכים יגיע בטעות למסקנה כי אותו הבכיר הוא שפתח את התחנה. התסכית שכתבה שולמית הראבן ליום פתיחת התחנה, נפסל על ידי קצין החינוך והתרבות והועבר לשידור ליום אחר. הסיבה: הטוראי מחיל הרגלים בתסכית תואר כְּרָץ מפני שמישהו רץ על ידו, ולא מפני שהוא צריך להגן בדמו על המולדת.

התחנה שירתה את הצבא. אנשיה נסעו בדרכים, שלא פעם היו ממוקשות, כדי להקליט תרגיל אש. בהדרגה מצבה של התחנה השתפר מבחינת הציוד והמיומנויות. מה שעשוי היה להיות הסקופ הגדול של שולמית הראבן לא שודר כלל. הזדמן לה לשמוע בשידור ישיר  מרדיו עמאן על רצח מלך ירדן עבדאללה [ב-20 ביולי 1951]  בשעת ביקורו במסגד אל-אקצא. על אף שהייתה בחופשה, מיהרה בכל כוחה לתחנה למסור את הידיעה שאיש בתחנה לא שמע עליה. לפני העלתה לשידור, בבירור טלפוני עם דובר צה"ל  התברר שהממשלה הטילה איפול על שידור הידיעה.

לימים, התקשר אליה עוזי נרקיס, אז אלוף-משנה [מפקד פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים], וסיפר כי מצב המעברות קטסטרופאלי. הוא והציע לה להיות קצינת מעברות פיקודית של אג"ם פיקוד דרום, אחראית ל-11 מעברות. עם כל אהבתה לתחנה, מסקנתה הייתה ברורה שהמעברות חשובות יותר מרדיו והיא הלכה עם עוזי.

במעברות

באוקטובר 1951 הגיעה שולמית הראבן למחנה קסטינה, אז מפקדת פיקוד הדרום, להחליף את קצינת המעברות הקודמת. היא לא ראתה את פקודת מבצע המעברות של הרמטכ"ל יגאל ידין ולא היה לה  מושג מה בדיוק המנדט שלה, בתור קצינת מעברות.  בנושא המעברות שרר בלגן, ולא ידעו להשיב על שאלה מהמטכ"ל כמה אנשים יש במעברות שצורפו לפיקוד הדרום. נתונים שנמסרו על ידי הסוכנות היהודית לצבא כללו רק מספר משפחות – מושג נזיל מאוד. פיקוד הדרום היה אחראי ל-11 מעברות.

המעברות כללו אוהלים  ללא תשתיות: בלי חשמל, מים וביוב. לפעמים שתי משפחות שוכנו באוהל אחד, לפעמים ברז אחד ל-48 איש, בית שימוש אחד ל-48 איש. ברוב המעברות שרר לכלוך נורא. בדיעבד למדה המחברת "שמתוך 300,000 עולים שעברו את שער העלייה בזמן נתון, היו 17,000 נכים...ו-42 אחוז אנאלפביתים" (עמ' 96). הצבא הושיב במעברות חוליות, שגרו באוהלים, והתחלפו כל חודש. החיילים בחוליות עסקו בעבודות שחורות, והחיילות – בטיפול בילדים. רוב המעברות נבנו בעמקים ובוואדיות, ובתקופת הגשמים האוהלים הוצפו וקרסו. הצבא נרתם לפנות שתי מעברות לתוך קולנוע במחנה ג'וליס. הפינוי נעשה בכמה משאיות עם ברזנט ובכמה בלי, בגשם שוטף. המְחברת, קצינת המעברות, צעקה לחיילים במשאיות שידאגו לתנורים בקולנוע לייבש את האנשים, ולשתייה חמה. בחלוף הגשם וספיגתו באדמה, האנשים חזרו למעברות. לאור הלקחים מאירוע הגשם היה ברור כי הצבא חייב ליטול על עצמו את המשימה האזרחית של טיפול במעברות, כי אין גוף אחר מלבדו. זאת על אף הצורך שלו להתמודד עם מסתננים פלסטינים ואמצעיו הדלים. ואכן, חיל ההנדסה ידע לפרוץ דרך בבוץ, כדי להביא אספקת מזון למעברות, ולפעמים הצבא אף הצניח לחם מהאוויר. כדי להיטיב עם המעברות, שולמית הראבן דרשה לקיים פגישות עם הגורמים האזרחיים האחראים על שכונות המצוקה האלה – אבל פקידים מהסוכנות היהודית (האחראית על התשתיות) ומשרד החינוך (האחראי על גני ילדים ובתי ספר), נמנעו ליצור איתה קשר או גררו רגלים.

לאחר פניותיה באמצעות קצין חינוך ראשי לרמטכ"ל  ופניית הרמטכ"ל לשר החינוך – ראש אגף החינוך הגיע לבאר-יעקב. ביקורו הודלף מראש ולכן פמלייתו, בליווי המחברת, מצאה מעברה נקייה ובית ספר בלי אף באסטה (תושבי המעברות נהגו להשתמש במבנה בית הספר להקמת שוק מאולתר). ראש אגף החינוך שאל בתמיהה את קצינת המעברות על מה היא מתלוננת, והיא הציעה לערוך ביקור פתע במעברה הסמוכה. ואז, "אנחנו מגיעים ומוצאים באסטות תפוזים במסדרון [בית ספר], צריף בית הספר מזוהם, השוק סואן...נציגי משרד החינוך נראו כאילו קיבלו מכה בראש. בו במקום החליטו שיהיו עוד ביקורי פתע" (עמ' 100).

המחברת פנתה לתנועה הקיבוצית שתעזור, זו סירבה לקלוט אנשים ממעברות, אבל תרמה נעליים ממחסן הילדים. במעברה היו הורים שמכרו את הנעליים האלה, "ולא מפני שהיו רעבים. איש לא היה רעב במעברות", הייתה אספקה שוטפת (עמ' 100). נעליים נמכרו עבור סיגריות, קלפים ושוק שחור.

לא זכורים למחברת מקרים רבים של התנגשות תרבותית בין הצבא לבין תושבי המעברות.  זכור לה מקרה אחד בו החיילות התנדבו בלילה לתפור מכפלות לשמלות של בנות המעברה, כדי  שהשמלות לא תגוללנה בבוץ ותסחוב בוץ כבד על השמלות. "בבוקר לבשו הילדות את השמלות שקוצרו וקיבלו מכות מהאבות שהן זונות, הן והחיילות יחד. אז  אולי הייתה כאן אי-הבנה, אבל בוודאי שלא מתוך התנשאות ולא מתוך זדון" (עמ' 102). היתקלויות מצערות הופיעו בתקופה שצה"ל סיים את רוב טיפולו במעברות, שכעת הוגבל לשליחת מורות חיילות. אבל בתקופה הזו המחברת כבר סיימה את שירותה הצבאי.

בעבודתה בתחום המעברות פעלה שולמית הראבן במתכון "הראש הגדול", לפי מיטב המורשת של מלחמת העצמאות, בה לא היו פקודות ברורות, ומפקדים לא היססו לחרוג מסמכויות ולאלתר. מתוך דוחות אותה התקופה ברור כי הצבא היה הגוף היעיל ביותר מכל יתר המוסדות שטיפלו במעברות, וכי תושבי המעברות לא רצו שהצבא יסיים את פעילותו בהן. שולמית הראבן חזרה לעבודה ברדיו וערכה כתבה על המצב במעברות. הממונה על התוכנית צנזר את הכתבה, כדי שאנשים לא יידעו עד כמה המצב שחור.

מחבל [נתפרסם ב-1996]

המחבל מוחמד אבו-נאצר נולד במחנה הפליטים ג'יבליה שברצועת עזה. הוא גדל בתנאי עוני קשים, ספג ריחות ביוב מ"ביצת השופכין הגדולה שבלב ג'יבליה" (עמ' 116). מוצא משפחתו היה מהיישוב הערבי מַסְמִיָה, אשר תושביו נמלטו לרצועת עזה במלחמת העצמאות ב-1948. כוונתם הייתה לברוח עד יעבור הזעם, אבל לאחר המלחמה לא הותר להם לחזור. אביו נהרג על ידי ישראלים בנסיבות לא ברורות, ואימו חינכה את ילדיה לנקום. בגיל 17  [כנראה בסביבות שנת 1972] הצטרף מוחמד ל"חזית העממית לשחרור פלסטין" בראשות ג'ורג' חבש והטיל רימון על טרמפיאדה בכביש יריחו. פעולה זו גרמה לפצועים "לא מעטים", ללא הרוגים. בתמורה לפיגוע, ארגונו הפלסטיני הבטיח לו שהוא יהפוך לגיבור, אדם גדול, יעריצו אותו, יתנו לו כסף ויתמכו במשפחתו. לאחר ביצוע הפיגוע, נתפס מוחמד על ידי הצבא ונידון ל-20 שנות מאסר, אך שוחרר כעבור 13 שנה [במאי 1985] , בעקבות "עסקת [אחמד] ג'יבריל". [בעסקה זו שוחררו שלושה חיילים ישראלים בתמורה ל-1,151 אסירים ועצירים ביטחוניים.] בשובו מהכלא לג'יבליה היה מוחמד בן 30 ומצא מציאות איומה. הארגון שאליו השתייך זנח אותו, הבחורה שאהב לפני שנכנס לכלא נישאה לאחר וכעת גרה קרוב לביתו, האנשים סביבו היו חומרניים, דאגו לעצמם ולא העריכו את 13 שנות ההקרבה שלו בכלא. אימו עזרה לו למצוא אישה איתה התחתן ולזוג נולדו שלושה ילדים. מוחמד התקשה להתפרנס, אשתו התמוטטה ונזקקה לטיפול פסיכיאטרי, וכך נוצר קשר בין מוחמד לפסיכיאטר עזתי, ד"ר איאד אל-סרג'. למוחמד היה דימוי שלילי ביותר על יהודים, אותם הכיר כסוהרים וחיילים שדיכאו והשפילו אותו ואת עמו. לאור זאת רצה להצטרף לארגונו של ג'יבריל ["החזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית"], אשר בזכותו שוחרר. ד"ר איאד, אשר עזר למוחמד והפך בעיניו למעין דמות אב, שכנע אותו כי במקום להמשיך בפעילות הרסנית עליו לעשות משהו קונסטרוקטיבי, כמו ללמוד, וגם לשנות את תדמיתו על יהודים. "אתה לא מכיר יהודים, היה הרופא אומר לו, תפגוש יהודים. זה לא האויב שבראש שלך. זה משהו אחר" (עמ' 121). על מנת לאפשר  למוחמד להכיר יהודים, הגיע ד"ר איאד – "ידיד ותיק" של שולמית הראבן – יחד עם מוחמד לביקור בביתה.

בזמן הביקור, "היו אלה החודשים הראשונים של האינתיפאדה" [הראשונה שהחלה ב-9 בדצמבר 1987] (עמ' 114). המְחברת רצתה להכיר את האירועים מקרוב ולדווח עליהם בעיתון. למען מטרה זו, לפי עצתו של הפסיכיאטר, הסיע מוחמד את המחברת במשך שלושה ימים לביקורים במחנות פליטים ברצועת עזה. נוכחותו של מוחמד פתחה לפניה את כל הדלתות: הייתה לה "שיחה קשה עם סופר בתוך ג'יבליה" [אין פירוט] (עמ' 115),  עם צעירים ועם חבורת נשים –  ועם ילדי אבנים, שכמעט לא יידו אותן על המכונית, עד שמוחמד עשה להם סימן מוסכם בפנסים והם התנצלו. מוחמד בעצמו "כבר לא כל-כך האמין באינתיפאדה, כפתרון". באחד משלושת הימים הפגיש מוחמד את המְחברת עם כמה מהחברים שלו "ולכולם היו מחשבות על שלום – אולי תמימות, אולי בלתי מעשיות" (עמ' 120) [אין פירוט].  בתום שלושה ימים וחצי יום  לביקורה הוטל עוצר על עזה, שעמד להתחיל בשעות הערב. המחברת טלפנה לירושלים והזמינה מונית שתיקח אותה במחסום ארז. "מוחמד נעלב עד עמקי נשמתו. כל כך הרבה זמן בילינו יחד, אמר, ואת לא רוצה שאחזיר אותך לירושלים. אַת אִמי...לא ייתכן שתיסעי עם נהג זר בטקסי" (עמ' 121). המחברת הסבירה לו כי הוא לא יספיק לחזור לעזה עד שהעוצר ייכנס לתוקף. מוחמד נפרד ממנה כשדמעות בעיניו, ולא נחה דעתו עד שבדק כי הנהג הירושלמי הוא בסדר. לימים סיפר למחברת ד"ר איאד כי לאחר שהכתבה שלה על ביקורה בעזה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות", מוחמד היה מאושר, תרגם אותה לכל מי שרצה לשמוע והיה בגאווה ילדותית שכתבו עליו.

לרעייתו האנגליה של ד"ר איאד היה קשה להישאר בעזה ולגדל בה את ילדיהם, והיא חזרה לאנגליה. לבעלה לא קל היה להמשיך לחיות בגפו ונסע בעקבות אשתו. לאחר 18 חודשים חזר לעזה, כי הרגיש ששם זקוקים לו – אבל היה זה מאוחר מדי כדי להציל את מוחמד. מוחמד, שנותר ללא דמותו האבהית והסמכותית של הרופא, הידרדר בהדרגה שוב לטרור. באחד הימים הוא ניסה לרצוח בגרזן נהג משאית יהודי בתחנת דלק בדרום הארץ, ופצע אותו קשה – "ובנקודה הזאת כבר אסור...לסלוח" (עמ' 123). כוחות הביטחון הבחינו בו ליד בית החולים שיפא בהיותו חמוש וירו בו למוות...לא מצאתי בתוכי רחמים, רק ידיעה עצובה שיכול היה להיות גם אחרת" (עמ' 123). המחבל היה בן 34-33 במותו. בהמשך, אחד מאנשי הביטחון אמר למחברת שאכן האיש היה מורכב מאוד וחלה בו הידרדרות פתאומית. "לסיפור הזה אין מוסר השכל" (עמ' 124). מוחמד לא היה פסיכופת, לא קנאי ולא דתי. כשאין נורמות,  הקו המפריד בין טוב לרע הוא לעתים כחוט השערה.

הערות שלי

שולמית הראבן נמנעת לפרט את תוכן "השיחה הקשה" שהייתה לה עם סופר פלסטיני, וגם לא את המחשבות "התמימות", "אולי בלתי מעשיות" של מוחמד וחבריו על שלום. סביר להניח כי המְחברת, בתור פעילה בתנועת "שלום עכשיו", העדיפה להסתיר את דחייתם העקרונית העמוקה של הפלסטינים את זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית. בהתאם לעמדה העקרונית הזו, הקיצונים במחנה הפלסטיני דגלו במלחמת חורמה נגד ישראל, בעוד המתונים שבמתונים שבפלסטינים, הסכימו לפתרון בנוסח דרום אפריקה: הישארות חלק מהיהודים בתור מיעוט במדינה פלסטינית.

עדוּת [נתפרסם ב-1987]

ביום שני [7.2.1983]  מסרה ועדת כַּהַן  את ממצאיה לידי ראש הממשלה מנחם בגין. [מדובר בוועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן. הוועדה הוקמה בנובמבר 1982 לחקור את הטבח שבוצע במחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה בביירות על ידי כוחות הפלנגות הנוצריים בספטמבר 1982. כניסת הכוחות האלה נעשתה בחסות צה"ל, שכיתרו את מחנות הפליטים.]  למחרת מסירת המסקנות, הודיע [שר הביטחון]  אריאל שרון שהוא מסרב לקבל את מסקנות הוועדה החלות עליו להתפטר. עד ליום חמישי [10.2.1983] היססה הממשלה ולא הודיעה שהיא מקבלת את הדו"ח של ועדת כהן ואת מסקנותיה. ביום חמישי [10.2.1983] יצאה הפגנה [בהשתתפות כ-2,500 אנשים]  לכיוון משרד ראש הממשלה [בעת שהממשלה דנה במסקנות הוועדה],  כדי לדרוש מהממשלה לקבל את מסקנות הוועדה ולפטר את שרון. זו הייתה הפגנה למען קיומו של משטר דמוקרטי.  שולמית הראבן השתתפה בהפגנה הזו ונאמה בה. בנאומה אמרה כי "הממשלה  אינה גדולה מן החוק; ששר הביטחון שמתחמק מאחריות, לא יוכל לדרוש אחריות מאף קצין ומאף חייל במערכת; שהממשלה שלא תכיר בעליונות המשפט, לא תוכל לדרוש את קיום החוק מאזרחיה" (עמ' 131).

המְחברת מתארת בפירוט את האלימות הקשה של המון משולהב מתומכי הממשלה נגד המפגינים לאורך כל מסע ההפגנה. האלימות התבטאה  לא רק בקללות, אלא גם יריקות, מכות ובעיטות, וזריקת אבנים על המפגינים. שולמית הראבן בעצמה חבטה בעיטה בגופה, במקום בו לפני 35 שנה, בתור חובשת ב"הגנה" טיפלה בפצועים. "אין בי כעס, רק תהיה גדולה ועצובה: לשם כך נלחמנו על המדינה?" (עמ' 128). במהלך ההפגנה הספיקה המְחברת לראות את אֶמיל [גרינצוויג], "שספג הרבה מאוד מכות בעת המצעד. הוא חזר רק השבוע מהמילואים כקצין צנחנים בלבנון" (עמ' 131).  היה זה 9-8 דקות לפני שנרצח אמיל על ידי רימון צה"לי שהושלך על המפגינים על ידי אחד הפורעים. מעשי הבריונות נמשכו גם בין כותלי בין החולים: זו הופנתה כלפי המפגינים שפינו פצועים מהרימון.

הפורעים במפגינים, מלבד קריאות בגין, בגין, ואריק מלך ישראל, כינו את המפגינים אשכנזים, בתור גידוף.  אשכנזי צעקו המסיתים גם על עדי לוי, תימני, אשר שכב פצוע מאותו הרימון. שולמית הראבן דוחה את הטענות כי זו הייתה הפגנה אשכנזית וחילונית. היו בה גם אנשי השכונות וגם חברי "נתיבות שלום" שרובם בני ישיבות. בניגוד לקריאות תומכי אש"ף שהושמעו כלפי המפגינים, רבים מהם, בדומה לאמיל, היו חיילים קרביים שנלחמו נגד הארגון הזה. שולמית הראבן סבורה כי הפורעים לא היו סתם אנשי שוליים – "מישהו ארגן אותם" (עמ' 128). היא מותחת ביקורת על בגין, אשר מפאת הססנותו לקבל את מסקנות הוועדה, הותיר את ההכרעה לתומכיו ברחוב, ולמעשה נתן רוח גבית למעשי האלימות נגד המפגינים. אסור היה עליו להסס בנושא קבלת מסקנות הוועדה במשך שלושה ימים, ואף לא במשך שעה, אלא לקבלן מייד.

[ב-10.2.1983 (לאחר שבישיבת הממשלה כבר נודע על רצח גרינצוויג) קיבלה הממשלה את הצעתו של בגין לקבל את מסקנות ועדת כהן. ראש הממשלה טען, שעם כל הכאב יש לקבל את המסקנות, בגלל המעמד המיוחד של ועדת חקירה ממלכתית, שהמלצותיה כמוהן כפסק דין חלוט.]

הערות שלי

בפרספקטיבה היסטורית, ההפגנה לקבלת מסקנות ועדת חקירה הממלכתית ולמען הדמוקרטיה בפברואר 1983, דמתה להפגנות רחבות היקף שהתקיימו בישראל החל מינואר 2023 למען השמירה על מעמדו העצמאי של בית המשפט העליון וההגנה על הדמוקרטיה. לפי הערכתי האינטואיטיבית, רוב המפגינים בהפגנה בפברואר ב-1983 (כמו בהפגנה ב-25 בספטמבר  1982  למען הקמת ועדת חקירה  ממלכתית והתפטרותם של בגין ושרון) היו אשכנזים, בעוד רוב הפורעים במפגינים היו מעדות המזרח. בכל מקרה, שיעור המזרחים בקרב המפגינים היה נמוך באופן משמעותי משיעורם באוכלוסייה – וההפך לגבי שיעורם בקרב הפורעים. לדעתי, שולמית הראבן מנסה לטשטש את המציאות הזו, תוך החלפת הרצוי במצוי. מצב דומה מבחינת ההרכב העדתי בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית ולמען הדמוקרטיה, לעומת המפגינים למען הרפורמה המשפטית של הממשלה, ניכר גם בהפגנות בשנת 2023.  לשנאה העזה של חלק מתומכי הממשלה ב-1983 וב-2023, כלפי מפגינים נגד הממשלה, היה גם גורם גזעני מובהק, שמצא ביטויו בהתבטאויות בנוסח חבָל שלא הרגו את כולכם בשואה.

בשוֹנה מ-1983, ב-2023 לא ניכרה נכונות אמיתית מצד הממשלה לוותר על תוכניותיה ל"רפורמה משפטית". קשיחות זו מצד הממשלה [בלי להתחשב בהשלכות הביטחוניות של הקרע בעם] שיקפה את השינויים הדמוגרפיים בארץ לטובת המחנה הדתי חרדי, הדתי לאומי והימין – שינויים  שהתבטאו בהרכב הממשלה – בנוסף לעמידתו בראשות הממשלה של אדם הנאשם בפלילים. הממשלה ויתרה, ולוּ זמנית, על תוכניתה לבצע הפיכה משטרית, רק בעקבות מתקפת ארגוני הטרור מעזה על מדינת ישראל ב-7 באוקטובר 2023.

לא שאלו את החובשים [נתפרסם לראשונה ב-1996]

שולמית הראבן נוקטת עמדה מאוזנת ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לדבריה, "מי שמדבר  אך ורק על המצוקה הישראלית משקר בדיוק באותה מידה כמי שמדבר אך-ורק על המצוקה הפלסטינית" הדרך לפיוס היא לצייר תמונת מצב שמתמקדת במצוקת שני הצדדים – מצוקה אותה רואים החובשים. "להבין שגופות של חברים שמוחזרות ואברי המין הכרותים בפיהן[4], הן מצוקה נוראה; כמו שהפעוט שהוגלה מכפרו והתמוטט מצמא ומעייפות, כשאימו תולשת שערותיה כי אין לה לאן ללכת, והיא צועקת 'בידנאד נההג'ר' (לא רוצים להגר) – וגם היא מצוקה נוראה" (עמ' 138)...לשקול זה מול זה את הפחד מפני כיליון פיסי, שחיטה ואונס המוני, מול הפחד מפני עקירה מאדמה ומבית, פליטות, כיליון ואובדן זהות" (139). יש לארגן מפגש בין יהודים לערבים במסגרות לא גדולות, בהם כל צד יספר בכנות את מצוקותיו ופחדיו. "אנשים שהכירו אלה במצוקותיהם של אלה הם אנשים המסוגלים לעשות שלום" (עמ' 139). שתי החברות, היהודית והפלסטינית, אינן זקוקות לחיטוט נוסף בעבר ולא לבדיקה נוספת של המסמכים – אלא למרפא. "ומי שלא בא להביא את המרפא, לתרום להחלמה, לחבוש, להגיע אל המשותף – מוטב לו בימים אלה שלא ירים את קולו" (עמ' 140).

הערות שלי

התמונה המאוזנת של שני הצדדים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אותה מציגה המְחברת, אינה תואמת את המציאות. "הפליטים" הפלסטינים המתגוררים ברצועת עזה ובגדה המערבית, אינם למעשה פליטים: הם נותרו באדמת פלסטין. חלק אחר מהפליטים הפלסטינים הערבים נקלט ב"מדינת אחות ערבית" (בלשונם של הערבים) זו או  אחרת,  מתוך למעלה מ-20 מדינות ערביות. לעומת זאת, ליהודים ישנה רק מולדת אחת. עוד חשוב לזכור כי בעיית הפליטות מקורה בכך שלאחר החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 בדבר הקמת שתי מדינות, יהודית ופלסטינית, פתח היישוב הערבי בארץ ישראל במלחמת חורמה להשמדת היהודים בה, ורוּבה של האוכלוסייה הפלסטינית נותרה דבקה בהתנגדותה לעצם קיומה של מדינה יהודית עד עצם היום הזה. בגישה מאוזנת לסבל שני העמים חשוב לציין כי  בכל מקום שנכבש על ידי הצד הערבי במלחמת העצמאות ב-1948, ובראש וראשונה העיר העתיקה של ירושלים, בוצע טיהור אתני מושלם נגד יהודים. כמו כן, בעקבות הקמת מדינת ישראל, מאות אלפי יהודים נאלצו לעזוב את מדינות ערב, אשר רובן נותרו כמעט ללא יהודים. זאת ועוד, השואה  היהודית וסכנת ההשמדה בפניה ניצבו, ועדיין ניצבים, היהודים בארץ ישראל הן זוועות חמורות יותר מאשר גירוש וה"נַכְּבָּה" הפלסטינית.

נכון כי אחת הדרכים לקדם הסדר שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני  היא כאשר כל צד בסכסוך יכיר בסבלו של הצד האחר – ואולם אין זה תנאי מספיק. התנאי ההכרחי להסכם שלום בר קיימא לסכסוך הזה הוא הכרת הצד הפלסטיני בצורה ברורה בזכותו של העם היהודי להקים מדינה יהודית בחלק מאדמת ארץ ישראל (פלסטין) שבין נהר הירדן לים התיכון. להכרה כזו אף המתונים שבמתונים בהנהגת העם הפלסטיני וברוב העם הפלסטיני אינם מסכימים – ומכך המְחברת בוחרת להתעלם. 

שולמית הראבן, בתור פעילה בארגון "שלום עכשיו", לאור שאיפתה הכנה והעזה לשלום, העדיפה להתעלם מן המכשול להשגתו בצד הפלסטיני לאורך שנות הסכסוך. לעומת זאת, בתקופה המקבילה, רוב רובו של העם היהודי היה מוכן, ועדיין מוכן, לוותר על חלק משטחי מולדת למען שלום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1] פורת, דינה. הנהגה במילכוד: היישוב נוכח השואה 1945-1942 (תל אביב: עם עובד, 1986).

 

[2] לואיס, ברנרד. משבר האיסלאם: ממלחמה מקודשת לטרור רצחני (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2006), עמ' 57.

[3] סומך, ששון. ימים הזויים: קורות חיים 2000-1951 (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008).

[4] אצל  יורם קניוק, אשר השתתף במלחמת העצמאות ב-1948, מופיע התיאור הבא: באחד הכפרים הערביים (בית יובה) נמצא חייל יהודי "תלוי על עץ, חתוך לחתיכות קשורות בחבלים, והזין שלו תקוע בפיו" [מזכיר אירועי 7 באוקטובר 2023].

יורם קניוק, . תש"ח (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2010), עמ' 113.