מלסגוב, בשיר. כוח דיפלומטי מיוחד: חיי יומיום בעיראק (2012) . 92 עמ'.
Мальсагов,
Башир. Дипломатический спецназ:
Иракские будни (Библос консалтинг 2012).[רוסית]
הסיכום נעשה מנוסח הספר באתר libking.ru
בשיר מלסגוב (Bashir Malsagov)
נולד ב-1944 בבריה"מ ברפובליקה
האוטונומית צ'צ'ניה-אִינְגוּשֶטְיָה. ב-1968 סיים לימודיו במכון הממלכתי ליחסים
בינלאומיים של מוסקבה, המסונף למשרד החוץ הסובייטי. מחקרו האקדמי, שהושלם ב-1971, עסק באידיאולוגיה ובמדיניות של
מפלגת הבעת', אשר שלטה באותה התקופה בעיראק (ב-1963 ושוב החל מ-1968) ובסוריה (החל
מ-1963). המחבר הוא דיפלומט מקצועי אשר שירת בשגרירויות של ארצו בלוב, מצרים וסוריה.
ספרו מבוסס על רשימות קצרות אותן כתב מדי יום, בתקופת שירותו בעיראק, בפברואר 2004-
יוני 2005. הסיכום משקף את גרסת מלסגוב, כולל דעותיו והשערותיו. ביטויים, כמו
לטענת המחבר, נועדו להדגשה בלבד. הוספתי לסיכום הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק
ביקורתי בסופו.
המינוי
לקונסול וליועץ בכיר בשגרירות בעיראק וראשית כהונתו
לאחר שהמנהל בעניינים קונסולריים בעיראק
ביקש לסיים את תפקידו לפני המועד, נוצרה משרה פנויה בשגרירות בבגדאד. מלסגוב הסכים
להישלח לבגדאד, אבל בתנאי שימלא תפקיד של יועץ בכיר, נוסף לקונסול. המחבר כבר כיהן
כיועץ בכיר במשרד החוץ במוסקבה, אך משרה פנויה כזו לא הייתה קיימת בשגרירות
בבגדאד. לנוכח הנסיבות המיוחדות של פעילות השגרירות הרוסית בבגדאד, בקשתו להישלח
כיועץ בכיר אושרה תוך פרק זמן קצר. [משתמע כי דיפלומטים רוסים לא נלהבו לשרת
בעיראק באותה התקופה מפאת המצב הביטחוני הרעוע.] מלסגוב, אשר התקרב מטעמי גיל
לסיום עבודתו במשרד החוץ, הסכים להישלח לעיראק, רק לאחר ששקל את ההצעה זמן מה. זו
הייתה שליחותו הראשונה בעיראק. מסיבות ביטחוניות הדיפלומטים הרוסים בעיראק שהו ללא
משפחותיהם. עם זאת "כולנו שיערנו" כי המצב הזה
לא יימשך זמן רב וכי האמריקאים ובעלי בריתם, "כך היה נדמה לנו", ימסרו את השלטון לנציגים הנבחרים של העם
העיראקי, יעזבו את עיראק והחיים בארץ זו יחזרו להיות נורמליים (עמ' 4). המחבר
הגיע לעיראק ב-21 בפברואר 2004. את דרכו עשה מנקודת המעבר בגבול סוריה-עיראק,
בשיירה של שלוש מכוניות שכללה מאבטחים. עצם נוכחותם של מאבטחים חמושים הרתיעה
ניסיון לשדוד את אנשי השיירה בדרך.
לאור קשריה הרחבים של בריה"מ עם
עיראק מאז 1958, מלסגוב ציפה כי מִבנה השגרירות בעיראק ישקף את מעמדה ההיסטורי של
מוסקבה בארץ זו. לאכזבתו, היה מזה מבנה בן ארבע קומות, אשר בעבר שימש מחלקת יולדות
של בית חולים. המבנה הוחכר לשגרירות לשימוש זמני – עד לחכירת וילה ראויה או קניית
קרקע לבניית מעון הראוי למעמדה של בריה"מ. ואולם מסיבות לא ברורות, ייתכן
כתוצאה מאי הסכמה בין שתי המדינות, השגרירות נותרה באותו המבנה ואת חוזה החכירה
היו מאריכים כל פעם מחדש.
תנאי השירות בעיראק היו קשים. המחבר
התגורר בדירת חדר צנועה, וכמו יתר אנשי השגרירות, ללא משפחותיהם, שנותרו ברוסיה
מטעמי ביטחון. מאותה הסיבה הסגל הדיפלומטי מיעט לצאת מתחומי המתחם של השגרירות ולא
ניתן היה לבלות בצורה תרבותית, כמו הליכה להצגות תיאטרון או קונצרטים. בשגרירות,
ברוב שעות היום עבד גנרטור ברעש מחריש אוזניים, מפאת הפסקות תכופות ברשת החשמל המקומית. היו גם הפסקות באספקת מים.
התנאים הסניטריים בבניין השגרירות היו איומים. מקומות ללא יכולת גישה אליהם הפכו
למשכן לחולדות. אלה השמיעו קולות שהפריעו להתרכז בעבודה, נוסף לריח הרע שנדף מהם. בשגרירות היו 6 אנשי ביטחון רוסים
חמושים (אחר כך מספרם עלה ל-9), אשר היו גם מלווים את הדיפלומטים הרוסים בעת
יציאתם מהשגרירות. לפעמים, רכבי "האמר" משוריינים של הצבא האמריקאי
אבטחו את כלי הרכב הרוסיים. אנשי
השגרירות, אשר הזדמן להם לצאת לאחת המדינות השכנות לעיראק, כמו סוריה או ירדן,
הרגישו כאילו יצאו מגיהינום לגן עדן: אפשר היה לטייל בשלווה ברחוב ולשבת בבית קפה – ללא יריות ופיצוצים וללא מתח
מתמיד.
מאז מאי 2003 שלטה בעיראק
"הרשות הזמנית של הקואליציה"
(Coalition
Provisional Authority), [כלומר שלטון כיבוש של מדינות הקואליציה], אשר הייתה כפופה למושל האמריקאי פול ברמר (Paul Bremer). עמדת שלטון הכיבוש האמריקאי הייתה כי כל עוד לא הוקמה ממשלה עיראקית,
לא יינתן אישור לקיום שגרירויות זרות בבגדאד, אלא למשרדי קישור – ומשרד קישור היה
גם מעמדה של השגרירות הרוסית.
ביולי 2003 הוקמה "מועצת
ממשל זמנית" אשר הורכבה מ-25 חברים וכללה פוליטיקאים עיראקים בולטים, אך
ללא סמכויות ממשיות. יש לציין כי מאז השלטון העותומאני בעיראק ועד להדחתו של סדאם
חוסיין באפריל 2003, עמדות השלטון בארץ זו היו בידי הסונים – על אף שהסונים היוו
רק כ-35% מהאוכלוסייה, בעוד השיעים 65-60% [מהאוכלוסייה הערבית של עיראק.
הסטטיסטיקה הזו אינה כוללת את הכורדים שמהווים כ-20% מהאוכלוסייה של עיראק ורובם
סונים.] לעומתם, השיעים והכורדים סבלו מדיכוי, ולכן תלו תקוות בכובשים האמריקאים. הרכבה
של "מועצת ממשל זמנית" לכאורה נועד לתקן עיוות זה – ואולם בפועל הרכבה
נטה לטובת השיעים והכורדים. התעלמותם של האמריקאים מהמסורת ארוכת השנים של
דומיננטיות ערבית-סונית בעיראק הייתה בעוכריהם והביאה לטרור סוני נגד השיעים, אשר
במהרה הופנה נגד הכיבוש האמריקאי. במקביל למעשי טרור, התקוממות נגד הכיבוש ואובדן
שליטה, נפוצו מעשי שוד.
במחצית השנייה של 2003 הדיפלומטים
הרוסים כוננו קשרי עבודה ולפעמים יחסי אמון עם חברי "מועצת ממשל זמנית".
הממונה הזמני על ענייני רוסיה בעיראק, אלכסנדר קינשצ'אק (Kinshchak), יצר קשר עם חבר במעוצה הזו, הושיאר זיבארי (Hoshyar Zebari), נציג מטעם הכורדים אשר עתיד למלא תפקיד שר
החוץ. ב-8 במארס 2004, יחד עם קינשצ'אק, נסע המחבר לפגישה הרשמית הראשונה עם מנהל
מחלקת אירופה במשרד החוץ העיראקי ועם סגנו
בענייני רוסיה. הצד העיראקי קיבל את נציגי רוסיה בחמימות וביקש לא לייחס חשיבות
מיוחדת לכך שהנציגות הרוסית לא קיבלה מעמד של שגרירות, בהוסיפו כי בסוף יוני 2004
השלטון במדינה יעבור לעיראקים והנציגות שוב תיקרא שגרירות.
הקמת קשרים עם מנהיגי האופוזיציה,
מארס-מאי 2004
הואיל ולשגרירות כבר היו קשרים
רחבים עם נציגי ארגונים שיעים וכורדים, המחבר החליט לרכז את מאמציו בתחום הסונים.
במועצת ממשל זמנית נכללו נציגים סונים, אשר התנגדו למשטרו של סדאם חוסיין, בהם
נָסִיר צַ'אדַרְצ'י (نصير جادرجي). אבל העדה הסונית, ככלל, לא
הכירה בסמכויות המועצה הזו ודרשה הפסקת משטר הכיבוש. זמן קצר לפני בואו של המחבר
לבגדאד, בעיראק הוקמה "מועצת חכמי הדת האסלאמיים", בה נכללו אישים
סונים סמכותיים ואימאמים של המסגדים
הגדולים, אשר התנגדו לשיתוף פעולה עם משטר הכיבוש. מלסגוב נסע למקום מושבה של
המועצה הזו במסגד אֻם אל-קֻרא (أم القرى)
בבגדאד. בהגיעו, הציג המחבר את עצמו כקונסול של רוסיה שלא מכבר הגיע לעיראק, וכעבור
זמן קצר זכה להתקבל אצל המזכיר הכללי של "מועצת חכמי
הדת האסלאמיים" השייח' חַַארִת' אַ(ל)-דַארִי (حارث الضاري) [2015-1941]. המחבר אמר לו כי הוא הגיע לעיראק כדי לכונן קשרי
ידידות עם ארגונו המייצג את האינטרסים של הסונים, אשר "מייצגים את הרגשות
האמיתיים של כל העם העיראקי הרב עדתי" (עמ' 9 ). הוא הוסיף כי מייד לאחר סיום
המלחמה ב-2003 חברות רוסיות חזרו לעיראק כדי להמשיך לעבוד על פרויקטים ולהעניק סיוע בשיקום הכלכלה. דארי שאל האם
פירוש הדבר כי רוסיה תהיה מוכנה לשתף פעולה עם הכובשים, כיוון שכעת הם קובעים
הכול. המחבר השיב כי רוסיה יוצאת מההנחה, שאם לא היום, הרי מחר העם העיראקי יהיה
אדון לגורלו וכי שיתוף הפעולה האסטרטגי של רוסיה מכוון כלפי העם, ולא כלפי
הזמניים. לאחר חילופי הדברים האלה, האווירה נעשתה שוחרת ידידות, ובמידה מסוימת
מעוררת אמון.
דארי מצדו טען כי אותם הסונים שהצטרפו
למועצת ממשל זמנית, אינם מייצגים את העדה הסונית, אלא את עצמם בלבד והם משתפי
פעולה עם הכיבוש. לדבריו, האמריקאים מנסים ליצור מצב בו הסונים, אשר שלטו בעבר, לא
ימלאו תפקיד חשוב בהתפתחותה של עיראק בהווה ובעתיד. דארי הביע תקווה כי רוסיה בשום
צורה לא תשתתף במשטר הכיבוש ולא תתמוך בשום פעולות והחלטות אנטי עיראקיות.
"אזי נוכל לשמור ולהעמיק את הקשרים ההיסטוריים של ידידות ושיתוף פעולה בין
העמים שלנו", סיכם (עמ' 10). המחבר הגיע למסקנה כי לקיום קשרים עם הארגון של
דארי חשיבות רבה, וקינשצ'אק תמך בהערכתו הזו.
מלסגוב מדווח באהדה רבה על פעילות
ההתנגדות של העיראקים נגד "הכובשים" האמריקאים שהלכה וגברה מאז מארס
2004. האמריקאים ניסו לכבוש את העיר פלוג'ה (השוכנת כ-60 ק"מ מערבית לבגדאד),
אחד ממוקדי האוכלוסייה הסונית בהתנגדות לכובשים, אך לא הצליחו. [מודבר ב"קרב
הראשון על פלוג'יה", 4 באפריל-1 במאי 2004. המחבר מתעלם כי קדם לקרב, רציחתם
האכזרית של ארבעה קבלנים צבאיים אמריקאים.]
כל העולם בכלל והעולם הערבי בפרט שתקו –
לנוכח "הזוועות והטבח" שביצעו האמריקאים בניסיונם לכבוש את
פלוג'ה – מלבד רוסיה. ב-8 באפריל 2004 שני בתי המחוקקים של רוסיה – הדוּמָה ומועצת
הפדרציה – פרסמו הודעה משותפת על המצב בעיראק. בהודעה נאמר כי תפקיד המשחרר ממשטר
עריץ אשר נטלו על עצמם כוחות הקואליציה "הפך במהרה בעיני האוכלוסייה של עיראק
לשליחות של כובשים" (עמ' 13). [בעמדתה הרשמית של רוסיה ישנה ביקורת על
מדיניות ארה"ב כלפי עיראק, אך אין גינוי בוטה של מדיניות זו ושימוש בביטוי
טבח – בשונה מעמדתו של מלסגוב. כמו כן,
רוסיה הרשמית הייתה מעוניינת להשתתף יחד עם הקואליציה של המדינות הכובשות, ובראש
וראשונה עם ארה"ב, בקביעת עתידה של עיראק.]
האמריקאים ניסו לגייס נגד המרד
הסוני בעיקרו בפלוג'ה את השיעים. אבל לשיעים קם מנהיג צעיר ונמרץ, מוּקְתַדַא
א(ל)-סַדְר (مقتدى
الصدر), אשר הלך
וצבר פופולאריות בקרב עדתו, יצא נגד הכיבוש האמריקאי והביע סולידריות עם המורדים
בפלוג'ה. גם שלטון הבעת' בנה מראש תוכנית למלחמת פרטיזנים, אם ארה"ב תצליח
לכבוש את עיראק. בראש תנועת ההתנגדות מטעם הבעת', אליה הצטרפו קבוצות שונות, עמד
סגן הנשיא לשעבר של סדאם חוסיין, עִזַת אִִבְּראהים א(ל)-דוּרי. [המחבר אינו מסתיר את אהדתו לכל
הארגונים שנלחמו נגד האמריקאים, בהם מפלגת הבעת'.]
שחרור אזרח רוסי חטוף ב-27 במארס 2004
הגיע לקונסוליה של השגרירות שוטר עיראקי אשר העיד כי ראה במו עיניו כיצד
"כנופיה", לדבריו, חטפה אזרח רוסי והעבירה אותו לקצין אמריקאי, כנראה
איש הסי-איי-אי, אשר הסיע אותו ליעד בלתי ידוע. על סמך המידע הזה נפגש מלסגוב
בדחיפות עם סגן שר הפנים העיראקי, אשר לאחר בירורים אחדים אישר כי האזרח, רוסי
ממוצא צ'צ'ני, אבו גניז'ב (Abo Ganizhev),
נלקח בידי האמריקאים. השגרירות הרוסית דרשה מהשלטון בעיראק ליצור קשר עם
האמריקאים ולשחרר מייד את האזרח ולהתנצל. לבסוף, בשיחת טלפון ב-6 באפריל בין שר
החוץ הרוסי סרגיי לברוב לעמיתו האמריקאי קולין פאוול, השר הרוסי "כנראה"
(לדברי המחבר) הציג את נושא האזרח החטוף בצורה כה נמרצת, עד שלמחרת ב-7 באפריל הוא
שוחרר. גניז'ב נעזב בפרוור של בגדאד לאחר שהובא לשם בעיניים קשורות, משם לקח מונית
והגיע לביתו ואחר כך לשגרירות.
בשגרירות סיפר כי האנשים שעצרו
אותו האשימו אותו שהוא סוכן של השירותים המיוחדים של רוסיה. לאחר מכן הוא הועבר
לחוקר אמריקאי אשר שאל אם יש לו קשרים עם קבוצות אנטי אמריקאיות ועם נציגי המשטר
שמוגר, ואת מי הוא מכיר בבגדאד. [משתמע] כי האזרח התחמק ממתן תשובות בקשר לשאלות
שעניינו את האמריקאי. אחר כך הוא הובל לכלא, בו אולץ לעמוד ליד קיר כשראשו מכוסה
בשק וידיו קשורות לאחור. לא הרשו לו לישון והיה עליו לעמוד שעה ולשבת שעה
לסירוגין. העינויים נמשכו עד לשחרורו. בהתאם לרצונו ולהמלצת המחבר, לאחר התקרית
עזב גניז'ב את עיראק. [האירוע מצביע על כך שלא יאוחר מתחילת 2004 ניסה המודיעין
הרוסי ליצור קשרים חשאיים עם מתנגדי המשטר והכיבוש האמריקאי בעיראק, וזאת במקביל
לקשרים הגלויים (או הגלויים למחצה) אותם ניסה ליצור המחבר עם גורמי האופוזיציה.]
ב-8 במאי 2004 נפתחה במלון
"בבל" בבגדאד הוועידה המכוננת
של הכוחות הלאומיים בעיראק. מארגני
הוועידה היו "מועצת חכמי הדת האסלאמיים" בראשות השייח' חַארת' א(ל)-דארי,
יחד עם מנהיג שיעי (ג'וואד אל-חליסי?). בוועידה השתתפו קרוב ל-30 תנועות
וארגונים, בהם "המפלגה האסלאמית של כורדיסטן", מפלגה של אשורים
ותורכמנים, שייח'ים של שבטים ועוד. מלסגוב קיבל הזמנה מדארי להשתתף בוועידה בתור
אורח, "וללא היסוס הגיע למקום בו התקיימה הוועידה" (עמ' 25). בוועידה
נישאו נאומים חריפים בהתנגדותם לאמריקה ולכיבוש. מועצת חכמי הדת האסלאמיים הצליחה
להביא לאישור את כל עמדותיה העקרוניות ביחס לעתידה של עיראק: על האמריקאים ובעלי
בריתם לצאת מעיראק; יש לקבוע מועדים ספציפיים להוצאת כוחות הכיבוש ולאפשר לעיראקים
לקבוע את גורלם בעצמם, ולא לכפות עליהם ממשלת בובות. נוכחותו של מלסגוב באירוע
הקנתה לו הזדמנות להכיר מספר גדול של מנהיגים ונציגים ממפלגות ותנועות שונות מכל
רחבי עיראק. לעומת זאת, על מנת להכיר כל
כך הרבה מנהיגים, במסגרת עבודתו השגרתית הוא היה נזקק לחודשים, כיוון שהוא כמעט
ולא נהג לנסוע מחוץ לבגדאד מטעמי ביטחון, מלבד במקרים יוצאי דופן וגם אז בקרבת
העיר. עם רבים מהם נוצרו אצלו יחסי ידידות. הוועידה לא הצליחה להפוך "לפורום
כלל עיראקי של הכוחות הפטריוטיים", אבל היא הפכה לאחד הארגונים החזקים
הפועלים נגד הכיבוש.
במאי 2004 הגיעו לשגרירות שני רוסים
(א.נ. קוֹסטיוּקוֹב וּ-ו.ו. לימונוב) מצוידים באפודי מגן ונשק. הם סיפרו כי חתמו
על חוזים פרטיים עם חברת האבטחה Erinys
והגיעו לבגדאד ב-8 במאי. הם
עוסקים בשמירה על השלטון הקואליציוני הזמני ב"אזור הירוק" ועל המטה
העיקרי של כוחות ההנדסה האמריקאיים, וכמו כן על משרדי Erinys בבגדאד. ["האזור הירוק" היה האזור המאובטח בקפידה
בבגדאד בו שכנה המפקדה של הרשות הזמנית של הקואליציה וחלק מהשגרירויות הזרות.]
עוד אמרו כי בחרו בעבודה הזו בגלל
משכורת גבוהה, ביטוח נדיב במקרה של מוות, והוצאות ריפוי במקרה של פציעה. הם נרשמו
בקונסוליה, הקונסוליה ושני האזרחים מסרו
באופן הדדי את מספרי טלפון, והוסכם לשמור על קשר. יש לציין כי לפי העיתון
העיראקי א(ל)-זַמַן, מתאריך 5 ביולי 2004, בעיראק באותה התקופה עבדו כ-5,000
מאבטחים מטעם חברות פרטיות זרות, אשר שמרו על עובדי חברות זרות. [ניתן להסיק כי בעיסוקם באופן
פרטי של אזרחים רוסים בשמירה על מתקנים
אמריקאיים בעיראק לא היה עבירה על החוק הרוסי. אפשר גם להניח כי אזרחים כאלה יכלו
לשמש מקור מודיעיני על פעילות האמריקאים בעיראק.]
חטיפות ופינוים של עובדים רוסים,
אפריל -יוני 2004
החל מאפריל 2004 גברו מעשי החטיפה
של אזרחים זרים. בתחילה החטיפות נעשו מצד קבוצות מורדים והתרכזו נגד אזרחי
המדינות החברות בקואליציה שפלשה לעיראק,
כשתביעות החוטפים היו פוליטיות. ואולם בהדרגה חטיפת בני ערובה לצרכי תשלום כופר
הפכה לעסק כלכלי. באפריל היו בעיראק למעלה מ-600 מומחים רוסים שעסקו בעיקר
בפרויקטים להפקת אנרגיה. חלק גדול מהמומחים, 360 במספר, עסקו בבניית תחנת כוח
תרמית באזור יוּסיפִייָה (שוכן דרומית מערבית לבגדאד). הפרויקט הזה היה נתון לירי
מסיבי במארס ותחילת אפריל 2004 על ידי השבטים המקומיים. המצב לא היה רגוע גם
בפרויקטים אחרים בתחום האנרגיה, בהקמתם עבדו מומחים רוסים בפרוורי בגדאד. לנוכח זאת,
במוסקבה התקבלה החלטה בדבר פינוי האזרחים הרוסים. ב-11 באפריל, במחלקה הקונסולרית
של השגרירות, קיים מלסגוב ישיבה עם כל נציגי החברות הרוסיות הפועלות בעיראק. רבים
מהם הצטערו בכנות על שיאלצו להפסיק את עבודתם.
ב-12 באפריל שמונה מומחם רוסים של
חברת Interenergoservis (Интерэнергосервис) נחטפו ממקום מגוריהם
בפרוורי בגדאד. הצד הרוסי פנה מייד למשרד הפנים העיראקי, אך הגורם הזה לא יכול היה
להשיג מידע בנושא. למחרת ב-13 באפריל הגיע מלסגוב לפגישה עם שייח' חארת'
א(ל)-דארי, המזכיר הכללי של מועצת חכמי הדת האסלאמיים, אתו כזכור כבר כונן קשרי ידידות.
המחבר ביקש מהשייח' להפעיל את קשריו כדי
לשחרר את שמונת החטפים הרוסים, וכמו כן לפעול להסרת המצור ולהבטחת מעבר
בטוח למומחים הרוסים, שעסקו בבניית תחנת הכוח התרמית ביוספייה, שהפכו לבני ערובה.
ביתר פירוט, הוא ביקש מדארי, באמצעות נציגיו, להגיע להסכם עם השייח'ים של השבטים
ב"משולש המוות" – אזור סוני בעיקרו דרומית מערבית לבגדאד שכלל את
יוספייה – כדי שהם לא יערימו מכשולים בפני המומחים הרוסים ולא יתקיפו אותם. דארי
טען כי המשימה אינה פשוטה, כיוון שבאזור פועלות לא רק קבוצות של מורדים אלא גם
שודדים. עם זאת הוא הסכים להיענות לבקשתו של המחבר ביחס לפינוי המומחים וכמו כן
הבטיח שיעשה כל מה שניתן לשחרורם המהיר של החטופים.
על מנת להקל על מלסגוב במשימתו
בסוגיית המומחים הרוסים ביוסיפייה, דארי, באמצעות נציגיו, השיג את הסכמת השייח'ים
של "משולש המוות" להגיע לבגדאד לבניין מיניסטריון האנרגיה, כדי להיפגש
עם הקונסול הרוסי. הפגישה התקיימה כבר
ב-13 באפריל בהשתתפותם של 26
שייח'ים של שבטים בעיקר מיוסיפייה וסביבותיה, הנציג האישי של דארי, עלי ג'אבּוּרי
ואישים נוספים, בהם מנהל החברה הרוסית טֶכְנוֹפְּרוֹמְאֶקְסְפּוֹרט (Технопромэкспорт) אשר עבדה על הפרויקט ביוסיפייה, אוֹלֵג שֵייקין (О.А. Шейкин). הצד הרוסי ביקש להסיר את המצור מהפרויקט
ביוסיפייה ולא להערים מכשולים ביציאת המומחים מיוסיפייה לבגדאד. השיחה הייתה קשה.
השייח'ים לכאורה גילו הבנה לבקשת הצד
הרוסי, ועם זאת ביקשו לבטל את פינוי המומחים בנימוק כי לאחר יציאתם, בני שבטיהם
יישארו ללא עבודה. לאחר שלבסוף נענו לבקשת הצד הרוסי, העלו טענה כי שייח'ים חשובים
באזור, אשר לא באו לפגישה, עלולים לתקוף את השיירה הרוסית בצאתה. מלסגוב החליט
לנסוע ליוסיפיה ולהיפגש עם השייח'ים האלה, למרות הסיכון הרב שהיה כרוך בנסיעה.
בנסיעה ליוסיפיה, להבטחת ביטחונו
של מלסגוב, נלוו אליו שני שומרים רוסים, עלי ג'אבורי ואחיינו של דארי, אשר עמד
בראש שירותי הביטחון שלו. במהלך הנסיעה התקשר דארי למלסגוב והודיע לו כי שמונת החטופים הרוסים
שוחררו. בפרויקט ביוסיפייה, לאחר דיון ארוך עם השייח'ים, מלסגוב הצליח לשכנע אותם בכך
שהרוסים חייבים להתפנות בהתאם להוראה שקיבלו ממוסקבה. הוסכם על סידורים לשמירה על
הציוד שיישאר במקום כדי שבנסיבות המתאימות אפשר יהיה להמשיך בפרויקט. הדרישה
האחרונה של השייח'ים הייתה לתת ערבות בכתב, בשם החברה המפעילה את הפרויקט טכנופרומאקספורט,
מאושרת על ידי הקונסול הרוסי, שהמומחים הרוסים יחזרו בקרוב. נציגי החברה בתחילה לא רצו לספק התחייבות כזו,
אבל המחבר הצליח לשכנע אותם כי להתחייבות הזו אין ערך משפטי. על ההתחייבות חתמו שייקין ומנהל הפרויקט
ביוסיפיה. מלסגוב הוסיף בשפה הערבית את אישורו למסמך ואת תוארו, הקונסול של רוסיה
בעיראק ויועץ בכיר של השגרירות. בעקבות
המסמך הזה השייח'ים התחייבו לא רק לא לפגוע בשיירה הרוסית, אלא אף נענו לבקשתו של
מלסגוב ללוות ולאבטח את השיירה עד לבגדאד.
הם גם החליטו להעניק למחבר את התואר שייח' של כבוד של שבטי יוסיפייה,
מַחְמוּדייה ולטיפייה [ערים ב"משולש המוות"].
ב-15 באפריל המיניסטריון למצבי
חירום של רוסיה ארגן שלוש טיסות לבגדאד, והפינוי נעשה בתיאום עם מועצת הממשל הזמני
והאמריקאים. שיירת המכוניות מיוסיפייה לבגדאד לוותה על ידי נציגי הרשות להגנה על
מתקנים של מיניסטריון האנרגיה של עיראק ותחת הגנה של השבטים בליווי השייח'ים, כפי
שהוסכם. השיירה הגיעה בשלום לבגדאד ובאותו היום שלושה מטוסים רוסים החזירו 370
מומחים של טכנופרומאקספורט למוסקבה. ב-16 באפריל אמורים היו להתפנות יתר המומחים,
אך חלק מאנשיה של אותה החברה הרוסית אשר שמונת חבריה נחטפו (Interenergoservis), לא רצו להתפנות ונותרו בעיראק – על אף
שהוסבר להם על הסכנה לחייהם. ב-17 באפריל מלסגוב הגיע למקום מושבו של דארי והודה
לו על עזרתו. למחבר נלווה כתָּב של רשת הטלוויזיה הרוסית NTV НТВ)), אשר ראיין את דארי. השייח' השתלח בכובשים
האמריקאים והביע תמיכה בהתקוממות נגדם. [משתמע כי דארי, בתמורה לפעילותו להבטחת
האזרחים הרוסים, ביקש לרכוש את תמיכתה של רוסיה במאבקה של עיראק נגד האמריקאים.]
תחום האנרגיה ב-5 במאי 2004
קינשצ'אק ומלסגוב נפגשו עם שר החשמל בממשלה הזמנית של עיראק אַיְהַם א(ל)-סַאמַרַאִי (أيهم السامرائي). [האיש פרש ממפלגת הבעת'
ב-1980, בעת שעשה דוקטורט במכון הטכנולוגי של אילינוי בארה"ב, הצטרף
לאופוזיציה למשטרו של סדאם חוסיין והמשיך להתגורר בארה"ב עד למיגור המשטר
הבעת'י.] קינשצ'אק ביקש לברר את מועד ביקורו של השר במוסקבה לפי הזמנת סוכנות
האנרגיה של רוסיה והגיש לו מִזְכר לשיתוף פעולה בתחום החשמל בשפה הערבית, לחתימה
במהלך ביקורו. סאמראי הודה על ההזמנה, אך השיב כי אין באפשרותו לקבוע את מועד ביקורו
כעת, בין היתר כיוון שאינו יודע אם ימשיך לכהן בממשלה העיראקית הזמנית שתקום אחרי
יוני. השר שיבח את עבודתם של המומחים הרוסים בתחום האנרגיה – בניגוד לאמריקאים אשר מפחדים לנסוע לעיראק. הוא הבטיח
למסור ללא מכרז את כל הפרויקטים החדשים לשיקום
מתקנים להפקת חשמל לחברה הרוסית Interenergoservis, אשר נותרה לעבוד בעיראק. יש לציין כי בתקופה הזו עיראק סבלה
מהפסקות חשמל תכופות, ואף ממחסור בנפט, כתוצאה ממעשי חבלה.
המחבר מציין כי קיומו של "חוזה
לשיתוף פעולה וידידות", שנחתם בין
בריה"מ לעיראק באפריל 1972, פורמאלית נותר בתוקף. עד המלחמה ב-2003 לרוסיה
היו יותר מ-1600 חוזים כלכליים עם עיראק בסכום של 8 מיליארד דולר במסגרת התוכנית
ההומניטארית של האו"ם "נפט תמורת מזון". בין הפרויקטים הרוסיים
עליהם נתחמו הסכמים לפני המלחמה, החשוב היה משנת 1997 בראשות חברת Lukoil לפיתוח שדה הנפט "קוּרְנָה
המערבית-2" וחוזה להקמת תחנת כוח תרמית הגדולה ביותר בעיראק ביוסיפייה. החוב
של עיראק לרוסיה ערב המלחמה הסתכם ביותר מ-10 מיליארד דולר.
לדיון בחוב של עיראק לרוסיה,
מלסגוב לפי הוראה מהמרכז נפגש עם מנהל הבנק המרכזי של עיראק פאלח סלמאן (Faleh Salman). לפני העלאת נושא החוב ציין המחבר כי לרוסיה
אין כל קשר לכיבושה של עיראק, אלא ההפך, היא עשתה מרב המאמצים למנוע זאת. עוד אמר
כי רוסיה אינה סבורה שעל עיראק לפרוע את חובה בעתיד הקרוב, וכי עיראק זקוקה לזמן
מסוים כדי להתגבר על תוצאות הכיבוש. רק לאחר מכן הציג מלסגוב את המסמכים עם החוב
של עיראק לרפובליקות לשעבר של בריה"מ מתאריך 1 בינואר 2004 וכמו כן תשלומים
[שיש לבצע?] במהלך 2004 לפירעון החוב. [אין נתונים מספריים כלשהם.] הצד העיראקי
הסכים לקיים פגישות בדרג של מומחים בין שני הצדדים כדי להגיע להסכמה בשאלות
הנוגעות לחוב. סלמאן ביקש להעביר דברי תודה והוקרה מהעם העיראקי לעם הרוסי ולנשיא ולדימיר פוטין על עמדתה של מוסקבה בשאלת עיראק.
מכל מקום, המהלכים מטעם השגרירות
בשאלת החוב היו לשווא. בלחצה של ארה"ב, אשר תבעה ממעניקי האשראי הגדולים של
עיראק לוותר על כל החוב או על חלק משמעותי ממנו, משרד האוצר של רוסיה, הסכים לוותר
על 90% מהחוב. [בשלהי 2004 הודיעה רוסיה על נכונותה לוותר על 90% מהחוב של עיראק,
אבל הסכם על כך הושג רק בפברואר
2008.] הדבר נעשה ללא מסירת הודעה
לשגרירות וללא תיאום השאלה החשובה הזו עימה. המחבר סבור כי לכל היותר היה צריך
לוותר רק על חלק מהחוב, ואם הוחלט לוותר על חלק משמעותי ממנו, להתנות זאת בהסכמתה
של עיראק לבצע את כל החוזים שנחתמו איתה, באמצעות מסמך הכולל התחייבויות ברורות
מהצד העיראקי. לא היה מקום למחוק במשיכת קולמוס "פירות עמל של דורות רבים של
אנשים סובייטים" אשר בנו פרויקטים בשטחה של עיראק (עמ' 23).
המשך החטיפות ופינוי העובדים בתחום
האנרגיה ב-10 במאי 2004 הותקפו שלושה עובדים של
חברת Interenergoservis
ב"משולש המוות". אחד העובדים נהרג במהלך התקיפה ושניים נלקחו כבני
ערובה. כאשר המתורגמן העיראקי, אשר נלווה לעובדים הרוסים, ניסה להסביר לתוקפים כי
מדובר באזרחי רוסיה, החוטפים בתחילה התפלאו כי לפניהם רוסים, אבל בכל זאת החליטו
לקחת איתם את שני העובדים. בהמשך המתורגמן דיווח על האירוע לאמריקאים ולחברת Interenergoservis. האמריקאים שלחו כוח סיור למקום האירוע, העבירו
את גופת העובד הרוסי ההרוג לחדר מתים ב"אזור הירוק" וביקשו מהשגרירות
לשלוח נציג לזיהוי הגופה ולהוצאתה. מלסגוב, במקביל לצאתו עם נציג החברה ועובדי
שגרירות לזיהוי הגופה, מיהר להתקשר לדארי ונפגש אתו במקום מושבו. השייח', על אף
שהיה בעיצומה של פגישה עם הממונה הזמני על שגרירות צרפת, נענה לפנייתו הדחופה של
מלסגוב לדבר אתו, עזב זמנית את אורחו הצרפתי, ופגש את המחבר בחדר ההמתנה. דארי
הבטיח להפעיל את הערוצים שלו באמצעות שליחת אנשיו ל"משולש המוות" כדי
להיפגש עם ראשי השבטים המקומיים ולברר את מצבם של הרוסים החטופים. בהמשך, בסיוע
אמריקאי, צוותו של המחבר זיהה את גופת העובד ההרוג.
יש לציין כי באותו הזמן מספר האזרחים
החטופים הזרים בעיראק הגיע ל-60, רובם ממדינות הקואליציה הצבאית בהנהגת
ארה"ב. מלסגוב יצא מתוך הנחה כי עמדתה העקבית של רוסיה נגד המלחמה בעיראק
ונגד הכיבוש, עשויה לתרום לאי פגיעה בחטופים ולשחרורם. במאמציו לשחרר את החטופים,
נוסף לשימוש בקשרים עם השייח' דארי, הפעיל מלסגוב את קשריו עם מנהיגי ארגונים
נוספים בעיראק, בהם המזכיר הכללי של "הקונגרס המייסד של הכוחות
הלאומיים-פטריוטיים של עיראק" [ארגון שהתנגד לכיבוש האמריקאי], השייח'
ג'וואד אל-חליסי [בתעתיק חליצי (?)] (Jawad al-Halisi), והמזכיר בכללי של הליגה הלאומית של מנהיגֵי ושייח'ים
ושבטי עיראק הושם א(ל)-דוליימי (Husham
al-Dulaimi) (هشام الدليمي). משלחת בראשות
דוליימי הגיעה לשגרירות ב-12 במאי, הביעה השתתפות בצער על ההרוג הרוסי, גינתה את
המתקפה על אזרחיה של רוסיה והודיעה כי מחר תשלח את נציגיה לשיחות עם השייח'ים של
"משולש המוות". המשלחת הוסיפה: זה המעט שאנו יכולים לעשות כאות הוקרה
לבריה"מ וכעת לרוסיה, על כל מה שעשו לטובת הערבים בכלל ועיראק בפרט.
ב-12 במאי בשיחת טלפון מסר השייח' דארי
כי אנשיו נוכחו לדעת כי שני האזרחים החטופים בחיים ובריאים, וכי הם נחטפו בידי שבט
אשר בראשו עומד קאסִם אל-ג'נאבי (?) . את המידע הזה אישרה הליגה הלאומית. ביום
שישי ה-14 במאי, בהתאם לבקשה מהארגונים
בראשות דארי, חליסי ודוליימי, בכל המסגדים בעיראק הושמעה קריאה לחוטפים
לשחרר את האזרחים הרוסים. בדרשות מיוחדות בכל המסגדים צוין כי רוסיה לא רק אינה משתתפת בשום צורה
בכיבושה של עיראק, אלא התנגדה לפעולה צבאית נגד עיראק לפני המלחמה, דורשת הפסקת הכיבוש,
ועוזרת לעם העיראקי בתחום החיוני של אנרגיה חשמלית.
בעקבות הקריאה במסגד חל מִפנה ממשי
במצב. ערוץ הטלוויזיה "אל-ג'זירה" [המשדר מקטאר] פרסם תמונות של
החטופים: הם נראו במצב רגוע, שותים מים ותה, אך חיוורים. ב-17 במאי קאסם אל-ג'נאבי
הגיע ממקום מושבו בלטיפייה לשגרירות, נפגש עם הממונה הזמני קינשצ'אק וביקש ממנו אחר
הצהריים להגיע לביתו בלטיפייה, כיוון שהאזרחים הרוסים יהיו שם. הוא רצה כי במקום
יהיו נוכחים אמצעי התקשורת של רוסיה ושל
ארצות ערב והמערב, כדי לסקר את טקס העברת החטופים לידי נציגי השגרירות. צוות
מהשגרירות בראשות קינשצ'אק, אשר כלל את המחבר, הגיע ללטיפייה. לאחר מכן הגיע למקום
ג'נאבי עם שני החטופים. במסיבת העיתונאים הוא ביקש סליחה על האירוע, הביע את צערו
על מותו של האזרח הרוסי, והדגיש כי הרוסים נחטפו בטעות. בהמשך ציין כי העיראקים
מתייחסים בכבוד לרוסיה, מכבדים את עמדתה בנושא עיראק ומתייחסים בהערכה רבה כלפי
עבודתם של המומחים הרוסים לטובת העם העיראקי. הוא אף הבטיח כי להבא לא יפגע
ברוסים, אלא ישמור עליהם. למחבר ברור היה כי זו הייתה הצגת דברים צבועה שנועדה
להסיר מהשייח' שורה של האשמות: מדוע חטף אזרחים רוסים ובהמשך הציג תביעות עבור
שחרורם (תביעות פוליטיות ואחר כך תשלום כופר) והחזיק בהם למעלה משבוע. מתוך
שיקולים דיפלומטיים קינשצ'אק בחר לא להתעמת עם השייח' אלא הודה לו בשם השגרירות על
שחרור החטופים.
ב-18 במאי 2004 109 עובדים של חברת Interenergoservis
חזרו בטיסה למוסקבה. כמו כן, בהליקופטר אמריקאי הוטס ההרוג הרוסי לנמל התעופה של
בגדאד ומשם לרוסיה. המחבר מודה לאמריקאים על סיועם בנידון. ואולם עדיין עשרות
מעובדי החברה נותרו בעיראק, בהם גם אחד מהעובדים החטופים ששוחרר. עובדי החברה אשר
נשארו בעיראק לא שעו לאזהרות בנוגע למצב הביטחוני. ב-26 במאי מיניבוס ובו מומחים
של החברה הותקף בנשק אוטומטי על ידי קבוצה של רעולי פנים. שני אזרחים רוסים נהרגו
וחמישה נפצעו, שניים מהם קשה. לפי עדי ראייה, התוקפים רצו לרצוח את כל נוסעי הרכב,
אבל התקרבותו של סיור משטרתי למקום מנעה מהם לבצע את פשעם. שני המומחים הפצועים
קשה – בהשתדלותו של עובד השגרירות קוּטְרָשֵב (Кутрашев, Эльбрус Кириллович) [צ'צ'ני, דיפלומט מקצועי אשר שלט בערבית ובאנלית], בעל קשרי עבודה
טובים עם האמריקאים – הועברו לבית החולים האמריקאי ב"אזור הירוק".
בעקבות התקרית הזו, משרד החוץ הרוסי קיבל החלטה לפנות בדחיפות את כל המומחים
שנותרו בעיראק, ולמעלה מ-178 אזרחים רוסים פונו מארץ זו בטיסות ב-27 ו-28 במאי.
אבל בעיראק עדיין נותרו 55 עובדי Interenergoservis בטענה כי הימצאותם חיונית לשימור הציוד.
נותר בעיראק גם אחד הפצועים קשה ממתקפת הירי, כיוון שמצבו הקריטי לא אִפשר לפנותו.
המחבר הגיע לבקרו. בהקשר זה המחבר מודה לג'יימס וואלס (?) (Wells?),
עובד הממשל האמריקאי שסייע רבות לדיפלומטים הרוסים במשימותיהם ההומניטריות, בהן
פינוי ההרוגים הרוסים וביקור הפצוע, ללא הצבת מכשולים, באזור הירוק. כמו כן המחבר
אסיר תודה לרופא האמריקאי, אשר טיפל במסירות בפצוע הרוסי יומם ולילה.
בעקבות קבלת הודעה אנונימית כי ההתקפות
נגד הרוסים תימשכנה עד שכולם יעזבו את עיראק, ב-4 ביוני קבוצה אחרונה של עובדי Interenergoservis
עמדה לצאת מעיראק. ברגע האחרון, 17 מתוך 57 עובדים לא הסכימו
להתפנות ועברו לעבוד בחברה עיראקית. באותו היום החברה הרוסית סגרה את משרדיה
בבגדאד.
העברה מזויפת של הריבונות לעיראק ביוני
2004
האמריקאים התכוונו לכאורה להעביר את
השלטון לעיראקים ולקידום המטרה הזו קראו לכינוס מה שכונה "קונגרס
לאומי". את הקריאה פרסם הכורדי מסעוד ברזאני [מנהיג המפלגה הדמוקרטית
הכורדית], עושה דברם של האמריקאים. להשתתף בקונגרס הוזמנו גם מנהיגים ושייח'ים
סונים בעלי השפעה, בהם הושם א(ל)-דוליימי. למשרת ראש הממשלה הוצג בקונגרס רק מועמד אחד, אִיַאד עַלַאווי (إياد علاوي), שיעי. שייח' דוליימי ומשתתפים אחרים
בקונגרס, לנוכח מחזה התעתועים הזה, עזבו את הישיבה. באותו היום דוליימי, יחד עם
נציגים אחרים של ארגונו, הגיעו לשגרירות הרוסית. דוליימי הביע תרעומת על הצביעות
של פול ברמר ושל השליח המיוחד של האו"ם לעיראק אל-אַחְ'דָר אל-אִבְּרַאהימי (الأخضر الإبراهيمي), אשר הזמינו את
נציגי ארגונו לקונגרס כדי להיות חותמת גומי להחלטות שלא היה להם חלק בהן. עוד טען
כי ארגונו מייצג 95% משבטי עיראק, וכי הוא נולד בפלוג'ה אשר כעת נלחמת בגבורה נגד
האמריקאים. השייח' הביע גם תרעומת על מדיניות המנהיגים השיעים של עיראק, אשר
מעודדים חדירת שיעים איראנים. לדבריו, שנה לאחר הכיבוש חדרו לעיראק 5 מיליון
איראנים ובהם כ-100,000 סוכנים של שירותי הביון של איראן. ב-30 במאי התקבל מלסגוב
בביתו של סגן המזכיר הכללי של ועד חכמי ההלכה האסלאמיים, שייח' מוחמד (?) מחרוס (Mahrus). מחרוס טען כי עלאווי הוא
סוכן אמריקאי שחזר על כידוני האמריקאים לבגדאד. ב-31 במאי דוליימי שוב הגיע
לשגרירות ואמר כי ארגונו מוכן לתמוך במועמדותו של גאזי (ע'אזי) אל-יאוֶור (غازي الياور) לנשיא עיראק. [יחס שלילי כלפי ההנהגה הכורדית הרשמית –
בניגוד לעמדת רוסיה]
בסוף מאי 2004 קינשצ'אק סיים את שליחותו
ובמקומו, כממונה על השגרירות בעיראק, הגיע איליָה מורגונוב (Morgunov).
ב-1 ביוני שניהם הזמינו את מלסגוב ללשכת השגריר ואמרו כי עליו להיות נוכח בטקס
ההכרזה על הממשלה החדשה של עיראק, אשר תחל לפעול כעבור כחודש. כבר היה ברור כי
לתפקיד הנשיא יתמנה יאוור. למחבר ניתנו הוראות ברורות להתנהג בטקס בכבוד, לא
להתבלט, ולנהוג בהתאם לפרוטוקול כמו רוב נציגי הסגל הדיפלומטי.
מסלגוב, יחד עם דיפלומטים אחרים, התאספו
בלובי של משרד החוץ העיראקי. מחלקת הפרוטוקול של משרד החוץ העיראקי, על סמך הוראות
של "מועצת ממשל זמנית", הציעה לנציגי הסגל הדיפלומטי להשאיר את המכוניות
שלהם ושומריהם בחצר של משרד החוץ, לעבור לאוטובוסים שיסופקו על ידי האמריקאים,
ולהגיע בהם לארמון הנשיאות (של סדאם), הממוקם ב"אזור הירוק". שם באולם הקונגרסים היה אמור להתקיים הטקס. נציגי
צרפת וגרמניה [אין ציון שמותיהם] דחו את ההצעה הזו ואמרו כי קיבלו הוראות ברורות
ממשלותיהם לנוע רק במכוניותיהם עם שמירה ולגלות איפוק ביחס לממשלה שמונתה על ידי
האמריקאים. המחבר הכיר את שני הנציגים והצטרף
לדרישותיהם. הממונה הזמני על שגרירות סין, אשר הכיר את המחבר משירותם המשותף בלוב,
אמר כי יצטרף לדרישתו. לעומתו, השגריר האוקראיני גילה רגישות לעמדה האמריקאית, ולא
מוכן היה לתמוך בדרישות, שבהדרגה נתמכו על ידי רוב נציגי הסגל הדיפלומטי. פעילותו
של מלסגוב לגיוס דיפלומטים אחרים, בדרישות
המשותפות לו ולנציגי צרפת וגרמניה, עוררה דברי תוכחה כלפיו מצד מנהל מחלקת
הפרוטוקול של משרד החוץ העיראקי, שהיה תומך נלהב בקו האמריקאי. המחבר השיב לו
בצורה נחרצת ואף דרש ממנו לבקש סליחה על הערותיו. האיש העדיף להסתלק, והמחבר לא
ראה אותו יותר עד לסיום עבודתו בעיראק. [אין ציון שמו של האיש.] [ניכר פער
מסוים בין ההוראות שקיבל מלסגוב מהשגרירות
לבין רגשותיו והתנהלותו.]
לפתע נשמע פיצוץ עז בלובי, זגוגיות
נופצו וטיח נפל מהקירות. בעקבות זאת הדיפלומטים עמדו עוד יותר על הצורך לקבל את
תביעותיהם. האמריקאים עשו מאמצים רבים לשכנע א סגל הדיפלומטים לקבל את הנוהל שקבעו
ביחס להסעה באוטובוסים, אבל נציגי צרפת וגרמניה, בתמיכת דיפלומטים אחרים, עמדו על שלהם. לבסוף התקבלה החלטה לא לנסוע
לטקס, אלא לחזור לשגרירויות. בסך הכול "הפטריוטים" [כך מכנה אותם המחבר]
ביצעו 6 פיצוצים עזים שהביאו לכמות גדולה של קורבנות [אין נתונים]. כך ציינו
העיראקים את כינון הממשלה הזמנית ואת מועצת הנשיאות. בטקס ההכרזה על הממשלה החדשה
נכחו שגרירי ארה"ב, בריטניה וארצות אחרות אשר שגרירויותיהן שכנו ב"אזור
הירוק".
ב-7 ביוני השייח' ג'וואד אל-חליסי העביר
בקשה לשגרירות, מטעם ארגונו, שהופנתה לשר החוץ הרוסי סרגיי לברוב, בה ביקש מרוסיה,
בתור חברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם לעשות את כל הניתן כדי למנוע קבלת
החלטה חדשה של מועצת הביטחון ב-8 ביוני בנושא עיראק. מדובר היה בהצעת החלטה מצד ארה"ב
ובריטניה, אשר נתמכה על די הממשלה הזמנית הנוכחית של עיראק ושר החוץ שלה הושיאר
זיבארי (Hoshyar Zebari) [חבר
בכיר במפלגה הדמוקרטית הכורדית]. עוד ביקש חליסי כי החלטת מועצת הביטחון צריכה
לקבוע כי על הכוח הרב לאומי בראשות ארה"ב לצאת מעיראק לא יאוחר מתחילת
הבחירות הכלליות בעיראק בינואר 2005. השגרירות הבטיחה להעביר את בקשתו למוסקבה.
ב-8 ביוני 2004 התקבלה החלטה מס' 1546
של מועצת הביטחון בעניין עיראק. בסעיף הראשון של ההחלטה נאמר כי מועצת הביטחון
"מאשרת" את הקמתה של הממשלה הזמנית של עיראק אשר הוצגה ביוני ואשר מ-30
ביוני תיטול על עצמה את כל האחריות והסמכויות של השלטון בעיראק. בסעיף השני צוין
כי החל מ-30 ביוני מסתיים כיבושה של עיראק, "המִנהל הזמני הקואליציוני" יחדל להתקיים ועיראק
תחדש את ריבונותה המלאה. עם זאת ההחלטה כללה סעיף שהבטיח המשך נוכחותו של הכוח הרב
לאומי בעיראק, בלי לקבוע תאריך להוצאתו. [להלן עמדת המחבר כלפי ההחלטה.] בקיצור,
החלטת מועצת הביטחון שיקפה בעיקרה את עמדתה של וושינגטון. ראש ממשלת עיראק איאד עלאווי ושר החוץ הושיאר זיבארי לא רק תמכו בהחלטה הזו, אלא היו
"אדוקים יותר מהאפיפיור" בנסותם להעביר במועצת הביטחון החלטה עוד יותר
נוחה לאמריקאים. אף על פי כן, הודות למאמציה רוסיה, אשר נתמכו במידה זו או אחרת על
ידי צרפת וגרמניה, בהחלטת מועצת הביטחון הוכנסו סעיפים שהצביעו על כך שארה"ב
לא השיגה את כל מבוקשה. בהתאם להחלטת 1546 נושא עיראק הוחזר לחסות האו"ם,
בעוד הפעולות הקודמות של ארה"ב ביחס לעיראק, כמו הפלישה נעשו ללא מנדט של
האו"ם. הדבר נגד את רצונה של וושינגטון לקבל את כל ההחלטות בנוגע לעיראק
לבדה, ללא התערבות האו"ם. בהחלטה גם דובר על החזרת זכויות הריבונות לעם
העיראקי.
ב-13 ביוני 2004 נפגש מלסגוב עם דארי. דארי אמר כי כבר ב-10 ביוני
"מועצת חכמי הדת האסלאמיים" פרסמה הודעה על אי קבילותה של החלטת מועצת
הביטחון 1546, כיוון שהיא מעניקה לגיטימיות לממשלה הזמנית הנוכחית שנכפתה על ידי
משטר הכיבוש וכמו כן מעניקה לגיטימיות להמשך הכיבוש ולהתנהלות כוחות הכיבוש לפי
רצונה של וושינגטון. השייח' לא הסתיר את אכזבתו מכך שמדינות במועצת הביטחון [בהן
רוסיה] לא מנעו את קבלתה של ההחלטה הזו. מלסגוב ניסה להסביר כי דיפלומטיה היא
אמנות האפשרי וכי רוסיה פעלה ככל יכולתה למען העם העיראקי. בתשובתו גילה דארי הבנה
לעמדת רוסיה.
ב-28 ביוני התקיים טקס סודי בו לכאורה
הועבר השלטון לממשלה בראשות איאד עלאווי, והמושל פול ברמר עזב את עיראק. העברת
השלטון לא התקבלה ברצינות על ידי תנועות פוליטיות רבות בעיראק. לא עזרה העובדה
שהשלטון החדש החזיר את דגלה של עיראק מתקופת סדאם חוסיין, במקום הדגל מתקופת
"מועצת הממשל הזמנית" אשר דמה לדגלה של ישראל "המקולל", כדבריו.
איומים על דיפלומטים רוסים, יוני 2004
ב-25 ביוני 2004 טלפן לשגרירות מנהל
משרד RIA-Novosti [סוכנות הידיעות הבינלאומית של רוסיה] איגוֹר פּוֹפּוֹב ומסר כי קיבל הודעה מטעם
ארגון "כַתַאִיב אל-עַ'דְב אל-עיראקי" (كتائب الغضب العراقي) (גדודי הזעם העיראקי) שכללה איומים
כלפי הדיפלומטים הרוסים בבגדאד. ההודעה הצדיקה את האיומים בהתבטאותו של הנשיא
פוטין באסטנה (בירת קזחסטן) ב-18 ביוני
2004 לפיה לאחר ה-11 בספטמבר 2001 ועד תחילת המבצע הצבאי של ארה"ב בעיראק,
שירות הביטחון של רוסיה קיבל בקביעות מידע שהארגונים הרשמיים של משטר סדאם מכינים
פעולות טרור בשטחה של ארה"ב. מידע זה, לדברי פוטין, הועבר על ידי שירות
הביטחון הרוסי לאמריקאים [וכי הנשיא ג'ורג' בוש הודה אישית לאחד משירותי הביטחון
של רוסיה על המידע שסיפק]. מלסגוב מנסה להמעיט מדבריו של פוטין בטענה כי הם הוצאו
מהקשרם הכללי. בהודעה המאיימת של הארגון העיראקי נאמר בין היתר כי עד עתה העיראקים
ראו ברוסים "ידידים נאמנים ובעלי הברית הקרובים ביותר", אבל התברר כי
אתם הרוסים מסרתם לאמריקאים את סודותינו. עוד נאמר בהודעה כי עד עתה "אנו
שמרנו עליכם, על כל האזרחים הרוסים, וכעת אנו משווים אתכם לאזרחי מדינות הקואליציה
ואיננו אחראים יותר לביטחונכם...אנו יודעים את מספרי המכוניות הדיפלומטיות ומי הם
עובדי השגרירות, יודעים היכן מתגוררים אזרחים ועיתונאים רוסים, ויודעים על
תנועותיכם" (עמ' 54).
עובד עיראקי בסוכנות הידיעות
הרוסית RIA-Novosti, בירר באמצעות מכריו שהארגון "גדודי הזעם העיראקי"
מורכב מאנשי בעת', קצינים ועובדי שירותי הביטחון בעבר אשר משתפים כעת פעולה עם
אסלאמיסטים. השגרירות העבירה את תוכן ההודעה למרכז ונקטה באמצעים נוספים לאבטחתה.
כמו כן העבירה השגרירות את הטקסט לידיעת ידידיה בעיראק: מנהיגי הוועדה המאוחדת של
חכמי הדת האסלאמיים, הקונגרס של הכוחות הלאומיים-פטריוטיים, הליגה הלאומית של
המנהיגי והשייח'ים של שבטי עיראק ועוד. הם הבטיחו לפעול לנטרול התוכניות לפגוע
ברוסים, אם הן אכן קיימות. פרק זמן ארוך למדי לאחר האירוע הזה השגרירות לא קיבלה
יותר איומים. "כנראה, ידידינו העיראקים פעלו היטב, כפי שהם הבטיחו לנו"
(עמ' 54).
הממונה הזמני על השגרירות, יולי-אוגוסט 2004
בפעם הראשונה מילא מלסגוב את תפקיד
הממונה הזמני על השגרירות ב-8 ביולי 2004.
תפקיד הממונה הזמני, כלומר ראש השגרירות בפועל, הוטל על המחבר, לאור היותו הדיפלומט הבכיר
ביותר אחר מורגונוב, אשר יצא לשהות קצרה במוסקבה. כעבור ימים אחדים טלפן אליו
מנהל לשכתו של ראש הממשלה הזמני עלאווי
ומסר כי ראש הממשלה מוכן לקבל את הממונה הזמני מחר בשעה 10:00 בבוקר. לשאלתו של
המחבר באיזה עניין, השיב כי הצד הרוסי בעצמו ביקש את הפגישה. המחבר הבטיח להתקשר
אליו מאוחר יותר בנמקו זאת כי הוא החל בתפקידו לא מזמן ואינו מתמצא במלואו בסוגיה
הזו. המחבר טלפן למורגונוב כדי לברר באילו סוגיות התכוון הצד הרוסי לדון עם ראש
הממשלה. השגריר סיפר כי לאחר מינויו של עלאווי לתפקיד ראש הממשלה, ראש ממשלת רוסיה
מיכאיל פרדקוב (Fradkov) בירך אותו. אבל במשרד החוץ העיראקי בתשובה
לאיגרת הזו מסרו כי עלאווי עסוק מאוד והמליצו להעביר את איגרת הברכה דרך מדור
הפרוטוקול של משרד החוץ. ועכשיו הגיעה התגובה המאוחרת מלשכת ראש הממשלה. המחבר
העביר את המידע הזה למרכז במוסקבה וביקש הוראות. הנציג המיוחד לנושא העיראקי מסר
לו כי לצד הרוסי אין עניין מיוחד בפגישה עם ראש הממשלה, אבל לא להיענות להזמנה
לפגישה אינו תואם את הנוהל הדיפלומטי. הוא הותיר את ההחלטה הסופית בידי מלסגוב,
אשר בתור האיש במקום יכול לפעול בהתאם לנסיבות. לאחר שיקולים לא פשוטים, למחרת
כשעה לפני הפגישה, המחבר טלפן למנהל לשכתו של ראש הממשלה ואמר כי אם לראש הממשלה
קיימות שאלות לצד הרוסי, אזי הוא מוכן לבוא לפגישה. מנהל הלשכה, מטבע הדברים,
התפלא מהתבטאות כזו, ביקש מהמחבר להישאר
על הקו, ואחר כך הודיע כי לעלואווי אין שאלות לצד הרוסי. המחבר נשם לרווחה. כמובן,
אף ראש שגרירות זרה אינו יכול להרשות לעצמו כרצונו להתחמק מפגישה עם ראש ממשלה או
אישים רשמיים אחרים במקום שירותו. במצבים כאלה אסור לפעול לפי רגשות, וכך עשה
המחבר.
ב-8 ביולי 2004 פנו נשיא ושר החוץ של
בולגריה לעמיתיהם הרוסים פוטין ולברוב בבקשה לעזור, באמצעות השגרירות הרוסית
בבגדאד, לברר מה עלה בגורלם של שני אזרחים בולגרים שנחטפו בעיראק ולסייע בשחרורם.
שני הבולגרים עבדו כנהגי משאיות עבור חברה פרטית אמריקאית ונחטפו על ידי קבוצת
"תַַוּחיד וג'יאהד" בראשות אבו מוּסְעב א(ל)-זַרְקאווי (مصعب الزرقاوي) [חבר בכיר בארגון אל-קאעידה]. כתנאי
לשחרור החטופים הארגון הזה דרש הוצאתו המיידית של הכוח הבולגרי המשתתף בכוח הרב
לאומי המוצב בעיראק. מאידך גיסא נשיא בולגריה ושר החוץ שלו הודיעו כי ארצם לא תשנה
את מדיניותה ודחו את דרישות החוטפים. ב-13 ביולי 2004 באו למלסגוב נציגי משרד החוץ
הבולגרי שהגיעו לבגדאד בשליחות מיוחדת, לפעול לשחרור החטופים. הנציגים הבולגרים
האלה כבר נפגשו עם שר החוץ של עיראק זיבארי וראשי הנציגויות הדיפלומטיות של
ארה"ב ובריטניה, אבל מלבד הבטחות כלליות לעזור לא השיגו שום דבר ממשי. לכן,
בהמלצת משרד החוץ הבולגרי, טענו הנציגים, הם החליטו לפנות למלסגוב, בתור מי שעסק
בהצלחה בשחרורם של החטופים הרוסים באפריל-מאי. בינתיים "תַוּחיד
וג'יהאד" הוסיף תנאי נוסף לשחרור הבולגרים: שחרור כל האסירים הפטריוטים מבתי
הכלא בעיראק, אחרת שני החטופים יוצאו להורג. כמובן, את התנאי השני בולגריה לא יכלה
למלא.
מלסגוב הפנה את תשומת ליבם של הבולגרים
ליחס השונה בעיראק כלפי רוסיה בהשוואה לבולגריה. לרוסיה אין כל קשר לכיבוש עיראק,
היא אינה משתתפת בכוח הרב לאומי ומומחיה עוסקים בשיקום פרויקטים חיוניים בתחום
האנרגיה החשמלית, בעוד בולגריה משתתפת בכוח הרב לאומי. הוא ציין כי לצד הרוסי
קשרים טובים עם "מנהיגי ארגונים פטריוטיים" [אין התייחסות מפורשת
לארגוני התנגדות הנלחמים נגד הכוח הרב לאומי], כמו כן עם "המפלגה הדמוקרטית
הכורדית", "האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן" [שתי מפלגות כורדיות אשר
את מנהיגיהם – מסעוד ברזאני וג'לאל טלבאני – מתאר המחבר בשלילה כמשתפי פעולה עם
האמריקאים והממשלה שהוקמה בחסותם]. נוסף לכך לרוסים קשרי עבודה טובים עם רשויות
השלטון.
השליחים הבולגרים, במקום לשמוע בעצתו של המחבר
ולפנות ישירות ל"ידידיו" [ארגונים המתנגדים לשלטון בעיראק], פנו שוב
לנציגי השלטון ולנציגי ארה"ב. ב-14 ביולי הוצא להורג בן ערובה אחד, ולאחר
שבולגריה הודיעה כי לא תשנה את מדיניותה כלפי עיראק, ב-15 ביולי הוצא להורג בן
הערובה השני (עמ' 49).
ב-15 ביולי 2004, על פי הוראה מהמרכז,
העביר מלסגוב למשרד החוץ העיראקי הודעה מטעם משרד החוץ של ארצו בדבר הסכמתו של
לברוב לקבל את פני שר החוץ העיראקי במוסקבה ב-22 ביולי. זה אמור היה להיות ביקורו
הראשון של זיבארי ברוסיה. ב-17 ביולי נמסר למחבר כי זיבארי לא יוכל להגיע למוסקבה
ב-22 ביולי, כיוון שב-22-21 ביולי תתקיים בקהיר ועידה של שרי חוץ של מדינות ערב
ושל שכנותיה של עיראק. לאור חשיבות הוועידה הזו, ביקש הצד העיראקי לדחות את הפגישה
עם לברוב ל-27-26 בחודש. התשובה שקיבל
המחבר ממוסקבה ומסר לצד העיראקי הייתה כי על אף סדר היום העמוס של לברוב הוא באופן
יוצא מן הכלל יהיה מוכן לקבל את זיבארי ב-24 ביולי, או יהיה צורך לדחות את מועד
הפגישה לחודש הבא. הצד העיראקי הסכים לתאריך המוצע, והמחבר התקשר לנציג חברת
התעופה הרוסית ("אירופלוט") כדי
להבטיח מקומות בטיסה מקהיר למוסקבה למשלחת
העיראקית בלילה שבין 23 ל-24 ביולי.
המשלחת העיראקית בראשות זיבארי הגיעה
למוסקבה ב-24 ביולי בשעה 8 בבוקר וכעבור שעות אחדות התקיימו "שיחות
מוצלחות" בין זיבארי ללברוב (עמ'
49). [מתוך הודעה של משרד החוץ הרוסי, משתמע כי היו חילוקי דעות במהלך השיחות.] ערב נסיעתו למוסקבה העלה שר החוץ העיראקי את
הרעיון שרוסיה תשלח כוח שלום לעיראק, ואולם ההצעה הזו נדחתה על הסף ידי הצד הרוסי.
עוד אמר זיבארי [לא ברור אם לפני צאתו למוסקבה או לאחר ביקורו] כי לרוסיה אינטרסים
חוקיים בעיראק וכי היא מעוניינת בשיקומה של ארצו. אשר לחוב של עיראק לרוסיה המסתכם
ב-120 מיליארד דולרים [כך במקור], הרי מדובר בחובות "שנכפו על העם העיראקי.
אלה היו עסקות צבאיות, רכישות נשק, אשר עבורם העם העיראקי והממשלה החדשה של עיראק
אינם נושאים באחריות" [ציטוט מדברי שר החוץ] (עמ' 49). לדברי המחבר "זו
הייתה הודעה מוזרה למדי". לנוכח ההודעה הזו המחבר הצטער על שעזר לארגן את
ביקורו של זיבארי במוסקבה –"אבל דיפלומטיה נעשית לא לפי רגשות" (עמ'
50).
ב-17 באוגוסט 2004 שר ההגנה הרוסי סרגיי
איוואנוֹב פרסם הודעה, במסיבת עיתונאים משותפת עם שר ההגנה האמריקאי דונלד רמספלד [בעת ביקורו ברוסיה]. אותו חלק בהודעה של השר
הרוסי בו הדגיש את הצורך בהשתתפותם של כל הכוחות הריאליים בעיראק, "בהם נציגי
תנועת ההתנגדות", בוועידה הלאומית, העשויה לשמש נקודת התחלה ליציאה מהמשבר –
עורר תגובה שלילית מצד ממשלת עלאווי. הממונה הזמני על שגרירות רוסיה נקרא לסגן שר
החוץ של עיראק אשר ביקש הבהרות בנידון, כיוון שהממשלה הזמנית בעיראק רואה בהודעתו
של איוואנוב התערבות בענייני הפנים של עיראק.
התגברות ההתנגדות לכיבוש האמריקאי
ולממשלת עלאווי, אוגוסט- אוקטובר 2004
ב-25 באוגוסט 2004 נציגי הקונגרס הלאומי
של הכוחות הפטריוטיים של עיראק בראשות המזכיר הכללי ג'וואד אל-חליסי, שיעי,
לראשונה ביקרו בשגרירות הרוסית. המשלחת אמרה כי כל המפלגות הפוליטיות השיעיות
(ובראש וראשונה "המועצה העליונה של המהפכה האסלאמית" וְא(ל)-דעווה אל-אסלאמייה)
פשטו את הרגל, וכי האייתולה עלי סיסתאני ותומכיו מנהלים מדיניות של הסכמה עם
הכובשים. עוד אמרה המשלחת כי עיראק תנהל מאבק נגד הכיבוש, גם אם הדבר יצריך 100
שנים וכי ארצם תהפוך לבית קברות עבור האמריקאים. המשלחת ביקשה מרוסיה סיוע שיתבטא
בקבלת משלחתם במוסקבה להתייעצויות, סיוע הסברתי, והעלאת דרישה מהאו"ם לקחת
לתשומת לב את כל קשת הכוחות הפוליטיים בעיראק. בנובמבר 2004 חליסי התקבל במוסקבה.
[אין פרטים נוספים על בקשת הסיוע והביקור במוסקבה.]
בחודשים אוגוסט-אוקטובר 2004 הקרבות בין
המורדים לכוחות הקואליציה נמשכו לסירוגין, תוך הסכמים להפסקות אש, לעיתים בתיווכו
של סיסתאני, שלא החזיקו מעמד זמן רב. ב-11 באוקטובר 2004 נחתם הסכם שלום בין
המורדים בראשות מוּקתדא א(ל)-סדר לבין הממשלה, וכמו כן הסכמים נוספים. הסכמים אלה
שיקפו את רצונה של האוכלוסייה לרגיעה בתקופת חודש הרמדאן. בעקבות ההסכמים האלה
מרכז ההתנגדות לכובשים עבר למחוז הסוני אנבאר.
ב-30 באוקטובר 2004 האמריקאים עצרו את
שייח' הושאם דוליימי, המזכיר הכללי של מנהגי ושייח'ים של שבטי עיראק ויושב ראש
הוועדה לשחרור אסירים בעיראק. למחבר נרקמו עם דוליימי "יחסים ידידותיים
ביותר". הוא היה נפגש אתו כמעט כל שבוע ושוחח אתו בטלפון כמעט כל יום.
דוליימי השתתף בהנהגת המרד בפלוג'ה. דבר מעצרו של דוליימי נמסר למלסגוב על ידי
סגנו של השייח' ב-1 בנובמבר. כעת הסגן וקרובי המשפחה של דוליימי ביקשו מהמחבר
לסייע בשחרורו.
לאורך תיאור המלחמה בין המורדים לבין
הצבא האמריקאי וכוחות השלטון, מלסגוב מזדהה עם המורדים, המתוארים כמתנגדים לכובשים.
מלסגוב התרשם כי העיראקים דומים באופיים לבני ארצו, הצ'צ'נים, ואכן מחקרים מוכיחים
כי מוצאם של הצ'צ'נים מארם נהריים. מאידך גיסא, פעולות התגמול הצבאיות רחבי היקף
של האמריקאים, תוך פגיעה בבלתי מעורבים בלחימה נגדם, ותוך פגיעה בערכים המקודשים
לעיראקים – כבודם, לאומיותם ודתם – קוממו את רוב רובה של האוכלוסייה בעיראק נגדם.
האמריקאים התנהלו כפיל בחנות של חרסינה, ושילמו על כך ביוקר. מלסגוב מכנה את
הממשלה העיראקית כשיעית-כורדית ומביע יחס
שלילי כלפי המנהיגים הכורדים מסעוד ברזאני
וג'לאל טלבאני, אשר לוחמים מטעם ארגוניהם השתתפו במבצע של ממשלת עלאווי לדיכוי
המורדים. המחבר מביע את השתוממותו על שתיקת הקהילה הבינלאומית בכלל וארגונים כמו
הליגה הערבית, מדינות האסלאם והאו"ם לנוכח פשעי האמריקאים. המחבר דוחה קיומו
של קשר בין המורדים לבין ארגון אל-קאעידה, אשר פעל בעיראק בהנהגתו
של אבו מוסעב א(ל)-זרקאווי. דארי וחליסי לא רק הכחישו קיומו של קשר בין ארגוניהם
לאל-קאעידה, אלא התרעמו על פעילותו המְסיבָּה נזק לתנועת ההתנגדות לכיבוש
האמריקאי.
עד בואו לעיראק סבר המחבר כי דרגת
השחיתות בארצות המערב בכלל ובארה"ב במיוחד נמוכה – אבל בשהותו בעיראק גילה
מציאות שונה לחלוטין. ארה"ב השקיעה לכאורה מיליארדי דולרים בשיקום התשתיות
בעיראק כמו מים, חשמל ובמיוחד תעשיית הנפט. ואולם למעשה, נתח גדול מהסכומים האלה
ירד לטמיון כתוצאה ממעשי שחיתות של הממשל האמריקאי ופקידיו ועמיתיהם העיראקים.
חופשה במוסקבה, נובמבר 2004-ינואר 2005
ב-4 בנובמבר 2004 נסע מלסגוב לנמל תעופה
של בגדאד בדרכו לחופשה ברוסיה. בעמדת המשמר שלפני הכניסה לנמל התעופה, האמריקאים,
תוך הפרה של המעמד הדיפלומטי של המחבר ומלוויו מקרב עובדי השגרירות, דרשו מהם לצאת משתי המכוניות כדי לבצע בדיקה אישית של כל
אחד. המחבר מחא נמרצות ואיים לחזור ולהודיע על הדרישה לא רק לרשויות בעיראק אלא גם
למוסקבה. בעקבות זאת ויתרו האמריקאים על דרישתם. מלסגוב הגיע ליעדו במסלול
בגדאד-דמשק-קהיר-מוסקבה.
במוסקבה נפגש מלסגוב עם מיכאיל
בּוֹגְדָנוֹב, מנהל מחלקת המזרח התיכון ואפריקה הצפונית במשרד החוץ של רוסיה.
[ערביסט, כיהן כשגריר רוסיה בישראל בין השנים 2002-1997 וסגן שר החוץ לענייני
המזרח התיכון החל מ-2012.] בוגדנוב מסר לו
כי הוא התמנה לשגריר במצרים ושאל את המחבר האם הוא מעוניין לעבוד אתו בקהיר. המחבר
מיהר להשיב בחיוב. בוגדנוב טרח להסדיר עבור מלסגוב את האישור לעבודתו בקהיר כמנהל
המדור הקונסולרי בשגרירות הרוסית במצרים, וגם דאג לכך שמשרתו כיועץ בכיר בשגרירות
בעיראק תישמר בשבילו בשגרירות בקהיר. בוגדנוב סיכם כי עבודתו של המחבר בקהיר תחל
בתחילת מארס 2005.
ב-27 בדצמבר 2004, לרגל שובו לבגדאד,
התקבל מלסגוב על ידי סגן שר החוץ אלכסנדר סלטנוב (Saltanov)
[האיש שלט בערבית ומילא בעברו תפקידים דיפלומטיים במדינות ערב]. באותו הזמן, בהתאם
להזמנה של יושב ראש "מועצת המוּפתים
של רוסיה" שהתה במוסקבה משלחת של "מועצת חכמי הדת האסלאמיים" ושל
"הכוחות הלאומיים פטריוטיים של עיראק בראשות השייח' ג'וואד אל-חליסי, אשר
ביקשה להתקבל לשיחה במשרד החוץ. בשיחתו עם סלטנוב, הטיף המחבר נמרצות לטובת היענות
לבקשה בציינו את התועלת שבעניין [אין פירוט], וסולטנוב הסכים לקבל את הנציגים
העיראקים מאוחר יותר.
הבחירות הראשונות בעיראק והממשלה החדשה,
ינואר-מאי 2005
ב-6 בינואר 2005 בטיסה בחברת התעופה
העיראקית מדמשק, חזר מלסגוב לבגדאד. ב-8 בינואר היה עליו למלא שוב את תפקידו של
הממונה הזמני על השגרירות, כיוון שמורגנוב טס לחופשה למוסקבה. המשטר העיראקי החליט
לערוך בחירות כלליות בינואר, וזאת לכאורה בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 1546 מתאריך 8 ביוני 2004, אשר קבעה כי יש לערוך
בחירות ישירות לאספה הלאומית לא יאוחר מ-31 בינואר 2005. לטענת המחבר, עד עתה,
בעקבות הכיבוש האמריקאי, השלטון בעיראק נמצא בעיקר בידי השיעים והכורדים, ללא
ייצוג הולם לעדות אחרות, במיוחד הסונים – ואלה, במיוחד הסונים, סירבו להצטרף
לתהליך המדיני בתנאים של כיבוש. בעיה זו העלה פוטין בתחילת דצמבר 2004, במהלך
ביקורו במוסקבה של ראש הממשלה הזמני של עיראק איאד עלאווי. פוטין הביע תהייה לנוכח
נחישות השלטון בעיראק לערוך בחירות בלי להתחשב בהידרדרות המצב במדינה והוסיף:
"איננו יכולים לתאר לעצמנו איך ניתן
לערוך בחירות בנסיבות של כיבוש מלא" (עמ' 58) [ציטטה מדברי פוטין]. בכך, לדברי
מלסגוב, רצונו של עלאווי להשיג תמיכתו של פוטין בתרחיש הבחירות, שתוכנן על ידי
האמריקאים, נכשל. הפגישה לא שיתנה את החלטת עלאווי ופטרוניו האמריקאים לערוך בחירות.
עם זאת, האמריקאים, כדי להעניק מעטה של לגיטימיות לבחירות, ב-8 בינואר קיימו פגישה
ראשונה עם המזכיר הכללי של הוועד המאוחד של חכמי הדת האסלאמיים, השייח' דארי.
למלסגוב היה חשוב לברר את תוצאות הפגישה
הזו. הוא נפגש עם דארי ב-10 בינואר 2005. דארי מצדו התעניין בתוכן והתוצאות של
ביקור המשלחת בראשות ג'וואד חליסי במוסקבה. דארי מסר למחבר כי האמריקאים טענו
שברצונם לכונן יחסי ידידות עם העם העיראקי ולעזור לו להשיג יציבות וביטחון, ולשם
כך בכוונתם לערוך בחירות, בהתאם להחלטת
מועצת הביטחון 1546. הצד האמריקאי ביקש לא להחרים את הבחירות. דארי בתגובה, ללא
גינונים דיפלומטיים, האשים את האמריקאים בחוסר היציבות בעיראק וכי הכיבוש שלהם
הביא למותם של למעלה מ-100,000 אזרחים. עוד טען בפני האמריקאים כי הבחירות לא
יפתרו שום בעיה אלא יקימו ממשלת בובות חדשה, כמו הנוכחית בראשות עלאווי. הוא הוסיף
כי רוב העיראקים, ולא רק הסונים, לא ייטלו חלק בבחירות, ואם האמריקאים מעוניינים
ביציבות בעיראק, עליהם לקבוע לוח זמנים ברור ליציאתם מארץ זו. כדי למנוע אי הבנות,
דארי מייד בסיום הפגישה ערך מסיבת עיתונאים בה חזר על עמדתו העקרונית כפי שהובעה
בשיחה עם המשלחת האמריקאית. בכך גם רצה למנוע מהאמריקאים שום מראית עין של הישג
בעצם קיום הפגישה אתו. דארי העריך באזני המחבר כי בשישה או שבעה מחוזות בעלי רוב
סוני לא ישתתפו התושבים בבחירות והם: אנבאר, נינווה, בבל, סלאחאדין, דיאלה, מוסול
ובגדאד.
ב-12 בינואר 2005 ערך המחבר בשגרירות פגישה עם
חברי "א(ל)-תַדַאמוּן" (סולידריות), ארגון שאיגד בתוכו נציגי עמים
צ'צ'נים, דגסטנים וצ'רקסים, שהיגרו לעיראק מרוסיה עוד במחצית השנייה של המאה ה-19,
והחיים ברובם בצפונה של המדינה (כולל יישוב משלהם ליד סולימניה). הם לא ציפו לפגוש
צ'צ'ני, קרי מלסגוב, בתור קונסול של רוסיה והממונה הזמני על השגרירות. המשלחת
ביקשה מהשגרירות לסייע בארגון קורסים ללימוד רוסית, וכמו כן הביעה עניין ללמוד על
ההיסטוריה של רוסיה והקווקז ולקיים חילופי תרבות עם רוסיה ועם עמיה הגרים בקווקז.
מלסגוב הבטיח לעזור להם לאחר נרמול המצב בעיראק. המחבר שמח לבואה של המשלחת וראה
במיעוטים מהקווקז המתגוררים בצפונה של עיראק נקודת משען לרוסיה באזור הזה, בה תוכל
להשתמש בסיוע לאזרחים רוסים שנקלעו לבעיות, כמו חטיפה. זאת, כיוון שלגורמים ידידותיים אחרים איתם היה בקשר, כמו
מועצת חכמי הדת האסלאמיים, לא היו
אפשרויות רציניות להגיש סיוע באזור הזה. מלסגוב הגיע להסכמה עם נציגי א(ל)-תדאמון
כי בעת הצורך הם אכן יגישו עזרה במקרים כאלה. זאת ועוד. הם אף הציעו לשלוח קבוצה
של אנשים חמושים משבטיהם כדי להגן על השגרירות הרוסית. המחבר הודה להם על כך, אבל
מסר כי השגרירות אינה זקוקה לעזרתם כיוון שהיא מאובטחת מבחוץ על ידי שוטרים
עיראקים העושים את מלאכתם בנאמנות – ומבפנים על ידי מאבטחים רוסים (עמ' 59). [בפעם
הראשונה מציין כי שוטרים עיראקים שומרים על השגרירות.]
בסמוך למועד הבחירות בעיראק, שנקבעו
ל-30 בינואר 2005, הפיגועים במדינה אף גברו – על אף צעדי הביטחון הקפדניים שנקטו
השלטונות והכוח הרב לאומי. ב-28 בינואר נעשה ניסיון לפגוע באמצעות מטען בשגרירות
של רוסיה, אשר סוכל בזכות אנשי האבטחה העיראקים, שירו מבעוד מועד במפגעים. ב-2005
בגדאד הפכה לעיר המסוכנת ביותר בעולם
(במקום 215 האחרון ברשימה, מוסקבה במקום 198).
המחבר חוזר ומדגיש כי הבחירות שנערכו
ב-30 בינואר לא היו דמוקרטיות: הן נערכו תחת כיבוש אמריקאי, השתתפה בהם בעיקר האוכלוסייה
מהעדה השיעית והכורדים, ואחוז השתתפות האוכלוסייה לא היה כ-60% כפי שקבעה מועצת הבחירות העליונה, שלא
הייתה עצמאית ונִפחה את הנתונים. בערים חשובות (כמו מוסול, ואף בערים שיעיות כמו
בצרה) הקלפיות לא נפתחו, כיוון שנורו יריות לעברן והמצביעים ברחו. [המחבר לא מוצא
לנכון לגנות הכשלת בחירות באמצעות מעשי אלימות, אלא, במשתמע, מתייחס לכך בהבנה ואף
אהדה.] הבחירות בעיראק הביאו לחלוקת המושבים בפרלמנט בין שלושה גושי מפלגות
עיקריות. "הקואליציה העיראקית המאוחדת" שכללה שתי מפלגות שיעיות, זכתה
ב-140 מושבים; "רשימת הברית הכורדית" (שכללה שתי מפלגות, אחת בראשות
ברזאני והשנייה בראשות טלבאני), זכתה ב-74 מושבים; ו"רשימה עיראקית" ב-40 מושבים.
לרוסיה נציגויות דיפלומטיות ב-140
מדינות. אבל לרגל "יום הדיפלומט הרוסי" שחל ב-10 בפברואר, שני ערוצי הטלוויזיה העיקריים של
רוסיה בחרו להקדיש – את חלקו של השידור העוסק בשגרירויות לרגל היום הזה ב-2005 –
רק לשגרירות בעיראק. יתרה מזו. בכתבה על השגרירות בעיראק שני הערוצים התמקדו
במלסגוב ושיבחו את עבודתו. המחבר טוען כי
הוא זכה לכבוד מופרז, ואף הפציר במראייניו לפנות לעובדים אחרים בשגרירות העושים
מלאכתם נאמנה, אך ללא הועיל.
ב-29 במארס הגיע לבגדאד שגריר קבוע של
רוסיה בעיראק ולדימיר צ'מוב (Chamov). האיש כבר עבד בעיראק בעבר והכיר את הארץ
היטב. ערב צאתו לבגדאד צ'מוב התקבל על ידי הנשיא פוטין. היה זה צעד בלתי שגרתי,
כיוון שעד עתה שגרירים חדשים התקבלו לשיחה אצל שר החוץ לברוב. קבלת הפנים על ידי
פוטין העידה על תשומת הלב של ההנהגה הרוסית העליונה לפיתוח היחסים הדו צדדיים עם עיראק
וגם על העלאת הסטטוס של השגריר בעיני השלטון בארץ שירותו. השגריר מייד נרתם במרץ
לעבודתו. הוא קיים ביקורי עבודה במוסדות השלטון החוקתיים והממשלתיים, קיים פגישות
עם מנהיגי המפלגות העיקריות, כולל מהאופוזיציה, ראשי שגרירויות והמפקדה של הכוח
הרב לאומי וכדומה [אין ציון אף שם].
ב-6 באפריל נבחרה מועצת הנשיאות של
עיראק שכללה את הנשיא ג'לאל טלבאני ושני סגנים, אחד סוני ואחד שיעי. לראשות הממשלה
נבחר אבראהים אל-ג'עפרי (الجعفري), מזכ"ל מפלגת א(ל)-דעווה
האסלאמית, חברה ב"בקואליציה העיראקית המאוחדת", אשר זכתה ברוב בבחירות. ב-8
באפריל 2005 מלסגוב נפגש עם דארי, על אף שידע כי האמריקאים עוקבים אחריו ובמיוחד
אחר פגישותיו עם המזכיר הכללי של "המועצה המאוחדת של חכמי הדת
האסלאמיים". הוא רצה לשוחח אתו על המצב שנוצר לאחר הבחירות ועל עמדת
"המועצה המאוחדת של חכמי הדת האסלאמיים" כלפי השתתפות במוסדות השלטון
החדשים. דארי הביע התפעלות מעמדת רוסיה ונשיאה פוטין, אשר בעת שיחותיו עם עלאווי
במוסקבה לא הסכים לתת ברכתו לבחירות המתוכננות, אלא ציין את האנומליות שבקיום
בחירות תחת כיבוש. דארי גם קיבל בברכה את החלטתה של רוסיה להמשיך לשתף פעולה עם
איראן, כולל בתחום הסיוע להקמת תחנת כוח גרעינית בבושהר. עוד אמר כי ארגונו לא
קיים שום שיחות או התייעצויות – עם
"הקואליציה העיראקית המאוחדת" אשר זכתה לרוב בבחירות וגם לא עם מפלגות
שיעיות וכורדיות אחרות ועם מקור השראתם של השיעים אייתולה עלי סיסתאני – בנושא השתתפות בממשלה החדשה או
בעבודה על החוקה הקבועה. הוא אמר: נציגים [מטעם השלטון] באו אליי, אנו שמענו את
דבריהם, וחזרנו על עמדתנו הידועה והיא לוח זמנים ברור להוצאת הכוח הרב לאומי
מעיראק ופתרון בעיותיה של עיראק על ידי העיראקים בעצמם. דארי אמר כי ארגונו אינו
מתיימר לייצג את כל הסונים וכי ישנם סונים המוכנים להשתתף בממשלה ובוועדה לחוקה
ללא תנאים מוקדמים – "וזה עניינם" (עמ' 64). לדבריו, הממשלה הזו, כמו
הקודמת, מנסה להתעלם מהסונים, והדבר לא יעלה בידיה. דארי העריך כי ג'עפרי דמות
יותר עצמאית ביחס לאמריקאים מאשר קודמו עלאווי, אבל ממשלתו תמשיך למלא אחר רצונם
של האמריקאים; ג'עפרי גם משוחד על ידי
איראן אשר העניקה ל"קואליציה העיראקית המאוחדת" 110 מיליון דולר עבור
מסע הבחירות, ועליו לפרוע אותם. [ישנה סתירה בין התייחסותו השלילית של דארי
לאיראן, בהקשר להתערבותה בבחירות בארצו, לבין יחסו החיובי לפיתוח קשריה של רוסיה
עם איראן, כולל סיועה לאיראן בהקמת תחנת כוח גרעינית. מכאן משתמע כי דארי נמנע
למתוח ביקורת על רוסיה ואף מוכן היה להחניף לה, כדי לרכוש את תמיכתה בכוחות
האופוזיציה בעיראק.]
ממשלת ג'עפרי הושבעה ב-3 במאי 2005
וכללה 26 שרים, נציגי השיעים והכורדים. ב-8 במאי הרכב הממשלה אושר [על ידי
הפרלמנט] לאחר שצורפו אליה שלושה מועמדים סונים עצמאיים, בתפקידי סגן ראש הממשלה,
שר ההגנה ושר התרבות. לדעת מלסגוב, ג'עפרי נכשל להקים ממשלת אחדות לאומית, כיוון
שהארגונים הסונים לא ראו בשרי הממשלה הסונים את נציגיהם. אף על פי כן, הממשלה הזו
לא הייתה דומה לקודמתה. היא לא מונתה על ידי האמריקאים, אלא הוקמה על סמך בחירות,
אשר למרות חסרונותיהן הרבים "שיקפו את מערך הכוחות בעיראק לאחר המלחמה"
(עמ' 66). [סותר במידה לא מבוטלת את דעתו
על הבחירות שהובאה לעיל וגם דעתו השלילית על הממשלה לאורך הפרק הזה.]
ב-9 במאי 2005 שגריר רוסיה צ'מוב ערך
קבלת פנים לרגל 60 שנה לניצחונה של בריה"מ על גרמניה הנאצית. בשגרירות עצמה
לא היה די מקום לקיום האירוע, והשגרירות
שכרה וילה ששכנה מולה. השגרירות פנתה למשרד הפנים של עיראק ומִפְקדת הכוחות הרב
לאומיים כדי לאבטח את הטקס, והם נקטו באמצעים המתאימים. לשביעות רצונה של השגרירות
כל המוזמנים הופיעו, בהם הממונה הזמני על השגרירות האמריקאית (השגריר החדש טרם
הגיע), שגרירי בריטניה, גרמניה, איטליה, סין, אוקראינה, בחריין ואחרים, קרוב ל-30
אישים. הצד העיראקי יוצג על ידי הגנרל ג'לאל מוחמד. הוא היה אחראי לאבטחת
מיניסטריונים, בנקים, שגרירויות ותשתיות. האירוע עבר בהצלחה ונמשך מעבר לזמן
המתוכנן. [מלבד בחריין ועיראק אין אזכור מדינות ערב נוספות.]
במאי 2005 המזכיר הכללי של הוועדה
המאוחדת של חכמי הדת האסלאמיים דארי האשים את "גַיס בַּדְר" (או ארגון
בדר) (המשויך לאגף השיעי של המועצה העליונה של המהפכה האסלאמית, שהיא חלק ממפלגות
הקואליציה שניצחו בבחירות) ואת "פשמרגה" (הכוחות הכורדים), אשר צורפו
לכוחות משרד ההגנה, ברצח מנהיגים דתיים סונים. כתוצאה ממעשי הרצח, היחסים בין
שיעים לסונים החריפו ביותר. [כבר באפריל?] דארי הערך שבעיראק יתפתח תרחיש שלא ישרת
את האינטרסים של ארה"ב, זו בתגובה תעורר במדינה מלחמת אזרחים, כדי לשמֵר
בעיראק ממשלה צייתנית, אשר במקרה של הוצאת הכוח הרב לאומי תכרות הסכמים מיוחדים עם
וושינגטון. מלסגוב, בדומה לדארי, מאשים את ארה"ב
בייזום מלחמת אזרחים בעיראק, כדי לשמור על שלטונה בה וטוען כי תחזיתו של דארי
התגשמה כמעט ב-100%.
ב-20 במאי 2005 התקיימה ועידה של כל
הארגונים הדתיים והפוליטיים של הסונים. בוועידה הוקם "גוש של כל הסונים"
בהשתתפות כל הפוליטיקאים והוחלט כי הסונים ישתתפו להבא בתהליך הפוליטי, על מנת שלא
להישאר בשוליים, כפי שקרה כתוצאה מהבחירות ב-30 בינואר. לעומת זאת, נציג הוועדה המאוחדת של חכמי הדת
האסלאמיים מסר כי יימנע מהשתתפות בתהליך הפוליטי. לנוכח ההתפתחויות האלה, צ'מוב
ומלסגוב נפגשו עם דארי ב-22 במאי 2005. השגריר עדכן את דארי על פגישתו עם פוטין
לפני צאתו לעיראק, בה הורה לו הנשיא לפעול בכל דרך אפשרית לפיתוח הקשרים הבילטרליים
עם עיראק. דארי אמר כי דווקא ארגונו הוא שיזם את הוועידה הסונית, אבל כיוון שבמסמך
המסכם של הוועידה לא נכללו עמדותיו העקרוניות של ארגונו, נציגיו לא חתמו עליו. הוא
חזר על האשמות כלפי ארגון בדר. כאשר נודע לדארי מפי השגריר כי מלסגוב עומד לעזוב
את עיראק, הוא הביע את צערו על כך. הוא ראה במחבר ידיד אמיתי של העם העיראקי ואף
שאל את השגריר האם ניתן להשתדל אצל ההנהגה הרוסית
כדי לאפשר למלסגוב להמשיך בשירותו בעיראק. בשלב זה התערב מלסגוב וניסה
לשכנעו כי מחכים לו בקהיר, אבל בהזדמנות הראשונה הוא מוכן לחזור לעיראק ויעשה מאמץ
לשמור על קשר עם דארי.
סיום תפקידו בעיראק ב-31 במאי הגיע מחליפו של מלסגוב,
הקונסול החדש א.א. פוליפוב (Polipov), אותו הכיר בעבר ובדומה למחבר שירת בעברו
במדינות ערביות. לקראת סיום תפקידו, השגריר מסר למלסגוב שהוא המליץ למרכז להעניק
לו את "אות הגבורה". ב-7 ביוני יצא המחבר מעיראק.
פעילותו בנושא העיראקי לאחר סיום
תפקידו: ועידת קהיר (נובמבר 2005) ורצח דיפלומטים רוסים (יוני 2006)
בעת עבודתו של מלסגוב בשגרירות בקהיר,
ב-19 בנובמבר 2005 נפתחה בעיר הזו ועידת ההכנה, לכינוס ועידה להסכמה לאומית
עיראקית. יוזם הוועידה היה מזכ"ל הליגה הערבית עמר מוסא, שכינס אותה במטרה
לקדם פיוס לאומי בעיראק. בוועידה, נוסף לנציגי מפלגות וארגונים מעיראק, בהם
"הוועד המאוחד של חכמי הדת האסלאמיים", השתתפו נציגים ממדינות ערב,
איראן ותורכיה, ונציגי חמש המדינות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם. רוסיה
יוצגה על ידי השגריר במצרים בוגדנוב, וממוסקבה הגיע נציג משרד החוץ קינשצ'אק. מלסגוב,
על אף עבודתו בקהיר, המשיך לקיים קשרים עם השגריר בעיראק
צ'מוב ועם ידידיו בהם דארי וחליסי. גם בוועידה קיים מלסגוב קשר עם ידידיו, ובסיום
הוועידה השגריר בוגדנוב, אליו נלווה המחבר, נפגש עם דארי ועם חברי משלחת של נציגי
"הכוחות הלאומיים-פטריוטיים", אשר עמד בראשה. השיחה הייתה ידידותית.
דארי לא נטה להאמין כי האמריקאים והממשלה העיראקית הנתמכת על ידי השיעים והכורדים
תבצע את ההחלטות של הוועידה ותאפשר לעיראקים לקבוע את עתידם. המשך ההתפתחויות
הוכיח את צדקת הערכתו, ואף לשלילה. מלסגוב ראה בוועידה הזו צעד ראשון בהתקדמות בנושא הסכמה לאומית. בוועידה
הוחלט לכנס ועידה להסכמה לאומית בבגדאד בפברואר-מארס 2006. ואולם כינוס הוועידה
שתוכנן להיערך בבגדאד לא התקיים, "כיוון שהכוחות הפרו-ממשלתיים
והפרו-אמריקאיים" התייחסו לעצם כינוס ועידת קהיר כהתחמקות טקטית.
פעולות ההתנגדות בעיראק החריפו והופנו
נגד כל אלה שנחשדו בשיתוף פעולה עם השלטון, כולל אלה המקיימים קשרים כלכליים
ומסחריים עם גורמים רשמיים. "הידידים שלנו" הזהירו אותנו כי עבודתם של
המומחים הרוסים בעיראק על פרויקטים משותפים "מתקבלת במדינה באופן
דו-משמעי" (עמ' 77). ב-3 ביוני 2006 רכב של השגרירות ובו דיפלומטים רוסים,
בליווי שומרים רוסים [לא צוין מספרם], בעת שהיה בנסיעה במרחק של כקילומטר אחד
מבניין השגרירות לצורך הצטיידות במזון, הותקף: עובד שגרירות אחד נרצח במקום וארבעה
נחטפו. כשנודע הדבר למלסגוב, הוא מיהר להתקשר לבוגדנוב והביע נכונות לפעול לשחרור
החטופים, כולל נסיעה מיידית לבגדאד. בוגדנוב העביר את בקשתו למשרד החוץ. במקביל,
נחפז המחבר להתקשר לדארי, לחליסי ולאחרים (במהלך הוועידה בקהיר הם מסרו לו את
מספרי הטלפון הניידים שלהם) וביקשם לפעול לשחרור החטופים – ואולם היה הבדל בין
קיום שיחות טלפון מקהיר לבין פעילות ישירה שלו, לוּ התאפשרה, בבגדאד. עם זאת,
המחבר אינו מתיימר לטעון כי לוּ היו מאפשרים לו להגיע לבגדאד, גורל החטופים היה
אחר. מכל מקום, החלטת משרד החוץ בנושא יציאתו לבגדאד התעכבה במשך ימים רבים, וכאשר הנושא הזה היה עדיין
בדיון, אתר האינטרנט של אל-קאעידה פרסם סרטון בדבר הוצאתם להורג האכזרית של ארבעת
החטופים בידי ארגון אסלאמי קיצוני. אין זה מנחם שבתקופת הכיבוש בעיראק נחטפו
ונרצחו דיפלומטים מארצות רבות, בהן ממצרים
ומכוויית.
הערות ביקורתיות
כפי שציינתי בתחילת הסיכום, מלסגוב בטרם
צאתו לעיראק העריך: "כולנו שיערנו" כי המצב המתוח בעיראק לא יימשך זמן
רב וכי האמריקאים ובעלי בריתם, "כך היה
נדמה לנו", יעזבו את עיראק
והחיים בארץ זו יחזרו להיות נורמליים. מכאן ניתן להניח כי בתחילת 2004 רוסיה עדיין
סברה כי המדיניות האמריקאית בעיראק עשויה להצליח.
לאורך תקופת שירותו של מלסגוב בעיראק
ניתן להבחין בהבדלים בין עמדתו האישית לבין עמדתה הרשמית של מוסקבה. רוסיה, מתוך
שיקולים של ריאל פוליטיק, גם לאחר התגברות פעילות ההתנגדות לנוכחות הצבאית של
ארה"ב בעיראק, שמה דגש על פיתוח קשרים עם הגורמים השולטים בפועל בעיראק – ובראש וראשנה הממשלה הקיימת והמפלגות השותפות בממשלה ובעלות השפעה אזורית
והן "המפלגה הדמוקרטית הכורדית" ו"האיחוד הפטריוטי של
כורדיסטן". לעומת זאת, המחבר התרכז בטיפוח קשרים עם ארגוני אופוזיציה שדגלו
במאבק מזוין נגד הסדר הקיים בעיראק. פעילותו זו לא נגדה את מדיניותה של ארצו, אלא
קרוב לוודאי השתלבה בה: במקביל לשימת דגש על פיתוח קשרים עם המשטר הקיים – שמירה
גם על נתיב תקשורת עם הגורמים הנלחמים נגדו, שעשויים להועיל בהווה, כמו להשגת
שחרור אזרחים רוסים חטופים, וגם בעתיד. לנוכח הידרדרות מתמדת ביציבות השלטון
בעיראק, סביר להניח כי רוסיה דאגה מראש לכונן קשרים עם גורמים שעשויים להצליח
להפיל אותו. מדיניות הקרמלין של קיום על קשרים עם קבוצות בעלות אינטרסים מנוגדים
בעיראק, השתלבה במדיניותו של פוטין במזרח
התיכון בכלל: שמירה על קשרים עם מדינות עוינות
זו לזו כמו איראן וישראל. וזאת מתוך רצון לקיים קשרים עם מגוון הגורמים השולטים באזור,
אבל תוך מתן עדיפות ברורה לטיפוח הקשרים עם המדינות החזקות והדומיננטיות, השולטות
ברוב האזור והן איראן, תורכיה ומדינות ערב – ולא ישראל.
מאמציו של מלסגוב לטפח יחסים עם קבוצות
האופוזיציה בעיראק תאמו את השקפת עולמו
האנטי אמריקאית. כאמור, מלסגוב מאשים את
ארה"ב בייזום מלחמת אזרחים בעיראק, כדי לשמור על שלטונה בה. יצוין כי אשמתו
זו נוגדת את עדותו של מזכ"ל הליגה הערבית באותה התקופה, עמר מוּסא. מוסע מעיד כי באוגוסט 2005 שגריר ארה"ב בעיראק זלמאי חלילזאד Zalmay Khalilzad)), מוסלמי סוני ממוצא אפגני, עזר לו להשיג נוסחת פשרה בחוקתה של עיראק
בין תביעות הערבים לכורדים בנושא השתייכות הארץ לעולם הערבי. כמו כן, לדברי עמר מוסא, לנוכח
ההידרדרות במצב הבֵּין-עדתי העקוב מדם בעיראק, הסכימה ארה"ב כי לליגה הערבית
יהיה תפקיד בארץ זו וקידמה בברכה את יוזמת הליגה הערבית לכנס ועידת הכנה לפיוס
לאומי שהתקיימה בקהיר בנובמבר 2005 [אותה ועידה שנזכרה לעיל].[1] גם שרת החוץ של ארה"ב באותה העת קונדוליזה
רייס מציינת כי בעת ביקורה בבגדאד באוקטובר 2006 היא דרשה מכל המנהיגים הפוליטיים של
עיראק להתפייס, ברמזה כי
אם עיראקים ימשיכו להרוג עיראקים, ארה"ב לא תשים את גופות חייליה בתווך בין
הצדדים הניצים, כי אם תצא מעיראק.[2] מכאן, ניתן להסיק כי ארה"ב דווקא
הייתה מעוניינת בייצוב המצב בעיראק, כדי לצמצם את הפגיעה בחייליה ולהצדיק את
החלטתה לפלוש לעיראק ב-2003 כמהלך היסטורי מוצלח: מיגור משטר דיקטטורי והקמת משטר המבוסס על חלוקת שלטון מאוזנת בין
העדות בצורה דמוקרטית.
עמדתו השלילית של המחבר כלפי ארה"ב,
בהתבסס על רשימות שכתב בזמן שירותו בעיראק
בשנים 2005-2004, מתונה בהשוואה להתבטאויותיו בספרו שפורסם ב-2012. בספרו
טוען המחבר כי מטרותיה האמיתיות של ארה"ב בפלישתה לעיראק היו להשתלט על
אוצרות הנפט שלה ושל מדינות המפרץ; להקים בעיראק ממשלת בובות אשר תחתום איתה על
הסכמים בתחומי הביטחון ושיתוף פעולה; ולהקים מערכת ביטחון אזורית בשליטה אמריקאית.
עיראק נועדה גם לשמש כבסיס להגמוניה של ארה"ב במזרח התיכון ולהבטיח את
ביטחונה של בעלת בריתה האסטרטגית שלה – ישראל. עוד קובע מלסגוב כי כיבוש עיראק היה
חלק מהמדיניות הגלובאלית החד צדדית של ארה"ב, לפיה התנהלה אמריקה כשליטת
המזרח התיכון והעולם כולו.
ההשתלחות הזו של מלסגוב בארה"ב
מקורה בהשקפת עולמו מהעידן
הסטליניסטי-הסובייטי בו חונך – ולא מעידן גורבצ'וב, ואף לא מעידן פוטין בעשור
המחצית הראשונה של המאה ה-21. על כך ניתן
להסיק מיחסו של המחבר כלפי מלחמתה של
ארה"ב ובעלות בריתה לשחרור כוויית ב-1991, שמתוארת כ"מבצע
אנטי-עיראקי" – בלי לציין את הרקע לפעולה זו ומטרתה (עמ' 80). עוד ראוי לציין
כי מלסגוב מתאר באהדה רבה את "גבורתו" ו"התנהלותו המכובדת" של
סדאם חוסיין במהלך משפטו שהחל ב-2004. ביחס לתלייתו של סדאם חוסיין בדצמבר 2006
אומר המחבר: "כך בצורה טראגית בא הקץ על גורלו של אחד האישים המבריקים ביותר
בהיסטוריה בת זמננו" (עמ' 39). עוד אומר מלסגוב: לא לשווא כונה סדאם בפי
ידידיו ואויביו כאחד "סטאלין הערבי". מלסגוב אינו מתעלם מהאופי הטירני
של משטר סדאם, אך מן הסתם סבור כי החיוב בפעילותם של סדאם ושל סטאלין עולה בבירור
על השלילה.
מלבד היותו של מלסגוב תוצר של העידן
הסובייטי, גורם נוסף להזדהותו עם כוחות האופוזיציה בעיראק שנלחמו נגד כוחות
הקואליציה המערבית בראשות ארה"ב, נעוץ בלאומיותו הצ'צ'נית. כבן לעם הצ'צ'ני
האסיאתי והמוסלמי, נראה כי קיימת אצלו הזדהות רגשית טבעית עם עמים הערביים
והמוסלמים מול הכובשים האירופאים. כאמור, המחבר אף טוען כי קיים קשר אתני בין
הצ'צ'נים לעיראקים.
על אף שניתוחו את ההתפתחויות בעיראק מוּטה
אידיאולוגית ורגשית נגד אמריקאים, מדי פעם, בתוך שפע התבטאויותיו האנטי אמריקאיות,
מבצבצת ראייה אובייקטיבית של המצב, כיאה לאדם שלמד וחקר את המציאות בעיראק. המחבר
נותן להבין כי השגת פתרון לסוגיות העדתיות והאתניות המסובכות של עיראק אינה קלה
ופשוטה, אולם צריכה הייתה להתבסס על מציאת הסדר פוליטי מאוזן בין האינטרסים של
המרכיבים העדתיים והאתניים של עיראק – ולא בהטיית כפות המאזניים לטובת השיעים
והכורדים, כפי שנקטו האמריקאים. עוד מציין המחבר כי בעקבות החלשתה של עיראק לאחר
הכיבוש האמריקאי, היא חדלה לשמש גורם מאזן לאיראן, והגורם השיעי במזרח התיכון
התחזק.
