זיוודה, בהרו. היסטוריה של אתיופיה המודרנית, 1991-1855 (האוניברסיטה של אוהיו, 2002). 254 עמ'.
Zewde, Bahru. A History of Modern Ethiopia, 1855-1991.
Second Edition. (Athens, Ohio. USA: Ohio University Press, 2002). eBook edition published in 2016.
בהרו
זיוודה נולד באדיס אבבה ב-1947 והוא היסטוריון אתיופי אשר חיבר מחקרים בתולדות אתיופיה
המודרנית. הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטה של אתיופיה והיה פרופסור אורח
באוניברסיטה של אילינוי ושל המבורג. הסיכום
משקף את גרסת המחבר. הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים.
הרקע
1769
מסמלת את תחילת תקופתה בהיסטוריה של
אתיופיה הידועה כ-Zamana
Masafent
תקופת הנסיכים. [או "תקופת השופטים" בדומה לתקופת השופטים בתנ"ך בה
לא היה מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה]. פרק הזמן הזה נמשך עד 1855. בתקופה הזו
המלכים היו בעיקר שליטי בובות בידי שליטים מקומיים חזקים. על אף מעמדם כשליטי
צללים בעיר גוֹנדאר הם עדיין שמרו על הילת הלגיטימיות של "סלומונים",
כלומר כצאצאים של שלמה המלך. המחבר דוחה את המסורת בדבר מוצאה של משפחת המלוכה
באתיופיה, הסלומונים, מהקשר בין המלך שלמה למלכת שבא, כבלתי מדעית. תוארם negusa nagast, מלך המלכים, כלומר קיסר, נשמר להם באופן
בלעדי – בניגוד לשליטים האזוריים. הנסיכים האזוריים בצפון אתיופיה שאפו להשיג
דומיננטיות במרכז. במקביל התקיימו נסיכויות עצמאיות בשטחה הדרומי של אתיופיה.
הצפון והדרום – על אף השוני ביניהם – לא התקיימו במנותק. קשרי המסחר בין שני
האזורים היו אחד היסודות החשובים לתהליך האיחוד ביניהם שהתקיים במחצית השנייה של
המאה ה-19. השליט של מצרים, מוחמד עלי, ב-1821
הרחיב את שלטונו על סודאן. בעקבות זה החלה תקופה של התנגשויות בגבול בין
המצרים, אשר שאפו להתפשט מזרחה, לבין נסיכויות אתיופיות בצפון מערב המדינה. ב-1841
המצרים השתלטו על הנמל מאסאווה (Massawa)
(כיום בשטחה של אריתריאה) בים
האדום. האתיופים ראו במצרים, בתור יורשי העותומנים, כ"תורכים".
איחוד
ועצמאות, 1896-1855
תאודרוס
השני , 1868-1855
האישיות
אשר התמודדה לראשונה ביעילות מול האתגר הפנימי של הנסיכים ומול האתגר החיצוני של
ה"תורכים" היה קאסה היילו (Kasa
Haylu),
אשר לאחר הכתרתו ב-1855 נטל את התואר הקיסר תאודרוס ,(Tewodros) השני. מוצאו מנסיכות קווארה (Qwara), השוכנת בצפון מערבה של אתיופיה בגבול עם
סודאן, מערבית לעיר גונדאר. לאחר שנחסמה דרכו לרשת את השלטון בקווארה הוא הפך
לשודד שהנהיג קבוצת שודדים. היו אלה שנות חייו המעצבות. בתקופה זו חי בפשטות
ובמעשי השוד שלו היה ממד של רובין הוד: את הכסף אשר שדד חילק לאיכרים, כדי שיוכלו
לרכוש מחרשות. חייו כשודד וחלומו לשחרר את ירושלים מידי התורכים הובילו אותו לנתיב
ההתנגשות עם הכוחות המצריים (שבעיני האתיופים נתפסו כתורכים). הוא הובס בקרב Dabarqi ב-1848. המצרים ניצחו בזכות התותחים והמשמעת
שבצבאם, והלקח שהסיק תאודרוס מכך בעלותו
לכס המלוכה היה כי עליו לדאוג להימצאות
שני המרכיבים האלה גם בצבאו. הקרב נגד המצרים היה התבוסה הגדולה היחידה
בקריירה שלו. הוא השתלט על קווארה, ולאחר שבמחצית הראשונה של שנות ה-50 הביס
נסיכים אחדים בזה אחר זה, ב-1855 הוא הוכתר לקיסר בשם תאודרוס השני. לאחר עלותו
לשלטון הוא כבש את אזור וואלו (Wallo), תוך שימוש בשיטת כריתת אברים ביחס
למתקוממים. הוא לא הסתפק בשליטה בצפון
אתיופיה ופנה דרומה, שם כבש את אזור שאווה (Shawa).
תאודרוס
היה השליט הראשון של אתיופיה שפעל למען
מודרניזציה של ארצו. הוא לא שם קץ לשושלות של השליטים האזוריים. לעומת זאת, הוא
הצליח להקים צבא לאומי שהחליף את הצבאות האזוריים, אבל גילה פחות עקביות בניסיונו
להחליף את שיטת ביזת השלל בתשלום משכורת לחיילים. ניסיונות להטיל משמעת בצבא
באמצעות כריתת אברים של חיילים לא עלתה יפה. באיסור סחר עבדים לא היה עקבי, מה עוד
שהוא לא ביטל את מוסד העבדות. בתקופתו התפתחה השפה הכתובה והספרות בשפה האמהרית.
הוא ניסה להטיל שלטון אבסולוטי על הכמורה, אולם מה שהפך אותו לאויב מושבע של
הכמורה הייתה הפקעת חלק ניכר מאדמות הכנסייה וחלוקתה בין האיכרים.
האתגרים
מבחוץ לשלטונו היו המצרים, אשר בעיניו נחשבו לתורכים, והאירופים. המצרים הפריעו לו
ליצור קשר עם אירופה באמצעות שליטתם בנמל מאסאווה. הייתה לו הערכה רבה ואף הערצה
כלפי בריטניה והוא היה להוט לפתח את הקשרים עם ארץ זו. הוא היה מודע לפיגורה של
ארצו, ובמכתבים למלכה ויקטוריה כינה את עצמו "עיוור" ו"נבער".
אחת מהטרגיות של שלטונו התבטאה בכך שהבריטים לא רק שלא נענו להצעותיו הידידותיות,
אלא עסקו בתככים נגדו עם אויביו המושבעים, "התורכים", קרי המצרים.
תאודרוס נזקק לבריטים ולאירופים בכלל, כדי להביא טכנולוגיות מודרניות לארצו, ולשם
כך הוא השתמש במיסיונרים פרוטסטנטים. בניגוד למיסיונרים הקתולים, הפרוטסטנטים לא
ניסו להביא את הנוצרים האורתודוכסים של אתיופיה להמיר את דתם, אלא להביא לרפורמות
בפנימיות בכנסייה האתיופית. פעילות המרת הדת שלהם עסקה בקהילות לא נוצריות, כמו
הפלאשים. כדי לצייד את הצבא בנשק מודרני,
תאודרוס אילץ את המיסיונרים הנוצרים מאירופה, לייצר עבורו נשק וללמד אתיופים את
המלאכה הזו. אבל תלמידי המיסיונרים השתייכו לקבוצות נחותות מנקודת ראות השלטון,
כמו מוסלמים ופלאשים [התייחסות נדירה של המחבר לפלאשים], והנשק שיוצר היה מאיכות
נמוכה. ההוכחה הטובה לכך היה תותח ענק Sebastopol,
שהועלה להר בקורבנות רבים, אך כאשר ניסו להפעילו נגד הבריטים ב-1867, לא פעל.
כבר
מתחילת שלטונו ב-1855 ובמשך עשור נאלץ
תאודרוס לעסוק רוב זמנו בדיכוי מרידות שפרצו בפרובינציה זו או אחרת. כתוצאה
מעריקות, צבאו פחת מ-60,000 ל-10,000 איש ושטח
שלטונו הלך והצטמצם. בשלהי שלטונו תאודרוס הסתכסך עם המיסיונרים הפרוטסטנטים ואסר
אותם יחד עם אסירים אירופים אחרים. מאסר האירופים הביא למשלוח צבא בריטי שכלל 32,000 חיילים לאתיופיה במטרה לשחרר את
האסירים ולשים קץ לשלטונו של תאודרוס. תאודרוס התאבד בטרם כיבוש מצודת מקדלה (Maqdala) בה שכן. הצבא הבריטי יצא מאתיופיה לאחר
השלמת משימתו, כיוון שלאימפריה הבריטית לא היו אינטרסים בארץ זו.
יוהנס
הרביעי: גישה חדשה לאחדות, 1889-1872
יוהנס
ה-4 נעשה קיסר אתיופיה ב-1872 לאחר ניצחונו בקרב ב-1871, על תקלה-גיורגיס (Takla-Gyorgis) שליט אמהרה, אשר ב-1868 הכתיר עצמו לקיסר.
מדיניות איחוד אתיופיה בה נקט הייתה שונה מזו של תאודרוס. הוא ראה את עמצו כראשון
בין שווים, כ"מלך המלכים" (negusa
nagast) במובן הקפדני של המושג, כלומר, לא אוטוקרט בעל
שלטון מוחלט, אלא ראשון בין המלכים (מלך-נגוס) אשר שלטו באזורים שונים של אתיופיה,
והסתפק בהכרה בריבונותו מצדם. בכך הכיר יוהנס במכשולים האובייקטיביים בהקמת מדינה
מאוחדת (אוניטרית). על אף מדיניותו המתונה בנושא האחדות, מדי פעם קמו וסאלים שמרדו
בו. הבולט בהם היה מֶנֵלִיק (Menelik) נגוס שאווה. יוהנס הצליח להכניעו ובהסכם Leche בשנת
1878 מנליק הכיר בריבונותו. מנליק נאלץ לוותר על התואר מלך המלכים אותו נטל לעצמו
לאחר מות תאודרוס, אבל אוּשר כי יישא את התואר מלך. הסכם לצ'ה אפשר למנליק לשמור
על כוחו הצבאי ולהשתמש בו לתפיסת השלטון בעשור הבא.
בניגוד
לליברליזם שלו בתחום האיחוד, זו הייתה חסרה בנושא הדתי. לאחר הסכם לצ'ה, הוא כינס
מועצה דתית (קונסיל) , אשר שמה קץ למחלוקות הדתיות בדבר טבעו של ישו שפילגו את
הכנסייה האתיופית. הקונסיל של Boru
Meda
קבע כי הדוקטרינה של תאוחדו Tawahedo)
)
היא הדוקטרינה הנכונה היחידה ומי שדגל בדוקטרינה אחרת היה צפוי לרדיפות: במקרה אחד
לשונו של האיש נחתך. יוהנס שאף לא רק לאחדות בתחום הדוקטרינה אלא גם באמונה הדתית,
ולכן לא היה מקום לאסלאם במלכותו. המוסלמים באזור ואלו (Wallo) נאלצו או להתנצר או להפסיד את אדמותיהם ורכושם.
האיום
שנשקף לאתיופיה מבחוץ בתקופת שלטונו של יוהנס היה משליט מצרים, הכדיב אסמאעיל, אשר
שאף להקים אימפריה בצפון מזרח אפריקה. פניותיו של יוהנס למלכי בריטניה, אוסטריה,
גרמניה ורוסיה ולנשיא צרפת לעזור לו בשם
הסולידריות הנוצרית נגד האיום של אסלאמיזציה ושעבוד בידי אסמאעיל נפלו על אוזניים
אטומות. המדינות הנוצריות לא גילו אינטרס באתיופיה, בעוד מצרים – במיוחד לאחר
פתיחתה של תעלת סואץ ב-1869 – היוותה חלון הזדמנויות בתחומי המסחר וההשקעות.
במלחמה בין מצרים לאתיופיה, אסמאעיל היה בבירור התוקפן בעוד יוהנס חיפש פתרון
בדרכי שלום. ב-1875 בקרב גונדית (Gundet), צפונית לנהר מארב (Marab), המצרים הובסו קשה, ונחלו מפלה נוספת בקרב
גורה (Gura) ב-1876. הנשק המודרני שנפל שלל בידי יוהנס,
כולל תותחים, חיזקו את מעמדו הצבאי מול מנליק, וכמו כן את יוקרתו כמגן על האמונה
והמולדת. לאחר הניצחונות, יוהנס היה מעוניין בתיווכם של הבריטים כדי להשיג גישה
לים ולהחזרת הטריטוריה שכבשו המצרים. ואולם רק ב-1884 – לאחר כיבושה של מצרים על
ידי הבריטים ב-1882 – מוכנה הייתה בריטניה לאשר לאתיופיה ייבוא חופשי של סחורות,
כולל נשק ותחמושת.
השנים
1878-1876 היוו שיא שלטונו של יוהנס. בתחום החוץ הוא הִכּה את המצרים ובתחום הפנים
הוא השיג את כפיפותו כלפיו של יריבו העיקרי, מנליק. ואולם כבר ב-1885 חל מפנה לרעה
במצבו. בשנה הזו האיטלקים כבשו את הנמל מאסאווה. יש לציין כי הבריטים לא גילו
עניין באתיופיה ועל כן הפקידו את השמירה על האינטרסים שלהם בה בידי איטליה, כנגד יריבתם
צרפת. בעקבות השליטה במאסאווה, האיטלקים ניסו להרחיב את שלטונם מערבה לתוך אתיופיה
וכבשו את סאטי (Saati)
השוכנת 24 ק"מ מערבית למאסאווה. (בפרספקטיבה היסטורית, השליטה במאסאווה
הביאה לרצונה של איטליה לשלוט באתיופיה כולו ולקרב עדווה ב-1896.) ב-1888 יוהנס
בראש צבא גדול של 80,000 פנה לכבוש את סאטי, אבל נאלץ לסגת מפאת מחסור באספקה וידיעות על כך שהמהדים (סודנים)
בזזו את גונדאר וכי מנליק עוסק בתככים נגדו עם שליט מקומי נוסף. יש לציין כי באותה
השנה בה האיטלקים השתלטו על מאסוואה, ב-1885
החלו גם התנגשויות בין האתיופים למהדים (או אנצארים) הסודנים, ומנליק החל לשחרר עצמו מכפיפותו ליוהנס.
הקרב מטאמה (Matamma) נגד המהדים הסודנים ב-1889 הסתיים במפלת
צבאו של יוהנס, וזאת לאחר שהוא נפצע ומת למחרת.
יצירת
אימפריית-מדינה של אתיופיה המודרנית (מנליק השני , 1913-1889)
חזון
האתיופיה של תאודרוס הוגבל למחוזות המרכז וגבל במחוז שאווה בדרום. הקונספציה של
יוהנס כללה התרחבות בצפון, אך התרחבות בדרום מערב נעשתה באמצעות וסאל
שהפך ל"נגוס" (מלך) של המחוזות גוג'ם (Gojjam)
וקאפה (Kafa). לעומתם, נקט מנליק במדיניות של כיבושים
נרחבים שהכפילו את שטחה של אתיופיה, וזאת במקביל לניסיונות לאחדה. כבר בתור שליט
שאווה הוא החל בהרחבת תחום שלטונו. בכך הוא המשיך במסורת ההתרחבות הטריטוריאלית
שנקטו אבותיו. בין השנים 1887-1882 הוא השתלט על נסיכויות במערב (גוג'ם) ודרום
מזרחית מִ-שאווה בהן הראר (Harar). ניצחונותיו הצבאיים הפכו אותו למועמד
הרציני ביותר לרשת את יוהנס. ב-1894 הרחיב מנליק את שלטונו לנסיכות וואליטה (Walayta) (או ווליטה). המלחמה נגד הנסיכות הזו הייתה
קשה ואכזרית במיוחד, וכללה מעשי טבח מצד צבאו של מנליק, אשר השתתף אישית בקרבות.
ב-1997 הוא סיפח נסיכות נוספת קאפה. כיווּן ההתפשטות הכללי שלו היה דרומית
מִשאווה. אדיס אבבה (פרח חדש) אשר נוסדה
עוד ב-1886, הפכה לעיר הבירה החדשה של מנליק בסביבות 1892. זו הפכה לעיר השלישית
החשובה ביותר בהיסטוריה של אתיופיה, לאחר אקסום וגונדאר. בהתאם למגמת התפשטות האימפריה
שלו דרומה, אדיס אבבה הייתה הבירה הדרומית ביותר. התפתחויות אחדות תרמו לחיזוק
מעמדה של אדיס אבבה כבירת הממלכה, והחשוב שבהן ניצחון בקרב אדווה ב-1896. בעקבות הניצחון
הזה אנשי האצולה החלו להתיישב בעיר הבירה ולהקים בה מגורי קבע, בניגוד לבילוי
חייהם במסעות צבאיים בעבר. בעיר התיישבו גם זרים, סוחרים ובעלי מלאכה.
השנים
1892-1888 היו שנות "הרעב הגדול" באתיופיה. הנזק הכלכלי-חברתי כתוצאה
מהרעב הזה סייע לחדירה איטלקית לאזור ולהקמת המושבה שלה אריתריאה ב-1890. חומרת
הרעב הביאה למקרים של קניבליזם. בתגובתו הראשונה של מנליק לרעב הוא הפציר בנתיניו
להתפלל להתערבות אלוהית, וכאשר הדבר לא עזר הוא נזף בנתיניו על כך שלא התפללו
בחרדת קודש מספקת. במקביל השלטון גם חילק חיטה ממצבורים לרעבים.
האתגר החיצוני
פתיחתה של תעלת סואץ ב-1869 והשתלטותה של בריטניה על מצרים ב-1882 עוררו את
האינטרס הבריטי בחופי הים האדום, כנתיב של תעלת סואץ – ובהבטחת שליטה על הנילוס, החיוני לעצם קיומה של
מצרים. האויבת הראשית של בריטניה באפריקה הייתה צרפת, בעוד נוצר שיתוף פעולה בין
בריטניה ואיטליה. בריטניה הייתה מוכנה להסכים לשליטה איטלקית על חופי הים האדום
ועל אתיופיה – בה זרם הנילוס הכחול, מקור הנילוס שבמצרים – כאפוטרופוס של
האינטרסים הבריטיים. איטליה, מצִדה, הייתה מעוניינת ליטול נתח בחלוקת אפריקה בין
המעצמות האירופיות.
במקביל,
מדיניותם של שליטי אתיופיה, בדרג האימפריאלי
והאזורי, נטתה לעודד חדירה אירופית, וזאת מסיבות אחדות. (1) הצורך בנשק מודרני,
בין אם מיובא או בייצור מקומי בעזרת האירופים. (2) בתקופת העימות עם מצרים
המוסלמית, שליטי אתיופיה תלו תקוות בתמיכה אירופית בהם, בתור נוצרים, נגד
המוסלמים. המלך תאודרוס במכתבו למלכת ויקטוריה ב-1862 במפורש העלה נקודה זו. (3)
שליטי אתיופיה רצו להסתייע במעצמות האירופיות כדי להשיג גישה לים. (4) בדרג
האזורי, שליטים מקומיים מסוימים היו מעוניינים להיעזר בגורמים מבחוץ כדי לחתור תחת
"מלך המלכים" ולשפר את סיכוייהם לרשת אותו. יוהנס ה-4, לפני עלותו
לשלטון (בשמו המקורי קאסה מֶרצָ'ה) שיתף פעולה עם הבריטים בשנים 1868-1867 כדי
לחזק את סיכוייו לרשת את תאודרוס. מנליק שיתף פעולה עם האיטלקים במאמצי החתרנות
שלו נגד יוהנס ה-4. קשריו עם האיטלקים החלו ב-1876. במאי 1889 הוא חתם על הסכם
אוצ'לי (באיטלקית (Uccialli (Wechale). סעיף 17 בהסכם בגרסתו האיטלקית הפך את
אתיופיה למעשה למושבה איטלקית. יש לציין כי מנליק נעשה קיסר כבר במארס 1889, ולכן
מבחינתו חתימה על סעיף כזה הייתה בגדר התאבדות פוליטית, ומכאן אפשר לומר כי הסעיף
הזה מת לפני שנולד. יש לציין כי כל המעצמות – מלבד רוסיה – הכירו בסעיף 17 של
החוזה בגרסתו האיטלקית, והיו שניסו, כמו בריטניה ואיטליה, לשכנע את אתיופיה לקבלו.
ואולם בפברואר 1893 ביטל מנליק את החוזה. לאחר שמאמצים דיפלומטיים נוספים
וניסיונות חתרנות מצד איטליה נכשלו, בסתיו 1895 יצאה איטליה למלחמה. הצבא האיטלקי
נחל את מפלתו הראשונה כבר בדצמבר 1895, והמפלה המכרעת הוסבה לאיטליה בקרב עדווה (Adwa) (בצפון אתיופיה, מחוז תיגראי),
שהסתיים ב-1 במארס 1896. יש לציין כי לרשותו של מנליק עמד צבא של כ-100,000 חיילים
ורוב האזורים באתיופיה שלחו יחידות לצבאו. בעיות באספקה מנעו ממנליק לנצל את
ניצחונו בקרב עדווה ב-1896 כדי לגרש את האיטלקים מאריתריאה.
בעקבות
קרב עדווה, הבריטים כבר לא יכלו יותר לסמוך על האיטלקים שיגנו על מקורות הנילוס
מפני הצרפתים, ולכן פלשו לסודאן ב-1896 וכעבור שנתיים השתלטו עליה. הצרפתים אכן
ניסו להתקדם לעבר הנילוס, אך נאלצו לסגת מול הבריטים ב"תקרית" פשודה (Fashoda) ב-1898. באיטליה, על אף הדאגה לגורל השבויים
האיטלקים, מפלת הצבא האיטלקי בעדווה התקבלה בחגיגות על ידי מתנגדי הקולוניאליזם.
ברומא ובערים אחרות נשמעו קריאות "יחי מנליק!" ו-100,000 איטלקים חתמו
על עצומה שקראה ליציאתה של איטליה מאפריקה. באיטליה עלתה ממשלה חדשה שלא דגלה
בהתפשטות. מנליק התנה את שחרור השבויים בחתימה על הסכם שלום, אשר נחתם באדיס אבבה
ב-26 באוקטובר 1896. הסעיפים העיקריים בהסכם כללו את ביטול חוזה אוצ'לי והכרתה של
איטליה בעצמאותה המוחלטת של אתיופיה.
ב-1900
נתחם הסכם לסימון הגבול בין אתיופיה למושבה האיטלקית אריתריאה בו נקבע כי הנהר
מארב Marab)) כגבול רשמי ביניהן. בכך, על אף ניצחונו
בעדווה, מנליק לא הצליח להבטיח לאתיופיה מוצא לים. בתחילת המאה ה-20 איטליה השתמשה
באריתריאה כבסיס לחתרנות נגד אתיופיה וב-1935 חבל ארץ זה שימש לבסיס העיקרי
לתוקפנות נגד אתיופיה. עוד ראוי לציין כי עצמאותה של אתיופיה לאחר עדווה לא הייתה
מוחלטת. ב-1908 מנליק חתם על הסכם עם שר צרפתי (Klobukowsky) אשר העניק זכויות אקס-טריטוריאליות
ופריבילגיות בתחום המיסוי כמעט לכל התושבים והממשלות האירופים באתיופיה.
הקולוניאליזם המערבי בכל זאת חדר לאתיופיה, באמצעות השגת קונצסיות ומסחר, אבל
במידה פחותה בהשוואה למדינות אחרות באפריקה.
קרב
עדווה סימן את השלמתם של שני תהליכים אשר
תפסו מקום מרכזי בהיסטוריה של אתיופיה במאה ה-19
– תהליך האיחוד והדיפת פלישה זרה. בזכות
הניצחון בעדווה, אתיופיה הפכה למדינה היחידה באפריקה (למעט ליבריה) שהצליחה לשמור
על עצמאותה ולא הפכה לקולוניה אירופית. עתידה של אתיופיה נעשה שונה מזה של שאר
מדינות אפריקה בתחומים הפוליטי-כלכלי וגם הפסיכולוגי של עמה. להיעדר חדירה מסיבית
של הון מערבי לאתיופיה היו השלכות על פיגורה. כמו כן התקיימה בה עבדות וסחר עבדים.
מצד שני הקרב והעצמאות שבעקבותיו עוררו גאווה לאומית גם בדורות הבאים. גם את
התהליך של שינויים מהפכניים שעבר על אתיופיה בשנות ה-70 של המאה ה-20 אפשר לייחס
את מקורותיו לקרב עדווה.
אפשר
לראות בניצחון בקרב הזה את המרד הראשון של היבשת השחורה נגד השלטון האירופי הלבן.
עבור השחורים בדרום אפריקה ובארצות הברית ניצחון השחורים על הלבנים הפך את אתיופיה
לסמל של עצמאות וכבוד. קרב עדווה שימש גם מקור השראה לרעיון הפאן-אפריקניזם מצד
מנהיג קניה ג'וֹמוֹ קניאטה (Kenyatta) ומנהיג גאנה קוואמה נקרומה (Kwame Nkrumah)
– רעיון
שזכה למימוש בהקמת הארגון לאחדות אפריקה ב-1963 באותה המדינה בה נערך הקרב הזה,
אתיופיה.
מעדווה
עד כיבוש אתיופיה, 1935-1896
המצב
החברתי-כלכלי, מסחר וזיכיונות הבסיס הכלכלי של הכוח הפוליטי באתיופיה במאה
ה-19 (כמו במאות הקודמות) ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 התבסס על בעלות על הקרקע
ושיעבוד האיכרים. האיכר שהחזיק באדמה נודע כ-gabbar כלומר משלם המס. למיסוי היו צורות שונות.
המס העיקרי התבטא במס מקרקעין או בחכירה, ונוסף לכך על האיכר היה לשלם מעשר
מיבולו. כמו כן נדרש האיכר לדאוג לאספקה לפקידי השלטון שעברו במחוז שלו. הוא גם
נדרש לספק עצים להסקה ועוד מוצרים. כל אלה ניתנו על ידי האיכרים למעין פיאודל שהיה
נציג או מפקד מקומי מטעם השלטון המרכזי. נוסף לאלה, האיכר היה חייב לעבֵּד את אדמת
המדינה או את אדמת המושל בשליש מזמן עבודתו, לטחון תבואה, לבנות אסמים ולאחסון
התבואה עבור אותו הפיאודל מטעם השלטון. תגובת ה-gabbar לעול הקשה שהיה מוטל עליו מצד הפיאודל
התבטאה בצורות שונות: בריחה מחלקת האדמה שלו, עצומות לשלטון המרכזי ומרידות
מזוינות, במיוחד בתקופות של משבר בשלטון המרכזי. בתחילת המאה ה-20 אינטלקטואלים
אתיופיים וכמו כן משכילים במערב הטיפו לצורך לבצע רפורמה, כדי להקל על האיכר.
לדוגמה, מאמר ב"טיימס" של לונדון ב-18 באפריל 1931 כינה את שיטת ה-gabbar "רוע הרבה יותר גרוע מאשר עבדות".
בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 שליטי אתיופיה ניסו להכניס שינויים בשיטה כדי
להקל על האיכרים. ב-1935 הקייסר היילה סלאסי פרסם צו אשר ביטל את העבודות ללא שכר
שעל האיכר היה לבצע עבור הפיאודל וכמו כן שינה את שיטת המיסוי. ואולם שיטת ה-gabbar בוטלה רק בתקופה שלאחר תום הכיבוש האיטלקי
ב-1941.
עבודה
עבור המעמד השליט נעשתה לא רק על יד gabbar אלא גם על ידי העבד. בעוד האיכר היה חיוני
לכל שיטת הייצור, העבדים הועסקו כמעט תמיד במשק הבית. עבדות וסחר עבדים נפוצו
באתיופיה מימי קדם. כיבוש שטחים נוספים בתקופת מנליק הפך את דרום מערב אתיופיה
לשדה ציד עבור עבדים. למשתייכים לאצולה העליונה היו אלפי ואף עשרות אלפי עבדים.
בעלות על עבדים הפכה למדד למעמד החברתי. שליט אתיופיה ליג' אִיַאסו (Lej Iyyasu)
(1916-1913) במסע לדרום אתיופיה הוציא כ-40,000 מהתושבים המקומיים
מבתיהם והצעיד אותם לאדיס אבבה. מחצית מהם מתו בדרך. העלות הגבוהה הכרוכה בהחזקת
עבדים ושינויים באורח החיים של המעמד השליט החלו להפוך את העבדות לבלתי כדאית
מבחינה כלכלית ולמיושנת. ב-1924 הוצא צו שנועד להביא לשחרור הדרגתי של העבדים
והוקמה לשכה ליישום הצו. קיום עבדות היווה מכשול לקבלתה של אתיופיה לליגת הלאומים.
איסור מכירת נשק לאתיופיה בתואנה של מניעת ציד עבדים הפכה את הארץ לחסרת מגן מול
התוקפנות האיטלקית. איטליה הצדיקה חלקית את תוקפנותה בתואנה של הבאת תרבות
לאתיופיה שתשים קץ לעבדות.
מסחר מלבד אדמה, מסחר היווה מקור הכנסה נוסף עבור
המעמד השליט באתיופיה, וזאת באמצעות תשלום מכסים. מסוף המאה ה-19 הנמל הצרפתי
ג'יבוטי הפך לשער הראשי של אתיופיה לעולם. כ-75% מסחר החוץ של אתיופיה עברו דרך
ג'יבוטי. הנתיב המסחרי השני בחשיבותו עבר דרך אריתריאה. נתיב מסחרי חשוב נוסף עבר
דרך סודאן. ענף הייצוא העיקרי של אתיופיה היה קפה, ומוצר הייבוא העיקרי היה יריעות
כותנה בלתי מולבנות (abujedid) אשר שימשו לבגדים ולעשיית אוהלים. התחרות
המסחרית בין יצואניות של אתיופיה התנהלה סביב המוצר הזה. בהמשך, עם התפתחות
הצריכה, אתיופיה החלה לייבא מוצרים כמו כובעי
לבד, ויסקי סקוטי וקוניאק צרפתי. סחר החוץ של אתיופיה נשלט בעיקר על ידי
יוצאי צרפת, וכמו כן בריטניה באמצעות סוחרים הודים. גם יוונים וארמנים תפסו מקום
חשוב במסחר עם אתיופיה, כאשר דתם האורתודוכסית עזרה להיקלטותם במקום. הסוחרים
האתיופים עסקו בעיקר בסחר פנים ומקומי. במסגרת המיניסטריונים שהקים מנליק ב-1907
נכלל מיניסטריון למסחר ומכסים. ראס תפרי מקונן (Ras Tafari Makonnen)
, יורש העצר החל מ-1916 וקיסר אתיופיה היילה סלאסי החל מ-1930, שִכלל
את מערכות המכס. בנאום ב-1925 הוא טען כי "המכסים מהווים את המקור העיקרי לשגשוגה של המדינה".
זכותה של אתיופיה לגבות מכסים על ייבוא צומצמה על ידי חוזה עם השר הצרפתי קלובוקובסקי (Klobukowsky) משנת 1908. החוזה הגביל את גובה המכסים
ל-10% מערך המוצרים. עבור משקאות חריפים המכס הוגבל אף ל-8%. התעריפים הנמוכים על
ייבוא עודדו זרימת תוצרת אירופית. אחד מתחומי עיסוקיו העיקריים של תפרי מקונן,
לפני הכתרתו ואחריה, היה לבטל או לתקן את חוזה קלובוקובסקי. מכיוון שלא זכה
להיענות צרפתית בנדון, ב-1931 הוא תיקן באופן חד צדדי את החוזה בהכריזו על מס הבלו
והצריכה. בדרך זו הוא העלה את מס הייבוא ל-30% מערך הסחורות שנחשבו למותרות כמו
משקאות אלכוהול, סיגריות, שטיחים ועוד.
זיכיונות נוסף למסחר, החדירה האירופית לכלכלה האתיופית
התבצעה גם באמצעות זיכיונות. שלטונות אתיופיה מצדם נהנו מדמי השוחד אשר שולמו להם
עבור הזיכיונות. הזיכיונות החשובים שהוענקו היו בתחום הקמת מסילות ברזל ובנקאות.
ב-1894 קיבלה צרפת זיכיון להקמת מסילת ברזל מג'יבוטי עד לנילוס. העבודה על המסילה
החלה רק ב-1897, והמסילה הגיעה עד אדיס אבבה רק ב-1917. התוכנית להמשיך אותה עד
הנילוס ננטשה מכבר מפאת התנגדות בריטית. המסילה חיזקה את מעמדה המרכזי הפוליטי-כלכלי של אדיס אבבה באתיופיה: קו הרכבת
הפך לאמצעי התחבורה העיקרי עבור סחורות ונוסעים לאתיופיה וממנה. זיכיון הבנקאות
ניתן ב-1905 ל"בנק של מצרים", אשר נשלט בידי הבריטים. הזיכיון העניק
למוסד הזה – אשר באתיופיה כונה "הבנק של אביסיניה [אתיופיה]" זכויות
בלעדיות בתחום הבנקאות, בהן טביעת מטבעות והנפקת שטרות. על אף שאת מניות הבנק ניתן
היה לרכוש באדיס אבבה, קהיר ומספר מדינות אירופיות, הבנק נותר בעיקרו בשליטה
בריטית. ב-1931 הבנק הולאם ונקרא "הבנק של אתיופיה".
חינוך
מודרני ולידתה של האינטליגנציה
החינוך
המודרני הגיע לאתיופיה באמצעות המיסיונרים במאה ה-19. בין האתיופים הבולטים שחונכו
על ידי המיסיונרים היה הפרופסור תאמרת עמנואל (Tamrat Amanuel) (1963-1888) מגונדר, "אחד מהפלאשים
הרבים שנהנה מהקשר ההדוק עם המיסיונרים". [התייחסות נדירה נוספת לפלאשים בספר].
[ראה ערך על האיש בוויקיפדיה]. חלק חשוב מהאינטלקטואלים האתיופים רכשו השכלתם לא
באמצעות המיסיונרים, אלא היו מלומדים של הכנסייה האתיופית. ב-1908, בשנות שלטונו
האחרונות של מנליק, הוקם באתיופיה בית ספר מודרני ראשון. צוות מוריו היה מורכב
בעיקר ממצרִים מהכנסייה הקופטית. שפת ההוראה בבית הספר הייתה צרפתית וזו נותרה שפת
האינטליגנציה של אתיופיה עד שהוחלפה על ידי האנגלית לאחר 1941. בשנות ה-20 של המאה ה-20 אתיופים נשלחו לרכישת
השכלה בחוץ לארץ, רובם לצרפת. עד 1935 כ-200 אתיופים למדו בחוץ לארץ. המשכילים
נקלטו במנגנון הביורוקרטי וגם הפיצו רעיונות לשינוי. הם הטיפו לרפורמות כמו בתחום
המיסוי, חופש דתי, רפורמה בא-ב האמהרי, הקמת מנהל מכס מרכזי ואחיד ועוד. לתשומת לב
רבה במיוחד מצדם זכו שני נושאים: ביטול העוולות בשיטת ה-gabbar וקידום השכלה. הארץ אותה הם אימצו כמופת
לחיקוי הייתה יפן, אשר באמצעות חינוך הפכה ממדינה פיאודלית למעצמה תעשייתית. כדי
להגשים את הרעיונות שלהם, לאינטלקטואלים לא הייתה ברירה אלא לחפש פטרון. לשם מטרה
זו אחדים מהם כרתו ברית זמנית עם ליג' איאסו (Iyyasu). לאחר נפילתו ב-1916, ראס תפרי (לימים היילה
סלאסי) הפך לבעל ברית טבעי של הקִדמה. ואכן, הרפורמות אותן ביצע תפרי בתקופת היותו
יורש העצר ובחמש שנות שלטונו הראשונות כקיסר דמו לרעיונות בהם דגלו אינטלקטואלים
אתיופים. אבל, שיתוף הפעולה שלו עם האינטלקטואלים לא התמיד.
התפתחויות
פוליטיות
עשור של קונסולידציה (1906-1896) בעשור לאחר עדווה מנליק היה בשיא כוחו הפנימי וביוקרתו
בתחם החוץ. 1906 סימלה את סוף תקופת הקונסולידציה. באותה השנה מנליק עבר את השבץ הראשון שלו,
ומחלתו הביאה למותו כעבור שבע שנים. ב-1897 החל תהליך תיחום הגבולות בין אתיופיה
והמעצמות הקולוניאליות הגובלות בה. ב-1897 סומנו הגבולות בין אתיופיה לסומליה
הצרפתית, וכמו כן בין אתיופיה לסומליה הבריטית. הסכם שנחתם עם איטליה ב-1900, ניתק
את סומליה מאתיופיה. הסכמים נוספים שנחתמו עם בריטניה ואיטליה בעשור הראשון של
המאה ה-20 תיחמו את גבולותיה של אתיופיה עם סודאן וקניה אשר בשלטונה של בריטניה
ועם סומליה האיטלקית. מלבד אריתריאה – אשר הייתה תחת שלטונה של אתיופיה בין השנים
1993-1952 – אתיופיה נותרה בגבולותיה כפי שנקבעו בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה
ה-20. עם זאת, יש לציין כי לא כל הגבולות הארוכים האלה סומנו בשטח ואף לא היה
שלטון יעיל להקפיד על אי הפרתם.
מאבק על השלטון
ב-1907 כונן מנליק מיניסטריונים, בהם בתחומי האוצר, המלחמה והחוץ. הרפורמה
הזו נועדה להקנות אימוץ שיטות ממשל אירופיות מצד השליט. בפועל השלטון נותר בידי מנליק,
ועם זאת המיניסטריונים והביורוקרטיה תרמו להמשכיות בניהול המדינה בתקופות בהן
השליט חלה או נעדר מעיר הבירה, כמו אִיַאסו בתקופת שלטונו בפועל (1916-1911).
המיניסטריונים בישרו גם את עלייתה של אצולה חדשה, שמקורו בשירות וכישורים במקום
לידה. על מנת למנוע תקופה של חוסר יציבות – כפי שקרה לאחר מותם של תאודרוס ויוהנס
ה-4 – ב-1909 מינה מנליק את נכדו, איאסו, ליורשו.
לאיאסו
חסרה הסבלנות להמתין למותו של מנליק ב-1913, והוא הפך לשליט בפועל כבר ב-1911.
השליט הנהיג שורה של רפורמות שניתן לראות בהן כפרוגרסיביות כמו בתחום הבטחת הרכוש.
כמו כן שם קץ לשיטה בה התובע היה נכבל בשרשרת לנתבע עד למתן פסק הדין. בַּקָּרָה על
חשבונות ממשלתיים אִפשרה לחשוף מעשי
שחיתות רחבים. ואולם מדיניותו התאפיינה בסתירות פנימיות. ב-1912 הוא ניהל מבצע נגד
הקבוצה האתנית דיזי (Dizi) בדרום מערב אתיופיה שהסתיים בשעבוד עשרות
אלפי תושבים. האשמה העיקרית שהוטחה כלפיו בעת הקשר להדחתו הייתה כפירה בדת. אבל איאסו לא
התכוון לפגוע במעמדה של הכנסייה האתיופית. מדיניותו בנושא הדת, שנראתה מבולבלת,
כוונה לתקן את העוולות שנעשו כלפי המוסלמים בעבר ולתת להם תחושה של ביתיות בארצם.
אפשר לראות במדיניותו הדתית כניסיון רציני ראשון להתמודד עם סוגיית האינטגרציה
הלאומית, בעיה שלא נפתרה עד עצם היום הזה.
איאסו פגע בהגמוניה של אצולת שאווה. יחס הבוז שלו כלפיה התבטא בכך שהאצילים שלה
נאלצו לשלוח אליו את נשותיהם לסיפוק הנאותיו המיניות – כשתאוותיו המיניות היו
ידועות לשמצה.
שלטונו
של איאסו נתפש כאתגר לשלוש מעצמות הקולוניאליות – בריטניה צרפת ואיטליה. אלה חששו
מפעולות חתרניות מצדו במושבות שלהן. פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הפך את איאסו
בעיני המעצמות כגורם מתסיס להתקוממות של נתיניהן, בתקופה של מלחמה. ב-1916 מעצמות
בעלות הברית שלחו איגרת משותפת לממשלת אתיופיה בה מחו נגד הפעולות העוינות של
איאסו. האיגרת הביאה את האופוזיציה התוססת מבפנים לנקודת רתיחה. האשמה העיקרית נגד איאסו הייתה כפירה בדת. ואולם האשמה נוספת
שהוטחה בפניו שיקפה את ההבדלים בשאלת האינטגרציה: הוא נאשם בפיוס מיותר של
המוסלמים הסומלים. איאסו הודח ב-27 בספטמבר 1916, תאריך דתי בכנסייה האתיופית
המציין את מציאת הצלב האמתי (יום המַסְקָל). השלטון עבר לבתו של מנליק,
זֶאוּדִיתוּ
(Zawditu) . תפרי מקוננן (Tafari Makonnen), אשר מילא תפקיד חשאי בתהליך ההדחה, מונה
ליורש. ניסיונו של איאסו להחזיר לעצמו את השלטון לא צלח. הוא הוכרע בשדה הקרב.
אוטוקרטיה זוחלת, 1930-1916
שתי דמויות המפתח של השלטון החדש שיקפו את שני הכוחות אשר עמדו מאחורי
הדחתו של איאסו. זאודיתו הייתה המועמדת של האצולה השאווית בעוד תפרי מקונן היה
מועמד של המעצמות. מוצאו היה משליט של שאווה במחצית הראשונה של המאה ה-19,
ועמדותיו הנוחות למעצמות נבעו חלקית מהרקע הצרפתי בחינוכו. בעיני האצולה המסורתית
הוא נראה כמי שמוכן למכור ארצו לזרים ואף קתולי.
על אף שהמלכה (ילידת 1876) הייתה
יותר מבוגרת מהיורש (יליד 1892), לתפרי היה ניסיון שלטוני רב יותר. בעוד החינוך של
זאודיתו הוגבל לקריאת כתבי הקודש, לחינוך המיסיונרי של תפרי היה גון מודרני. במאבק
על השלטון שהתפתח בין השניים ניתן לראות כמאבק בין מודרניות לכוחות המסורתיים, או
בין דריכה במקום ועצמאות לבין קִדמה ותלות. הברית בין תפרי לבין האינטלקטואלים העידה על מגמתו. הצלחת מדיניות הדלת הפתוחה של תפרי
באה לידי ביטוי בקבלת אתיופיה לליגת הלאומים ב-1923 ובסיורו באירופה ב-1924 שעלה
יפה. הוא חזר לארצו כשמעמדו הבינלאומי עלה
ועם מחויבות מחוזקת להכניס שיטות ממשל אירופיות לארצו.
לאורך
תקופת שלטונה של הקיסרית זאודיתו, התחוללו שורה של מרידות נגד תפרי, אשר דוכאו על
ידו או בעזרת אחד ממפקדיו. דיכוי מרידה נגדו ב-1928 חיזק את מעמדו של תפרי ובאותה
השנה באוקטובר הוא הוכתר כ"נגוס", כלומר כמלך של אתיופיה. לאחר מות
זאודיתו באפריל 1930, הוסר המכשול האחרון לעלייתו לשלטון.
הופעת האבסולוטיזם, 1935-1930
הכתרתו של היילה סלאסי התקיימה שבעה חודשים לאחר מות הקיסרית זֶאוּדִיתוּ,
כאשר פרק הזמן הזה נוצל כדי להכין את טקס ההכתרה המפואר ביותר בהיסטוריה של
אתיופיה. הטקס הזה נועד לא רק למסד את התואר שלו מלך המלכים (negusa
nagast)
אלא להקנות לו מעמד של שליט אבסולוטי. טיפוח פולחן האישיות שלו החל בפרסומים
באמהרית כבר ב-1928 כאשר הוכתר למלך, והכתרתו ב-2 בנובמבר 1930 סימלה את שיאה של
המגמה הזו. היילה סלאסי שאף לשים קץ לשרידים שנותרו "מתקופת השופטים"
ולהקים מדינה מאוחדת – מה שלא עלה להגשים בידי קודמיו מאז ימי תאודרוס. הפיאודליזם
הוקם על בסיס חדש וזכויות האוטונומיה של השליטים המקומיים בוטלו לטובת השלטון
המרכזי. הם הפכו למבצעי פקודות של השלטון המרכזי, תוך שמירה על הפריבילגיות
הכלכליות שלהם. עם זאת, נותרו מחוזות שעדיין ב-1935 לא נשלטו ישירות על ידי השלטון
המרכזי, בהם תיגראי.
חוקת
1931 ביטאה את שלטונו המוחלט של הקיסר, על אף שכללה לכאורה גם התייחסות לזכויות של
התושבים, וזאת על מנת להרשים את האירופים. הפרלמנט שהוקם על פי החוקה נועד לקדם
אחדות. הוא כלל שני בתים: הסנאט ובית הנציגים. הסנאט הורכב מאצולה מלידה (masafent) ואצולת שירות (makwanent), כלומר, אישים שקיבלו את תואריהם בזכות
שירות עבור המלכים. בית הנציגים נבחר בבחירות בלתי ישירות והורכב בעיקר מהמעמד
הבינוני של בעלי הקרקעות. המשטר תואר רשמית כמונרכיה חוקתית. החוקה העניקה לשליט
סמכות מוחלטת במינויים ובפיטורים [למשרות בשלטון?], בעשיית צדק, בהכרזת מלחמה
וסיומה ובהענקת אדמה ותוארי כבוד. הקיסר דאג שראשי שני בתי הפרלמנט וסגניהם יהיו
אישים הנאמנים לו.
שליטתו
של הקיסר בצבאות הפרובינציאליים גברה באמצעות מינוי מפקדיהם. עם זאת, המלחמה בין
אתיופיה לאיטליה ב-1935 הראתה את שברירות האחיזה של השלטון המרכזי על הצבאות בחלק
מהמחוזות. היו מפקדי מחוזות, אשר מפאת אי שביעות רצון ממעמדם אצל הקיסר, הצטרפו
לכוחות הפולשים, והיו כוחות שנלחמו לטובת הקיסר באי רצון. מאידך גיסא, היחידות תחת
השלטון המרכזי, אשר זכו לסיוע מיועצים זרים –
בהם בלגים וצרפתים – ומשמר הראש האימפריאלי נלחמו במסירות.
הכיבוש
האיטלקי, 1941-1936
מלחמת
איטליה-אתיופיה לאחר המפלה בעדווה ב-1896 איטליה במשך תקופה
קצרה התנערה ממדיניות של התפשטות קולוניאלית באפריקה. ואולם כבר ההסכם המשולש בין
בריטניה, איטליה וצרפת משנת 1906 הגדיר במרומז את האינטרסים של איטליה באתיופיה.
אלה כללו את ההינטרלנד (מרחב עורפי) של המושבות האיטלקיות אריתריאה וסומליה האיטלקית,
כלומר את צפונה ודרום מזרחה שלא אתיופיה. עליית הפשיסטים לשלטון באיטליה ב-1922
העניקה תנופה אידיאולוגית לשאיפות הקולוניאליות של רומא. כמדינה אשר חתרה להחזיר
לעצמה את התהילה של האימפריה הרומית, הייתה זו רק שאלה של זמן לפני שהיא תַפנה את
כוחה נגד המדינה היחידה אשר הפכה לסמל מעליב ומתסכל של הקולוניאליזם האיטלקי. עם
זאת, בתחילת שלטונו בניטו מוסוליני הסווה את כוונותיו וניסה להשיג מטרותיו בדרכים דיפלומטיות.
בניגוד לבריטניה, מוסוליני לא התנגד לקבלתה של אתיופיה לחבר הלאומים, מה עוד שכנראה
הסיכוי להכשיל זאת היה נמוך. אתיופיה התקבלה לארגון הזה ב-1923, ובעת ביקורו של
ראס תפרי מקונן באיטליה ב-1924 – במסגרת סיורו באירופה – הוא התקבל בקריאות "תחי
אתיופיה! יחי תפרי!" פסגת שיפור הקשרים בין שתי המדינות הושג בחתימתן על
"חוזה שלום וידידות" ב-2 באוגוסט 1928 ל-20 שנה.
ואולם
במקביל למדיניות שוחרת השלום הזו, איטליה, במיוחד מסוף שנות ה-20 ניהלה מדיניות
חתרנית נגד אתיופיה. זו בוצעה על ידי מושל אריתריאה במחוזות תיגראי, בגמדר, גוג'אם
וּ-וואלו. חוסר יכולתה של איטליה להתפשט באירופה אילצו אותו לחפש תהילה באפריקה. מוסוליני
רק נזקק לעילה למלחמה (casus
belli) וזו
סופקה בתקרית וואלוואל (Walwal)
בגבול בין אתיופיה לסומליה
האיטלקית ב-5 בדצמבר 1934. לאחר התקרית, אשר איטליה יזמה, היא דרשה התנצלות ופיצויים
מאתיופיה. בעקבות התקרית שני הצדדים התכוננו למלחמה. ב-1935, צרפת ובריטניה, מתוך
רצון למנוע את התחברותו של מוסוליני להיטלר, הסכימו להקריב את אתיופיה. המלחמה
נפתחה ב-3 באוקטובר 1935 כאשר הכוחות האיטלקיים חצו את הנהר מאראב (בגבול בין
אריתריאה לאתיופיה בצפון).
האיטלקים
התקדמו מהר. כבר בתחילת המלחמה ערק לשורותיהם המפקד של מזרח תיגראי. ב-6 באוקטובר
נכבשה עדווה. ב-5 במאי 1936 האיטלקים
נכנסו לאדיס אבבה והמלחמה הסתיימה בעיקרה. הצבא האיטלקי ניהל את המלחמה באכזריות
רבה. הסמל לברוטאליות האיטלקית היה הגנרל רודולפו גרציאני (Rodolfo Graziani), אשר נשבע למסור את אתיופיה למוסוליני
"עם האתיופים, או בלעדיהם, בדיוק כרצונו". זיכרון עדווה אפף את המלחמה.
האיטלקים שאפו למחוק את הזיכרון המשפיל של הקרב הזה, בעוד האתיופים שאבו ממנו
השראה לניצחון נוסף – אבל לא ניתן בידיהם לחזור על ההישג הזה. כלקח מקרב עדווה בו האתיופים נהנו מיתרון במספר
הלוחמים, מוסוליני הכריז כי הוא לא יחזור על אותה טעות. בעוד בקרב עדווה היחס
המספרי בין הכוחות היה 5 מול 1 לטובת האתיופים, במלחמה ב-1936-1935 האיטלקים נהנו
מיתרון מספרי בקרבות רבים. יתרון זה הושג בזכות גיוס מקומיים מלוב, אריתריאה
וסומליה האיטלקית. האיטלקים נהנו מעדיפות טכנולוגית בנשק – מה עוד שהאמברגו על
משלוח נשק לאתיופיה אף הרחיב את הפער בין שני הצדדים. היתרון האיטלקי בנשק התבטא
במכונות יריה, תותחים ובמיוחד בחיל
האוויר. איטליה הפעילה כ-400 מטוסים, בעוד לאתיופים היו רק 8 מטוסים כשרים, אשר
שימשו בעיקר לתובלה. נוסף לכך, איטליה השתמשה בגז חרדל. לצבא האתיופי לא הייתה
מערכת מאורגנת לאספקה, וכמו כן צבאה סבל מהיעדר מערכת תקשורת מודרנית לתיאום בין
הכוחות. המחבר דוחה את הטענה כי אתיופיה
הובסה כיוון שהייתה עדיין מדינה פיאודלית. באופן פרדוקסאלי, אתיופיה נחלה מפלה
מפאת היותה באמצע שנות ה-30 פחות פיאודלית מאשר בקרב עדווה. מנליק הנהיג אתיופיה
יותר מאוחדת, בעוד דווקא מדיניות הצנטרליזציה של היילה סלאסי עוררה התנגדות
בפרובינציות ופגעה באחדות. עוד יש לציין כי המפקדים בקרב עדווה היו מנוסים בקרבות,
בעוד המפקדים במלחמה השנייה עם איטליה היו בעיקר מושלים אזרחיים, אשר אחדים מהם
הפכו לאנשי עסקים. בדומה להם, עבור היילה סלאסי המלחמה הייתה נטל, הוא סמך על
עיקרון הביטחון הקולקטיבי, וכאשר האשליה הזו קרסה נמלט לאירופה.
השלטון
האיטלקי שלושה ימים שהפרידו בין כניסת הצבא האיטלקי
לאדיס אבבה ב-5 במאי 1936 לבין הימלטותו של הקיסר התאפיינו בהתמוטטות הסדר הציבורי
בבירת אתיופיה. הצתות, מעשי ביזה וירי ללא אבחנה נפוצו בכל מקום. מעשי האלימות
הופנו בעיקר כלפי העשירים והזרים, ואולם הקורבנות העיקריים היו האתיופים. לכן
הורגשה הקלה מסוימת, במיוחד בקרב הזרים, כאשר הצבא האיטלקי נכנס לאדיס אבבה
והפשיסטים החיו מחדש את העיקרון הרומי Pax Romana.
לאחר כיבוש אתיופיה, השלטון החדש ביטל למעשה את השם אתיופיה והקים ישות קולוניאלית
חדשה באמצעות צירוף שטחה של אתיופיה למושבות האיטלקיות אריתריאה וסומליה. כל האזור
הזה נקרא "מזרח אפריקה האיטלקית", ובאיטלקית Africa Orientale Italiana.
בראש השלטון הקולוניאלי עמד המִשנה למלך, כלומר המושל. המושל הראשון היה
המרשל שכבש את אתיופיה, פייטרו באדוליו (Badoglio). אחריו
מסוף מאי 1936 משל רודולפו גרציאני עד לניסיון ההתנקשות בו בפברואר 1937.
הוא הוחלף על ידי הנסיך אמדאו (Amadeo
Umberto)
הדוכס מאאוסטה (Aosta). היה זה המושל האחרון של אתיופיה אשר שלט עד
מאי 1941. הוא אימץ שיטת ממשל מתונה בהשפעת השיטה הקולוניאלית הבריטית, אותה למד
והעריץ.
שיטת
הממשל האיטלקית התאפיינה בעודף ביורוקרטיה ושחיתות. הדוכס של אאוסטה טען כי 50%
מהפקידים בלתי יעילים ו-25% הם גנבים. לאור פעילות התנגדות מצד האתיופים לכיבוש,
השלטון האיטלקי הוגבל לערים. כתוצאה מכך השפעת הכיבוש האיטלקי הורגשה ונותרה בעיקר
בערים, וזו באה לידי ביטוי בנוף האדריכלי
בערים כמו גונדאר ואדיס אבבה. השלטון האיטלקי דאג לחבר את אדיס אבבה לחשמל
ולמים זורמים. באתיופיה הוקמו בתי חרושת אחדים לייצור טקסטיל, מלט, שמן וקמח.
על אף
מדיניות ההפרדה הגזעית הפשיסטית והאיסור לשאת נשים אתיופיות – המדיניות הזו לא
נשמרה. חוסר האיזון המספרי בין גברים לנשים איטלקיות, גרם להפרת חוקי הגזע, מה עוד
שהאיטלקים גילו פתיחות לנשים אתיופיות. העיסוק בזנות התרחב. לאיטליה הייתה השפעה
גם על הלבוש ומנהגי האכילה, כולל צריכת פסטה. השלטון האיטלקי דאג לסלול כבישים
והאיץ פיתוח רכב מנועי.
הממשל
פעל להשתלטות על הכלכלה באמצעות הקמת חברות ממשלתיות למחצה – בתחומי התעשייה,
המסחר והחקלאות – ודחיקת חברות זרות. תוכניתו של הממשל ליישב חקלאים איטלקים
באדמותיה הפוריות של אתיופיה כדי שזו תוכל לספק מזון לעצמה הוגשמה רק ב-10%.
החקלאים חיו בסכנה תמידית מתקיפות בידי כוחות גרילה. לעומת זאת התוכנית בתחומי
התעשייה והמסחר, שהתנהלה בערים, זכתה ליתר הצלחה.
ההתנגדות
לכיבוש מוסוליני שאף להשיג לגיטימיות לכיבוש
אתיופיה. בדצמבר 1935, חודשיים לאחר פתיחת מעשי האיבה, שרי החוץ של צרפת ובריטניה
הסכימו בחשאי לאשר את הישגיה הטריטוריאליים של איטליה עד השלב הזה, בתמורה למתן
לאתיופיה את הגישה לנמל אסאב – אבל פרסום התוכנית הביא להכשלתה. שיחות חשאיות בין
איטליה לאתיופיה נמשכו במהלך המלחמה. הקיסר בגלותו קיבל הצעה לוותר על מעמדו
בתמורה לפיצוי כספי, אך ללא הועיל. בשלבים מסוימים של תקופת הכיבוש, ניסו האיטלקים
לבסס שלטונם באמצעות האצולה מלידה (masafent) בתור מושלים מקומיים, שופטים ויועצים.
אף על
פי כן, תנועת ההתנגדות לכיבוש כללה כמעט
את כל האזורים והקבוצות האתניות. אפשר לחלקה לשתי תקופות: זו שלפני ההתנקשות במושל
גרציאני בפברואר 1937 ואחריה. בתקופה הראשונה ההתנגדות הייתה מעין המשך המלחמה
הקונבנציונאלית, התנהלה בעיקר על ידי האצולה הגבוהה והתאפיינה בהססנות תוך נכונות
לפשרות עם השלטון, והיא דוכאה ב-1937. בעקבות ניסיון ההתנקשות הכושל בגרציאני,
"החולצות השחורות" – ארגון צבאי פשיסטי – פתחו במסע טרור באדיס אבבה. ראשים נכרתו, בתים
הועלו באש על יושביהם ואף בטנן של נשים בהריון נחתך להוצאת עוברן. הטרור הפשיסטי הגביר
את ההתנגדות והביא למעבר לשלב השני: מעבר ממלחמה רגילה למלחמת גרילה. לוחמי הגרילה
פגעו בקווי תקשורת, ארבו לשיירות, וכאשר סברו כי הסיכויים טובים, היו פותחים
במתקפה ישירה. לוחמי הגרילה השתמשו בנשק שנפל בידם מהצבא האיטלקי. במקביל, מחתרת
אתיופית פעלה בערים, בהן גונדאר ואדיס אבבה.
ההתנגדות
לכיבוש האיטלקי היא פרק עטור תהילה בהיסטוריה האתיופית. עם זאת, ההתנגדות סבלה מפירוד. היחסים בין קבוצות הגרילה
התאפיינו במתן עדיפות לאינטרסים המקומיים וקנאה. קבוצות גרילה מסוימות הקדישו יותר
זמן למלחמה זו בזו מאשר באויב. היו גם משתפי פעולה אתיופים, ואלה, בהכירם את
התנאים המקומיים, הסבו נזק גדול יותר למחתרת מאשר החיילים האיטלקים. אבל, במקום
להיענש, הם עתידים היו לתפוס עמדות מפתח באתיופיה המשוחררת.
בתחילת יוני 1940 מוסוליני הצטרף למלחמה לצדה של
גרמניה הנאצית. כתוצאה מכך בריטניה, אשר הייתה בעלת הברית היציבה ביותר של איטליה
באפריקה החל משנות ה-90 של המאה ה-19, הפכה לאויבת מושבעת. הבריטים פתחו במתקפה לשטחה של אתיופיה מסודאן
ומקניה. מעמדו של היילה סלאסי הועלה לסמל שעשוי לאחד את האתיופים. האיטלקים, אשר
היו מותשים מחמש שנות מלחמת גרילה, וכעת נתקלו בכוח הבריטי העדיף, הובסו. ב-6
באפריל 1941 אדיס אבבה שוחררה. ב-5 במאי 1941, חמש שנים לאחר כניסת הכוחות האיטלקיים
לעיר הבירה, היילה סלאסי חזר לאותה העיר ולכיסא מלכותו.
משחרור
למהפכה, 1974-1941
התקופה
מ-1941 עד 1974 מייצגת את הגשמת מאמצי הצנטרליזציה של הקיסר תאודרוס מהמאה ה-19
בצורת שלטונו האבסולוטי של היילה סלאסי. השאיפה רבת השנים להשיג גישה לים הוגשמה
על ידי כינון פדרציה ואחר כך איחוד בין אתיופיה לאריתריאה. תהליך נישול האיכרים
לטובת בכירי השלטון ותומכיו הפך חלק גדול מהאיכרים לאריסים – תהליך שהביא למרידות
איכרים. בניגוד למדיניות של תמרון בין המעצמות בתקופה שלפני המלחמה, אתיופיה הפכה
לתלויה בעיקר במעצמה אחת, ארה"ב.
הזירה
הבינלאומית העשור
של שנות ה-40 התבטא בדומיננטיות של בריטניה באתיופיה. על אף שההסכם האנגלו-אתיופי
משנת 1942 הכיר בעצמאותה של אתיופיה, סעיפי ההסכם הדגישו את שליטתה של בריטניה
בארץ זו. בהסכם נקבע בין השאר כי הנציג הבריטי באתיופיה ייהנה מקדימות על כל שאר
הנציגים הדיפלומטיים בה; ולנתינים בריטיים הותר לשמש בתפקידי מפתח בממשל האתיופי
כיועצים ושופטים . החשוב מכול היה הסעיף לפיו על הקיסר היה להשיג אישור
מ"מפקד הכוחות הבריטיים במזרח
אפריקה" כדי להכריז על מלחמה. כמו כן, בהתאם לבקשתו של אותו מפקד מחויב היה
הקיסר להכריז על מצב חרום במדינה. ההסכם האנגלו-אתיופיה השני משנת 1944 חידש במידה
מסוימת את זכויותיה הריבוניות של אתיופיה. לדוגמה, הסעיף בדבר קדימות הנציג הבריטי
על פני כל שאר הנציגים הדיפלומטיים הוסר, וממשלת אתיופיה החזירה לעצמה את החופש
למנות זרים מכל לאום כיועצים ובפקידים רמים. בריטניה התכוונה להוסיף את אזור אוגדן
(Ogaden) לסומליה הבריטית, כלומר לקרוע את אוגדן
מאתיופיה. ביחס לאריתריאה, בריטניה התכוונה לאחד חלק ממנה עם סודן, ואת התושבים
בחלק הנוצרי, הקרובים אתנית לתיגראים באתיופיה, לאחד בתור מדינה נפרדת מאתיופיה.
מאז
1941 תבעה אתיופיה לעצמה את אוגדן ואריתריאה. יש לציין כי אזור אוגדן היה חלק
מאתיופיה עד 1936, כלומר לפני הכיבוש האיטלקי. אריתריאה הייתה חלק מאתיופיה לפני
השתלטותה של איטליה עליה ב-1890 והייתה חשובה עבור אתיופיה כמוצא לים. הבריטים
הסכימו להיענות לתביעה האתיופית על אריתריאה, אך לא היו מוכנים לוותר על שליטתם
באוגדן. בניגוד לדעה המקובלת ביחס לאריתריאה, הנוצרים בה לא היו בהכרח בעד איחוד
עם אתיופיה, והמוסלמים תמכו בעצמאות. החלטת האומות המאוחדות משנת 1950 אימצה את
פתרון הפדרציה כשביל הזהב בין התביעות המנוגדות, אבל בפועל היא לא סיפקה אף אחד
מהצדדים. אזור אוגדן חזר לאתיופיה רק ב-1954. ואולם בכך הסכסוך על האזור לא תם.
סומליה, אשר זכתה לעצמאות ב-1960, תבעה את אוגדן לעצמה, בטענה כי הוא מיושב שבטים
סומליים, וב-1963 פרצה התנגשות מזוינת בגבול בין אתיופיה לסומליה. אבל תביעתה
הטריטוריאלית של סומליה נדונה לכישלון. הארגון לאחדות אפריקה שהוקם ב-1963 אישר
מחדש את איסור הפגיעה בגבולות בינלאומיים, ללא קשר להתווייתם השרירותית בעבר.
העידן
האמריקאי קשרים רשמיים בין
אתיופיה לארה"ב החלו ב-1903 והביאו לחתימה על חוזה לידידות וסחר בין הקיסר
מנליק לשליח אמריקאי. ואולם קשרים רחבים בין אתיופיה לארה"ב החלו להתפתח רק
בעקבות מלחמת העולם השנייה, כאשר ארה"ב תפסה בהדרגה את מקומה האימפריאלי של
בריטניה. קיסר אתיופיה, על אף שהוקיר את השבתו לשלטון בארצו בידי הבריטים, לא היה
מרוצה מהטלת שלטונם במדינתו והיה מעוניין באמריקאים בתור משקל נגד לבריטים.
הבריטים נהנו משליטה אדמיניסטרטיבית ופיננסית במדינה במידה בלתי פרופורציונאלית
לסיוע פיננסי וצבאי שהושיטו לאתיופיה. מגעים רשמיים בין אתיופיה לארה"ב
התנהלו עוד במהלך מלחמת העולם השנייה. ב-1945 הקיסר פגש את הנשיא פרנקלין רוזוולט
במצרים ודן אתו בנושאים חיוניים לאתיופיה, בהם אריתריאה ואוגדן. ניתן לראות ב-1950
כשנת מפנה בקשרים בין אתיופיה לארה"ב.
ב-1952
נחתם "הסכם ארבע הנקודות" בין אתיופיה לארה"ב לפיו קיבלה אתיופיה
סיוע אמריקאי בתחומי החקלאות, חינוך לבריאות הציבור, הכשרה במִנהל ציבורי ועוד.
ב-1953 נחתם חוזה אתיופי-אמריקאי אשר הגדיר את הקשרים בין שתי המדינות בעשורים
הבאים. בתמורה לשימוש בבסיס התקשורת באסמרה – אשר נקרא Qagnaw על שם היחידה האתיופית לצד האמריקאים במלחמת
קוריאה בשנים 1953-1950 – ארה"ב התחייבה להושיט סיוע צבאי לאתיופיה. בשנת
1970 הסיוע הצבאי של ארה"ב לאתיופיה הגיע ל-60% מסך הכול הסיוע הצבאי
האמריקאי לכל אפריקה. שנות ה-50 וה-60 היו שנות העידן האמריקאי באתיופיה בכל הקשור
לקשרי חוץ. רק כוח המשטרה ומשמר שומרי הראש האימפריאלי הושפעו פחות מהנוכחות
האמריקאית. המשטרה אומנה וצוידה בעיקר על ידי הגרמנים והישראלים [התייחסות נדירה
ביותר לישראל], והמשמר האימפריאלי בידי השבדים.
השפעתה של ארה"ב ניכרה במיוחד בתחומי האימונים והציוד. הסיוע הצבאי
האמריקאי בין השנים 1972-1946 הגיע ל-180
מיליון דולר. הנשק של הצבא האמריקאי, החל בחיל האוויר וכלה בחיל רגלים, היה
אמריקאי. ארה"ב הותירה את חותמה גם על התעופה האזרחית. חברת התעופה האתיופית (EAL) הוקמה על ידי חברת התעופה האמריקאית TWA. לאמריקאים הייתה השפעה רבה בתחום החינוך.
הדומיננטיות
האמריקאית כמעט בכל תחומי החיים באתיופיה עוררה תרעומת, במיוחד בקרב הסטודנטים. הם
ראו בכך ביטוי לאימפריאליזם הגלובלי של ארה"ב. הרגשות האנטי אמריקאיים גברו
במיוחד בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70. באותה התקופה ארה"ב ניהלה מדיניות של
יציאה מאתיופיה. תקשורת מתקדמת באמצעות לוויינים הפכה את הבסיס האמריקאי Qagnaw למיושן ואף מיותר. המדיניות הפרו אמריקאית
של הנשיא המצרי אנואר סאדאת כנראה הפחיתה את חשיבותה של אתיופיה באסטרטגיה
האמריקאית במזרח התיכון. כך בסמוך לשקיעתו, משטרו של
היילה
סלאסי החל לאבד את בעל בריתו החשוב.
המצב החברתי-כלכלי
בתקופה לאחר 1941 אתיופיה נותרה חברה כפרית
בעיקרה. יותר מ-80% מהאוכלוסייה עסקו בחקלאות, ובשנות ה-60 כ-60% מהתוצר המקומי
הגולמי מקורו היה בחקלאות. כ-90% מערך הייצוא מקורו היה במוצרים חקלאיים, בעיקר
קפה. אבל הגידול החשוב ביותר היה הדגן. גידול המִקנֶה היה אחד הגדולים באפריקה
וצריכת הבשר באתיופיה הייתה בין הגבוהות ביבשת. מקומה החשוב של החקלאות בכלכלה
האתיופית הִקנה מעמד דומיננטי בחברה לבעלי הקרקעות. תהליך הפרטת הקרקעות היה
אינטנסיבי במיוחד בדרום המדינה והוא נעשה בצורת מענקים מטעם המדינה, על מנת להגדיל
את תמיכה בה באזור הזה. הזוכים במענקים היו בעיקר פטריוטים, גולים, חיילים ועובדי
מדינה. לאחר מכן הוענקו קרקעות גם למוחסרי אדמה ולבלתי מועסקים, אבל אלה זכו לנתח
מזערי מסך הכול הקרקעות שהוענקו. העלייה במחירי הקרקע בשנות ה-50 וה-60 הביאה
לריכוז הבעלות על הקרקע בידי מעטים. תהליך המִסחור והמיכון בחקלאות, במיוחד בעשור
האחרון של המשטר, פגע באריסים והביא לעתים קרובות לפינוים ממקור פרנסתם.
תהליך
ההפרטה המואצת גרם לקיטוב בחברה הכפרית בין בעלי הקרקעות לאריסים. לנוכח החרפת
מצבם של האריסים, המדינה הקימה רשות
לרפורמה אגררית – אבל זו לא הצליחה להביא לשינויים מהותיים לנוכח מעמדם הדומיננטי
של בעלי הקרקעות במנגנון המדינה, בהם הפרלמנט. התנגדות הפרלמנט להיטיב עם עובדי
האדמה, הביאה ב-1965 להפגנת סטודנטים תחת הסיסמה "קרקע לאיכר", מהלך
שבישר את "תנועת הסטודנטים האתיופית". נוסף להפרטה, האיכרים סבלו
מאסונות טבעיים כמו בצורת וארבה, שהביאו למותם של רבבות ברעב. הרעב הקשה במחוז
וואלו (Wallo) [בצפונה
של אתיופיה, דרומית לתיגראי] ב-1973 חשף את פשיטת הרגל של המשטר הישן והפך לאחד
הגורמים המיידיים לנפילתו.
מסחר ותעשייה
בשנות ה-60 המסחר היווה רק 7% מהתוצר המקומי הגולמי, וחלקה של התעשייה היה
אף פחות. כלומר, מחזור הסחורות היה נמוך והתעשייה עדיין הייתה בחיתוליה. המסחר היה
בעיקר במוצרי חקלאות, ואתיופיה כאמור
הייתה ארץ חקלאית בעיקרה. בתחום היבוא, חלה ירידה בטקסטיל לטובת מכונות וכימיקלים,
כיוון שהקמת תעשיית טקסטיל מקומית הפכה להישגה הבולט ביותר של אתיופיה. כזכור,
מפעלי טקסטיל הוקמו באתיופיה עוד בידי השלטון האיטלקי. כיוון שטקסטיל היווה את
מוצר היבוא העיקרי של אתיופיה בעבר, הממשלה שאפה להחליפו בתוצרת מקומית, ועל כן
שמה דגש על פיתוח תעשיית הטקסטיל. הוקמו שני מפעלים טקסטיל חשובים בפרברי אדיס
אבבה ובגוג'אם. תעשיית הבירה המקומית תפסה מקום שני כתחליף ליבוא. באתיופיה הוקמה
גם תעשיית סוכר, אבל זו נשלטה בעיקר על ידי חברה הולנדית – והתעשייה האתיופית בכלל
נשלטה על ידי הון זר. התעשייה האתיופית התרכזה בשלושה ערים: אדיס אבבה, אסמרה
ו-דירה דאווה (שוכנת במזרח אתיופיה). כמחצית ממפעלי התעשייה היו בעיר הבירה. סך
הכול כוח העבודה שהועסק בתעשייה נאמד ב-1970 בסביבות 50,000 איש. ב-1963 הוקמה
"קונפדרציה של איגודי העבודה האתיופיים", שכללה בעקר עובדים בתעשיות הטקסטיל וכמו כן עובדי מסילות הברזל, חברת התעופה האתיופית ועוד.
סחר
החוץ של אתיופיה שיקף את התקשרויותיה הפוליטיות. 40% מהמסחר האתיופי היה עם
ארה"ב, אשר קלטה כ-70% מיצוא הקפה של אתיופיה. מאזן המסחר של אתיופיה היה
שלילי. כ- 75% מהחוב הלאומי של אתיופיה, אשר הלך ותפח, מקורו בין אם ישירות או
בעקיפין היה בארה"ב. מצב זה שיקף את תלותה של אתיופיה בארה"ב, שבא לידי
ביטוי גם במישור הצבאי ובתחום ההשכלה. בסיכומו של דבר אתיופיה הייתה מדינה
שהתאפיינה בפיגור. ההכנסה לגולגולת באתיופיה הייתה אחת הנמוכות בעולם. שיעור
האנאלפביתיות היה מעל 90%, והיה רק רופא אחד על כל 70,000 תושבים.
ביסוס השלטון המוחלט בתקופה לאחר 1941 שלטונו המוחלט של הקיסר
הגיע לפסגה, מגמה שהחלה ב-1935. כוחה של המדינה הגיע לשיא חסר תקדים בהיסטוריה
האתיופית. הדבר בא לידי ביטוי בתחומי השלטון במחוזות, ארגון צבאי ושליטה במיסים.
האדריכל וההתגלמות של השלטון המוחלט היה הקיסר היילה סלאסי. הקיסר נתפש כגורם
קבוע, כמו ההרים והנהרות במדינה, ולשאול מה יהיה אחריו נחשב כמעט לטבו. החזון
הפוליטי שלו הסתיים פחות או יותר בשעבוד האצולה ובהקמתה של מדינה צנטרליסטית. לאחר
מכן, השלטון הפך למטרה בפני עצמה. האובססיה שלו לשלטון גבלה במגלומניה. הוא היה
שקוע בהווה ולא התווה תכנית שאחריו, בין אם בתור משטר מלוכני או רפובליקאי. הקיסר
ייחס חשיבות עליונה להבטחת ביטחונו, ולצורך זה הוקמה רשת רחבה של מרגלים. הטיפוח
המתמיד של פולחן אישיותו הִשיל ממנו תכונות אנושיות והעלה אותו לפסגות על אנושיים.
תלמידים גדלו על דקלום שירים אשר שיבחו את הקיסר ואיחלו לו חיים ארוכים כמו לאברהם
ומתושלח. מוסדות ואתרים נקראו על שמו בהם השדרה הראשית וכיכר באדיס אבבה.
בחלוף
השנים, הקיסר התרחק מענייני פנים והקדיש זמנו לנושאי חוץ. הארגון לאחדות אפריקה,
שנוסד בהנהגתו ב-1963, ותנועת המדינות הבלתי מזדהות היוו זירות לפעילותו. בהיותו
רודף אחר יוקרה במישור הבינלאומי, הוא לא הבחין בסימנים לבעיות בתוך ארצו והמהפכה
של 1974 תפסה אותו בלתי מוכן – מה עוד
שהסניליות שלו בלבלה אותו.
האליטה השולטת
על אף שהיילה סלאסי הקדיש יותר זמן לענייני חוץ, הוא שלט היטב בהחלטות
החשובות גם בענייני הפנים. בידיו נשמרו ההחלטות הסופיות בנושאי מדיניות וכמו כן
מינוי שרים, כולל ראש הממשלה. בדומה לתקופה שלפני המלחמה, הוא המשיך למנות לתפקידי
שרים אנשים ממעמד נמוך אשר חבו לו את משרתם, כדי להבטיח את נאמנותם כלפיו וגם
כמשקל נגד לאצולה העוברת בירושה. עם זאת, הקיסר לא ביטל לגמרי את כוחה הפוליטי של
האצולה מלידה שיוצגה במועצת הכתר. המוסד הזה יעץ לקיסר ואפשר לממש השפעה פוליטית
מסוימת. החיכוך בין אנשי הקיסר לאריסטוקרטיה מלידה אפיין את הפוליטיקה האתיופית
לאחר 1941 – מצב אשר שירת את הקיסר ותרם
לחיזוק מעמדו.
החוקה המתוקנת של 1955 לרגל יובל הכסף להכתרתו, היילה סלאסי פרסם
חוקה חדשה מתוקנת לחוקה של 1931. החוקה החדשה נועדה להקנות מראית עין של מודרניות
ובניסוחה השתתפו יועצים אמריקאים. ואולם בפועל החוקה יותר מקודמתה ביססה את השלטון
המוחלט. החוקה קבעה כי "בזכות דמו
המלכותי" והכתרתו "אישיות הקיסר היא קדושה...ושלטונו אינו ניתן
לערעור". סעיפים שעסקו בזכויות אדם, חופש הדיבור וחופש העיתונות הוכנסו לחוקה
למראית עין בלבד, כיוון שנלוו אליהם
סייגים כמו "בהתאם לחוק" או "במגבלות החוק". בחוקה
החדשה נכללו סעיפים בדבר זכות בחירה כללית ובית הנבחרים, אבל בפועל שיעור ההשתתפות
בבחירות היה נמוך ולא התקיימו מפלגות. הצורך בבעלות על רכוש על מנת להיבחר
והמשכורת הגדולה של הנבחרים – כל זה הפך את הצירים לא לנציגי העם, אלא למשרתי
האינטרסים של עצמם ושל השלטון.
מנגנון הדיכוי "משמר הראש הקיסרי" נותר כוח העלית,
עד שהאמון בו חדל בעקבות ניסיון הקשר ב-1960. תפקידו היה לפקח על יחידות
אחרות. ב-1942 הוקמה המשטרה האתיופית לפי
הדגם הבריטי, אבל בהדרגה עוצבה על ידי הגרמנים ואחר כך הישראלים. שותפה למשטרה
הייתה מחלקת לביטחון הציבור במשרד הפנים. הצבא, שבתחילה אומן בידי הבריטים ואחר כך
האמריקאים, הוכיח עצמו כמשענת החשובה ביותר של השלטון. העדיפות שנתן המשטר
למנגנוני הדיכוי באה לידי ביטוי בתקציבים שהופנו לגופים האלה. מתוך תקציב של 400
מיליון דולר אתיופיים, 80 מיליון הוקצו למשרד ההגנה וקרוב ל-60 מיליון למשרד
הפנים. ואולם אותם הכוחות המזוינים שטופחו על ידי המשטר, הפילו אותו ב-1974. מכשירי
הדיכוי הפנו את עצמם נגד אותה המדינה שיצרה אותם. כיוון שהמשטר האתיופי לא אפשר
לאופוזיציה להתארגן במפלגות, כוחות
האופוזיציה חדרו לצבא.
האופוזיציה
מהפכת 1974 לא רק שמה קץ לתקופות המלוכה הארוכות ביותר בהיסטוריה האתיופית
אלא גם למה שכונה השושלת הסולומונית. סיום שלטונו של היילה סלאסי סימל את המשבר
הסופי של הפיאודליזם באתיופיה. לאופוזיציה באתיופיה היו פנים רבות. האיכרים מרדו
בגין תביעות גוברות ביחס ליבול שלהם. גורמים לאומיים התקוממו למען הגדרה עצמית.
אינטלקטואלים נאבקו למען חזון של חברה צודקת. ואפילו אחדים מבני האליטה סברו
שסילוקו של היילה סלאסי חיוני למניעת התמוטטותו הגמורה של הסדר החברתי-כלכלי.
תככים ומזימות
בין המורדים נגד הקיסר היו מפקדים שהתקוממו לנוכח הפריבילגיות שהעניק המשטר
למשתפי פעולה עם האיטלקים, לאחר שובו של היילה סלאסי מגלותו. מרידות כאלה דוכאו
בשנות ה-40 וה-50, וכשהניסיון הכושל האחרון התרחש ב-1969. המצב בו הקיסר היה הכי
קרוב לאבד את כסאו נוצר ב-1960. בראש הקשר עמדו האחים מנגיסטו ו-גרנאמה ניוּואי (Mangestu and Garname Newway). שני האחים שיקפו את שני המרכיבים של האופוזיציה
– הצבאי והאינטלקטואלי – שהתקיימו לפני שנת 1960 ואחריה. מנגיסטו היה איש צבא,
בעוד גרנאמה היווה את הגשר בין האינטלקטואלים שלפני המלחמה לסטודנטים הרדיקליים של
שנות ה-60 וה-70. היה לו תואר שני מאוניברסיטת קולומביה והוא היה הרוח החיה מאחורי
הקשר. הקושרים התלוננו על פיגורה של אתיופיה ביחס למדינות אפריקאיות אחרות, הבטיחו
להחזיר לאתיופיה את תהילתה, וכדי להרגיע את ארה"ב התחייבו לכבד את כל
ההתחייבויות הקודמות של אתיופיה. הם הבטיחו להקים בתי חרושת ובתי ספר נוספים – אבל
לא התייחסו לשאלת הבעלות על הקרקע, סוגיה בסיסית עבור תושבי המדינה. ב-14 בדצמבר
1960 הוקמה ממשלה בראשות אריסטוקרט ליברלי Emeru Hayla-Sellase. הטעות הגורלית של המורדים הייתה הישענותם
על "משמר הראש הקיסרי"
והתעלמותם מהצבא וחיל האוויר. הקיסר שהה בדרום אמריקה בעת המרד, אך מיהר
לשוב לארצו כדי להציל את כסאו. האמריקאים, לאחר הערכת המצב, החליטו לתמוך בקיסר.
במהרה המורדים מצאו את עצמם ניצבים מול הכוח המאוחד של הצבא וחיל האוויר. משמר
הראש הקיסרי לא יכול היה לעמוד מול הכוחות האלה והובס לאחר קרב שנמשך כיומיים.
גרנאמה מת בזמן לחימה, מנגיסטו נפצע, נלקח בשבי, נשפט והוצא להורג בתלייה. אבל
לפיד השינוי אותו הדליקו המורדים לא כבה
עם חיסולם הפיזי. הדבר בא לידי ביטוי בעלונים שהופצו זמן קצר לאחר דיכוי המרד, בהן
נכתב בין השאר כי החטא הוא לחיות תחת שלטונם של הטירנים ולא להתקומם נגדם.
הסטודנטים הפכו ליורשים האמיתיים של המורדים – בעוד המשטר, שלא מוכן היה להסכים
לרפורמות דן עצמו לכליה על ידי מהפכה.
מרידות איכרים
אחד ממרידות האיכרים הגדולים התרחש במחוז באלה (Bale) (בדרום מזרח המדינה) בין השנים 1970-1963.
המיסוי והניצול של האיכרים במחוז הזה הפך אותם לאריסים. כמו כן, ניסיון להשליט,
פוליטית וכלכלית, מתיישבים נוצרים על אוכלוסייה מוסלמית בעיקרה, עורר אנטגוניזם דתי. האסלאם אכן נעשתה
האידיאולוגיה של מורדים מבני הסומליה והאורומו (Oromo). אריכות המרד נבעה גם מכך שסומליה ראתה
במחוז באלה כחלק משטחה, וקראה לתנועת המרד "החזית לשחרור של סומליה
המערבית". היא גם סיפקה למורדים נשק ואימון צבאי. לאחר ניסיון לפייס את
המורדים שלא צלח, החל מ-1967 הממשלה פתחה במבצעים רחבי היקף באזור שכללו את הצבא,
המשטרה, כוחות מקומיים, מיליציה של המתיישבים ומתנדבים. המורדים לא יכלו לעמוד מול
הכוחות העדיפים – מה עוד שב-1969 שקעה סומליה בענייני פנים. המרד התמוטט בכניעה
במארס 1970. בעת שהממשלה עסקה בדיכוי המרד בבאלה, מרד אחר פרץ במחוז גוג'אם (Gojjam) בצפון מערב המדינה. הסיבה המיידית להתקוממות
ב-1968 הייתה ניסיון הממשלה להטיל מס חקלאות חדש. המרד דוכא בסוף אותה השנה, אבל
המס הנוסף בוטל – ואף תשלומי פיגורים על
מיסים משנים קודמות. אלה היו רק חלק ממרידות האיכרים באתיופיה, אשר רובם פרצו
בתגובה להכבדה בעול המיסים, וכולם דוכאו על ידי השלטון המרכזי.
אריתריאה: פדרציה, איחוד ובדלנות
ההתקוממות החשובה ביותר שהתישה את השלטון המרכזי וריתקה את כוחותיו הייתה
המאבק המזוין באריתריאה שהחל ב-1961. היה זה האתגר המחוזי הרציני ביותר למשטר
הישן. בזכות עצמה וכגורם מתסיס ומקצין ביחס לאופוזיציה האתיופית בכללותה,
ההתקוממות באריתריאה מילאה תפקיד חשוב בהתמוטטות המשטר ב-1974.
ב-14
בנובמבר 1962 האספה של אריתריאה, הגוף המחוקק שנוצר ב-1952, הצביעה בעד התפזרותה,
הפסקת ההסדר הפדראלי, ולמען איחודה של אריתריאה עם שאר אתיופיה. הארגון הבדלני
הדומיננטי שנשלט על ידי מוסלמים היה "החזית לשחרור אריתריאה" שנוסד
ב-1961 על ידי גולים אריתריאים במזרח התיכון ופתח בהתקפות חמושות באותה השנה.
הארגון נאבק למען עצמאותה של אריתריאה בגוון פאן ערבי. הגוון הפאן ערבי של הארגון
עורר אהדה ותמיכה מצד סוריה ועיראק [במשטר הבעת'], אשר ראו באריתריאה חלק מהעולם
הערבי. "החזית לשחרור אריתריאה" נכשלה
לאחד את קבוצות האוכלוסייה השונות באזורים הגיאוגרפיים של אריתריאה, בהם
נוצרים. מהחזית הזו פרשו ארגונים אחדים,
אשר ב-1972 התאחדו, וב-1973 כינו את עצמם "כוחות השחרור העממיים של
אריתריאה". כך ב-1973 באריתריאה פעלו שני ארגונים בדלניים, בשמם המקוצר:
"החזית" (ג'בהת, בערבית) ו"העממית" (שעבייה). בין שני
הארגונים בשנים 1974-1972 התנהל מאבק מזוין על השליטה באזור. עם זאת, ההבדלים
האידיאולוגיים ביניהם לא היו כל כך חדים. ב"חזית" היו יסודות נוצריים
חשובים, והמרקסיזם-לניניזם של "העממית" לא היה ללא דופי.
תנועת הסטודנטים האתיופית את האופוזיציה הבלתי מתפשרת ביותר למשטר היוו
הסטודנטים. מקומם בערים, במיוחד בעיר הבירה, עורר דאגה של המשטר. יותר מכל מגזר של
החברה הם התגלעו כקוברי המשטר הישן והדור של המהפכה האתיופית. האוניברסיטה
האתיופית הראשונה נוסדה באדיס אבבה ב-1950. מספר הסטודנטים גדל מ-71 ב-1950
לכ-10,000 בסביבות 1973. לקבלת דרגות אקדמיות גבוהות הסטודנטים למדו בחוץ לארץ.
ריכוז הסטודנטים הגבוה ביותר היה בארה"ב והוערך ב-700 ב-1970. תנועת הסטודנטים
האתיופית שהחלה דרכה כתנועת אליטה תרבותית ואינטלקטואלית הפכה לתנועה מהפכנית בסוף
שנות ה-60 ותחילת ה-70. החמרה במצבם של האיכרים ותושבי הערים הביאה לרדיקליזציה של
תנועת הסטודנטים. צעדי הדיכוי מצד השלטון נגד הסטודנטים רק הגבירו את התנגדותם
לשלטון. בשלב ראשון הסטודנטים נאבקו למען התארגנות חופשית וחופש עיתונות בקמפוס.
החל מ-1965 מדי שנה הפגינו סטודנטים במגוון נושאים, בהם היעדר צדק במה שתואר כמשטר
הפיאודלי-בורגני של אתיופיה וסולידריות עם המאבקים האנטי-אימפריאליסטיים ואנטי
קולוניאליים ברחבי העולם. לדוגמה, ב-1965, בעת שהתנהל בפרלמנט האתיופי דיון בנושא
האריסים, הסטודנטים הפגינו למען מתן אדמה למי שמעבד אותה. ב-1968 הסטודנטים קיימו
עצרות סולידריות עם העם של וייטנאם ומחו נגד משטר המיעוט ברודזיה. בתחילת השנה
האקדמית 1970-1969 הסטודנטים הפגינו למען זכות הלאומים להגדרה עצמית. הנושא הזה
הדאיג מאוד את השלטון. נשיא אגודת הסטודנטים נרצח וכמו כן מספר סטודנטים שהתאספו
לכיבוד זכרו. היעדר מסורת דמוקרטית באתיופיה השפיע על אופייה של תנועת הסטודנטים:
יחס של חוסר סובלנות כלפי דעה שונה. מרקסיזם-לניניזם אומץ כאמונה ולא כשיטה; סיסמאות
נתפסו בטעות כתיאוריה. על אף פעילותם המהפכנית של הסטודנטים – פרוץ המהפכה
האתיופית ב-1974 הפתיע את הסטודנטים והמשטר כאחד.
המהפכה
ואחריה, 1991-1974
המונח
מהפכה (abyot) (አብዮት) הוא חדש יחסית בלקסיקון האמהרי.
המהפכה הפתיעה הן את המשטר והן את מתנגדיו. בדומה למהפכה הסינית, המהפכה האתיופית
ביצעה רפורמה אגררית רדיקלית. בדומה למהפכות הצרפתית והרוסית היא נשאה אופי עממי
רחב, הביאה להפלת שושלת מלוכנית, ובהמשך הפכה לדיקטטורה אישית רצחנית. בסופו של
דבר, הישגה החיוני היחיד – והלא מושלם – היה הרפורמה האגררית אשר שמה קץ לאי צדק
חברתי שנמשך דורות.
הדחת
הקיסר ההתפרצות החלה כתופעה עירונית בפברואר 1974.
קדם לכך מרד חיילים בחטיבה (של הדיביזיה
הרביעית) שהייתה ממוקמת בגבלול הדרומי. חייליה התלוננו על מחסור במים (כנראה
כתוצאה מהבצורת) ומחסור במזון. סביר להניח כי למסרים שנשלחו על ידי המורדים הייתה השפעה על יחידות נוספות בצבא ועל הסקטור
האזרחי. בעקבות זאת יחידות נוספות דרשו שיפור בתנאיהן והעלאה בשכרן. הדיביזיה השנייה שהייתה ממוקמת באריתריאה
השתלטה על הרדיו באסמרה (בירת אריתריאה)
וקראה לא להסתפק בתביעות השכר אלא להפיל את המשטר. בפברואר פרצה שביתה
כללית של מורים ונהגי מוניות שדרשו העלאה בשכרם. כללית, הייתה זו התקוממות של
הדרגים הנמוכים נגד הבכירים: חיילים נגד קצינים, עניים נגד עשירים, ועובדים נגד
מעבידים ומנהלים. ב-20 באפריל למעלה מ-100,000 מוסלמים ותומכיהם הנוצרים יצאו
להפגנה בדרישה לשוויון דתי והפרדת הדת
מהמדינה. השלטון ניסה לפייס את המתקוממים באמצעות החלפת ראשי ממשלה והקמת ממשלה
חדשה, והצהרות בדבר מדיניות חדשה בתחומים הכלכלי והחברתי. כמו כן שרים לשעבר
ופקידים רמים הושמו במעצר.
ב-28
ביוני 1974 הוקמה באופן רשמי "ועדה מתאמת של הכוחות המזוינים, המשטרה והצבא
הטריטוריאלי" שכונה דֶארג (Darg) קרי "ועדה" (או
מועצה). בדומה למילה abyot היה זה מונח חדש בלקסיקון הפוליטי האמהרי.
כנראה ההתקוממות בקרב הצבא הושפעה מניסיון ההפיכה הכושל של משמר הראש המלכותי בשנת
1960. הוועדה, שהחלה כתנועה בעיר הבירה, הורחבה וכללה נציגים מהיחידות השונות
ברחבי המדינה ומספרם התקרב ל-110. הנציגים היו ברובם חיילים פשוטים או בדרגות
נמוכות. בראש ה"דֶארג" בשלב מסוים עמד רב סרן מהדיביזיה השלישית, מנגיסטו
היילה מריאם, ואולם הוא הורד לסגנו של היושב ראש החדש בעל הדרגה הבכירה ממנו,
הגנרל (Lt
General)
אמן מיכאל אנדום (Aman Mikael Andom). תביעתו הראשונה של הדארג מהקיסר כללה, בין
היתר, חנינה כללית לאסירים פוליטיים והשלמה מהירה של החוקה החדשה. לתביעה נלוו ביטויי נאמנות לקיסר
והערצה למנהיגותו הנבונה. לפחות חלקית, לאור זאת הקיסר נענה לתביעות. ואולם בהדרגה
הדארג פנה נגד המשטר והקיסר. ביולי ראש ממשלה פוטר והושם במעצר, פורקו מוסדות שהיו
קשורים לקיסר, וחברות שהיו קשורות לקיסר ולמשפחתו הופקעו. הקיסר בוודאי הבין כי הוא הבא בתור, אך התייחס
לאירועים בשוויון נפש הגובל בפטליזם. ב-17 בספטמבר 1974 נציגי הדארג נכנסו לארמון
המלוכה והקריאו לקיסר הודעה על הדחתו. הוא נלקח במכונית חיפושית פולקסווגן למקום מעצר במפקדת הדיביזיה הרביעית, מקום
הולדתו של הדארג. בכך בא קץ לשלטון המלוכני הארוך ביותר באתיופיה אשר ייחס את
מוצאו למלך שלמה ולמלכה שיבא.
השלטון
הצבאי המהפכני ההכרזה על הדחת הקיסר הפכה את הדארג
ל"מועצה צבאית אדמיניסטרטיבית זמנית". המועצה הזו נטלה את השלטון המלא
במדינה. היא השעתה את החוקה, פיזרה את הפרלמנט ואסרה שביתות והפגנות. הדארג, על אף
היותו יציר כפיו של תנועה עממית, כעת התנער מיוצרו. אופוזיציה למשטר החדש קמה מקרב
סטודנטים, מרצים באוניברסיטה, ארגון עובדים וארגוני שמאל חשאיים ויחידות מהצבא
הקשורות לארגוני השמאל. כל ארגוני האופוזיציה קראו להקמת "ממשלה זמנית של
העם". הדארג מצדו לא התכוון כלל לוותר על שלטונו וראה את עצמו כשומר ומגן
המהפכה. על מנת להוציא את הקיטור מרעיון של ייצוג עממי, הקים הדארג את
"הוועדה המייעצת הלאומית", אשר נציגיה ייצגו מוסדות ממשלתיים ודתיים
שונים, ואת 14 המחוזות והתאחדויות מקצועיות. המשטר מיהר להוכיח שהוא לא יסבול
אופוזיציה. בהתאם לכך הוא אסר מנהיגי ארגוני ציבור וארגונים מקצועיים שהתנגדו
למשטר, דיכא מחאות פועלים, ולא היסס להפעיל כוח נגד יחידות צבא מורדות, תוך שפיכת
דם. ב-24 בנובמבר 1974 הודיע הדארג שהוא הרג
(במתקפה על מעונו) את היושב הראש שלו אמן אנדום (Aman Andom), וכמו כן הוציא להורג כ-60 אנשים שנאסרו,
רובם נכבדים ובעלי משרות רמות בתקופת המשטר המלוכני. היושב ראש הואשם בפשעים שונים
ומשונים, אבל נראה כי הסיבה האמיתית לחיסולו נעוצה הייתה בחילוקי דעות בינו לחלק
מקציני הדארג, בהם הסגן הראשון שלו מנגיסטו, בנושא אריתריאה. אלה דגלו בקו קשוח
בהשוואה ליושב הראש. כמו כן, בעוד לדארג היה נחוץ גנרל כריזמטי ופופולארי בראשית
שלטונו, במהרה הוא הפך ליריב מסוכן במאבק פנימי על השלטון.
הרפורמות
הרדיקליות אותן ביצע המשטר שירתו את מטרתו ליצור לעצמו לגיטימיות ובסיס ציבורי
רחב. בינואר ובפברואר 1975 הלאים המשטר מוסדות פיננסיים, עסקים מסחריים ומפעלי
תעשייה פרטיים. ביולי הוא הלאים גם קרקע עירונית ובתי מגורים. המהלך הזה פגע
באליטה השלטת של המשטר הישן, אשר כוחה התבסס על נדל"ן ומקרקעין – אבל גם
בבעלי הבקתות העלובות. הקמת התאחדויות של תושבים עירוניים נועדה לאפשר למשטר לקיים
שליטה על האוכלוסייה העירונית. המשטר היה גאה ברפורמות המהפכניות האלה, ואולם ערכן
לחברה היה מוטל בספק. מדובר היה בהעברת משאבים מידיים פרטיות לידי הממשלה. כתוצאה
מכך עוצמתה של המדינה, שכבר התקיימה לפני המהפכה, גברה עוד יותר והפכה לבסיס
הכלכלי לטוטליטריות.
רפורמה
אגררית ב-4
במארס 1975 הכריז המשטר על רפורמה אגררית. ההכרזה ביטלה כל צורות הקניין הפרטי על
הקרקע ואסרה מכירה, חכירה או משכון של אדמה כפרית. האיכרים יוכלו ליהנות מהשימוש
בחלקות האדמה שיעבדו, אשר גודלן לא יעלה על 10 הקטרים. בהכרזה דובר על הקמת התאחדויות
של איכרים, אשר נועדו ליישם את הרפורמה ולדאוג לחלוקה מחדש תקופתית של הקרקע.
ההכרזה שמה קץ לבעלי האחוזות, והנהנים העיקריים ממנה היו האריסים וחסרי הקרקע.
מחוסרי הקרקע הפכו לבסיס התמיכה המוצק ביותר של הדארג, במיוחד בחלקים הדרומיים של
המדינה. עם זאת, ההכרזה לא היטיבה בכול עם עובדי האדמה. היא לא הקנתה להם בעלות על
הקרקע. כמו כן, המשטר שלט בשיווק התוצרת החקלאית, והאיכר נדרש לספק תוצרת במחיר
שקבעה הממשלה. נוסף לכך, כפי שנראה בהמשך, התוכניות השאפתניות של המשטר באמצע שנות ה-80 ליישוב מחדש של איכרים מאזורי
בצורת לאזורים פוריים וקולקטיביזציה, פגעו באיכרים.
הקניית
השכלה אידיאולוגית לדארג משטר הדארג נכנס להיסטוריה כאחד המשטרים
המרקסיסטיים הדוקטרינרים ביותר במאה ה-20. ואולם בראשית דרכם, ב-1974, מנהיגיו היו
רחוקים ממרקסיזם וסיסמתם "קודם כול אתיופיה" הייתה פטריוטית. הרעיונות
המרקסיסטיים חדרו לדארג בהשפעת ארגונים
שמאליים, אשר אנשיהם נתנו שיעורים ביסודות המרקסיזם-לניניזם לחברי הדארג. רוב
הארגונים השמאליים היו יריבים פוליטיים של הדארג, והדארג מצא לנכון לאמץ בהדרגה את
האידיאולוגיה שלהם, כדי לא לפגר אחריהם בשמאלנות. קפיצה אידיאולוגית חשובה של
המשטר לקראת מרקסיזם הייתה הכרזתו באפריל 1976 על "תוכנית למהפכה לאומית
דמוקרטית". לפי התוכנית הזו המשטר
אמור היה להישען על ברית בין
הפרולטריון, האיכרים והבורגנות הזעירה המתקדמת במטרה להקים את "הרפובליקה
העממית דמוקרטית של אתיופיה" (אשר אכן תוקם ב-1987). הסגן הראשון של הדארג, מנגיסטו, בקיץ 1976 הקים
ארגון מרקסיסטי שכונה "אש מהפכנית". לאחר שהדארג עצמו אימץ את המרקסיזם,
המשטר מצא לנכון לחסל בברוטאליות את הארגונים המרקסיסטיים בהם ראה יריבים
פוליטיים. הראשונה במסע החיסולים הייתה "מפלגת העם המהפכנית האתיופית",
שנחשבה ליריבה המסוכנת ביותר בעיני השלטון לאור השפעתה בקרב ארגוני פועלים וארגוני
ציבור. הרדיפות נגדה החלו בספטמבר 1976, נמשכו כשנה וכללו מעצרים, הוצאות להורג
רחבות היקף וגם הוצאות להורג של אסירים,
בתגובה למעשי טרור נגד אידיאולוגים ופונקציונרים
של המשטר מצד מפלגה זו. לאחר חיסולה של המפלגה הזו, במהלך 1978 בהדרגה שם
קץ המשטר לשאר הארגונים המרקסיסטיים. בעקבות זאת הפך הדארג לשומר והמגן הלגיטימי
היחיד של האורתודוכסיה המרקסיסטית-לניניסטית ולמפלגת אוונגרד (אשר הארגונים
השמאליים אותם חיסל ייחסו את תפקיד האוונגרד לעצמם).
שלטון
יחיד ההיסטוריה של המהפכה האתיופית קשורה
באישיותו של מנגיסטו היילה מריאם. יכולתו לכונן לעצמו שלטון אבסולוטי קשורה במסורת
האוטוריטרית ארוכת השנים של אתיופיה. בהיעדר מסורת ליברלית-דמוקרטית אין זה מפתיע
כי שלטונו האבסולוטי של הקיסר סלאסי הוחלף בסופו של דבר בשלטון דומה של מנגיסטו. הנצרות
האורתודוכסית היוותה קרקע פורייה לקליטתה של האורתודוכסיה המרקסיסטית-לניניסטית.
בדומה לרוסיה, בה המסורת האימפריאלית והנצרות האורתודוכסית, הכשירו את הקרקע, לאחר
מהפכת אוקטובר 1917, לשלטון יחיד מגוּבה באידיאולוגיה מרקסיסטית-לניניסטית. נוסף
לגורמים האובייקטיביים האלה, מנגיסטו סלל את דרכו לשלטון אבסולוטי בזכות תכונותיו:
יכולתו להסוות את כוונותיו ולהרדים את יריביו, אכזריותו, וכמו כן כושר נאום
ורטוריקה פטריוטית. מנגיסטו גם השכיל לשלוט במנגנוני הביטחון, מכשיר חיוני בחיסול
יריביו. קומיסרים פוליטיים דאגו להבטיח את נאמנות הצבא כלפיו.
כאמור,
בנובמבר 1974 חוסל יושב ראש הדארג, הגנרל אמן אנדום, שלא היה נטול אמביציות
פוליטיות ועל כן היווה מכשול בדרכו של מנגיסטו. אמן הוחלף על ידי גנרל אחר, טפארי
באנטי(Tafari
Bante) ,
אבל סמכויותיו כיושב ראש החדש היו סמליות. ביולי 1976 בוצע טיהור נוסף בו הוצא
להורג רב סרן מחיל האוויר סיסאי (Sisay
Habte),
חבר בכיר בדארג, שגם כן נחשב ליריב מסוכן למנגיסטו. האיש הואשם ברקימת מזימות נגד
המהפכה. בעקבות חיסולו של סיסאי, בסוף שנת
1976 חברי הדארג ערכו רפורמות במבנה המוסד הזה, שהקנו סמכויות ממשיות ליושב ראש
הדארג מחד גיסא, וצמצמו את סמכויותיו של סגנו הראשון מנגיסטו מאידך גיסא. הם סברו
כי בכך הצליחו לבלום את הסגן השאפתן. ואולם מחלקת הביטחון של הדארג נותרה בידי
קולונל נאמן למנגיסטו. בפברואר 1977, כאשר כל אנשי המפתח של הדארג התכנסו בחדר
אחד, הם הוצאו להורג ללא גינוני טקס, בהם היושב ראש טפארי בנטי. בעקבות זאת,
מנגיסטו חדל להיות האיש מאחורי הקלעים, והפך ליושב ראש הדארג, בעל הסמכויות
הנרחבות שהוקנו לקודמו, כולל המפקד העליון של הכוחות המזוינים.
לאחר
האירועים בפברואר 1977, חלה התקרבות של אתיופיה לגוש הקומוניסטי – ובמקביל ניתוק הקשרים עם המערב, במיוחד עם ארה"ב.
שליט קובה פידל קסטרו ביקר באתיופיה באפריל 1977 והעלה לדיון הקמת קונפדרציה בין
אתיופיה, סומליה ודרום תימן [בתקופה הזו בכל המדינות האלה שלטו משטרים שהתיימרו
להיות מרקסיסטיים]. באותו הזמן הקשרים עם ארה"ב נותקו לגמרי: חוזה ההגנה
ההדדי משנת 1953 הגיע לקיצו ומוסדות צבאיים ותרבותיים אמריקאיים נסגרו. במאי 1977
מנגיסטו ביקר במוסקבה וחתם על הסכמים לשיתוף פעולה עם בריה"מ בתחומים הכלכלי,
התרבותי והצבאי. ואולם הרעיון של קסטרו בדבר קונפדרציה אזורית שבק חיים בקיץ 1977,
כאשר סומליה פתחה במלחמה נגד אתיופיה כדי להשתלט על אוגדן (אזור השוכן במזרח
אתיופיה, בו סומליה ראתה חלקה משטחה). לאחר הצלחות ראשוניות, סומליה נחלה מפלה
בזכות גיוס המוני מרשים בצד האתיופי וסיוע בכוחות קובניים, שהוטסו לאזור על ידי
בריה"מ. המלחמה, שהסתיימה במארס 1978,
האדירה ויצרה פולחן אישיות של
השליט האתיופי.
ב-1978,
לאחר חיסול כל היריבים בדארג, מנגיסטו פעל להקמת מפלגת אוונגרד ברוח
המרקסיזם-לניניזם. בספטמבר 1984, במלאות עשור למהפכה האתיופית, הוקמה "מפלגת
הפועלים של אתיופיה" ומנגיסטו הפך למזכיר הכללי שלה. נותר צעד נוסף למיסוד
השלטון: אישור החוקה והכרזת הרפובליקה. החוקה אושרה "במשאל עם" בפברואר
1987. בהתאם לחוקה הוקמה אסיפה לאומית אשר נציגיה היו חברי "מפלגת הפועלים של
אתיופיה". בספטמבר 1987 הוכרז על כינון "הרפובליקה העממית הדמוקרטית של
אתיופיה", מנגיסטו "נבחר" לנשיא הישות הזו, אשר אליה הועבר השלטון
מהדארג. רב הסרן (מייג'ור) הלא ידוע מפרובינציית הראר (Harar), הפך לדיקטטור המושלם ביותר של
אתיופיה.
התקוממויות אתניות ארבע שנים לאחר ההכרזה על הקמת הרפובליקה
העממית, המִבנה שבנה מנגיסטו במיומנות ובדם קרס כבניין קלפים כתוצאה מהתקוממות
אתנית. בתחילת המהפכה ב-1974 היה עדיין שביב של תקווה כי המורדים באריתריאה, אשר
שנאו את המשטר הישן, כעת יניחו את נשקם. היושב ראש הראשון של הדארג, הגנרל אמן
אנדום, אריתראי בעצמו, ביקר באריתריאה באוגוסט וספטמבר 1974 והציע רפורמות
שלטוניות, ואולי היה מוכן אף לחידוש הפדרציה. בסביבות 1976 הדארג הציע להשכין שלום
באזור במסגרת אוטונומיה אזורית. ואולם כל התוכניות האלה נכשלו, ולא רק כיוון שאמן
נרצח כבר בנובמבר 1974, אלא כיוון שכעת הארגונים החמושים באריתריאה דרשו עצמאות
מלאה וראו בשלטון האתיופי סוגיה קולוניאלית. במהלך שנות ה-70, שני הארגונים
האריתראים שנלחמו למען עצמאות – הארגון הוותיק,
"החזית לשחרור אריתריאה",
והחדש "החזית העממית לשחרור אריתריאה" – היו שקועים במלחמת אחים.
בקיץ 1978, המשטר האתיופי, מעודד מניצחונו במלחמה נגד סומליה, פתח במתקפה רבתי
באריתריאה שנחלה הצלחה, אך עדיין לא הכריעה את המורדים. בשנים 1981-1980
"החזית העממית לשחרור אריתריאה" חיסלה את יריבתה. ב-1982 השלטון המרכזי
פתח במתקפה נוספת נגד המורדים, התקרב לניצחון, אך בסופו של דבר נכשל.
ב-1975 הוקמה "החזית העממית
לשחור תיגראי". המקור ההיסטורי של התנועה הזו נעוץ בתחושת הדחיקה לשולים של
תיגראי והאליטה שלה שהורגשה מאז מותו של הקיסר יוהנס ועלייתו של מנליק ב-1889. מרד
ראשון באזור פרץ כבר ב-1943. החזית אימצה רטוריקה לניניסטית של מאבק למען הגדרה
עצמית והזכות להיפרד. במקביל למלחמתה נגד השלטון המרכזי, "החזית" נלחמה
נגד תנועות תיגראיות יריבות וגברה עליהן בסוף שנות ה-70. בתחילה הדארג לא ייחס
חשיבות ל"חזית" וראה בה יצירת כפיה של "החזית העממית לשחרור
אריתריאה", בהניחו כי לאחר שינצח את החזית של אריתריאה, תיעלם גם החזית של
תיגראי. בפועל, על אף הקִרבה האתנית בין התיגראים והאריתריאים, הייתה שנאה בין שני
העמים, והיו גם הבדלים אידיאולוגיים בין שני הארגונים. החזית של תיגראי דגלה
בהענקת זכות להגדרה עצמית לעמים של אריתריאה, בעוד החזית של אריתריאה עמדה על כך
שמאבקה יהיה מונוליטי. רק במחצית השנייה של שנות ה-80 שני הארגונים איחו את הקרע
ביניהם כדי לתאם את מאמציהם בצורך הדחוף להנחית את המהלומה המכרעת על הדארג.
תנועה
אתנית-לאומית נוספת שפעלה נגד הדארג בשנות ה-80 הייתה "החזית לשחרור
אוֹרוֹמוֹ". היא הוקמה ב-1976 ונהנתה מתמיכה טכנית של "החזית העממית
לשחרור אריתריאה". ואולם היא לא הצליחה לגייס תמיכה משמעותית של בני אורומו
ולא היוותה אתגר רציני לשלטון המרכזי.
המשבר
הכלכלי נוסף לנזק לכלכלה שנגרם כתוצאה מהמלחמות שניהל
המשטר נגד תנועות שחרור אתניות, מדיניות כלכלית שגויה פגעה בכלכלה. בהשפעת המודל
הסובייטי, המשטר נטה לנהל כלכלה צנטרליסטית בה הייצור, השכר והמחירים נקבעו על ידי
הממשלה מלמעלה. במקביל חנק השלטון יוזמה פרטית בכלכלה. התוצאה של המדיניות הכושלת
השתקפה ברעב של שנת 1985-1984 ממנו סבלו קרוב לשמונה מיליון בני אדם וכמיליון מתו.
כלקח מהרעב, המדינה יזמה פרויקט שאפתני ליישב מחדש של איכרים מאזורי בצורת בצפון
ומרכז המדינה למחוזות הפוריים יחסית במערב ובדרום מערב. לכאורה המיזם היה הגיוני,
אבל ביצועו בכפייה וניסיון לשלב בינו לבין קולקטיביזציה, הפך אותו לבלתי פופולארי.
למעלה מחצי מיליון אנשים יושבו מחדש במסגרת הפרויקט. במקביל ביצעה המדינה פרויקט
נוסף: ריכוז משקי בית מפוזרים לכפרים. הנימוק הרשמי לכך היה לייעל את מתן שירותי
הממשלה לאוכלוסייה הכפרית. במסגרת התוכנית נעקרו משקי הבית המסורתיים ובהם גינות
לגידול ירקות ועצי פרי, ודייריהם נאלצו לעזוב את אדמת אבותיהם היקרה לליבם.
מהסיבות האלה התוכנית לא הייתה פופולארית ועוררה תרעומת נגד המשטר בקרב חלק
מהאיכרים. נוסף לכך, התוכניות הגרנדיוזיות של המשטר בתחום הכפרי מתחו את המשאבים
של המדינה יתר על המידה ופגעו בכלכלה ובייצור החקלאי.
שינוי
גלובאלי עלייתו של מיכאיל גורבצ'וב לשלטון
בבריה"מ הביאה להיחלשות מעמדה של בריה"מ כמעצמה בסוף שנות ה-80, ובמקביל
להחלשת תמיכתה הצבאית והכלכלית במשטר באתיופיה. הרפורמות שיזם גורבצ'וב בתחום
הפנים בדמות ה"פרסטרויקה" גרמו לניסיון מצד השלטון באתיופיה ללכת
בעקבותיהן. בנובמבר 1988 הנהיג המשטר ויתורים בתחום ההשקעות לסקטור הפרטי, בהם
העלאת תקרת ההון להשקעות במיזמים משותפים עם השלטון. לבסוף, במארס 1990 המשטר החליט
להנהיג כלכלה מעורבת [סקטור פרטי וסקטור ממשלתי] ובכך ויתר על מחויבותו לבניית
סוציאליזם. בהשפעת מדיניות ה"גלסנוט" של גורבצ'וב השלטון הקים את
"מפלגת האיחוד הדמוקרטי של אתיופיה", שכללה דעות שונות. אבל כל השינויים
האלה היו בגדר מעט מדי ומאוחר מדי. המאזן הצבאי השתנה לטובת המורדים.
המתקפה
האחרונה נקודת המפנה בתחום הצבאי התחוללה במארס
1988, כאשר "החזית העממית לשחרור אריתריאה" נחלה ניצחון על הצבא
האתיופי בקרב אפבית (Afabet), צפונית לעיר הבירה אסמרה. שנה לאחר מכן,
בפברואר 1989 "החזית העממית לשחרור תיגראי" נחלה ניצחון באינדה סלאסה (או שירה) (Enadasellase). כוחות הממשלה סבלו מפיקוד גרוע ומנחיתות
שמקורה בפעילות בשטח זר. בעקבות הניצחון
באינדה סלאסה כוחות הממשלה נסוגו מתיגראי. כתוצאה מכך "החזית העממית לשחרור
תיגראי" כבר לא התספקה בשחרור המחוז
שלה אלא סדר היום שלה הורחב לשחרור אתיופיה כולה: כך נולדה "החזית המהפכנית הדמוקרטית של עמי אתיופיה".
חזית זו, נוסף לחזית של תיגראי, כללה ארגונים נוספים בהם "הארגון הדמוקרטי של
העם של אורומו". ואולם החזית של עמי אתיופיה הייתה רחוקה מלהיות ארגון המבוסס
על שותפות בין שווים הנלחם נגד המשטר
באתיופיה, אלא ארגון נשלט בבירור על ידי החזית של תיגראי. לנוכח שתי המפלות
הצבאיות ב-1988 וב-1989, הגנרלים של המשטר ניסו לחולל הפיכה צבאית נגד מנגיסטו
במאי 1989, בעת ביקורו במזרח גרמניה. הקשר דוכא עוד לפני שובו של מנגיסטו לארצו.
בעקבות הקשר, מנגיסטו הוציא להורג מפקדים בכירים של הצבא, דבר אשר פגע במורל הצבא
ובפיקוד, וזירז את מפלתו הצבאית של המשטר בידי המורדים. אלה עמדו לתקוף את אדיס
אבבה, בתנועת מלקחיים מצפון, ממערב וממזרח.
המורדים,
לאחר שהתנערו מהאידיאולוגיה המרקסיסטית, זכו לאהדה מצד מחלקת המדינה של ארה"ב
שהגיעה למסקנה כי יהיה צורך להתחשב בכוחם בכל הסדר פוליטי. וושינגטון ניסתה לתווך
בין הממשלה לקבוצות המורדים ב-1991. ואולם ב-21 במאי 1991 מנגיסטו הפתיע את כולם
בהימלטותו מהמדינה, תחילה לניירובי ואחר כך להארארה, בירת זימבבואה. כנראה
ארה"ב הפעילה עליו לחץ לעזוב את ארצו, כדי להקל על מעבר השלטון. לבריחתו
הייתה השפעה מיידית על המצב הצבאי. ב-24 במאי 1991 כוחות "החזית העממית
לשחרור אריתריאה" נכנסו לבירת המחוז אסמרה. ב-28 במאי הכוחות של "החזית
המהפכנית הדמוקרטית של עמי אתיופיה" נכנסו לאדיס אבבה.
לאחר
השתלטות על אריתריאה, "החזית העממית לשחרור אריתריאה" פעלה למען עצמאות
המחוז, בלי לקחת במלוא החשבון את ההשלכות הכלכליות של מהלך כזה. [אריתריאה זכתה
בעצמאות ב-1993.] "החזית העממית לשחרור תיגראי" התוותה תוכנית למבנה
פדראלי של אתיופיה, תוכנית שלא פתרה כראוי את הדילמה של שמירה על ההגמוניה
הפוליטית של תיגרים, במסגרת שבה הם היוו בבירור קבוצת מיעוט. [הדומיננטית הפוליטית
של התיגרים הגיעה לקיצה ב-2018, והחל מ-2020 מתנהלת מלחמה בין השלטון המרכזי לבין
"החזית העממית לשחרור תיגראי".]
