לאחר #מתקפות #טילים, #האוקראינים מתעקשים להמשיך ללא חשמל, מים וחימום

 לאחר מתקפות טילים, האוקראינים מתעקשים להמשיך ללא חשמל, מים וחימום

מאת דיוויד ל. סטרן (David L. Stern), וושינגטון פוסט, 9 בדצמבר 2022

 

קייב. אוקראינה. החשמל נכבה ואספקת המים נותקה, ובדירה בקומה השמינית באחת הפרברים של קייב, אולאה טקאצ'וק (Olha Tkachuk) הרגישה כאילו עולמה חרב עליה.

כומר הגיע לביתה להטביל את בתה 4 החודשים, ניקול, אשר נקבע לה תור לעבור ניתוח לב מציל חיים למחרת. אורחים הגיעו לטקס, ובתה הבכורה, כריסטינה בת ה-17, יצאה לקנות פיצה נוספת מבית הקפה הסמוך.

בדיוק אז, טילים רוסיים החלו לפגוע בבירתה של אוקראינה – שוב. החשמל נכבה. כריסטינה נלכדה במעלית. קיום הניתוח כעת היה בספק.

"הייתה לי בת אחת במעלית, את האחרת אני מטבילה, ומחר יש לנו ניתוח לב", אמרה טקאצ'וק. "זה היה מצב איום".

המתקפה ב-23 בנובמבר הייתה חלק ממִבצע ירי טילים בלתי פוסק וחסר רחמים שכוון נגד מערכות האנרגיה של אוקראינה, מִבצע אשר הוציא מכלל פעולה שירותים חיוניים ברחבי המדינה, וכפי שהתכוון הקרמלין בבירור, שיבש את חייהם של אוקראינים מהשורה, וסיבך קבלת החלטות גדולות וקטנות.

במצב של כפור, תושבי קייב וערים אחרות אינם שואלים רק היכן למצוא חימום, מים וחשמל אלא גם מעלים תמיהות אם הם יכולים להישאר באוקראינה. גורמים רשמיים מזהירים מפני אסון הומניטארי לאלה שיישארו ומשבר פליטים חדש אם יעזבו רבים מדי.

בינתיים המצוקה גוברת, כולל תחושת לחץ בְּקֶרֶב עובדי ציבור האחראים לתיקונים, אשר קשים לביצוע, יקרים, ובמקרים אחדים בלתי אפשריים ללא ציוד חדש שכמעט לא בנמצא.

הנשיא האוקראיני וולודימיר זלנסקי הודיע על הקמתם של כ-4,000 "מרכזים בלתי מנוצחים" ברחבי המדינה – מקלטים בהם האוכלוסייה יכולה להתחמם, להטעין מכשירי חשמל, לקבל גישה לאינטרנט ולהשיג משהו חם לשתות.

ואולם לא מכבר בנאומו, אמר זלנסקי כי לא כל העיריות, "עשו עבודה טובה", בנקבו בלשכתו של ראש העיר קייב.

"ישנן תלונות בקייב", אמר זלנסקי. "המרכזים עדיין טעונים שיפור, בלשון המעטה. בקשה, לתשומת ליבכם. תושבי קייב זקוקים ליותר תמיכה". 

ראש העיר של קייב ויטלי קְליצ'קוֹ דחה את ביקורת הנשיא. "איני רוצה להיכנס לקרבות פוליטיים, במיוחד במצב הנוכחי", אמר. "זה חסר טעם". כאשר הנזק ממתקפות הטילים הולך וגובר, התיקונים עורכים זמן רב יותר, וחלק גדול מאוקראינה חווה מספר שעות ביום ללא חשמל.

במקרה של אולאה טקאצ'וק, נדרשו שעתיים לחלץ את בתה הבכורה מהמעלית. האב פָּבלוֹ, כומר אורתודוכסי, ערך את הטבילה לניקול ולאחיה התאום, דניאל.

למחרת בבוקר עדיין לא היה חשמל, גם לא מים וחימום בדירתם, וחשוב יותר, ב"מרכז למחלות הלב לילדים" האוקראיני. אף על פי כן, טקאצ'וק ובעלה, וולודימיר, אספו את חפצי ילדיהם בחשיכה ועשו את דרכם לבית החולים.

"כאשר אתה בדירה קרה, ואתה צריך למצוא מים, שאינם, ואין אור, ואתה צריך לרחוץ ילד קטן באמבטיה קרה, להוציאו החוצה ולהכינו לניתוח בבוקר – זה מפחיד נורא", אמרה אולאה טקאצ'וק.

"אבל היינו חייבים ללכת, כיוון שזו הייתה תקוותנו האחרונה", היא הוסיפה. "כיוון שהמצב עלול להחמיר".

בבית החולים, איליה ימאטס (Illya Yemets), המנהל, אמר להם כי הגנרטורים והדיזל יספיקו כדי להפעיל את הציוד הרפואי למשך הניתוח של ניקול. אבל היעדר חימום ומים היוו בעיה. ניקול הייתה שרויה במצב שהחליש מאוד את ריאותיה ונזקקה לחימום כדי למנוע מחלה או זיהום. כמו כן היה צורך במים לביצוע הניתוח.

ימאטס אמר כי עליהם לנתח. זה "הרע במיעוטו", הוא אמר בריאיון. הוא הסביר כי קיים סיכון למתקפה נוספת, שאף תחמיר את המצב. "אבל אם לא ננתח, הילדה תמות", הוא אמר.

הניתוח הצליח. היה עדיין מספיק מים במכלי בית החולים. על אף שהיעדר חימום גרם לטמפרטורה בחדר הניתוח וביחידה לטיפול נמרץ לרדת, את ניקול ניתן היה לחמם באמצעות מזרן חימום מיוחד ושולחן הניתוח.

"תודה לאל שהטמפרטורה בחוץ רק קופאת, ולא 10 או 15 מעלות קרה יותר", אמר ימאטס.

מתקפת הטילים ב-23 בנובמבר הייתה הקשה ביותר מאז החלו  הכוחות הרוסיים להפציץ את תשתיות האנרגיה של אוקראינה בתחילת אוקטובר. כאשר המטח הסתיים, כמעט כל אוקראינה הוכתה במכת חושך וקור.

בקייב, טיל פגע בארבעה קווים וניתק את החשמל כמעט עבור כל האוכלוסייה של עיר הבירה בגדה המזרחית של הנהר דנייפר. תוך שש שעות המהנדסים שיקמו שני קווים אשר סיפקו חשמל לאזור בתי החולים,  מפעלי חימום ומתקנים לאספקת מים.

אבל באתר אחר בעיר, מהנדסים מ-DTEK, ספקית החשמל הגדולה ביותר במדינה, עבדו ללא שינה במשך 48 שעות, בגשם, שלג ובקור מקפיא. "זו הייתה כנראה עבודת החירום השיקומית הקשה ביותר עבורנו – היה נזק עצום", אמר אנדריי טויונדה (Toyunda), ראש חטיבת התיקונים. "הם הביאו לנו בגדים יבשים ומזון ושתייה חמים".

ביום שני רוסיה שוב הפציצה את מערכת האנרגיה של אוקראינה, כשהיא משגרת יותר מ-70 טילים, אשר גרמו להפסקות חשמל בעיר הדרומית אודסה ובמקומות אחרים ברחבי המדינה.

מומחים לצבא ולמודיעין סבורים כי הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין מקווה לערער את המורל של האוכלוסייה האזרחית באוקראינה ולפצות על חוסר הצלחתה של מוסקבה בשדה הקרב. בסופו של דבר הוא מקווה ליצור סדקים בחברה האוקראינית, לדבריהם. ביום שלישי, פוטין הודה בפגיעה מכוונת בתשתיות אבל האשים את אוקראינה בפעילות פרובוקטיבית שהביאה לתקיפות האלה.

עד עתה, נראה כי התוכנית שלו מביאה לתוצאות הפוכות. בראיונות, אוקראינים אמרו כי הם אף יותר נחושים לשנס מותניים ולסבול במשך החורף, יהיה אשר יהיה. ואולם ניכר כי בקצוות ישנן התפרצויות, כמו בביקורתו של זלנסקי על ראש העיר קייב.

אף כאשר הטילים הרוסיים אינם מכוונים ישירות למערכות החימום והמים, הפסקות החשמל גורמות למהלומה, לדברי דמיטרו נוביצקי  (Dmitro Novytskyi), יושב ראש האיגוד האוקראיני לאספקת מים ולמִתְקני ביוב. ללא חשמל, אין ביכולתן של משאבות המים להזרים מים לאוכלוסייה, אומר נוביצקי. הניתוקים גם פוגעים במערכת החימום העירונית המרכזית של אוקראינה בשתי דרכים – ראשית באמצעות ניתוק המים המשמשים את המערכת ושנית בשיבוש אספקת החשמל הדרוש לחמם את המים.

נוביצקי מספר כי במהלך המתקפות ב-23 בנובמבר, "אספקת המים נפסקה כמעט בכל המדינה". בחלקה הגדול, הוא אומר, היא חודשה "די מהר" ו"קריסת" מערכת המים נמנעה כיוון שמהנדסי החשמל ידעו לחדש את החשמל קודם כול עבור אספקת המים ומִתקני הביוב.

שבוע לאחר ניתוח הלב, אולאה טקאצ'וק וניקול נערכו לעזוב את בית החולים. ניקול ישנה היטב, צרור זעיר בזרועות אימה. אבל דאגותיה של האם לא פסקו.

האם אמרה כי ניקול עדיין זקוקה שחומה יישמר. "אם הם יפסיקו את החימום שוב, אנו נצטרך ללכת עם ילדינו למקום אחר", היא אמרה. אפשרות אחת הייתה לעבור למקום מגורֵי בעלה בעיר אחרת, בה מצוי תנור המוסק בעצים. אם האופציה הזו לא תצלח, היא אומרת, "אנו נחפש חימום".

בדומה לכך, על ימאטס לעמוד בפני הכרעותיו. "המרכז למחלות לב לילדים" הוא בית החולים הגדול ביותר באוקראינה עבור ילדים הסובלים מבעיות לב, ומבוצעים בו בין 10 ל-15 ניתוחים לילדים בשבוע במהלך המלחמה. אתר שני בקייב מטפל במבוגרים.

בחודשים הראשונים של המלחמה, כאשר הלחימה התרחשה בקרבת קייב, המרכז העביר את עבודתו למרתף של הבניין, ושלח רופאים אחדים וציוד לעיר לביב במערב אוקראינה.

כעת ימאטס שואל היכן הוא ישיג את הדיזל כדי שהגנרטורים ימשיכו לפעול, אם הפסקות החשמל תימשכנה לפרקי זמן ארוכים יותר. כבר עכשיו, חלקים מבית החולים פועלים בטמפרטורה מופחתת ותוך הפעלת אמצעים אחרים לשימור האנרגיה. הוא שוב שוקל העברת חלק מפעולותיו ללביב. אבל גם את לביב פוקדות הפסקות חשמל.

החלק העיקרי של המרפאה יישאר בקייב. "כל עוד הדבר אפשרי", הוא אומר. "אנו חייבים לתת סיכוי לכל הילדים והאנשים המבוגרים".

עבור כל רופא בבית החולים, השאלה אם להישאר אופפת אותו בדאגה רבה.

"אנו חושבים על כך כל יום ודנים בזאת כל יום עם ידידינו ועמיתינו – שזוהי השאלה העיקרית כעת", אומר סרגיי וארבנטס (Varbanets), ראש מחלקת ניתוחי הלב למבוגרים.

שבוע לפני ניתוחה של ניקול, וארבנטס היה בזמן ניתוח כאשר המרפאה נפגעה מהפסקת חשמל ראשונה שלה, כתוצאה ממתקפת טילים. הגנרטורים החלו לפעול באופן אוטומטי, כמתוכנן, וכל הציוד הרפואי עבד ללא תקלות. אף על פי כן, וארבנטס סיפר כי הייתה תחושת דאגה בחדר הניתוח כאשר נמסר שעוד 10 טילים עפים לכיוון קייב. וארבנטס אמר כי המצב "אף ילך ויחמיר" כיוון שלרוסים "אין ברירה אחרת כלשהי". הוא ואשתו דנו ביציאתה מאוקראינה יחד  עם ילדיהם, כפי שהיא עשתה בתחילת המלחמה, לפני שובה לקייב – שיחה  מייסרת. "היא לא רוצה לברוח בלעדיי – זה לא קל רק לבוא לגרמניה", אמר וארבנטס, בהיזכרו בהתלבטויותיהם.  "אנו עומדים להישאר פה", אמר. "ואיכשהו לשרוד את החורף".

  

נסיגת הכוחות הרוסיים מהעיר #חרסון על פי מאמר פרו רוסי

איזבסטיה (מוסקבה), 11 בנובמבר 2022

[עמדת המאמר אינה משקפת את דעתו של המתרגם]                                     

גשר בלתי נגיש

המשקיף הצבאי של העיתון  "איזבסטיה" אַנטוֹן לַבְרוֹב  אודות הסיבות לעזיבת הגדה הימנית של מחוז חרסון והאופקים המיידיים של המבצע המיוחד

בשנה הזו באוגוסט הפיקוד האוקראיני הטיל למערכה את העתודות האסטרטגיות שנצברו במשך חצי שנה. הם הצליחו להביא לנסיגת הכוחות הרוסיים מהגדה הימנית של דנייפר במחוזות חרסון וניקולייב. בכל זאת, בעבר המתקפה העצומה הזו נעצרה ולאויב הוסבו אבדות ממש כבדות. כל ניסיונותיו לתקוף בהמשך נהדפו בהצלחה. מה השתנה כעת ומדוע נוצר אילוץ לקבל את ההחלטה הקשה ביותר לצאת מחרסון וסביבתה?

הודות לפעולות מיומנויות ומקצועיות מאוד של אנשי הצבא הרוסיים, בשדה הקרב ניתן היה לקיים שוויון צבאי שברירי, למרות העדיפות המספרית הגדולה של האויב. אבל המורכבוּת הגדֵלה והולכת של האספקה לכוח הרוסי הפכה לבעיה העיקרית. החל מתחילתו של המבצע המיוחד לרשותם של הכוחות והאוכלוסייה המקומית בגדה הימנית עמדו רק שלושה נתיבים להתחבר לשאר רוסיה דרך הדנייפר הרחב ושופע המים: גשר אנטונוב בחרסון, גשר הרכבת לא הרחק ממנו והסכר של תחנת הכוח ההידרואלקטרית קַחוֹבְסְקַיה. על אף כל המאמצים, במשך החודשים הראשונים לא עלה בידי הכוחות האוקראיניים לפגוע באובייקטים האלה.

הקרבות על אי הנחשים בסוף יוני בישרו את סימן מעורר הדאגה הראשון עבור הגדה הימנית. בדיוק שם נעשה לראשונה שימוש רחב בפגזים וטילים מדויקים וארוכי טווח שסופקו לאוקראינה מארה"ב. אזי נעשה ברור כי אמצעי ההגנה האנטי אווירית הקיימים אינם מבטיחים יירוט המַטָּחים  במאה אחוזים. בעוד כל מטען חמוש שמצליח לחדור פירושו הרס של מִתקן חשוב או ציוד.  

הבעיה לא נפתרה בשלמותה עד עתה. לדברי המפקד הראשי סרגיי סוּרוֹביקין, על אף הפעלת אמצעי הנגד של ההגנה האנטי אווירית, עד ל-20% מהטילים המונחים מגיעים ליעדיהם.  נוסף לכך, החל מספטמבר הארטילריה האוקראינית החלה להשתמש בפגזי 155 מילימטרים מסוג M982A1 Excalibur, המונחים באמצעות GPS, אותם סיפק הפנטגון. הטווח שלהם וכמות חומר הנפץ בהם קטן במידה רבה מאשר בטילים HIMARS. אבל פגזים כאלה כלל לא ניתן ליירט באמצעי ההגנה האנטי אווירית.

כדי לפגוע בנתיב התחבורה, היחידות החמושות של אוקראינה בזבזו מאות טילים, אבל השיגו את מטרתם. החל מאוגוסט הגשרים לכלי רכב ולרכבות, המובילים לחרסון, הוצאו מכלל שימוש.  הוסב נזק גם למסלול החלופי העובר דרך הסכר של תחנת הכוח ההידרואלקטרית קחובסקיה. גם הנמל של חרסון נתון היה לפגיעות טילים.

האספקה לא נפסקה לחלוטין. אבל כעת כדי לספק אותה לגדה הימנית היה צורך במעבורות, סירות פונטון וספינות. מצב כלל לא פשוט נוצר בשינוע רכבי שריון כבדים הן לתגבור והן לתיקון, אותם היה קשה במיוחד להעביר לחרסון. ההגנה נשענה על חוסנם של חיל הרגלים והצנחנים, שיצרו קו הגנה דק בשדות ובמטעי היערות של חבל חרסון ועל סיוע יעיל מצד ארטילריה וחיל האוויר.

לכל גדוד ביום קרב נדרשות משאיות אחדות עם דברי אספקה. (אפילו החייל האמיץ ביותר המצויד בכידון לא יוכל להילחם הרבה.) גדוד תותחנים צריך אף יותר. הקשיים בנתיבי האספקה גרמו למחסור בתחמושת. המלאי שלהם הלך ואזל וכך גם כמות הציוד הצבאי המתוקן. אפשרויות לשינוי המצב באופן מהותי לא היו. הכושר הקרבי של הכוח ירד. אחת מהמתקפות הבלתי פוסקות יכלה לחדור דרך ההגנה הנחלשת, לחתוך את הכוח ולנתק אותו אפילו מאותה האספקה הדלה שהתקיימה.

ללא ספק הפיקוד הצבאי בדק גם אפשרויות נוספות, מלבד הוצאת הכוחות. אפשר היה לנסות להתרחק מהקו הקיים של החזית לקווי גבול אחרים, קרובים יותר לחרסון. הדבר היה מאפשר לקצר את אריכות קו החזית, לעבות את התצורות הקרביות ולהישען על המבנים העירוניים. הכוחות היו מוגנים יותר מארטילריה ואף מפגיעות של נשק מדויק. להחזיק בעיר, אפילו בתנאים של מחסור באספקה, אפשר היה במשך חודשים. אבל אז היה צורך לספק את כל החיוני לעיר בלילות, באמצעות כלי שיט קטנים, תחת אש תותחים בלתי פוסקת ואבדות קבועות בלתי נמנעות. במצב כזה בהפגזת הנהר ניתן היה להשתמש לא רק במערכות מדויקות אלא גם בתותחי שדה רגילים.

הארכת משך ההגנה לא הייתה משנה את המצב הכללי. האפשרויות לחוזה שלום אינן נראות באופק. גשרים חדשים למעבר הדנייפר, בלתי פגיעים מפני טילים ופגזים, גם כן לא היו נוצרים. הפיקוד האוקראיני יכול היה בכל רגע להניח את הקלף המנצח על השולחן – לפוצץ את מעברי המים בסכר של תחנת הכוח ההידרואלקטרית קחובסקיה ולהגדיל את זרימת המים מתחנות כוח הידרואלקטריות נוספות. הדנייפר היה עולה על גדותיו במשך ימים אחדים, ואולי אף שבועות, היה הופך את האספקה לכוח המוצב כמעט לבלתי אפשרית אפילו בנתיב המים, דבר שהיה מאפשר לבודד את הכוח לגמרי ולנסות לחסלו.

הגנה בתוך העיר הייתה גורמת להרס איום של חרסון, למותם לא רק של תושביו, אלא גם לטראומה קשה ביותר ליישוב עצמו. את מחירם של קרבות עירוניים נוקשים אנו כבר ראינו לפי הדוגמאות של מריופול, סברודונצק ופופסנאיה.

לאחר הסגת הכוחות, נתיבי המעבר דרך הדנייפר שנהרסו בידי האוקראינים הפכו להם לרועץ. אפשרות כלשהי להתגבר על הקושי במעבר הנהר מצד היחידות הצבאיות של אוקראינה אינה עולה על הפרק. כבר עכשיו בצילומי לווין חדשים נראים  לכל אורכו הקמתם של קווי ביצורים. לאחר הפקת הלקחים הקשים [ממתקפה] על תחנת הכוח הגרעינית לחשמל זפורוז'יה, ספק אם האויב יחליט על הרפתקה חדשה בדמות הנחתת כוחות המצוידים בנשק קל, בעוד כוחות המצוידים בנשק כבד בתנאים הנוכחיים אינם ניתנים להעברה.

להחזיק בהגנה לאורך הדנייפר יוכלו כוחות רוסיים קטנים בהרבה  מאלה הפועלים עכשיו. הכוחות שהיו נתונים תחת אש, כעת יועברו לזירות אחרות של החזית. לאחר השגתן של המטרות הטקטיות בהתקפות באזור    Kremennaya, Artemovsk, Ugledar ו- Svatovהכוחות הרוסיים, ככל הנראה, יעברו להגנה אסטרטגית לתקופת החורף. שם ניסיונם, אשר נרכש בקרבות קשים בגדה הימנית, יהיה לתועלת.

כמובן, גם לאויב ישתחררו כוחות. הכוח שרוכז להתקפה על חרסון  יוכל לאחר השבת כושרו הקרבי ותגבורו להופיע בכיוון אסטרטגי אחר. לכן להיחלש אף אחד אינו מתכנן. ספק אם בתקופת החורף אחד מהצדדים יחליט על התקפות גדולות.

את ההפוגה הצפויה צריך לנצל להכנה מושלמת של המגויסים ולהוספת כוחות. חיוני לכונן ייצור המוני של אמצעים להנחלת תבוסה, זולים אך יעילים ביותר, אשר הוכיחו עצמם מצוין בהגנה על חרסון – פגזים מונחים, מל"טים תוקפים, כלי נשק מדויקים ואמצעי תקשורת. המבצע הבא של הצבא הרוסי צריך להתחיל כבר ברמה טכנולוגית חדשה.

*המחבר הוא המשקיף הצבאי של "איזבסטיה"

עמדת המערכת אינה בהכרח משקפת את עמדת המחבר

 

זיסר, אייל. סוריה במלחמה: עלייתה ונפילתה של המהפכה בסוריה (רמת השרון: מערכות, 2020) [סיכום וביקורת]

 זיסר, אייל. סוריה במלחמה: עלייתה ונפילתה של המהפכה בסוריה (רמת השרון: מערכות, 2020). 438 עמ' כולל מפתח שמות. 

פרופסור זיסר נולד ב-1960 בחיפה. לימודיו  באוניברסיטת תל אביב, כולל עבודת הדוקטור, עסקו בהיסטוריה של המזרח התיכון. מחקריו התמקדו בסוריה ולבנון בתקופה המודרנית. סיכום ספרו משקף את גרסת המחבר. עם זאת, הכנסתי שינויים בעריכת החומר והוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסוף הסיכום.

הקדמה. סוריה בעשור הראשון לשלטונו של בשאר אסד : עשור של יציבות, 2010-2000

נשיא סוריה בשאר אל-אסד עלה לשלטון ב-10 ביוני 2000, בעקבות מותו של אביו חאפז אל-אסד. בסוף העשור הראשון לשלטונו, מצב משטרו נראה לכאורה יצב למדי. בדצמבר 2009, שר החוץ הסורי וליד אל-מועלם (בתעתיק מעלם) טען כי "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר" (עמ' 43). אסד כנראה האמין כי הוא היטיב עם עמו וכי עמו אוהב אותו. הוא קידם מהלכים כלכליים אשר עודדו את המגזר הפרטי על חשבון המגזר הציבורי ופתח חלקית  את הכלכלה הסורית לעולם הרחב. המהלכים האלה הקנו לו את תמיכת מעמדות הביניים ושל האליטה הכלכלית הסונית בערים הגדולות ובראשן דמשק וחלבּ. צמחו מתעשרים חדשים שריכזו את השליטה במרבית  משאבי המדינה. רוב המתעשרים היו מקורבים לשלטון. במדיניותו הכלכלית היה ניסיון למודרניזציה במובן של הינתקות מהמסורת הסוציאליסטית של משטר הבעת', כולל החלשת שלטונה של המפלגה בתחום הכלכלי. יציבות המצב בסוריה – בניגוד לשכנותיה עיראק ולבנון – הוסיפו לפופולריות של אסד בארצו.

בתחום החוץ נקט אסד במדיניות אנטי ישראלית ואנטי אמריקאית שבאה לידי ביטוי בתמיכתו בהצהרות ובמעשים באינתיפאדה הפלסטינית השנייה שהחלה בספטמבר 2000, בהתנגדות לנוכחותה הצבאית של ארה"ב בעיראק שהחלה ב-2003, וכמו כן בתמיכה בחיזבאללה במלחמת לבנון השנייה ב-2006 – ובחמאס בעת   מבצע "עופרת יצוקה" ב-2009-2008. המדיניות האנטי אמריקאית והאנטי ישראלית של משטר אסד הוסיפה לו פופולריות לא רק בארצו, אלא בעולם הערבי בכלל. התחלפות הממשל האמריקאי בינואר 2009 – עלייתו לנשיאות של ברק אובמה במקומו של ג'ורג' בוש הבן – שמה קץ למעורבות האמריקאית נגד משטרו של אסד ותרמה לתחושת יציבותו.

במהלכי החוץ של המשטר ניתן היה לאבחן בשתי מגמות סותרות לכאורה. מחד גיסא המשטר, כנראה החל מ-2001, יזם תוכנית סודית להתחמשות גרעינית בסיועה של צפון קוריאה וכמו כן  היה מעורב ברצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי ב-2005. אבל מאידך גיסא אסד בחר לא להגיב צבאית על השמדת הכור הגרעיני של ארצו ב-2007 על ידי חיל האוויר הישראלי. ב-2004 החליט אסד לשפר קשריו עם תורכיה במחיר נטישת המחויבות האידיאולוגית הסורית רבת השנים לחבל אלכסנדרטה שסופח לתורכיה ב-1939. כמו כן, ב-2005 הסיגה סוריה את כוחותיה מלבנון וב-2009 כוננה דמשק קשרים דיפלומטיים עם ביירות. בכך הכירה סוריה בעצמאותה של לבנון – הכרה אותה נמנע לתת לא רק משטר הבעת' שעלה לשלטון בסוריה ב-1963, אלא גם כל ממשלותיה של סוריה שקדמו לו. במהלכים האלה ניתן לראות ביטויים ליישוב דעת, זהירות ופרגמטיות במדיניותו של אסד.

ישראל ניהלה משא ומתן לשלום עם משטרו של בשאר אל-אסד ב-2008, בתיווך תורכי, בתקופת ממשלתו של אהוד אולמרט, ושוב כנראה בקיץ 2010, בתיווך אמריקאי, בתקופת ממשלתו של בנימין נתניהו. מכול מקום, ספק אם המשא ומתן היה מביא לתוצאות, גם לולא פרוץ המהפכה בסוריה ב-2011, וזאת מאותם המכשולים שמנעו השגת הסכם שלום מאז שנות ה-90 של המאה ה-20: חוסר האמון בין שני הצדדים, האילוצים הפוליטיים מבית [בישראל – התנגדות חזקה לוויתור על רמת הגולן] והיעדר רצון עז להגיע להסדר אצל שני הצדדים.

באוקטובר 2010 הוזמן המחבר ליטול חלק בוועידה בינלאומית באוניברסיטת לונד (Lund) שבשבדיה, ושכותרתה "אסד – העשור הראשון". "המסקנה הברורה שעלתה מדיוני הוועידה, מסקנה לה היה שותף גם כותב שורות אלו, הייתה כי עם סיום העשור הראשון לשלטונו של אסד בסוריה מעמדו כשליט יציב ואיתן יותר מאי פעם בעבר, וכי לא נשקף כל איום נראה לעין, מתוככי סוריה או מחוצה לה, העלול לערער את יציבותו כל שכן להביא לנפילתו" (עמ' 54). עוד ראוי לציין כי אסד עצמו הופתע מפרוץ המהפכה בארצו. בריאיון עיתונאי ב-30 בינואר 2011 – פחות מחודשיים לפני פרוץ המרד  בארצו, ולאחר המהפכות בתוניסיה (18 בדצמבר 2010 – 14 בינואר 2011) ובמצרים  (25 בינואר – 11 בפברואר 2011) – טען אסד כי עמדותיה של סוריה בסוגיה הפלסטינית ובשאלת היחסים עם ישראל יעניקו לה חסינות מפני גלי המחאה השוטפים את העולם הערבי.

במהלך חודש פברואר  ובתחילת מארס 2011 עדיין נראה היה כי המהפכה, שכבר פקדה את תוניסיה ומצרים, תפסח על סוריה. קריאתם של אנשי אופוזיציה סורים בפייסבוק ל"יום זעם" ברחבי המדינה ולהפגנה מול בניין מועצת העם ב-5 בפברואר 2011 לא זכתה להיענות. היו סיבות אחדות להערכה לפיה התקוממות עממית רחבה לא תתרחש בסוריה. (1) משטרו של אסד נשען על עדות מיעוטים אשר היוו כ-40% מתושביה של סוריה. בני העדה העלווית השולטת במדינה היוו כ-12% מתושביה; העדות הנוצריות כ-13%; דרוזים כ-5% וכורדים כ-10%. כל העדות אלה היו מעוניינות בהמשך היציבות במדינה מחשש שמהפכה תפגע במעמדם. (2) הסורים, במיוחד לנוכח הימצאותם של מיליוני פליטים בארצם מעיראק, היו מודעים היטב למחיר הכבד שבערעור המשטר הקיים. (3) המדיניות האנטי-ישראלית והאנטי-אמריקאית של משטר אסד זכתה לפופולאריות בקרב עמו ולכאורה עמדה לגונן עליו מפני זעמו בנושאים כלכליים-חברתיים.  (4) בניגוד למצרים, תהליכי ההפרטה ופתיחות כלפי השוק העולמי (גלובליזציה) החלו בסוריה רק בשנות ה-90 של המאה ה-20, ועדיין לא העמיקו כדי להסב נזק לשכבות החלשות. (5) דיכוי האופוזיציה בסוריה היה ברוטאלי ויעיל יותר מאשר במצרים ובתוניסיה. (6) בניגוד לשליטים הקשישים בתוניסיה (זין אל-עאבדין בן עלי)  ובמצרים (חוסני מובארק [בתעתיק, חסני מבארכּ]), אשר תקופת שלטונם השתרעה על פני עשרות שנים, בשאר אל-אסד היה שליט צעיר, יליד 1965, אשר שלט רק כעשור. בדיעבד ברור כי הגורמים האלה לא מנעו את התחוללותה של המהפכה בסוריה – ואולם בדיעבד גם ניתן לטעון כי הגורמים האלה תרמו להצלחת משטרו של אסד לשרוד את ההתקוממות.

בחודשים הראשונים של 2011, נקט המשטר באמצעי מנע למניעת הישנות האירועים בתוניסיה ובמצרים בסוריה. השלטון הגדיל את הסובסידיה לדלק לחימום, חזר מכוונתו להעלות את מחיר החשמל, והעניק אזרחות למאות אלפי כורדים, אשר החל מ-1962 לא זכו לקבלתה בטענה כי הם היגרו לסוריה מתורכיה ועיראק.

המהפכה בסוריה: ממחאה עממית למלחמה טוטאלית, 2015-2011   

השנתיים הראשונות: מחאה, מרי ומהפכה, מארס 2011-מארס 2013     ביום שישי ב-18 במארס 2011, עם סיומן של התפילות באותו היום, פרצו הפגנות בכמה ערים במדינה ובהן חמה (בתעתיק חַמָאה), חלבּ ובניאס. בהפגנות הושמעו קריאות לחירות (חוריה), אך עדיין לא להפלת המשטר. ההפגנה בעיר דרעא באותו היום הייתה אלימה: בנייני ציבור וממשל, בהם סניף של מפגת הבעת' הועלו באש, ומפגינים אחדים נהרגו בעימות עם כוחות הביטחון. טבעם האלים של ההפגנות בדרעא נבע לפחות חלקית מכך שבתחילת מארס, ילדים שציירו גרפיטי נגד המשטר בעיר נעצרו ועונו לפני שחרורם.

תגובתו הראשונית של המשטר לתחילת גל ההתקוממות הייתה ניסיון להתעלם ממנו בתואנה כי מדובר בסך הכול בהתקהלויות, ולא בהפגנות. בהמשך השמיעו נציגי השלטון הודעות פייסניות ונקטו בצעדים כלכליים. בסוף מארס יועצת הנשיא לעניינים מדיניים, בית'ינה שעבאן, קראה לממשלת סוריה "להטות אוזן לדרישות הלגיטימיות של אזרחי המדינה". עוד טענה כי הירי לעבר מפגינים נעשה בניגוד להוראות הנשיא. במקביל העלה המשטר את המשכורות לבעלי ההכנסות הנמוכות. כמו כן המשטר השיב מורות – אשר סירבו להסיר כיסוי ראש ופוטרו –   לעבודת הוראה  בבתי הספר.

במבט לאחור ניתן לקבוע כי שורשי המחאה בסוריה היו באזור הכפרי ותחילתם במחוז דרעא. היה זה מחוז נחשל אשר סבל משיעורי אבטלה גבוהים. מדרעא התפשטה המחאה לאזור הכפרי שסביב דמשק, לעמק הפרת ולאזור אל-ג'זירה, לערים חומס (בתעתיק חמץ) וחמה ולמרחב הכפרי שסביבן. את המהפכה הוביל המגזר הכפרי הסוני. הוא היווה כשליש מן האוכלוסייה בסוריה וכמחצית מן העדה הסונית.

בעבר, דווקא האזור הכפרי וערי הפריפריה היוו את מעוז כוחו של המשטר. יש לציין כי מוצאם של שני אישים חשובים במשטר הסורי, בני העדה הסונית,  היה מהעיר דרעא: פארוק אל-שרע, היה בפרוץ ההתקוממות סגן הנשיא, ולפני כן, במשך כשני עשורים היה שר החוץ; ופייסל (בתעתיק פיצל)  אל-מִקאד, סגן שר החוץ במשטרו של בשאר אל-אסד. שני אישים  סונים נוספים במשטר מקורם מאזור הפריפריה והם עבדאללה אל-אחמר, סגן מזכ"ל מפלגת הבעת'; ומוסטפה  (בתעתיק מצטפא) טלאס, שימש במשך שלושה עשורים שר ההגנה. אפשר לומר כי במחצית השנייה של המאה ה-20 מרבית הצמרת הפוליטית הסורית, לפחות הגלויה לעין, נמנתה עם בני העדה הסונית שמוצאם מהאזורים הכפריים ומהפריפריה.

במארס 2011 דווקא תושבי האזורים האלה הפנו עורף למשטר מסיבות אחדות. לאורך המחצית השנייה של העשור הראשון של שנות האלפיים, חוותה סוריה בצורת קשה אשר פגעה באזורים חקלאיים בעלי רוב סוני, בהם מחוז דרעא. לפי נתוני  משרד החקלאות הסורי פחת יבול החיטה ב-2008 ב-35 אחוזים ביחס לשנה שקדמה לה. הגירת איכרים לערים הוסיפה ללחצים החברתיים והכלכליים שמהם סבלו עריה של סוריה, שכבר היו נתונות תחת לחץ כתוצאה מהריבוי הטבעי הגבוה וזרם הפליטים מעיראק. הריבוי הטבעי הגבוה בסוריה חִייב את המשטר בסביבות 2010 ליצור מדי שנה 400 אלף מקומות עבודה חדשים, אלא שבפועל עלה בידי    המשטר ליצור     רק כ-60-40 אלף מקומות עבודה לשנה. כתוצאה מההגירה לערים וחוסר יכולתו של המשטר להתמודד עם הריבוי הטבעי הגבוה, נוצרו שכונות עוני סביב לערים. תושבי הרבעים האלה סבלו מאבטלה ולא נהנו משירותי בריאות, רווחה וחינוך. 

פגיעה נוספת חמורה במעמדות הנמוכים במדינה נגרמה כתוצאה ממדיניות הליברליזציה והפתיחות לשוק העולמי של סגן ראש הממשלה לעניינים כלכליים עבדאללה אל-דרדרי. בהתאם למדיניות זו,  שבוצעה במחצית השנייה של העשור הראשון של המאה ה-21, צומצמו הסובסידיות והתמיכה הכלכלית שנתן המשטר למגזרים השונים ובראשם המגזר החקלאי. כמו כן נחשפה סוריה לייבוא זול במיוחד מסין ומתורכיה, שפגע בבעלי מלאכה ובתעשיות הקלות המסורתיות. התוצאה הייתה גידול העוני במדינה לצד צמיחה של מעמד מתעשרים והרחבת הפערים החברתיים. תהליך הליברליזציה בכלכלה גרם גם להיחלשות שליטת מפלגת הבעת' לא רק במישור הכלכלי, אלא גם הפוליטי. בריאיון שהעניק סגן הנשיא הסורי, פארוק אל-שרע, לעיתון לבנוני (אל-אח'באר, 17 בדצמבר 2012), אמר כי "אי אפשר להתעלם או להתכחש לגורמים הכלכליים ולמדיניות המוטעית העומדים ביסוד ובבסיס המשבר הנוכחי" (עמ' 71).

אפשר לומר כי חוקרים לא חזו את פרוץ המהומות בסוריה, בגלל התעלמותם מהתהליכי העומק האלה שעברו על החברה הסורית, וגם מפאת התעלמותם מהשינויים במאזן הדמוגרפי בין העדות השונות בסוריה. מקובל לציין את אחוז כל אחת מהעדות בסוריה  מסך הכול האוכלוסייה לפי מפקדים שנערכו בה  עוד בתקופת המנדט הצרפתי, כיוון שהחל מתקופת שלטונו של הבעת'  חדל המשטר במרשם האוכלוסין לציין את החלוקה העדתית. דרך אחרת להעריך את ההרכב העדתי של סוריה היא להסתמך על הסטטיסטיקה של המשטר בדבר שיעור ריבוי האוכלוסייה במחוזות השונים של סוריה. לפי הסטטיסטיקה הרשמית, הריבוי הטבעי הגדול ביותר, החל מ-1981 ב-30 שהשנים הבאות,  נרשם במחוזות סוניים מובהקים, כמו במחוז דרעא בו  עמד על   3.53%. לעומת זאת שיעור הריבוי הטבעי במהלך השנים האלה במחוז טרטוס, שבו נוכחות עלווית ניכרת, עמד רק על 1.98%. משיטת חישוב כזו המבוססת על כל האזורים, העריך החוקר פבריס בלנשה(Fabrice Balanche)  כי ההרכב הדמוגרפי של סוריה בתחילת 2011 היה כדלהלן: ערבים סונים 65%; כורדים -14%; עלווים – 10%; נוצרים – 5%; דרוזים – 3%; שיעים, תורכמנים ואסמאעילים – 1% כל אחת מהעדות האלה. כלומר, שיעור המיעוטים –  עליו נשען משטרו של אסד –  ירד מ-40% ל-35%. עוד ראוי לציין, כי בשנתיים הראשונות של המהפכה, בטרם השתלט עליה האסלאם הקיצוני, למורדים הצטרפו בהדרגה חלק מן האליטות הסוניות בערים הגדולות ומשכילים בני האליטות מקרב עדות המיעוטים בהם דרוזים, נוצרים ואפילו עלווים.

בתגובה לגלי המחאה הראשונים, ב-27 במארס 2011 התפטרה הממשלה הסורית. בממשלה החדשה לא נכלל עבדאללה אל-דרדרי, האדריכל של הרפורמות הכלכליות שבפגעו בעניים ובחלק ממעמד הביניים. מונה ראש ממשלה חדש, עאדל סַפַר, בן המרחב הכפרי של דמשק, אשר בממשלה היוצאת כיהן כשר החקלאות. השינויים האלה שיקפו את מסקנתו של אסד כי מקור ההפגנות בכישלונות הממשלה בתחום הכלכלי-חברתי, מסקנה שבאה לידי ביטוי בנאומו ב-30 במארס 2011. נעדר בנאומו ניסיון לטפל בדרישות הפוליטיות של המפגינים. כמו כן לא צפה השליט כי אירועי מארס הם המבשרים של ההתקוממות הרחבה שעוד תבוא. ואכן, לא קל היה לחזות את פני הבאות. בניגוד לתוניסיה ולמצרים שבהן תוך פרק זמן קצר פרצו הפגנות רחבות ממדים והושגה הכרעה, בסוריה התחוללו עדיין הפגנות קטנות יחסית, אליהן לא הצטרף עדיין מעמד הביניים, והקואליציה העדתית של מיעוטים נראתה יציבה.

באפריל 2011 הגיעה המחאה בסוריה לשלב של אל-חזור בו לא ניתן היה להשיב את שד המחאה לבקבוק. תאריך סמלי לכך היה יום שישי ה-22 באפריל בו נהרגו קרוב ל-100 מפגינים ברחבי המדינה. במהלך החודש ההפגנות הלכו והתפשטו לערים רבות יותר, מספר המפגינים הלך וגדל ולפעמים הגיע לעשרות אלפים, מחסום הפחד הלך ונעלם. המפגינים הקימו ועדות מקומיות בכפרים ובעיירות, אשר קיימו קשר ביניהן באמצעות האינטרנט. התושבים פרקו את זעמם במבני ממשל, במטות מפלגת הבעת', ופסליו של חאפז אסד נופצו. המפגינים אימצו דגל חדש, דגל שלושת הכוכבים ששימש את דגלה של סוריה בשנים הראשונות לעצמאותה, עד שהוחלף בדגל שני הכוכבים בעקבות האיחוד עם מצרים ב-1958 והוחזר ב-1980.

בעוד המחאה בתוניסיה ובמצרים כוונה בראש וראשונה נגד השליט ומקורביו – הרי בסוריה  היה ברור שלא רק גורלו של אסד היה מוטל על כף המאזניים, אלא מטרת המורדים היה למוטט את שיטת המשטר כולה, כלומר לפגוע בראש וראשונה בבני העדה העלווית ושותפיהם לשלטון. מכאן ברורה הייתה נחישותו של המשטר הסורי לצאת למלחמה – לחיים ולמוות – כדי להבטיח את המשך השיטה הפוליטית שהתקיימה בסוריה מזה עשרות שנים.

ב-20 ביוני 2011 נשא אסד נאום בו הבטיח רפורמות, כמו בנאומו הקודם. אולם הוא לא פירט את הרפורמות ולא קבע להן לוח זמנים. הוא תיאר את ההתקוממות כמזימה של אנשי הזרם האסלאמי בתמיכת מדינות המפרץ, תורכיה וארה"ב – כולן בשירותה של ישראל. בעקבות הבטחה לרפורמות בנאומו של אסד, ב-10 ביולי הודיע סגן הנשיא פארוק אל-שרע על פתיחתו של "הפורום לדיאלוג לאומי" בהשתתפות המפלגות הפועלות בסוריה במסגרת "החזית הלאומית הפרוגרסיבית" בראשות הבעת'. בנאום שנשא אל-שרע בפתיחת הפורום הוא הבטיח: "סוריה עתידה להפוך למדינה פלורליסטית ודמוקרטית, וכל תושביה עתידים ליטול חלק בעיצוב דרכה בעתיד" (עמ' 87). ואולם לדיאלוג לא היו תוצאות מעשיות.

ב-29 ביולי 2011 הכריז עקיד (אל"מ) ריאד אל-אסעד, שערק משורות הצבא הסורי, על הקמתו של "הצבא הסורי החופשי" (אל-ג'יס אל-סורי אל-חור). הארגון הזה אמור היה לכלול ולאחד את החיילים והקצינים שערקו מהצבא הסורי, וכמו כן את הקבוצות החמושות שנוצרו ברחבי סוריה. ואולם בפועל, לא הצליח "הצבא הסורי החופשי" לשמש כתובת לעריקי הצבא הסורי, קל וחומר לקבוצות החמושות. הקבוצות האלה נשאו אופי מקומי ובשיאה של הלחימה מספרן הוערך מעל ל-300. אסעד מצא מקלט בתורכיה, איבד שליטה על הנעשה בסוריה והפך בעיקר לצינור אספקה של אמצעי לחימה למורדים בארצו. (באוגוסט 2012 את מקומו של אסעד בראש "הצבא הסורי החופשי" תפס סלים אידריס.)

ב-23 באוגוסט 2011 כוננו פעילי אופוזיציה ואינטלקטואלים סורים הפועלים מחוץ לסוריה, בגיבוי מערבי וערבי, את "המועצה הלאומית הסורית"  (אל-מג'לס אל-וטני אל-סורי). המועצה כללה 140 חברים שאמורים היו לייצג את כלל כוחות האופוזיציה בסוריה ומחוצה לה, כולל נציגי עדות המיעוטים ומפלגות אופוזיציה שונות. אבל המוסד הזה לא הצליח לאחד את כוחות האופוזיציה ולהפוך לכוח מוביל ומוסכם. אישים שעמדו בראש המוסד הזה לא החזיקו זמן רב בתפקידם. הכורדים התייחסו למועצה בחשדנות בטענה כי היא מייצגת את האליטה הסונית אשר בעקביות שללה את זכויותיהם. אינטלקטואלים ליברלים טענו כי המועצה נתונה להשפעת "האחים המוסלמים". מחוץ למועצה נותרו ארגוני אופוזיציה שפעלו בתוך סוריה ולא הצטרפו לקבוצות החמושות. הארגונים האלה השתייכו למחנה האופוזיציה שפעל במשך שנים בתוך סוריה, לעתים בהסכמה שבשתיקה מצד דמשק.

לדיכוי המהומות הלך בשאר אסד בדרכו של אביו והפעיל את הצבא נגד המתקוממים. בעקבות חיסולם של כ-120 אנשי ביטחון בעיירה גִ'סר אל-שוע'ור (בתעתיק אל-שע'ור) שבגבול התורכי בתחילת יוני 2011, החל הצבא להשתמש במסוקים ובמטוסי קרב נגד הקבוצות החמושות, ובהמשך גם בארטילריה, טילי קרקע-קרקע ואף נשק כימי. בתגובה לשימוש הגובר בצבא לדיכוי, תופעת העריקה מהצבא של חיילים וקצינים הלכה והתרחבה. כמו כן גברה תופעת ההשתמטות מגיוס לצבא. בראשית אוקטובר 2011 הגיע מספר העריקים מהצבא לכעשרת אלפים, ובקיץ 2013 הגיע מספר העריקים לכ-100,000, שהיו כרבע עד כשליש מחיילי הצבא הסדיר, ומרביתם המכרעת היו בני העדה הסונית. חיילים דרוזים העדיפו להצטרף למיליציות מקומיות שהגנו על מרחב המחייה שלהם מפני מיליציות אסלאמיות קיצוניות. כנגד הדיכוי האלים מצד הצבא, המורדים התחמשו. קבוצות חמושות, שכללו גם עריקים מהצבא, החלו תוקפים מבני ממשל, תחנות משטרה ומחנות צבא, וכל סמל של שלטון. החל מסוף 2011 פגעו קבוצות חמושות בקווי רכבת, בהם המסילה חלבּ-דמשק, במתקני תשתית, תחנות כוח וקווי מתח גבוה, צינורות נפט ומים ומפעלי תעשייה. כל זאת במטרה להפיל את המשטר.  בהקשר זה ראויה לתשומת לב התבטאותו של סגן הנשיא הסורי, פארוק אל-שרע לעיתון לבנוני (אל-אח'באר, 17 בדצמבר 2012) לפיה "הכרעה צבאית [של המורדים מצד המשטר] היא אשליה, וגם אם יש בכוחה להביא לפיזור ההפגנות הרי שהתוצאה היא כי את מקום המפגינים בדרכי שלום יתפסו חמושים" (עמ' 71).

מדצמבר 2011 ניכרה התגברות בפעילותו של הארגון האסלאמי הקיצוני המשתייך לאל-קאעידה, ג'ַבְּהַת אל-נוּסְרָה (בתעתיק נצרה), חזית הסיוע. הארגון, שנקט גם  בפיגועי התאבדות, פגע באנשי ביטחון, חיילים ואף אזרחים. הרחבת פעילות הארגון סימלה את תחילת האסלאמיזציה של המהפכה בסוריה שעתידה לדרדר אותה אל סופה. במקביל, בשלהי 2011 הפכה חומס (בתעתיק חמץ), העיר השלישית בגודלה בסוריה, כעיר המובילה את המהפכה הסורית, ובכך החליפה את דרעא שמילאה את אותו התפקיד בראשית המהפכה. התלקחות המרד בחומס סימלה את מעבר ההתקוממות מהמרחב הכפרי והפריפריה לערים הגדולות ולדרכים הראשיות, וסימנים להתפרקות המדינה הסורית.

אף על פי כן, בשנה הראשונה למהפכה נראה היה כי המשטר הסורי הצליח להחזיק מעמד. המיעוטים המשיכו לתמוך בו, הערים הגדולות בעלות הרוב הסוני לא הצטרפו למרד. הצבא, בעל הרוב הסוני, עדיין נותר ברובו נאמן למשטר. על אף תופעת העריקות,  קצינים בכירים לא ערקו, גם לא סונים. על בעיית המחסור בחיילים ניסה המשטר להתגבר באמצעות הארכת שירות חובה וגיוס מיליציות תמורת תשלום. אלה כונו "שביחה", אנשי צללים. הם הוקמו בעיקר בהר הדרוזים ובחבל העלווים, אך גם בכפרים ובעיירות נוצריות ואף סוניות. למיליציות האלה היה לרוב אופי מקומי והם קיבלו שכר מהמדינה, וגם מאיראן וחיזבאללה.

במבט ראשון נראה היה כי נקודת מפנה התרחשה ב-18 ביולי 2012, וכי המשטר עומד להתפרק. בתאריך הזה התרחש פיגוע במקום מושבה של הלשכה לביטחון לאומי, קודש הקדושים של מערכת הביטחון הסורית. בפיגוע נהרגו בכירי מערכת הביטחון, בהם שר ההגנה. הפגיעה בראשי המשטר לוותה במתקפה של קבוצות חמושים, שחלקן השתייך ל"צבא הסורי החופשי", על דמשק. אלה השתלטו על כמה מרבעיה של דמשק וגם על כמה משכונותיה של חלבּ, וכמו כן על מעברי גבול בין סוריה לבין תורכיה ועיראק. חלה התגברות בעריקות מהצבא, בהם מנאף טלאס, בנו של שר ההגנה לשעבר מוסטפה (בתעתיק מצטפא) טלאס. כמו כן ערקו דיפלומטים. ראש הממשלה של סוריה, ריאד פריד חִג'אב, שמונה לתפקידו ביוני 2012, כעבור חודשיים באוגוסט ערק לירדן.

ואולם המשטר הסורי שרד את המהלומות האלה. במקומו של שר ההגנה שנהרג, מונה שר הגנה סוני אחר, ושני בניו האחרים של מוסטפה טלאס – אחמד טלאס וטלאל מוסטפה טלאס – אשר החזיקו בתפקידים בכירים בצבא, המשיכו לשרת בנאמנות את המשטר, דבר שזכה להבלטה בכלי התקשורת של דמשק.

עמדתן של  המדינות באזור והמעצמות  כלפי האירועים בסוריה     קואליציה ערבית סונית שכללה את ערב הסעודית, קטאר ומדינות המפרץ וגם תורכיה תמכו במורדים. לתמיכה במורדים הצטרפה מצרים בתקופת שלטונו של הנשיא מטעם "האחים המוסלמים" מוחמד מורסי (בתעתיק מרסי) בשנים 2013-2012. מדינות המפרץ ראו במשטר הסורי כבעל ברית של איראן – מדינה שנתפשה כגורם מאיים על המשטרים השמרניים במפרץ. כמו כן מדינות המפרץ הסוניות ראו במשטר הסורי כחלק מהציר השיעי העוין. כבר באוגוסט 2011 גינו ארצות המפרץ את המשטר הסורי. ב-12 בינואר 2012 הושעתה סוריה מחברות בליגה הערבית. עשרה ימים לאחר מכן קיבלה הליגה הערבית החלטה הקוראת לאסד לוותר על סמכויות השלטון, ולוּ על חלק מהן, לטובת סגנו, פארוק אל-שרע.

תורכיה, אשר במשך העשור הראשון של המאה ה-21 טיפחה קשרי ידידות עם משטרו של אסד, החלה בהדרגה משנה את עמדתה בעקבות המרד. מנהיג המדינה, רג'פ טאיפ ארדואן הגיע למסקנה כי אסד עתיד לאבד את כסאו ובחר להתייצב לטובת הצד הערבי-סוני המנצח. בפברואר 2012 סגרה תורכיה את שגרירותה בסוריה, הטילה עליה סנקציות והגישה סיוע למורדים. תורכיה הפכה בסיס לפעילותו של "הצבא הסורי החופשי" כמו גם ל"קואליציה הלאומית הסורית".

"הקואליציה הלאומית הסורית" הוקמה בנובמבר 2012 בדוחא שבקטאר. הגוף הזה זכה להכרה בינלאומית רחבה – כולל הליגה הערבית ומדינות המערב –  כמייצג את העם הסורי המתנגד למשטרו של אסד. אבל הקואליציה הזו התאפיינה בחוסר יציבות בהנהגה, ייצגה קבוצות מורדים שנאבקו ביניהן ונכשלה בניסיונה להפוך למוסד אפקטיבי.

לא כל מדינות ערב התייצבו נגד המשטר הסורי. אלג'יריה, אשר המשטר שלה נלחם מלחמת הישרדות נגד האסלאם הרדיקאלי בעבר, תמכה במשטר הסורי. בדומה לכך, משטרו של עבד אל-פתאח אל-סיסי במצרים,  אשר שלט במצרים החל מיוני 2013  ונלחם נגד "האחים המוסלמים", אף קיים שיתוף פעולה עם המשטר הסורי נגד הטרור. ירדן הושיטה סיוע מוגבל למורדים בדרומה של סוריה. ואולם ככלל, נמנעה ירדן למתוח את קשריה עם סוריה יתר על המידה. עיראק ולבנון, הנתונות להשפעה איראנית, מעולם לא התייצבו נגד משטרו של אסד. המשטר באיראן נשאר בעל  ברית נאמן של המשטר הסורי וראה בהמשך קיומו אינטרס אסטרטגי, ואף חיוני לעצם המשך קיומו שלו ולשימור חזית ההתנגדות נגד ישראל. לוחמים שיעים הובאו לעזרת המשטר הסורי בידי איראן מכל מרחבי המזרח התיכון, כולל מאפגניסטן ופקיסטן, וכמובן מעיראק.

ארה"ב תמכה באופוזיציה הסורית, ואולם עשתה זאת באיטיות (יחסית להתייצבותה המהירה לצד המחאה נגד משטרו של חוסני מובארק במצרים) ובהדרגה, בהתאם להתגברות ההתנגדות למשטרו של אסד. רק לאחר חמישה חודשים מפרוץ המחאה בסוריה, ב-20 באוגוסט 2011 קרא נשיא ארה"ב ברק אובמה לאסד לפרוש מתפקידו. רוסיה מצִדה תמכה באסד באמצעות משלוח ציוד צבאי, וכמו כן במישור המדיני. יחד עם סין בשנים 2012-2011 הטילה רוסיה וטו על שורה של הצעות החלטה במועצת הביטחון של האו"ם שגינו את משטרו של אסד וקראו לו לעזוב את כיסאו.

ב-30 ביוני 2012 התכנסה בז'נבה ועידה בינלאומית בהשתתפות מדינות מערביות וערביות, וכמו כן רוסיה, במטרה לדון בדרכים לסיום המלחמה בסוריה. בסיום הוועידה התקבלה החלטה בדבר הפסקת אש שלאחריה תוקם "ישות ממשלתית זמנית" שתהנה מסמכויות ביצוע מלאות ב"הסכמה הדדית של הצדדים". מדובר היה בניסוח מעורפל שכל צד פירש אותו כרצונו: הרוסים כאישור להמשך שלטונו של המשטר הקיים, בעוד ארה"ב ומדינות ערב כדרך לסילוקו של אסד. מכול מקום, לוועידה לא היו תוצאות מעשיות.

מלחמה טוטאלית, שימוש בנשק כימי ומעורבות המעצמות, מארס 2013-יוני 2014    באביב 2013 נראה היה כי נפילתו של אסד הפכה שאלה של זמן. בראשית 2013 הצליחו המורדים להיאחז במרחבים הכפריים שממזרח וממערב לדמשק (אל-ע'וטה אל-שרקיה, אל-ע'וטה אל-ע'רביה). במקביל ביססו המורדים את שליטתם סביב המרחבים הכפריים של חמה וחומס המצויות במרכז המדינה. נקודת מפנה ממשית במהפכה הסורית התרחשה ב-3 במארס 2013. בתאריך הזה, לאחר שהמורדים השתלטו על שורה של ערים בעמק הפרת, בהן דיר אל-זור וטבקה, נפלה לידיהם העיר אל-רקה (Raqqa). זו הייתה בירת המחוז הראשונה שנפלה יחד עם מחוזה בידי המורדים, וכך לראשונה השיגו המורדים הכרעה באזור חשוב.

בעקבות זאת אסד ובעלי בריתו, האיראנים וחיזבאללה, העריכו כי האיום על המשטר הוא ממשי – דבר שהביא להתערבות ישירה של חיזבאללה במלחמה בסוריה ולשינויים בטקטיקת הלחימה של המשטר הסורי. לוחמי חיזבאללה החלו בלחימה בסוריה במארס 2013 בקרב על העיירה אל-קוּסֵייר (בתעתיק אל-קציר), השוכנת 35 ק"מ מדרום מערב לחומס וכ-15 ק"מ מהגבול הסורי-לבנוני. חשיבותה של העיירה הזו, עליה השתלטו המורדים עוד בקיץ 2012, בשליטתה על הדרך המחברת בין דמשק לחלבּ, וגם אל החוף הסורי והחבלים העלווים. נוסף לכך היא שלטה על הדרך המובילה מצפון לבנון לסוריה ודרכה הגיעו מתנדבים סונים ונשק למורדים. ביוני 2013 הצליחו כוחות חיזבאללה להשתלט על העיירה וסביבתה. זו הייתה העיירה הראשונה שהוחזרה לשלטון הסורי. מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה (בתעתיק נצראללה),  הצדיק את מעורבות ארגונו בלחימה בטענה כי אם תאבד סוריה, תאבד ה"התנגדות" [קרי חיזבאללה]  בלבנון וגם בפלסטין.

המורדים ניסו לפצות את עצמם על אובדנה של קוסייר באמצעות השתלות על רכס הרי קלמון, מרחב אסטרטגי השולט על מעברי הגבול בין סוריה ללבנון. במהלך צבאי שהחל בנובמבר 2013 והסתיים באפריל 2014, כוחות המשטר, בסיוע חיזבאללה, הצליחו להשיב לעצמם את השליטה על מרבית העיירות והכפרים שברכס קלמון. (עם זאת, מעוזם האחרון של המורדים באזור נפל רק ביולי-אוגוסט 2017.) על אף חשיבות הסיוע מחיזבאללה, לא היה בו די כדי להבטיח את הישרדותו של המשטר הסורי ומאזן המלחמה המשיך לנטות נגדו.

לנוכח התרחבות המרד ועריקות מהצבא, במקום לפזר את כוחותיו בדיכוי המרידה, החליט המשטר להתמקד בשימור אחיזתו בליבה של המדינה, במה שכּינה "סוריה המועילה" (סוריא אל-מופידה). מדובר היה ברצועה שבמרכזה דמשק ושהשתרעה צפונה לעבר חלב; מערבה לעבר החוף הסורי, מקום משכנה של העדה העלווית, ודרומה לעבר דרעא. נקודת חיבור קריטית במרכזה של הרצועה הזו היו הערים חמה וחומס.

השינוי בשיטת הלחימה מצד משטרו של אסד – לאחר שחש כי נשקפת סכנה ממשית לקיומו – התבטא  בצאתו למלחמה טוטלית נגד מתנגדיו, שכללה פגיעה רחבה נגד אוכלוסייה אזרחית, תוך טיהור מרחבים שלמים של המדינה מיושביהם. בנאום שנשא אסד באפריל 2014 בפני אנשי דת, רובם סונים, הוא העניק הצדקה לפגיעה רחבה באזרחים בנוסח הבא: "אנו ניצבים בפני עשרות אלפי טרוריסטים מקרב בניה של סוריה...עלינו להכיר בכך שלאלו היה בית גידול חברתי שעודד אותם ותמך בהם. המשפחה, הקרובים והשכנים וכמובן גם החברים ואנשים נוספים" (עמ' 119). עם זאת, לא ניהל אסד מלחמת שמד נגד העדה הסונית. אסד עצמו היה נשוי לאסמאא' אל-אח'רס, בת למשפחה סונית מהעיר חומס. כמו כן הוא נהנה מתמיכת בעלי ברית סונים לא מעטים אשר המשיכו לשרת את משטרו, בהם שני ראשי ממשלה ושר ההגנה. גם סונים רבים מקרב מעמד הבינוני בערים הגדולות נמנו עם תומכיו. אויבו היה האוכלוסייה הסונית שהוציאה מקרבה את המורדים והעניקה להם מקלט: אוכלוסייה שהתגוררה  במרחבים הכפריים ובפריפריה, תושבי רובעי העוני שבפאתי הערים הגדולות, שחלקם היגרו אל הערים מהמרחב הכפרי הסובב אותן. נגד האוכלוסייה הזו השתמש המשטר בנשק כימי.

השימוש בנשק כימי הפך את המעורבות של ארה"ב, ובהמשך של רוסיה, במלחמה בסוריה ליותר ממשית. כבר ב-21 באוגוסט 2012 הכריז נשיא ארה"ב ברק אובמה כי שימוש בנשק כימי בידי המשטר הסורי יהווה חציית קו אדום. דיווחים על שימוש בנשק כימי מצד משטרו של אסד נגד המורדים הופיעו לראשונה באביב 2013, אך אלה לא נראו אמינים דיים, ומכל מקום עדיין לא הצביעו על שימוש נרחב בנשק הזה. ארה"ב לא מיהרה להגיב צבאית מפאת רתיעתו של אובמה להיגרר למלחמה נגד סוריה שתביא להסתבכות, במיוחד לנוכח הלקח מהמלחמה של ארצו נגד עיראק ומהמשך המלחמה באפגניסטן. הימנעותו מהתערבות הושפעה גם מהיעדר הכרעה במלחמת האזרחים בסוריה ומהתחזקותם של הגורמים האסלאמיים הקיצוניים במחנה המורדים.

ב-21 באוגוסט 2013 נעשה שימוש רחב בנשק כימי בידי כוחות הצבא הסורי באזור אל-ע'וטה אל-שרקיה, המרחב הכפרי שממזרח לדמשק, ובהתקפה נהרגו למעלה מ-1,400 אזרחים, רבים מהם נשים וילדים. יש לציין כי ככלל השימוש בנשק כימי מצד משטרו של אסד נעשה מדי פעם באופן נקודתי מוגבל, באזורים אשר השליטה בהם נראתה בעיניו כחיונית. סביר להניח כי משטרו של אסד לא היה מודע דיו לרגישות המערב בשימוש בנשק הזה, שהרי שימוש בנשק קונבנציונאלי, כמו בארטילריה ובמטוסים  נגד המורדים שפגיעתם הייתה קשה למדי, לא עורר תגובה נמרצת בנוסח חציית קו אדום.

ארה"ב מצדה לא יכלה לעבור בשתיקה על האירוע ב-21 באוגוסט. נאומו של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי ב-30 באוגוסט 2013 יצר את הרושם כי ארה"ב עומדת לנקוט בפעולה צבאית נגד סוריה, ואולם למחרת הודיע אובמה על השהיית הפעולה עד למתן אישור למהלך הזה מצד שני בתי הקונגרס. החלטת הנשיא הותירה מקום לדיפלומטיה, ובאמצע ספטמבר 2013 הודיעו שרי החוץ של רוסיה וארה"ב על השגת הסכם בדבר פירוקה של סוריה מנשק כימי המצוי ברשותה, בתמורה להסרת האיום האמריקאי על פעולה צבאית נגדה.  רוסיה נטלה על עצמה לשנע את הנשק הכימי בתוך סוריה לקראת הוצאתו ממנה, וארה"ב נטלה על עצמה לשנע את הנשק הכימי לים הפתוח ולהשמידו. ביוני 2014 פונה מרבית הנשק הכימי מסוריה.

ההסכם לפינוי הנשק הכימי התקבל בשביעות רצון על ידי משטרו של אסד. הוא העניק למשטר חסינות מפני תקיפות אמריקאיות. לאחר שנאלץ אסד כתוצאה מההסכם הרוסי-אמריקאי להתפרק מנשק כימי קטלני במיוחד, הוא מצא דרך לעקוף את האיסור באמצעות שימוש בפצצות כלור ודלק אוויר. ההגבלות שהוטלו על אסד בשימוש בנשק כימי לא מנעו ממנו, במסגרת הלחימה הטוטאלית שלו נגד המורדים, לעשות שימוש נרחב באמצעים אחרים נגד מטרות אזרחיות, כמו בהפגזות והפצצות  בטילי קרקע-קרקע, במטוסים, במסוקים ובארטילריה, שהביאו להרג המוני. המשטר גם הטיל מצור על אזורים בהם החזיקו המורדים, כדי שהרעב יאלץ אותם ותומכיהם להיכנע ולהתפנות לאזור אחר שבשליטת המורדים.

בינואר 2014, בלחצה של רוסיה הסכים משטרו של אסד להשתתף בוועידת ז'נבה 2. הועידה התכנסה לפי המתווה של ז'נבה 1, כלומר אותה נוסחה מעורפלת  שגובשה בין ארה"ב ורוסיה ביוני 2012 אותה  פירש המערב  כדרך לסילוקו של אסד מהשלטון, בעוד רוסיה פירשה אותה כמתכונת  להבטיח את המשך שלטונו של אסד. המפגשים בז'נבה שימשו בידי רוסיה כאמצעי למשוך זמן, כדי לאפשר לאסד להכריע את המורדים. כהתרסה מול אפשרות להידברות עם האופוזיציה וגם מול דעת הקהל הבינלאומית ובמיוחד ארה"ב, ב-3 ביוני 2014 נערכו בסוריה בחירות לנשיאות, בהן התמודד אסד לתקופת כהונה שלישית לשבע שנים, מול שני מועמדי קש, וזכה ב-88.7% מהקולות.

עליית כוחו של דאעש, 2014-קיץ 2015  [דאעש: ראשי תיבות בערבית שפירושם "המדינה האסלאמית בעיראק ובלבנט. החל מיוני 2014 הארגון שינה את שמו ל"המדינה האסלאמית". להלן שמו של הארגון בכל שלביו יצוין כדאעש, כפי שמקובל בספר הזה ובכלי התקשורת.]  אפשר לטעון כי דאעש התחיל לפעול במרחב הסורי כבר החל  מ-2003, עת נהנה הארגון מתמיכה שבשתיקה ובעצימת עיניים מצד המשטר הסורי. אסד הרשה לארגון לקיים בסוריה בסיסי אימונים ולוגיסטיקה  ולהפוך את ארצו לנתיב אספקה מרכזי ולמעבר של מתנדבים מתוך סוריה וממרחב העולם הערבי והמוסלמי ואף מאירופה, למלחמה נגד הצבא האמריקאי בעיראק.

דווקא ההישג החשוב של השתלטות המורדים על אל-רקה במארס 2013 חשף את חושלתם. על העיר השתלטו כ-60 קבוצות חמושות, רובן בעלות גוון אסלאמי, שהחלו לנהל מלחמה ביניהן על השלטון בעיר. בשלב ראשון נראה היה כי ג'בהת אל-נוסרה היא הקבוצה החזקה, ולא דאעש.  הארגון ג'בהת אל-נוסרה במקורו היה ונותר שלוחה של אל-קאעידה, ובאידיאולוגיה שלו, בדומה לדאעש דגל בהשלטת חוקי ההלכה האסלאמיים. אבל בניגוד לדאעש, מנהיג הארגון, אבו אחמד אל-ג'ולאני, דגל בפרגמטיות בנושא כפיית חוקי האסלאם. ג'ולאני כמו מרבית אנשי הארגון – ובניגוד לאנשי דאעש ומנהיגיו – היו תושבי סוריה, והארגון התמקד במיגור משטרו של אסד. למען התרכזות והצלחה בהגשמת המטרה הזו, מוכן היה הארגון להתגמש ואף לוותר, ולוּ זמנית, על מטרות אחרות, כמו כפיית חוקי האסלאם על התושבים.

בעת שהקבוצות האחרות, בהן ג'בהת אל-נוסרה, עסקו במלחמה נגד שרידי הצבא הסורי במחוז אל-רקה וניסו להתקדם לגבול התורכי ולכיוונה של חלבּ, תקף אותן בציניות ארגון דאעש במטרה לחסל את כוחן. הוא עשה זאת באמצעות חטיפות וחיסולים של מנהיגי ארגונים יריבים ופיגועי טרור במפקדות שלהם. כמו כן הטיל מוראו על האוכלוסייה באל-רקה באמצעות הוצאות להורג נגד אלה שהעזו למתוח ביקורת עליו. בינואר 2014 הצליח דאעש לבסוף להשתלט על אל-רקה ומאוחר יותר הפך אותה לבירתו.

קיץ 2014 סימל שלב חדש באסלאמיזציה של המרד בסוריה. שתי תנועות אסלאמיות קיצוניות – דאעש וג'בהת אל-נוסרה – הפכו בבירור לארגונים הדומיננטיים של המהפכה. בשיא כוחו הצליח דאעש להקים מרחב שלטוני ממבואותיה של בגדאד עד מבואותיה של חלבּ. ב-29 ביוני 2014 במסגד בעיר מוסול  (בתעתיק אל-מוצל) שבעיראק, הכריז מנהיג הארגון, אבו בכר אל-בגדאדי, על כינונה של ח'ליפות אסלאמית בהנהגתו.

עם השתלטותו על מזרחה של סוריה בקיץ 2014, כולל העיר דיר אל-זור,  ניסה  דאעש לדחוק את רגלי הכורדים מהערים חסכה וקמישלי. בצפון סוריה בקיץ 2014 ובאביב 2015 ניסו לוחמי דאעש לפרוץ לעבר חלבּ, אך נבלמו על ידי קבוצות מורדים יריבות בהנהגת ג'בהת אל-נוסרה. במרכז סוריה הצליח דאעש במאי 2015 להשתלט על העיר תדמור, המרוחקת 155 ק"מ מחומס ו-120 ק"מ מדמשק. דאעש איבד את תדמור במארס 2016, השתלט עליה מחדש בדצמבר 2016 ואיבד אותה סופית במארס 2017. בדרום סוריה הצליח דאעש להשיג את נאמנותן של קבוצות אסלאמיות אחדות שפעלו בדרום רמת הגולן. בראשית 2015 עלה בידי הקבוצות האלה להשתלט על כמה מפרבריה של דמשק ומחנה הפליטים הפלסטיני אל-ירמוכּ.

מסעות הכיבוש של דאעש לוו ברצח שבויים שנפלו לידיו, כולל חיילים סורים בני העדה הסונית. באוגוסט 2014 פרסם דאעש סרטונים בו הצעיד חיילים סורים, כאשר רק בגדים תחתונים לגופם, אל בורות הרג, שם נורו ונרצחו. במקביל פעל הארגון בברוטאליות וברצחנות כדי לכפות את שלטונו על תושבי האזורים שכבש. הארגון הרס בשיטתיות שכיות חמדה ארכיאולוגיות בעלות חשיבות היסטורית. בדרך זו נקט הארגון לגבי האתרים הארכיאולוגיים של תדמור. הוא לא פסח על הארכיאולוג הראשי של תדמור, בן ה-82, אשר ראשו נערף בכיכר העיר מול קהל באוגוסט 2015.

על אף שדאעש עורר תרעומת מצד הקהילה הבינלאומית ואף האוכלוסייה הסורית – בניגוד לארגוני  מורדים אחרים, דאעש הצליח למצב עצמו, גם אם לשעה קלה ואף חולפת, כאלטרנטיבה ריאלית,  צבאית ומדינית, למשטר הסורי. המשטר הסורי המשיך לממן את משכורות עובדי המדינה שנותרו בשלטון דאעש, ולעיתים הגיע להבנות עם הארגון שעניינן המשך תחזוקה ותפעול של תשתיות החשמל והמים באזור, דוגמת סכר הפרת (סכר טבקה) שעל ימת אסד. דאעש הקים מערכת חינוך ברוח אדוקה של האסלאם, מגני ילדים ועד בתי ספר יסודיים. כמו כן הקים מחנות צבאיים עבור ילדים שעברו אינדוקטרינציה, להכשירם לשמש דור חדש של לוחמים. הכנסות הממשל של דאעש התבססו במידה רבה על מכירת נפט, אותו מכר במחירים מתחת למחירי השוק לגורמים השכנים: המשטר הסורי, הכורדים ואנשי עסקים תורכים. בין דאעש לבין כל הגורמים האלה התקיימו הבנות שבשתיקה שעניינן תנועה חופשית של סחורות ובני אדם. דאעש הנפיק מטבעות משלו, דינר אסלאמי. על אחד המטבעות הופיע מסגד אל-אקצא. הארגון הקים גם מערכת משפט לפי ההלכה האסלאמית, שתרמה להשגת סדר בוואקום השלטוני שנוצר. בדמיון מסוים למשטר הסורי, דאעש השיג את נאמנות תושבי מזרח סוריה, אזור בו נותרה השפעה רבה לשבטיות, באמצעות השגת שבועת אמונים למשטרו מצד ראשי השבטים באזור.

ביחסו למיעוטים הבחין דאעש בין "בני חסות" (אהל אל-דִ'מה), כלומר בני הדתות המונותאיסטיות (נוצרים, יהודים לא נותרו בשטחו) לבין השיעים ועדות שמוצאם משיעה כמו עלווים ודרוזים. לכאורה, לנוצרים בעיר אל-רקה התיר דאעש לקיים בצנעה את פולחנם והסתפק בהטלת מס הגולגולת עליהם. ואולם בפועל הרס דאעש כנסיות או הפך אותן לבנייני ממשל שלו, התנכל ורדף את הנוצרים, ורובם נמלטו מאזורי שלטונו. בתחום שלטונו של דאעש במזרח סוריה, רוב האוכלוסייה הייתה מוסלמית סונית. שיעים, עלווים או דרוזים, שנקלעו לאזורים בשליטת דאעש, חוסלו על ידו. הארגון  ראה בהם כופרים שמצווה להילחם בהם ולהרוג. דאעש דגל בהתרחבות והתפשטות מתמדת באמצעות מלחמת ג'יהאד, ברוח  ובדמיון לכיבושי האסלאם מאז ימי הנביא מוחמד ויורשיו. לארגון זרמו מתנדבים מארצות ערב והאסלאם, וגם מרחבי העולם, כמו מסין, מרוסיה, ממדינות אירופה ואף מארה"ב. ואולם כפייה קפדנית של חוקי האסלאם, הדיכוי המתמיד והמראות האכזריים של עריפת ראשים, כל זה תרם לאיבוד התמיכה בו מצד האוכלוסייה בשלטונו.

הצלחותיו של דאעש בקיץ 2014 הביאו להתגייסותה של ארה"ב למלחמה נגדו. הארגון נתפס בוושינגטון כמאיים על ביטחונה באמצעות פעילותו נגד בעלות בריתה, בהן עיראק, ירדן וערב הסעודית, ובתור ארגון שעלול להוציא פיגועים נגד  יעדים אמריקאיים במזרח התיכון ועל אדמת ארה"ב. עריפת ראשיהם של שני עיתונאים אמריקאים על ידי דאעש באוגוסט וספטמבר 2014, והפצת סרטונים המתעדים את מעשי הזוועה האלה בידי הארגון, רק חיזקו את נחישותה של וושינגטון להילחם בו. ב-10 בספטמבר 2014 הודיע אובמה על הקמת קואליציה בינלאומית של מדינות שתילחמנה בדאעש, בהן מדינות נאט"ו ועשר מדינות ערביות ובראשן עיראק וירדן ושש ממדינות המפרץ. עם זאת הבהיר אובמה כי ארצו לא תשלח חיילים על הקרקע להילחם נגד הארגון. בדצמבר 2014 אישר הקונגרס האמריקאי תקציב של כחצי מיליארד דולר שעניינו אימון לוחמים סורים במטרה להכשירם להילחם נגד דאעש. ואולם תוכנית זו, בדומה לתוכניתה של ארה"ב ב-2013 לארגן כוח סורי מגורמים מתונים שיילחם נגד משטרו של אסד, לא צלחה. בסוריה לא נמצאו גורמים מתונים מקרב האוכלוסייה הסונית שהיו מוכנים לסור למרותה של וושינגטון, ואותם ארגוני מורדים קטנים שקמו בסיוע אמריקאי חוסלו במהרה על ידי קבוצות מורדים אחרות, במיוחד  על ידי ג'בהת אל-נוסרה ב-2015.

במסגרת המלחמה נגד דאעש הושיטו האמריקאים סיוע צבאי לכוחות הכורדיים בצפונה של סוריה. בניגוד לכישלונה של ארה"ב להקים כוח ערבי-סורי  סוני שיילחם נגד דאעש, שיתוף הפעולה בין ארה"ב לכוחות הכורדיים בצפונה של סוריה צלח. בקיץ 2014 נכשל ניסיונו של דאעש להשתלט על הערים הכורדיות חסכה וקמישלי בצפון מזרחה של סוריה, ובראשית 2015 נבלם המאמץ של דאעש לכבוש את העיר הכורדית כובאני (עין אל-ערב). באזור הזה שלטה "מפלגת האיחוד הדמוקרטי הכורדי" (PYD)  שהסתייעה בידי ארה"ב. תורכיה לא הצטרפה לקואליציה בהובלת ארה"ב נגד דאעש. אנקרה הייתה מודאגת יותר מהתבססות כוחות כורדיים בצפונה של סוריה על גבולה, מאשר מדאעש.

פורמאלית, סוריה גינתה את התקיפות האמריקאיות נגד דאעש בשטחה בטענה כי הן מהוות הפרה של ריבונותה. עם זאת, הגינוי היה רפה, כיוון שתקיפות אלה שירתו למעשה את המשטר הסורי  ואף יצרו אפשרות לשינוי בגישתה של וושינגטון כלפי דמשק, לאור העובדה כי כעת לשתיהן היה אויב משותף. בעיראק אף נוצר שיתוף פעולה עקיף בין יועצים אמריקאים לבין אנשי משמרות המהפכה של איראן: שניהם עזרו למשטר בעיראק להילחם נגד דאעש. כבר במארס 2015 ראש סי-אי-איי ג'ון ברנן הזהיר כי הפלתו של נשיא סוריה תפתח דלת בפני ארגוני טרור קיצוניים להשתלטות על סוריה. עוד אמר כי המשך שלטונו של אסד עדיף על כל האלטרנטיבות האחרות לשלטונו. הפיגועים באירופה שמקורם בדאעש – הבולט בהם בתיאטרון בפאריס בנובמבר 2015 בו נהרגו 130 בני אדם  –  תרמו לחיזוק המפנה במדיניותו של אובמה כלפי משטרו של אסד. כעת, מנקודת ראות ממשלו של אובמה, היה ברור כי משטרו של אסד עדיף על פני שלטונו של דאעש. התעצמותו של דאעש גרמה לממשל האמריקאי להעלים עין או אף לתת הסכמה שבשתיקה לפעילותה הצבאית של רוסיה בסוריה, שהחלה בספטמבר 2015.

 התערבותה הצבאית של רוסיה במלחמה והכרעה לטובת המשטר הסורי, 2018-2015

החזרת שליטת המשטר על חלבּ, סתיו 2015-דצמבר 2016    כבר בקיץ 2014 הסתמן יתרון למורדים. מזרחה של המדינה נשלט בידי דאעש, מלבד שטחים בצפון מזרח המדינה אשר נשלטו בידי כוחות כורדיים. במערב סוריה שטחים חשובים נפלו בידי ג'בהת אל-נוסרה וכוחות אסלאמיים אחרים שנלחמו לצדה. בראשית 2015 ג'בהת אל-נוסרה השתלטה על המחוז אידליב ובסוף מארס על עיר הבירה של המחוז הנושאת את אותו השם. בתקופה המקבילה, באביב 2015 כבש דאעש את העיר תדמור וכמה מפרבריה של דמשק. אף על פי כן, המשטר הסורי לא קרס. הוא הצליח לשמר את לכידות הממשל האזרחי, את כוחות הצבא ומנגנוני מערכת הביטחון, וכמו כן את התמיכה ממנו נהנה בקרב מגזרים שונים באוכלוסייה: חלקים מהעדה הסונית בערים הגדולות, עדות המיעוטים ובראשם העלווים. המשטר המשיך להחזיק ב"סוריה המועילה"  (או "החיונית") הכוללת את עיר הבירה דמשק ומרביתן של הערים הגדולות, חלבּ בחֶלקה, חומס וחמה, אזור הגבול הסורי-לבנוני ואזור החוף.

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין היה נחוש להחזיר את השפעתה של רוסיה במזרח התיכון. מזרח התיכון היה חשוב לרוסיה מסיבות היסטוריות, כאזור הנמצא בקרבה גיאוגרפית. השיבה למזרח התיכון השתלבה במטרתו של פוטין להפוך את ארצו ממעצמה אזורית למעצמה גלובאלית שוות ערך לארה"ב. כמו כן, לנוכח פעילות חבלנית של קבוצות אסלאמיות קיצוניות על אדמת רוסיה וגם מעבר אזרחים מוסלמים מרוסיה לסוריה והתגייסותם לשורות דאעש, ראה פוטין בהקמת מדינה אסלאמית בסוריה, איום ביטחוני. מלבד החזרת סוריה לשליטתו של אסד, המלחמה בסוריה שימשה לרוסיה שדה ניסוי לסוגי הנשק השונים שלה והזדמנות לצבאה לרכוש ניסיון קרבי.

ב-2 בספטמבר 2015 נחתו כמה עשרות מטוסי קרב ומסוקים רוסיים בסוריה. כלי הטיס הרוסיים הוצבו בבסיס חיל האוויר חְמֶימים שלחוף הסורי ליד לטקיה. הבסיס הוקם במהרה ב-2015 כדי לשמש בסיס הבית של הרוסים לפעילותם בסוריה. כדי לאבטח את הבסיס בחמימים, הציבו הרוסים בקרבתו כמה אלפי חיילים מיחידות מיוחדות וכמו כן טילי קרקע-אוויר מדגם אס-300.

מסוף ספטמבר-תחילת אוקטובר 2015  החלה פעילותה הצבאית של רוסיה נגד המורדים בצפון סוריה ובמזרחה, וגם בדרומה באזור דרעא, פעילות שכללה בעיקר הפצצות מהאוויר. נוסף להפצצות במטוסים, הרוסים שיגרו טילי שיוט מספינות בים הכספי, וכמו כן טילים מצוללות וספינות רוסיות בים התיכון. בהמשך, מפציצים ארוכי טווח מרוסיה, הגיעו דרך המרחב האווירי של איראן ועיראק לסוריה, ותקפו אזורים שבשליטת דאעש במזרח. לפי מקורות אופוזיציה ומקורות מערביים, במהלך ההפצצות הרוסיות נפגע אחוז גבוה של אזרחים, בהם נשים וילדים. הרוסים טענו כי התקיפות שלהם מכוונות נגד דאעש, אבל לפי מקורות מערביים ואופוזיציה סורית, רוב התקיפות הרוסיות התבצעו נגד ארגונים אסלאמיים מתונים שנתמכו בידי ערב הסעודית ותורכיה. ב-24 בנובמבר 2015 הופל מטוס תקיפה רוסי מדגם סוחוי-24 בידי מטוסים תורכיים, בטענה שחדר לשטחה של תורכיה. הפלת המטוס שיקפה גם את מורת רוחה של אנקרה על תקיפות רוסיות נגד מיליציות שנתמכו בידיה. בעקבות הפלת המטוס הגדילה רוסיה את מצבת המטוסים בסוריה והציבה טילי קרקע-אוויר מתקדמים מדגם אס-400 סביב בסיסה בחמימים. במקביל נוצר משבר בקשרי מוסקבה-אנקרה. ב-25 בדצמבר 2015 חוסל בתקיפה אווירית רוסית זהראן עלוש, מפקד "צבא האסלאם" שקיים קשרים עם תורכיה וערב הסעודית והצטייר כמוסלמי מתון. האיש חוסל, יחד עם מפקדים בכירים של ארגונו, במרחב הכפרי שממזרח לדמשק. חיסולו הביא לשקיעת ארגונו.

האסטרטגיה שאימצה מוסקבה בלחימה בסוריה ביקשה לחקות את המודל הצ'צ'ני, שאותו הפעילו הרוסים במלחמות צ'צ'ניה בשנות ה-90 של המאה הקודמת: הפצצות כבדות במרחבים עירוניים וכפריים, שבהם פעלו קבוצות המורדים או בשליטת המורדים. ההפצצות הובילו לפגיעה רחבה באוכלוסייה האזרחית שנחשדה כתומכת במורדים ולמנוסתה. בסוריה, במקביל להפצצות הרוסיות, כוחות קרקע –  בהם כוח "קודס" שתוגבר וכלל "כמה אלפי" חיילים איראנים (עמ' 206), לוחמי חיזבאללה ומיליציות שיעיות מרחבי המזרח התיכון, שאורגנו בידי איראן, וכוחות הצבא הסורי – פעלו להשתלט על השטחים שנפגעו בהפצצות הרוסיות.

המאמץ הרוסי המתמשך והנחוש הביא בהדרגה לפגיעה קשה במורדים ואף למיטוט הלכידות ורוח הלחימה. מאמץ זה אִפשר למשטר הסורי ולבעלי בריתו ליטול את היוזמה מידי המורדים ולהשיב לשלטונו שטחים נרחבים. כבר מראשית מעורבותה הצבאית נתנה רוסיה עדיפות להשתלטות על חלבּ, העיר השנייה בגודלה במדינה. מאז יולי 2012 נשלטה העיר בחלקה המזרחי על ידי מורדים. לחצם של המורדים על חלב גבר במהלך 2015, בעקבות השתלטותם על מחוז אידליב באותה השנה באביב, ולאחר מכן השתלטות על המרחבים הכפריים של חלבּ, תוך איום בניתוקה. החל מנובמבר 2015 כוחות המשטר פתחו במתקפה במרחב הכפרי של חלבּ; והחל מספטמבר 2016 מפציצים אסטרטגיים רוסיים, שהמריאו משדה התעופה המדאן שבמערב איראן, הגבירו את התקיפות בשכונות המורדים. "מטרתן של תקיפות אלו הייתה להחריב מן היסוד את התשתית האזרחית המאפשרת קיום לאוכלוסייה האזרחית בשכונות אלו – מרכזים רפואיים, מוסדות חינוך, שווקים ומרכזים להספקת מזון ועוד" (עמ' 210).

למורדים לא היה סיכוי לעמוד מול עוצמת ההפצצות והם נאלצו להרים ידיים. בהסכם שהושג בין שרי החוץ של רוסיה, תורכיה ואיראן במוסקבה ב-20 בדצמבר 2016, התפנו כמה עשרות אלפים מתושבי השכונות המזרחיות של חלבּ ובהם חמושים רבים אל מחוז אידליב, בו המשיכו להחזיק המורדים בחסות תורכית. עוד לפני כן, המשבר בקשרים בין מוסקבה לאנקרה, בעקבות הפלת המטוס הרוסי, יושב בהדרגה, לאחר שב-27 ביוני 2016 שלח ארדואן מכתב רשמי לפוטין בו התנצל על הפלת המטוס הרוסי (הנוסח התורכי של האיגרת כלל הבעת צער, אך לא התנצלות). 

כיבושה של חלב בדצמבר 2016 היה גולת הכותרת של המעורבות הצבאית הרוסית, ונפילתה היוותה נקודת מִפנה במלחמה בסוריה. מכאן ואילך הלכו מרחביה של סוריה, ונפלו בזה אחר זה, לידיו של המשטר בדמשק. רוסיה הפכה לשחקן משמעותי בסוריה, אבל גם איראן – אשר המשיכה לשלוח חיילים ומיליציות שיעיות – נותרה גורם חיוני עבור משטרו של אסד. גורם חשוב נוסף בהכרעת הלחימה לטובת המשטר היה חיזבאללה. מעורבות חיזבאללה במלחמה בסוריה הלכה והעמיקה במיוחד לאחר ההתערבות הרוסית-איראנית בספטמבר 2015. לוחמי הארגון נטלו חלק במערכה כמעט בכל רחבי סוריה, כולל במרחבי חמה וחומס, סביב העיר תדמור, בחלב, העיר דיר אל-זור ועוד. נוסף לכך הקים הארגון מיליציות בחסותו בכפרי השיעים בסוריה, ואף בכפרי העלווים (זרם שיעי), ובפחות הצלחה בכפרי הדרוזים (זרם שיעי גם כן), מלבד הצלחתו בכפר הדרוזי חדר, השוכן למרגלות החרמון בצד הסורי. בשיא מעורבותו של חיזבאללה בסוריה מספר אנשיו בלחימה נע בין 15-10 אלף לוחמים. (עד ראשית 2018 איבד חיזבאללה בקרבות בסוריה קרוב ל-2,000 לוחמים ועוד למעלה מ-7,000 נפצעו).

הכורדים ותורכיה, 2017-2015  הסיבה העיקרית לרצונה של אנקרה להתפייס עם מוסקבה – מלבד הכרה בעוצמתה של רוסיה – הייתה התנגדות התורכים  לניסיונם של הכורדים בסוריה לכונן שלטון אוטונומי בעזרתה של וושינגטון. תורכיה החליטה לתת עדיפות ברורה למלחמה נגד הכורדים על פני המלחמה נגד שלטונו של אסד.

באוקטובר 2015 שלחה ארה"ב כמה עשרות חיילים מקרב הכוחות המיוחדים לפעול בצפונה של סוריה, לצד הכוחות הכורדיים הלוחמים באזור נגד דאעש. האמריקאים סייעו לכורדים לכונן באוקטובר 2015 את "כוחות סוריה הדמוקרטית", כמעטפת ששימשה את "מפלגת האיחוד הדמוקרטי הכורדי" (PYD) למלחמה נגד דאע"ש וארגונים אסלאמיים קיצוניים אחרים.

ב-16 במארס 2016 הכריזו הכורדים בעיירה רמילאן בצפון סוריה על כינונה של פדרציה באזורים הכורדיים של צפון סוריה. המהלך הכורדי התקבל בביקורת חריפה מצד המורדים בסוריה, שייצגו בעיקר את האלמנט הערבי-סוני במדינה, ומצד המשטר בדמשק. תורכיה ראתה בכינון אוטונומיה או עצמאות כורדית בצפונה של סוריה קו אדום: סכנה להגברת הנטיות הבדלניות בקרב הכורדים בתורכיה. זאת ועוד. "האיחוד הדמוקרטי הכורדי" (PYD), נחשב בעיני אנקרה שלוחה של "מפלגת הפועלים הכורדית" התורכית וארגון טרור. ארה"ב מצִדה, אשר הושיטה סיוע צבאי ל-PYD במלחמתה נגד דאעש, סירבה להגדיר את המפלגה הכורדית בסוריה כארגון טרור – דבר שיצר משבר בקשרים בין וושינגטון לאנקרה. באפריל 2016 שלח ממשל אובמה 250 חיילים לצפון סוריה, לסייע לכורדים בלחימה, אך לא להוביל אותה.

באוגוסט 2016 פתח הצבא התורכי במבצע "מגן הפרת". לכאורה כוּון המבצע נגד דאעש והחל בעקבות פיגוע של הארגון בתורכיה, אבל למעשה הוא כוון נגד התעצמותם של הכורדים בצפונה של סוריה. במהלך המבצע בחודשים אוגוסט 2016 – מארס 2017 הצליחו התורכים להשתלט על רצועה בצפונה של סוריה בציר ג'ראבלוס-אל-באב, בחלקו הצפוני של מחוז חלבּ. [יש לציין כי רוסיה –    בדומה לארה"ב –  לא ראתה ב"איחוד הדמוקרטי הכורדי" ארגון טרור, אלא מפלגה לגיטימית. אבל מסיבות של ריאל פוליטיק נתנה רוסיה עדיפות לקידום קשריה עם תורכיה ובחרה לא לנקוט בצעדים ממשיים בעת פעילותה הצבאית של אנקרה נגד הכורדים.]

תהליך מדיני עקר בצל מלחמתם של הרוסים בסוריה, דצמבר 2015-דצמבר 2016      במקביל למעורבותה הצבאית של רוסיה בסוריה, מוסקבה קיימה ערוץ דיפלומטי עם וושינגטון בדבר השגת פתרון מדיני, אשר ישים קץ למלחמה בארץ זו. לאחר תיאום עמדות בין רוסיה לארה"ב, ב-18 בדצמבר 2015 התקבלה החלטה במועצת הביטחון שמספרה 2254, אשר קראה להפסיק את האש, לחדש את שיחות השלום ולקדם תהליך מעבר פוליטי שיתבסס על הקמת "ממשל אמין, כולל ועל-עדתי" שיפעל לנסח חוקה חדשה ולקיים בחירות. ההחלטה קבעה גם לוח זמנים: הממשל הלא עדתי אמור היה לקום תוך שישה חודשים, והבחירות בפיקוח האו"ם – לכל היותר בתוך 18 חודשים לאחר גיבוש החוקה.

כביטוי לנכונותה של רוסיה לתרום לביצוע ההחלטה הזו של מועצת הביטחון, פוטין בריאיון לעיתון הגרמני "בילד" בינואר 2016 הכריז כי הוא מוכן להעניק מקלט מדיני לאסד. הכרזה זו תאמה את העמדה של מוסקבה לפיה היא מחויבת לשמור על קיומה של המדינה הסורית – ולא לאפשר את התפוררותה כדוגמת עיראק ולוב – אך לאו דווקא על אסד האיש. ב-22 בפברואר 2016 הכריזו שרי החוץ של רוסיה וארה"ב, סרגיי לברוב וג'ון קרי, על השגת הסכם להפסקת אש בסוריה, שנכנס לתוקף ב-27 בחודש. בהמשך הפריחו הרוסים בלוני ניסוי בדמות הצעה לסיים את הלחימה על בסיס הסטאטוס קוו שהשתרר בשדה הקרב, בדרך להפיכתה של סוריה למדינה פדראלית, שבה ימשיכו לשלוט המורדים על אזורים אחדים בממשל אוטונומי.

ואולם המשטר והמורדים מיהרו להפר את הפסקת האש בכל פעם שראו הזדמנות. נוסף לכך, הסכם הפסקת האש לא חל מלכתחילה על דאעש וג'בהת אל-נוסרה. אסד התריס בגלוי נגד האפשרות לכפות עליו הסדר הכרוך בפשרה: באפריל 2016 הוא קיים בחירות למועצת העם, בהן מפלגת הבעת' זכתה לרוב מוחלט, ובמושב הראשון של הפרלמנט ביוני 2016 הכריז כי שפיכות הדמים לא תסתיים עד שסוריה תשחרר כל סנטימטר מאדמתה.

אף על פי כן, השיחות בין מוסקבה לוושינגטון על פתרון דיפלומטי בסוריה נמשכו. ב-10 בספטמבר 2016, בתום דיונים שקיימו בז'נבה לברוב וקרי, הכריזו השניים כי הצליחו לגבש מתווה מוסכם לסיומה של המלחמה בסוריה. המתווה כלל הפסקת אש החל מ-12 בספטמבר  ושיתוף פעולה בין רוסיה לארה"ב במלחמה נגד דאעש ו"ג'בהת  פתח אל-שאם". יש לציין כי ביולי 2016 הודיע  מנהיג ג'בהת אל-נוסרה ג'ולאני על ניתוק ארגונו מאל-קאעידה ושינוי שמו ל"ג'בהת פתח אל-שאם" (חזית ניצחון אל-שאם) – אך רוסיה וארה"ב המשיכו לראות בקבוצה הזו ארגון טרור. ההסכם הרוסי-אמריקאי כלל גם הקמת מרכז מבצעים משותף שיאפשר שיתוף פעולה מודיעיני ותיאום מטרות לתקיפה. לפי ההסכם, התחייבה רוסיה ללחוץ על המשטר הסורי לחדול מכל פעילות צבאית התקפית נגד כוחות המורדים, במהלכה עלולה להיפגע אוכלוסייה אזרחית. ואולם בדומה להפסקת האש הקודמת בפברואר, הפסקת האש בספטמבר קרסה ואיתה ההסכם הרוסי-אמריקאי. בספטמבר 2016, כפי שצוין לעלי, הגבירו הרוסים את ההפצצות נגד המורדים בחלבּ. האמריקאים, ב-17 בספטמבר 2016 הפציצו מוצבים של הצבא הסורי באזור דיר אל-זור, אך התנצלו ואמרו כי חשבו שאלה מוצבים של דאעש. הסכם ספטמבר 2016 היה המאמץ האחרון של ממשל אובמה למצוא פתרון למשבר הסורי. ההסכם שהושג במוסקבה ב-20 בדצמבר 2016 בין רוסיה לתורכיה, לפינוי המורדים מחלב לאזור אידליב, סימל את העברת התמקדות המאמץ הדיפלומטי של מוסקבה בנושא סוריה מארה"ב לתורכיה.

לפנייתה של רוסיה, לפחות לכאורה, לערוץ הדיפלומטי עם ארה"ב בנושא הסורי, ייתכנו הסברים אחדים. אפשר להניח כי רוסיה העריכה כי לא יעלה בידה  ובעלות בריתה לחסל את האופוזיציה בסוריה  וחששה לשקוע במלחמה בארץ זו, ולכן בחנה גם דרך מדינית לסיום המלחמה. אולי בכל שלב בהגברת מעורבותה בסוריה, חששה מוסקבה מתגובה אמריקאית, ולכן דווקא במקביל להגברת מהלכיה הצבאיים, חתרה להגמיש את עמדתה הפוליטית כדי להכשיר את הקרקע לשיחות עם וושינגטון. עוד אפשר לטעון כי מוסקבה מלכתחילה הייתה מחויבת לפתרון כוחני שעיקרו חיסול המרד בסוריה והשלטת מרותו של אסד על כל רחבי המדינה, ומשיקולים טקטיים החליטה לבצעו בשלבים, תוך הטעיית היריבים.

מדיניותו של טראמפ כלפי סוריה   הנשיא דונלד טראמפ, שנכנס לבית הלבן בינואר 2017 –  בהמשך למדיניות של קודמו אובמה –  בפברואר  הכריז על משלוח של עוד  400 חיילים לסוריה, כדי לעזור לכורדים להשתלט על אל-רקה, בירת הח'ליפות. באוקטובר 2017 אכן השתלטו הכורדים, בסיוע אמריקאי על העיר הזו. במקביל לפעילות זו, הצליחו האמריקאים באמצעות הפצצות מן האוויר לפגוע במקורות ההכנסה של המדינה האסלאמית, ובראש וראשונה במתקנים להפקה ולייצור של נפט וגז, מחסנים לוגיסטיים ונתיבי מסחר. בכך מוטטו האמריקאים את הכלכלה של המדינה האסלאמית שהייתה הכרחית לקיומה. אירוע סמלי חשוב, שבישר את מפלתו של דאעש בעיראק  ובמזרח הערבי בכלל, היה החזרת שליטתו של המשטר בבגדאד, בסיוע אמריקאי, על העיר מוסול ביולי 2017. באמצעות פגיעתה האנושה במדינה האסלאמית עזרה ארה"ב, בעקיפין, למשטר הסורי להחזיר שליטתו על השטחים שבידי הארגון הזה. בסתיו 2017 דחקו כוחות הצבא הסורי בסיוע איראני ורוסי את דאעש מהערים דיר אל-זור, אל-מיאדין ואבו כמאל.

שינוי במדיניותה של ארה"ב, בתגובה לשימוש בנשק כימי מצד המשטר הסורי, ניכר מצד ממשלו של טראמפ. לאחר תקיפה בנשק כימי באמצעות מטוסים  בעיירה ח'אן שיח'ון, בצפונה של סוריה, בתחילת אפריל  2017 – בה נהרגו 110 אנשים מרביתם נשים וילדים – הפציצה ארה"ב בסיס של חיל האוויר הסורי שממנו המריאו המטוסים שתקפו את העיירה. מדובר היה בבסיס ליד חומס (אל-שעיראת) אליו שוגרו 59 טילי טומהוק משתי משחתות של הצי השישי האמריקאי במזרח הים התיכון. האמריקאים הודיעו מראש על תקיפה זו לרוסים. הרוסים והסורים – על אף גינוי של התקיפה – ניסו להמעיט מהנזק שנגרם בה [כדי להצדיק היעדר תגובה מצדם]. במהרה התברר כי התקיפה הייתה אירוע נקודתי ושיקפה את רצונו של ממשל טראמפ לצאת ידי חובה. כללית, מדיניותו של טראמפ כלפי סוריה הייתה חלק מנטייתו למדיניות בדלנית במישור הגלובאלי. ביוני 2017 הפסיק טראמפ את מימון התוכנית לחימוש המורדים בסוריה – אותה יזם אובמה ב-2013 – בטענה כי מדובר בתוכנית "מסוכנת ובזבזנית".

הסדרה, הכרעה  וניצחון, דצמבר 2016-קיץ 2018    לאחר השגת הכרעה בחלבּ בדצמבר 2016, מאמציה של רוסיה כוונו לכאורה לאפיק דיפלומטי שנועדו בשיתוף פעולה עם איראן, תורכיה ואף ארה"ב להשיג רגיעה בלחימה בדרך להפסקת אש קבועה בין המשטר לשטחים שנותרו בידי המורדים. ב-20 בדצמבר 2016, כמה ימים לאחר כיבושה של חלב בידי כוחות המשטר הסורי, התכנסו במוסקבה שרי החוץ של רוסיה, איראן ותורכיה ופרסמו בסיום את "הצהרת מוסקבה" המתווה מפת דרכים לפתרון המשבר בסוריה. ההסדר המוצע היה מבוסס על חלוקתה של סוריה, ולוּ באופן זמני לאזורי השפעה, ובהם גם אזור השפעה תורכי בצפונה של המדינה במחוז אידליב. הצהרת מוסקבה אומצה בידי מועצת הביטחון של האו"ם במסגרת החלטה 2336.  ב-23 בינואר 2017 נפתחו באסטנה, בירת קזחסטן, שיחות בין משטר אסד ויריביו, בחסות רוסית-איראנית-תורכית, בעוד וושינגטון מסתפקת בתפקיד משקיפה. השיחות נשאו אופי ביטחוני ועסקו בגיבוש הסדרים מקומיים  להפסקת אש. במקביל, עד דצמבר 2017 התקיימו שיחות עקרות בז'נבה בחסות האו"ם שנועדו לקדם הסדר פוליטי, בהם הסורים, וכנראה גם הרוסים איבדו עניין. ב-5 במאי 2017 חתמו רוסיה, תורכיה ואיראן על "מזכר הבנות" לכינון ארבעה "אזורי הרגעה" בהם שלטו המורדים: מחוז אידליב וחלקים מהמחוזות השכנים בצפון המדינה בסמוך לגבול עם תורכיה; המרחב שבין הערים חמה וחומס; המרחב הכפרי שממזרח לדמשק (אל-ע'וטה אל-שרקיה); חלקים ממחוז דרעא וקוניטרה, הסמוכים לגבול הישראלי והירדני. עם זאת נקבע כי תימשך הלחימה בדאעש וב"חזית לשחרור אל-שאם" (במקור "ג'בהת תחריר אל-שאם", שמו החדש של הארגון ג'בהת פתח אל-שאם.)

ב-8 ביולי 2017 חתמו רוסיה וארה"ב, בשיתוף עם ירדן, על הסכם עקרונות שנועד להביא להפסקת אש בדרום סוריה. בהמשך, ב-8 בנובמבר 2017 ברבת עמון נחתם מזכר עקרונות בידי נציגים של רוסיה, ארה"ב וירדן שנועד לחזק את הפסקת האש בדרום מערב סוריה (בו נכללה גם רמת הגולן הסורית), וב-10 בנובמבר (בשולי הפסגה לשיתוף פעולה כלכלי באסיה ובאוקיינוס השקט שנערכה בווייטנאם) חתמו פוטין וטראמפ על הצהרה משותפת לפיה הם מכירים בכך שלמלחמה בסוריה אין פתרון צבאי והם מחויבים במאבק לחיסולו של דאעש. בדיעבד התברר כי המאמץ הדיפלומטי הרוסי במהלך 2017 שימש תפאורה למאמץ צבאי להשיג הכרעה בשטחים בהן עדיין החזיקו המורדים.

העובדה כי התורכים לא הצליחו להשתלט על "החזית לשחרור אל-שאם", כל שכן לחסלה ככוח צבאי, שימשה תירוץ בידי המשטר הסורי בגיבוי רוסי, לנסות להשתלט על אזור ההרגעה  באידליב. החל מ-31 בדצמבר 2017 תקפו מורדי "החזית לשחרור אל-שאם" כמה פעמים במרגמות  את בסיס חיל האוויר הרוסי בחמימים והסבו נזק למטוסים. ב-3 בפברואר 2018 אף עלה בידיהם להפיל בטיל נ"מ מטוס הפצצה רוסי מדגם סוחוי-25 (הטייס צנח והתאבד בפיצוץ של רימון). רוסיה ראתה בתקיפות אלה ובהמשך פעילות ""החזית" תואנה לשחרר עצמה גם ממחויבות לרגיעה באזור ע'וטה אל-שרקיה. בפברואר  2018 פתח המשטר, בתמיכה רוסית, בהתקפה על שטחים בשליטת מורדים אסלאמיים – אך לא דאעש – בע'וטה אל-שרקיה (אזור דמשק), והאזור הזה נכבש בתחילת אפריל. ב-7 באפריל 2018 המשטר הסורי השתמש בנשק כימי, כנראה גז כלור, במתקפה נגד העיירה דומא שליד דמשק.

בעקבות שימוש בגז כלור מצד המשטר נגד העיירה דומא, שוב תקפו האמריקאים (אליהם הצטרפו הצרפתים והבריטים) שורה של מטרות צבאיות סוריות. אבל גם תקיפה זו לא בישרה על שינוי במדיניותו של ממשל טראמפ כלפי סוריה, ולא מנעה ממשטרו של אסד להשתלט על דומא. האמריקאים גם נמנעו להתערב לטובת הכורדים כאשר התורכים פתחו בהתקפה לכיבוש העיר הכורדית עיפרין (בצפון מערב סוריה) בינואר 2018 וכבשו אותה במארס (במסגרת "מבצע ענף זית"). באותו החודש, במארס 2018 טען טראמפ כי ארה"ב בזבזה שבעה טריליון דולרים במזרח התיכון ולא השיגה דבר, והבטיח כי ארצו תצא מסוריה בקרוב.

ביוני-יולי 2018 השתלטו כוחות המשטר על דרום המדינה, כולל העיר דרעא, קוניטרה ורמת הגולן הסורית. תחילתה של המהפכה הסורית הייתה בעיר דרעא במארס 2011. על כן, את סיום מלחמה בסוריה ניתן לראות ביולי 2018 כאשר דגלים לבנים הונפו בעיר הזו.

באוגוסט  2018 התכוון המשטר להשתלט על האזור האחרון שבשליטת המורדים, אידליב –  ואולם נתקל בהבעת התנגדות עזה לצעד כזה מצד תורכיה וארה"ב. ב-17 בספטמבר 2018 נפגשו פוטין וארדואן בסוֹצ'י (עיר לחופו של הים השחור) וסיכמו כי בתמורה להשעיית התוכנית הסורית-רוסית לתקוף את המורדים באידליב, יוקם אזור חיץ בין המורדים ובין הצבא הסורי שבו יפטרלו כוחות תורכיים ורוסיים. תורכיה התחייבה להמשיך במאמציה לפרק את הארגונים הקיצוניים ובראשם "החזית לשחרור אל-שאם".

ויתורו הסופי של טראמפ  במאבק על סוריה מול רוסיה וביטוי מובהק למדיניותו הבדלנית באזור בכלל  סימל ציוצו ב-20 בדצמבר 2018, שבו הודיע על הסגתם של הכוחות האמריקאיים מאדמה סורית. הוא הסביר כי ארה"ב אינה רוצה להיות השוטר של המזרח התיכון מבלי לקבל תמורה, לסכן חיי אדם ולבזבז מיליארדים. בהודעתו של טראמפ על יציאה מסוריה הייתה גם היענות  לבקשתו של ארדואן, שלא היה מעוניין בהמשך סיועה של וושינגטון לכוחות הכורדיים. [למעשה ארה"ב לא הוציאה לגמרי את כוחותיה מסוריה, ונוכחות מצומצמת צבאית אמריקאית נמשכה בה גם בעת כתיבת שורות אלה בתחילת שנות ה-20.]

גורלה של המלחמה הוכרע במידה רבה על ידי גורמים חיצוניים ובראש וראשונה על ידי נשיא רוסיה פוטין – ומנגד הינתקות של ממשל אובמה ואחריו של ממשל טראמפ מסוריה. ראוי לציין כי הישגיה של רוסיה במעורבותה הצבאית בסוריה הושגו תוך השקעה מינימלית. מעורבותה הסתכמה בכמה עשרות מטוסים ומסוקי קרב, יחידות צי וצוותים טכניים. מקורות רוסיים טענו כי מספר החיילים הרוסים שנהרגו בסוריה היה 40. [לאבדות הרוסיות אפשר להוסיף את 224 נוסעי המטוס  האזרחי הרוסי שהופל בסיני ב-31 באוקטובר 2015, כנראה בתגובה למעורבותה הצבאית של רוסיה בסוריה.   המטוס התרסק  באוויר, באמצעות מטען חבלה שהוטמן בו על ידי מחבלים מטעם דאעש, וכל נוסעי המטוס נספו.]

"ובכל זאת מדובר היה בעיקר בניצחון הנעוץ בבסיסו במציאות הפנים-סורית: כישלונם של המורדים לאחד שורות, להצמיח הנהגה מדינית וצבאית, ולהשיל מעליהם את התדמית הקיצונית; ומנגד, עוצמה אישית מפתיעה שגילה אסד, אך גם התמיכה לה זכה מצד חלקים משמעותיים של האוכלוסייה בסוריה" (עמ' 401).

ישראל והמהפכה הסורית – צופה מעורבת מהצד, 2019-2011

בשנים הראשונות למהומות בסוריה, בכירים בדרג המדיני והביטחוני בישראל [בדומה להערכות הדומיננטיות במערב] ניבאו את נפילתו הקרֵבה של משטר אסד. שר הביטחון אהוד ברק בתחילת ינואר 2012 אמר כי אסד עתיד ליפול תוך שבועות ספורים, ובספטמבר 2012 עדיין טען כי אינו רואה כיצד אסד יכול להיחלץ מהמצוקה אליה נקלע. מאז פרוץ המהפכה בסוריה בצמרת המדינית-ביטחונית התקיימו שתי גישות שונות ביחס לאירוע. הגישה הדומיננטית הייתה כי עדיף "השטן המוכר" על פני הבלתי צפוי. לפי עמדה זו, אסד – על אף קשריו עם איראן, חיזבאללה וארגוני טרור פלסטיניים, כולל העברת נשק איראני דרך סוריה לחיזבאללה – שמר על סטטוס קוו של שקט בגבול עם ישראל ברמת הגולן. לאחר התחזקות הקבוצות האסלאמיות בקרב המורדים, עמדת ישראל הייתה כי עדיף המשך שלטונו של המשטר הסורי, כמדמם ,מוחלש וטרוד בענייני פנים, על פני שלטון קבוצות אסלאמיות קיצוניות, כפי שנוצר המצב בחצי האי סיני. במקביל התקיימה גישה אחרת לפיה הפלת משטרו של אסד רצויה לישראל, כיוון שכל משטר סוני בסוריה יפגע בציר האיראני שיעי ובכך ישרת את ישראל. משלהי 2012 זליגת אש מצד הצבא הסורי – במסגרת מלחמתו נגד המורדים –  לעבר רמת הגולן הישראלית גררה תגובות  נקודתיות מצד ישראל למקורות הירי.  

כתוצאה מהימנעותה של ישראל מביצוע תקיפות נגד משלוחי נשק מאיראן לחיזבאללה דרך סוריה בין השנים 2012-2006, הגדיל חיזבאללה משמעותית את מאגר הטילים שלו שהגיע לכדי למעלה מ-100,000. מרביתם היו טילים לטווח קצר, אך לצידם מאות ואולי אלפי טילים מתקדמים וארוכי טווח, שהכניסו לטווח פגיעה של הארגון את מרבית שטחה של ישראל –  בהם אתרים חיוניים ואתרים אשר הפגיעה בהם עלולה הייתה לגרום לנזק היקפי רחב, כמו מכלי גז אמוניה במפרץ חיפה. מאזן האימה הזה הגביל את יכולתה של ישראל לפעול מול חיזבאללה בגבול הישראלי-לבנוני או בעומק לבנון. במקום זאת  החל מינואר 2013 בחרה ישראל, באמצעות תקיפות של חיל האוויר,  לפגוע  במשלוחי נשק מאיראן על אדמה סורית בדרכם לחיזבאללה. היעדר תגובה מצד המשטר  הסורי עודד את ישראל להמשיך בתקיפות.  במאי 2013 שוב תקפה ישראל בשטחה של סוריה משלוח של טילי קרקע-קרקע שנועד להעברה לחיזבאללה. בשני המקרים משלוחי הנשק נתפשו בישראל כנשק "שובר שוויון". הסיבה לשינוי במדיניות הישראלית כלפי משלוחי הנשק מאיראן לחיזבאללה דרך סוריה נעוצה הייתה בחולשתו של המשטר הסורי לנוכח מלחמתו במורדים, חולשה אשר הגבילה את יכולת תגובתו.

בפברואר 2014, תוך הפרת כללי ההרתעה, תקפה ישראל מחסן תחמושת של חיזבאללה שנמצא בצד הלבנוני של הגבול הסורי-לבנוני. הארגון הגיב בהפעלת מטעני חבלה נגד חיילים ישראלים בהר דב. לעומת זאת, כאשר המשיכה ישראל לתקוף משלוחי נשק על אדמה סוריה שנועדו לארגון, נהג חיזבאללה כאילו העניין אינו נוגע לו ויש להותיר את התגובה למשטרו של אסד.

בהתאם להסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה משנת 1974, החל משנה זו הוצב ברמת הגולן כוח הפיקוח על הסכם ההפרדה מטעם האומות המאוחדות  (UNDOF), שמנה 1,250 חיילים. הכוח הזה נאלץ לנטוש ברובו את רמת הגולן באוגוסט 2014 בעקבות תקיפות וחטיפות של חייליו מצד ארגוני אופוזיציה אסלאמיים, במיוחד ג'בהת אל-נוסרה. רוסיה הציעה לשלוח חיילים לכוח המשקיפים, אך הצעתה נתקלה בהסתייגות מצד ירושלים ונדחתה בידי האו"ם מסיבות פורמאליות. ברמת הגולן בכל זאת נותר כוח משקיפים מדולל, ונראה שהמורדים לא היו מעוניינים בסילוקו.

החל מקיץ 2014 עבר רוב הגולן הסורי לשליטת מורדים אסלאמיים, כשהארגון הדומיננטי בהם היה ג'בהת אל-נוסרה. כמו כן היו ארגונים מקומיים שנשבעו אמונים לדאעש. על מנת להשיג יציבות ביטחונית בגבול במצבו החדש, כבר מ-2013 החליטה  ישראל להושיט סיוע הומניטרי לתושבים הסורים מעבר לגבול, כולל טיפול רפואי למורדים פצועים שביקשו זאת. בסביבות 2014 פעל ברמת הגולן הישראלית בית חולים שדה שנועד לשרת את האוכלוסייה בצד הסורי של הגבול. כלקח מהקמת רצועת הביטחון בלבנון בין השנים 2000-1985, נמנעה ישראל לחזור על אותה טעות והסתפקה בסיוע הומניטרי. לפי דיווחים בישראל, עד אמצע 2017 מספרם של האזרחים הסורים ושל המורדים שטופלו בישראל היה כ-4,000, 20% מהם ילדים ו-10% נשים. ישראל נמנעה מלקלוט פליטים סוריים בשטחה.

חלק מרמת הגולן עדיין נותר בשליטה סורית. בינואר 2015 מסוקי חיל האוויר הישראלי שיגרו טילים לעבר אנשי חיזבאללה שסיירו לאורך הגבול הישראלי-סורי בגולן מצפון לקוניטרה. חיזבאללה מיהר להודיע כי בתקיפה נהרגו שישה מאנשיו. בתגובה, כבר באותו החודש תקפו אנשי חיזבאללה סיור ישראלי בהר דב ובתקיפה נהרגו שניים מחיילי הסיור. ישראל נמנעה מלהגיב. בדצמבר 2015 חוסל בידי ישראל סמיר אל-קונטאר, בעת ששהה בדמשק. מדובר היה בדרוזי לבנוני, אשר ביצע פיגוע רצחני בנהריה ב-1979, שוחרר במסגרת עסקת חילופי שבויים עם חיזבאללה ב-2008 ופעל בשירות חיזבאללה כדי לגייס דרוזים לפעילות חבלנית נגד ישראל ברמת הגולן הסורית. בתגובה לחיסול, בינואר 2016 פוצצו אנשי חיזבאללה מטען נפץ באזור הר דב בעת מעברו של סיור צה"ל. איש מחיילי הסיור לא נפגע, וחיזבאללה החליט כנראה להסתפק בתגובה הזו. המסר של חיזבאללה לישראל משני האירועים בינואר ובדצמבר 2015 היה כי הארגון אינו יכול להשלים עם פגיעה באנשיו או המקורבים לו, גם אם זו מתבצעת על אדמת סוריה.

ב-2015 נערכו  מורדים אסלאמיים לתקוף את  הכפר הדרוזי חַדַר  שלמרגלות הר חרמון בצד הסורי של הגבול – מצב אשר עורר דאגה לגורל בני עדתם בקרב הדרוזים ברמת הגולן הישראלית ובישראל.  הכפר חדר היה נאמן למשטרו של אסד ושיתף פעולה עם חיזבאללה בפיגועים נגד ישראל. אף על פי כן, ישראל – כדי לפייס את הדרוזים בתחומה – נרתמה למנוע את תקיפת הכפר בידי המורדים. מנוף ההשפעה שלה על המורדים שימש הסיוע ההומניטרי. ישראל דרשה מן המורדים עימם קיימה קשר לא לתקוף את הכפר. לנוכח האיבה בין הכפר חדר למורדים, במקרים אחדים תקפו דרוזים ברמת הגולן ובגליל אמבולנסים ישראלים ובהם מורדים פצועים, ובאירוע אחד ביוני  2015 עשו לינץ' בפצועים. מכל מקום, במהלך 2015 טרם נערכה מתקפה על הכפר חדר.

כאמור, התערבותה הצבאית של רוסיה לטובת המשטר הסורי החלה מסוף ספטמבר 2015. כבר     ב-21 בספטמבר 2015 מיהר  ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו  להגיע לרוסיה ולהיפגש עם פוטין. בפגישה הושגו הבנות לקביעת מנגנון לתיאום ביטחוני, כדי למנוע התנגשות בין המטוסים הצבאיים של שתי המדינות, והבנות על סידורים שיאפשרו המשך תקיפות בסוריה של משלוחי נשק איראניים שנועדו לחיזבאללה. יומיים לאחר מכן, סגן הרמטכ"ל הרוסי ניקולאי בוגדנובסקי קיים שיחות בישראל עם צמרת צה"ל במטרה לתרגם את ההבנות לשפת המעשה.  בעקבות הפלת מפציץ רוסי על ידי מטוס תורכי בנובמבר 2015, בסוף השנה הציבה רוסיה מערכת טילי קרע-אוויר מסוג אס-400 בבסיס הרוסי בחמימים. בהקשר למהלך הזה, אמר שר הביטחון אביגדור ליברמן כי "תגבור הכוחות הרוסי בסוריה לא מגביל את פעילות צה"ל [כנראה בנקודה הזו הוא לא דייק], אך הופך אותה 'שקופה לחלוטין' לרוסים. המכ"מים שלהם רואים כל המראה של מטוס שלנו...זה לא מביא לנו הרבה נחת" (עמ' 356). למרות הגעתם של הרוסים, ישראל הוסיפה לתקוף מערכות נשק איראניות על אדמת סוריה שנועדו להעברה לחיזבאללה, גם במהלך השנים הבאות.

ביולי 2016 מל"ט רוסי חצה את גבולה של ישראל ברמת הגולן וחדר 4 ק"מ לעומק שטחה. שני טילי פטריוט ששוגרו לעברו החטיאו את מטרתם, וגם מטוסי קרב שהוזנקו ליירטו כשלו במשימתם. מאוחר יותר הבהירו הרוסים כי המל"ט ביצע את החדירה כתוצאה מטעות אנוש (עמ' 353). [עם זאת ייתכן כי היה זה מסר רוסי שביטא את מורת רוחה של מוסקבה מסיועה של ישראל לקבוצות אסלאמיות של מורדים בגולן הסורי.[1] ] בהדרגה הסיוע הישראלי למורדים בגולן לא הוגבל לתחום ההומניטרי. [כנראה מסביבות 2016] ישראל גם שילמה משכורות לחלק מהמורדים והעבירה להם נשק  קל, כמו מקלעים ומרגמות, וגם תחמושת. מטרת הסיוע ההומניטרי והביטחוני של ישראל הייתה לכונן אזור השפעה בגבולה ברמת הגולן, כדי למנוע הפיכתו לבסיס פעולה נגדה מצד חיזבאללה ואיראן.

ביולי 2017 נחתם הסכם עקרונות רוסי-אמריקאי, בשיתוף ירדן, אשר נועד להביא להפסקת אש בדרום סוריה, כולל רמת הגולן – אבל למעשה עתיד היה להכשיר את הקרקע להשתלטותה של סוריה, בסיוע חיזבאללה, על האזור. ישראל לא הייתה מרוצה מההסכם הזה, על אף שהרוסים התחייבו להרחיק את האיראנים וחיזבאללה כדי 30-20 ק"מ מהגבול [ההבטחה לא קוימה]. ישראל הייתה מעניינת להוציא את שני הגורמים האלה מסוריה ולמנוע התבססותם בה גם בתקופה שלאחר סיום המלחמה. ישראל סברה כי איראן, באמצעות מיליציות הנאמנות לה וחיזבאללה, פועלת להקמת חזית נגדה ברמת הגולן. אף על פי כן, כאשר בנובמבר 2017 תקפו המורדים את הכפר הדרוזי חדר – אשר שיתף פעולה עם חיזבאללה – באותו החודש פרסם  דובר צה"ל הודעה לפיה צה"ל ערוך ומוכן לסייע לכפר וכי ימנע פגיעה בכפר או כיבושו. זאת מתוך האינטרס של ישראל לשמור על יחסים טובים עם הדרוזים בשטחה וברמת הגולן. מתקפת המורדים נגד הכפר נכשלה. בתגובה לביקורת הישראלית על הנוכחות האיראנית בסוריה טען שר החוץ סרגיי לברוב כי נוכחותה של איראן בסוריה היא לגיטימית, כיוון שנעשתה על פי הזמנת דמשק. אשר לחיזבאללה, מוסקבה לא הבליטה את פעילותו של הארגון הזה במלחמה בסוריה, אך הוא הפך למעשה לבעל בריתה במלחמה הזו. כמו כן דחתה רוסיה מכול וכול טענות כי חיזבאללה הוא ארגון טרור. הסיוע הישראלי המוגבל למורדים גבר כנראה החל מ-2017 כאשר האפשרות להשתלטותה מחדש של סוריה, בסיוע חיזבאללה, על שטחה ברמת הגולן הלכה ונעשתה לממשית. הגברת הסיוע הישראלי למורדים ברמת הגולן נגדה את האינטרסים של רוסיה, אשר הייתה מעוניינת בהחזרת השלטון הסורי לאזור.  ישראל גם המשיכה בשנים 2018-2017 לתקוף מהאוויר וכמו כן בטילי קרקע-קרקע בסוריה, מפעל טילים סורי שייצר טילים עבור חיזבאללה,  מיליציות פרו איראניות, ומשלוחים ומחסנים של  נשק  שנועדו לחיזבאללה.

בפברואר 2018 הפילה ישראל מל"ט איראני שנועד לפגוע בשטחה. בעת תקיפת  קרון ממנו שוגר המל"ט לעבר ישראל, הופל מטוס אף-16 ישראלי מטיל נ"מ סורי. (החל ממארס 2017 החלו הסורים משגרים טילי נ"מ לעבר המטוסים הישראלים.) טייסיו נטשו את המטוס בשטחה של ישראל. לדברי ישראל, הפלת המטוס נבעה מכשל מבצעי של טייסיו. באפריל 2018 תקפה ישראל אתר איראני בשדה התעופה טי-4. במהלך הפעולה נהרגו 14 איש, מתוכם 7 איראנים, בהם קולונל שעמד בראש מערך המל"טים של "כוח קודס" של משמרות המהפכה בסוריה. בתגובה, במאי 2018 שיגרו מיליציות שיעיות הפועלות בחסות איראן כ-20 טילים לעבר רמת הגולן. מרביתם יורטו על ידי מערכת "כיפת ברזל" או נפלו בשטח הסורי. ישראל הגיבה בתקיפה של כ-50 אתרים איראניים בסוריה, שלא גרמה לאבדות בנפש.

בקיץ 2018 החזיר משטרו של אסד את שליטתו על רמת הגולן הסורית, ובעקבות זאת הפעילות ההומניטרית של ישראל מעבר לגבול הופסקה. עוד לפני כן  הופסק הסיוע הביטחוני של ישראל למורדים. ב-12 ביולי 2018 נפגש נתניהו עם פוטין במוסקבה והנשיא הרוסי הבטיח לראש הממשלה –  על רקע השלמת שליטתה של סוריה על רמת הגולן וחזרתה לגבולה עם ישראל – שהסטטוס קוו, אשר התקיים בגבול הסורי-ישראלי בהתאם להסכם הפרדת הכוחות משנת 1974, יוחזר ויישמר. ב-23 ביולי 2018 לברוב והרמטכ"ל הרוסי ואלרי גרסימוב ביקרו בישראל, ולפי מקורות ישראליים התחייבו כי רוסיה תדאג להרחיק את האיראנים 100-80 ק"מ מן הגבול עם ישראל. [ההבטחה, אם ניתנה,  לא קוימה.]  בראשית ספטמבר 2018 התגאה צה"ל כי בין השנים 2018-2017 הותקפו בידי חיל האוויר 202 מטרות בסוריה, וכי התקיפות תרמו לבלימת המאמץ האיראני לבסס נוכחות יבשתית ואווירית רחבה בסוריה, וכמו כן פגעו במהלכיה של איראן להעביר לסוריה וללבנון אמצעי לחימה, ציוד ותשתיות להקמת אתרי ייצור של טילים מדויקים.

"ירח הדבש" שהשתרר לכאורה ביחסי ישראל-רוסיה ביולי 2018 לא נמשך זמן רב. ב-17 בספטמבר 2018 תקף חיל האוויר הישראלי מתקן של הצבא הסורי באזור לטקיה. [בסיס חיל האוויר הרוסי חמימים שוכן ליד לטקיה.] מערכי ההגנה הסוריים, שביקשו להפיל מטוסים ישראליים, הפילו מטוס ביון רוסי מדגם "איליוּשין 20" ו-15 אנשי צוותו נהרגו. רוסיה לא הכחישה כי המטוס הופל בידי הסורים – אבל האשימה את ישראל באחריות להפלתו. זאת כיוון שישראל –  לטענת הרוסים –  עדכנה את רוסיה על התקיפה רק דקה לפני ביצועה וגם השתמשה במטוס הביון הרוסי הגדול יחסית כפיתיון, כדי שמערכות ההגנה יינעלו עליו. ישראל שלחה לרוסיה משלחת בראשות מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין, כדי להסיר אחריותה לאירוע. לטענת ירושלים, האחריות להפלת המטוס מוטלת על הסורים שירו טילים ללא הבחנה ובאיחור, לאחר שמטוסי חיל האוויר הישראלי כבר עזבו את האזור. אבל מוסקבה נותרה דבקה בגרסתה בדבר האירוע. בתגובה להפלת המטוס, מלבד דברי תוכחה, החליטה רוסיה לצייד את הסורים בטילי אס-300, מהלך שמוסקבה נמנעה לעשות מזה שנים. בהמשך שנת 2018 ותחילת 2019 המשיכה ישראל, אבל בהיקף נמוך, לתקוף מחסני נשק איראניים באדמה סורית, ובאפריל 2019 פוטין  לבסוף הסכים לפגוש את נתניהו במוסקבה. על אף ביטויים לידידותו של פוטין כלפי ישראל – כמו הטון המתון יחסית של תגובתו להפלת המטוס בהשוואה לשר ההגנה סרגיי שויגו – איראן ולא ישראל הייתה ונותרה שותפה אסטרטגית של מוסקבה. מכאן, מוסקבה המשיכה לתת עדיפות ברורה לטיפוח קשרים עם טהראן על פני ירושלים.

ישראל ניסתה לנצל את שקיעתה של סוריה במלחמת אזרחים, כדי להשיג הכרה בינלאומית, או לפחות מצד ארה"ב, בריבונותה על רמת הגולן, אך כללית נכשלה. באופן יוצא מן הכלל,  ב-25  במארס 2019 הנשיא טראמפ – בניגוד גמור לכל הממשלים האמריקאיים בעבר ואף בניגוד לעמדת יועציו הבכירים – חתם על הצהרה (proclamation) נשיאותית המכירה בריבונותה של ישראל ברמת הגולן. [להצהרה הזו חשיבות טקסית וסמלית בעיקרה והיא לא חייבה את הממשל הבא של ג'ו ביידן.]

המהפכה בסוריה בפרספקטיבה אזורית והיסטורית

מאז עצמאותה ב-1946 נחשבה סוריה למדינה חלשה בגלל פיצולה העדתי והדתי, ואף נתפשה כישות מלאכותית שהוקמה במהלך חלוקת אזורי השפעה על ידי המעצמות הקולוניאליות בהסכם סייקס-פיקו ב-1916. ואכן, החל מ-1946 המשטר בסוריה התאפיין בחוסר יציבות, כאשר גורמים אזוריים בוחשים בענייניה של סוריה ומנסים להשתלט עליה. בסופו של "הקרב על סוריה" איבדה ארץ זו למעשה את עצמאותה בתקופת האיחוד עם מצרים בין השנים 1961-1958. המצב התהפך מאז עלייתו של חאפז אל-אסד לשלטון בסוריה ב-1970, עת  נהנתה סוריה מיציבות יחסית והפכה למעצמה אזורית שנאבקה על השפעה במדינות השכנות.  התקופה הזו נמשכה גם לאחר עלותו של בשאר אל-אסד לשלטון ב-2000, עד פרוץ המהפכה ב-2011. פרוץ המהפכה בסוריה הפך אותה לזירת מאבק בין כוחות אזוריים וגם בין המעצמות הגדולות, בדומה למאבק שהתנהל על סוריה בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. במישור האזורי היה זה מאבק בין איראן והגורמים השיעים מחד גיסא לבין הגורמים הסונים הנתמכים בידי ערב הסעודית ותורכיה. במישור הגלובאלי העימות התבטא במאבק בין ארה"ב ורוסיה בדמיון למלחמה הקרה.

 המהפכה בסוריה הייתה חלק מ"אביב הערבי". בדומה לרקע לפרוץ המהפכה בסוריה, הגורמים ל"אביב הערבי" נעוצים היו במצב הכלכלי-חברתי והפוליטי במדינות ערב. בסביבות 2010, ערב "האביב הערבי", מנו תושבי העולם הערבי 400 מיליון נפש, כשני שליש מהם מתחת לגיל 30. רק חלקה הקטן של האוכלוסייה הצעירה  הזו השתלב במערכת הפוליטית, אבל רובה נותרה מחוץ למעגל התעסוקה והרווחה, וחסרת תקווה לחולל שינויים במשטרים הדיקטטוריים. קבוצה זו של האוכלוסייה היא שניסתה באמצעות מרד לחולל תמורה. "האביב הערבי" החל במהפכה בתוניס בדצמבר 2010 והתפשט ב-2011 בעיקר למצרים, לוב, תימן  וסוריה.

האביב הפך ל"חורף אסלאמי" בתוניס כבר ב-2011, לאחר עלייתה לשלטון של מפלגת אל-נהדה – ובמצרים ב-2012 לאחר עלייתו לשלטון של הנשיא האסלאמי מוחמד מורסי. בדומה לכך, זרמים אסלאמיים קיצוניים הלכו והשתלטו על המורדים בסוריה. שנת 2014 הייתה הקיץ של דאעש בעקבות השתלטותו של הארגון על חלקים גדולים של עיראק וסוריה, ואולם במהלך 2017 איבד הארגון את שליטתו על השטחים האלה.

התהליך בשם "האביב הערבי" שהחל באופטימית, הסתיים בפסימיות.  בשתי ארצות המצב לא השתנה מהותית. במצרים כבר ב-2013 עלה לשלטון עבד-אל-פתאח אל-סיסי – איש צבא  ובתמיכת הצבא, ובתוניס ב-2014 חזרו לשלטון חלק מתומכי המשטר הישן. בינואר 2018 הכריז א-סיסי כי לא יניח ולא ייתן, כל עוד נשמה באפו, שמה שעבר על מצרים לפני שבע שנים (במשתמע מהפכת ינואר 2011) יחזור על עצמו. אחמד אבו אל-רייט (בתעתיק אל-ע'יט), האיש שהיה לשר החוץ האחרון בתקופת משטרו של חוסני מובארק, אמר בפברואר 2018, בתוארו כמזכיר כללי של הליגה הערבית, כי "האביב הערבי" היה קטסטרופה. חלק ממדינות שבהן התחולל ה"אביב הערבי" הפכו למדינות כושלות והן  לוב, תימן וסוריה – למרות שבסוריה, בניגוד ללוב ולתימן, השליט נותר על כנו.  

בראשית 2019 מספר ההרוגים במלחמה בסוריה נאמד בחצי מיליון. מספר הפצועים הוערך מעל לשני מיליון. כ-10 מיליון סורים, כמחצית מהאוכלוסייה איבדו את בתיהם. בין 8-5 מיליון סורים הפכו לפליטים מחוץ לגבולות ארצם.  במהלך המלחמה נקט המשטר במדיניות שיטתית של "טיהורה" של סוריה מאותם יסודות בחברה שהעניקו למחאה ולמורדים תמיכה. זאת מתוך הנחה כי אם לא תתקיים סביבה אנושית התומכת במורדים לא יתקיים מרד. בעקבות המהפכה חל מהפך דמוגרפי דרמטי בסוריה. נראה כי מתוך 19 מיליון תושבים שנותרו בסוריה [ב-2020] הסונים מהווים כ-8-7 מיליון נפש, ובכך עבר למיעוטים – בהם עלווים, דרוזים, כורדים ונוצרים   –  מעמד הבכורה הדמוגרפית.

 המלחמה גרמה לירידה דרסטית בתפוקת הנפט – מקור הכנסה חשוב של סוריה – ופגיעה קשה בתעשייה, בחקלאות ובתשתיות, באספקת המים והחשמל. לפי הערכתו של כלכלן (ערן ישיב), הכלכלה הסורית תזדקק "לעשורים כדי לחזור לנקודה שבה הייתה ערב המלחמה" (עמ' 382). המשטר הסורי לא שש לשובם של הפליטים. רובם היו ממתנגדי המשטר או גילו סימפטיה למורדים. אסד חשש מן הסתם כי במצב בו הכלכלה הרוסה, המדינה תתקשה לקלוט אותם והם עלולים להוות גורם לתסיסה מחודשת נגד המשטר.

כאמור, בסוריה חל שינוי דמוגרפי בעקבות דיכוי ההתקוממות וכעת המיעוטים בה תפסו את הבכורה על חשבון הרוב הסוני בעבר. גם בעיראק, הממשלה כחלק ממלחמתה בדאעש, ביצעה טיהור אתני נגד  הסונים בצפון מערב המדינה. כתוצאה מכך, אזור הסהר הפורה – סוריה, עיראק ולבנון – שבעבר היה תחת דומיננטיות של סונים, שהייתה מבוססת על היותם למעלה ממחצית מתושביו, הופך לאזור המצוי תחת הגמוניה שיעית, שלא לומר איראנית, ושבו השיעים ובני עדות אחרות שמקורן בשיעה (עלווים, דרוזים, אסמאעילים) הם הרוב במרחב (עמ' 397). כלומר בשלהי העשור השני של המאה ה-21 חל שינוי גיאופוליטי במזרח הערבי.  הציר האיראני-שיעי על שלוחותיו התחזק על חשבון המערכת הערבית הסונית שנחלשה.

התחזקות הציר האיראני-שיעי באזור באה לידי ביטוי גם בקווי העימות שלו מול ישראל. הציפיות שהתעוררו בירושלים, בתחילת מעורבותו של חיזבאללה בלחימה בסוריה, לפיהן הארגון ישקע בבוץ הסורי והדבר יפגע ביכולותיו הצבאיות נגד ישראל לא התממשו. המלחמה בלבנון העשירה את הניסיון הקרבי של חיזבאללה והוא הפך מארגון גרילה המתמחה בהצבת מארבים וירי טילים לארגון שמסוגל להשתלט  גם על מרחבים גיאוגרפיים. בנאום בפברואר 2014 טען נסראללה כי במקרה של מלחמה נגד ישראל הוא לא יסתפק בטקטיקה פסיבית, שעיקרה הסתתרות והישרדות, אלא  יורה ללוחמיו לכבוש את הגליל. איומיו של חיזבאללה לכבוש את הגליל היו מוגזמות, אך ישראל נערכה לאפשרות שחיזבאללה ינסה לכבוש יישובים ולהשתלט על מוצבים במקרה של מלחמה. בשלהי 2018 חשפה ישראל והשמידה מנהרות שחפר חיזבאללה בגבול ישראל-לבנון, שדרכן ביקש הארגון להחדיר מאות לוחמיו לשטח ישראל לצורך ביצוע מתקפות פתע. במקביל להגברת איומיו של חיזבאללה מול ישראל בגבול הלבנוני, הארגון, יחד עם מיליציות שיעיות אחרות ובתמיכתה של איראן ובהשתתפותה, ניסו בהתמדה ובעקשנות ליצור בסיס לפעילות צבאית נגד ישראל בגבולה ברמת הגולן.

בתחילת "האביב הערבי" של 2011, במבט ראשון נוצר הרושם כי רוסיה עומדת לאבד את שארית השפעתה בעולם הערבי. [במהלך 2012-2011 נראה היה שהגל הדומיננטי בעולם הערבי הוא מהפכה מלמטה באמצעות הפגנות המוניות והתקוממות, מגמה שהביאה להדחת שליטים אוטוריטאריים בתוניס, מצרים, לוב ותימן – בעוד הרעיון של מהפכה מלמטה שתביא להדחת שליט אוטוריטארי היה מסוכן בעיני המשטר הרוסי. ראוי לציין כי זיופים רחבים בבחירות לפרלמנט ברוסיה שנערכו בדצמבר 2011, הביאו להפגנות רחבות היקף נגד השלטון באותו החודש, שנמשכו בהיקף נמוך יותר במהלך 2012 – כל זאת בדמיון מסוים ל"אביב הערבי".] בתקופת כהונתו של דמיטרי מדבדב כנשיא רוסיה, מוסקבה נמנעה להטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון שהתקבלה במארס 2011 ואִפשרה התערבות צבאית מערבית נגד משטרו של קדאפי בלוב. התערבות זו הביאה למיגור משטרו של קדאפי ולאובדן בהשפעה רוסית בלוב. [פוטין, בהיותו ראש הממשלה בתקופה הזו, מתח ביקורת גלויה על אי הטלת וטו בנדון מצד ארצו. הוא חזר לתפקיד הנשיא במאי 2012. בחירתו  לנשיא מצרים של מועמד מטעם "האחים המוסלמים" מוחמד מוּרסי (בתעתיק מרסי) ביוני 2012 לא יכלה להתקבל בשביעות רצון במוסקבה, כיוון שפעילותו של הארגון הזה בשטחה של רוסיה הייתה אסורה והוא אף הוגדר כארגון טרור.]

ואולם בסופו של דבר, מעמדה של רוסיה במזרח התיכון התחזק מאירועים שהחלו ב"אביב הערבי". בעקבות עלייתו של עבד אל-פתאח אל-סיסי לשלטון במצרים בהפיכה צבאית ביוני 2013, ניצלה רוסיה את יחסו המסויג של ממשל אובמה כלפיו, כדי לשקם ולהרחיב את השפעתה במצרים. [החל מאמצע העשור השני של המאה ה-21 החזירה רוסיה השפעתה גם בלוב, באמצעות תמיכה צבאית בחליפה חפתר, מפקד "הצבא הלאומי של לוב", שנאבק על השלטון במדינה.] התערבותה הצבאית של רוסיה לטובת משטרו של אסד החל מספטמבר 2015, אשר סללה בהדרגה את הדרך להכרעה במלחמה לטובת הלקוח שלה, העלתה משמעותית את מעמדה של מוסקבה לא רק בסוריה, אלא במזרח התיכון בכלל. החל מ-2015 ניכר בבירור שיפור משמעותי בקשריה של רוסיה עם מדינות המפרץ ובמיוחד עם ערב הסעודית. אמונן של המדינות האלה בהישענות על וושינגטון לנוכח האיום האיראני, הלכה ופחתה בתקופת ממשלו של אובמה, ובהדרגה גם בתקופת ממשלו של טראמפ, ומכאן ראו צורך לפתח קשרים עם מוסקבה כגורם שיוכל לרסן את שאיפותיה של טהראן. ארה"ב בתקופת ממשלו של אובמה (2017-2009) ולאחר תנודות מסוימות גם      בתקופת          ממשלו של טראמפ (2021-2017), הלכה והתרחקה ממעורבות בענייני המזרח התיכון, מגמה אשר הקלה על חדירתה של רוסיה לאזור. [להתחזקות במעמדה של רוסיה במזרח הערבי – בדומה להתחזקות במעמדה של בריה"מ באזור החל מאמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 –  היו השלכות שליליות ביחס לישראל. נוכחותה הצבאית של רוסיה בסוריה הביאה לאילוצים, לכל הפחות, באופן פעילותה הצבאית של ישראל בארץ זו – וגם לאילוצים במדיניותה של ישראל כלפי הסכסוך בין רוסיה לאוקראינה.]

הערות ביקורתיות

כזכור, פרופסור אייל זיסר מציין בתחילת ספרו כי באוקטובר 2010 הוא היה שותף להערכה שרווחה אז בין המומחים לסוריה, לפיה "מעמדו [של בשאר אסד] כשליט, יציב ואיתן יותר מאי פעם בעבר, וכי לא נשקף כל איום נראה לעין, מתוככי סוריה או מחוצה לה, העלול לערער את יציבותו כל שכן להביא לנפילתו" (עמ' 54). עם זאת, ראוי לציין כי זיסר, בספרו על סוריה שפורסם עוד ב-2003, דווקא כן הצביע על הגורמים שעלולים לערער את משטרו של בשאר אסד, כמו העיור המואץ שיצר רובעי עוני ושיבה לדת, בהוסיפו כי השילוב בין עוני לדתיות ואף קיצוניות דתית, מול משטר חילוני ביסודו, יכול להוביל להתפרצות אלימה בעלת פוטנציאל לזעזע את אשיות השלטון.[2]

מחקרו של זיסר על המהפכה בסוריה הוא מפורט, מקיף ורב צדדי. ואולם נראה כי עריכת החומר בספרו הייתה חפוזה. ישנם פרקים נפרדים על חלק מהגורמים שהיו מעורבים במהפכה הסורית, כמו חיזבאללה, ג'בהת אל-נוסרה,  דאעש – ולא הושקע מאמץ מספיק לאחד את פעילות הגורמים האלה לסיפור עיקרי ומרכזי, ובכך להימנע מחזרות מיותרות בפרקים הנפרדים עליהם. העריכה החפוזה באה לידי ביטוי גם בכמות הלא מבוטלת של טעויות הדפוס בספר.[3]

בספר ישנם גם אי דיוקים אחדים.  המחבר מציין כי  "דרעא [היא]...עיר הולדתו של פארוק אל-שרע" (עמ' 65). ליתר דיוק, לפי ספרו של פארוק אל-שרע עצמו, אביו נולד בדרעא, אבל הוא נולד  ב-1938 בכפר (מחרדה محردة) השוכן באזור חמה (حماة) . רק בגיל 9 הוא עבר לגור בדרעא.[4] כמו כן חוזר זיסר על הטעות הרווחת לפיה האיש שהצית את המחאה בתוניס, מוחמד בוּעזיזי (Bouazizi) בן 26 מהעיר סִידִי בוּזיד (Bouzid), היה בעל השכלה אקדמאית –  אך הוא נאלץ למכור ירקות. לאמִתו של דבר בועזיזי אף לא סיים את לימודיו התיכוניים, אותם עזב על מנת לפרנס את משפחתו.[5] הגִרסה לפיה האיש היה אקדמאי שלא מצא עבודה ראויה, נפוצה ברשתות החברתיות בזמנה, כיוון ששיקפה את מצבם של בוגרי אוניברסיטאות רבים בעולם הערבי.

אפשר לחלוק על התזה של זיסר לפיה המסלול הדיפלומטי לפתרון המשבר בסוריה היה עבור מוסקבה בעיקר מסווה להחזרת שליטתו של המשטר בסוריה על כל שטחה בכוח צבאי. בהיעדר כוחות משמעותיים על הקרקע בסוריה, לא יכלה רוסיה למנוע מצבאו של אסד ומהמיליציות הפרו איראניות, ובראש וראשונה חיזבאללה, להשתלט על אותם שטחים עליהם הכריזה מוסקבה כ"אזורי רגיעה", ובדיעבד נגררה אחר המשטר הסורי בהפצצת המורדים באזורים האלה. (בדומה לכך, לא היה בכוחה של מוסקבה למנוע את נוכחותם של המיליציות הפרו איראניות בגבולה של ישראל ברמת הגולן.) השתלטותו של אסד על מרחבים חשובים משטחה של סוריה שירתה את האינטרסים של רוסיה, ולכן היא בנקל נגררה אחר מאמציו של המשטר הסורי בנדון.  

סביר להניח כי רוסיה, מתוך מוּדעות למגבלות בכוחה, שאפה להבטיח את מעמדה שלה בסוריה תוך התחשבות באינטרסים של כל הגורמים המעורבים בה ומניעת התנגשות צבאית איתם. על אף שמוסקבה אִפשרה ואף הצטרפה למאמציו של המשטר הסורי להרחיב את השטח תחת שליטתו –מתוך התחשבות באינטרסים של תורכיה, אִפשרה לה רוסיה להמשיך לקיים את אזור השפעתה באידליב. כמו כן, ככלל היא לא תקפה את הכוח האמריקאי המצומצם בסוריה – על אף שהימצאותו לא היה לרוחה, ולא נקפה אצבע בעת ההפצצות האמריקאיות נגד מטרות של המשטר בסוריה ב-2017 ו-2018. בדומה לכך,  לא מנעה רוסיה מישראל להמשיך ולתקוף מטרות בסוריה. כדי להשיג תמיכה, או לכל הפחות הבנה בשתיקה למעמדה בסוריה, רוסיה דאגה לקדם הסדר בה תוך שיתוף פעולה, ולוּ פורמאלי, עם  הגורמים האזורים שהיו מוכנים לכך והם איראן ותורכיה. עוד סביר להניח כי מאחורי ניהולה של רוסיה משא ומתן עם ארה"ב למציאת פתרון מוסכם למשבר בסוריה עמד השיקול הבא: מוסקבה הייתה מוכנה ללכת לקראת וושינגטון בנושא הסורי, אם זו בתמורה הייתה מוכנה ללכת לקראתה בנושא הסכסוך עם אוקראינה, כמו הכרה בסיפוח חצי האי קרים לרוסיה, עליו השתלטה ב-2014.  לבסוף חשוב לזכור כי בשאר אסד, בדומה לאביו חאפז אסד, לא רצה להשתעבד לבריה"מ-רוסיה. לא במקרה בשאר אסד רכש את התמחותו הרפואית כרופא עיניים בבריטניה ולא ברוסיה. בשאר אסד העניק בסיסי אוויר וים לרוסיה בתקופה בה משטרו היה חלש ונטה ליפול, ולא מתוך מחויבות אידיאולוגית. מכאן, לרוסיה בהחלט היה אינטרס כי אסד לא יצליח להטיל את שלטונו על כל שטחי ארצו וכי עדיין לא יחוש בטוח בשלטונו, כיוון שרק במצב כזה המשך מעמדה הצבאי והפוליטי של רוסיה בסוריה היה מובטח.

 

 

 

 

 

 

 

---

[1] בהקשר זה ראוי לתשומת לב מאמרו של רון בן ישי, "ישראל החליטה: אסד ואיראן מסוכנים יותר מדאעש", וויינט, 20 בפברואר 2016 (עמ' 356 בספרו של אייל זיסר.]

 

[2] זיסר, אייל. פניה של סוריה (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2003)

 

[3] טעויות דפוס.

עמ' 19. "מלחמה טוטלית גלא הכרעה". צריך להיות בלא הכרעה.

עמ' 53. "באוקטובר 2001...בוועידה...באוניברסיטת לונד...ושכותרתה 'אסד – העשור הראשון'".

צריך להיות באוקטובר 2010.

עמ' 57 "חמישה עשרה כפרים".

עמ' 59. בכותרת שנת  2015 במקום 2011.

עמ' 103. "פי שקרה". צריך להיות כפי שקרה.

עמ'.124. "החלה בנובמבר 2014". צריך להיות נובמבר 2013.

עמ' 183. "כמו גם גם בדאעש"

עמ' 223. "הגנות בדרך" במקום "הבנות בדרך".

עמ' 291. "חזבאלל" – במקום חזבאללה.

עמ' 317. "בלבנו,ן" – במקום בלבנון.

עמ' 331 שורה 5 מהסוף. "בספטמבר 2014" במקום בספטמבר 2015.

עמ' 340. "חמישה" – במקום חימשה.

עמ' 372. "גנוסף" – במקום בנוסף.

עמ' 376. "47 אלף" –  במקום 470 אלף.

עמ' 385. "מוגארכה" – במקום "מובארכה".

 

[4] פארוק אל-שרע, הדוח החסר(ביירות, 2015).  فاروق الشرع، ألرواية المفقودة (بيروت: 2015).

 

[5] Bowen, Jeremy. The Arab Uprisings: The People Want the Fall of the Regime (London: Simon & Schuster, 2013).