מגד, אהרן. החי על המת (תל אביב: הוצאת עם עובד, 1965). סיכום וביקורת

 מגד, אהרן. החי על המת (תל אביב: הוצאת עם עובד, 1965). הדפסה עשירית 2000. 229 עמ'.

אהרן מגד (2016-1920), סופר ומחזאי, נולד בפולין ועלה לארץ ישראל ב-1926. בצעירותו היה חבר קיבוץ, באמצע שנות ה-40 שהה בשליחות בארצות הברית ומ-1950 התגורר בתל אביב. פרסם יותר מ-30 ספרים אשר תורגמו לאנגלית ושפות נוספות. זכה בפרסים אחדים, בהם פרס ישראל לספרות בשנת 2003.

סיכום "החי על המת"

הרומן מסופר בגוף ראשון על ידי הגיבור הראשי שלו יונה רבינוביץ', המכוּנה יוֹנס, והמתגורר בתל אביב. האיש היה נשוי שנתיים לאהובה, גננת במקצועה. במשך השנתיים האלה אהובה פרנסה את יונס, כדי שהוא יוכל להתמסר לכתיבה. אבל באותה התקופה הוא כתב רק פרק אחד בסיפור שלא הושלם. אף על פי כן, הפרק שפורסם בעיתון בשם "גיבור דורנו" עשה ליונס שם של סופר מצליח, וכולם סברו כי זהו סיפור, ולא פרק מִסֵפֶר. כותרת הסיפור נלקחה מיצירה רוסית נודעת [של המשורר והסופר מיכאיל לרמונטוב].  בעקבות הצלחתו הספרותית קיבל יונס הצעה לכתוב ספר על אברשה (אברם) דוידוב, גיבור בתקופת היישוב העברי בטרם קום המדינה ובמלחמת העצמאות, איש שהפך עוד בחייו לאגדה. הנחת המציע (אברהם שי) הייתה כי מי שעלה בידו לתאר את דמותו של מרגולין, גיבור סיפורו של  יונס, יצליח לתאר גם את דמותו של דוידוב. ואולם יונס סבור כי יצירתו לא הובנה כהלכה. לכאורה מרגולין הוא האיש הטוב, בן גזע החלוצים וניגוד גמור לדמות ראשית נוספת שבסיפורו, דורון – איש הבוהמה הלוכד צעירות ברשתו ומספר סיפורי כזבים. אבל קריאה מעמיקה יותר של היצירה – ממשיך יונס בטיעונו –  תְגַלה ביקורת על אנשי הקיבוץ, חסרונותיו של מרגולין ויכולתו של דורון לתקן את דרכיו. יונס, לאחר התלבטות, הסכים לחתום על חוזה עם הבעלים של חברה להוצאת ספרים  בשם קרפינוביץ'. בהתאם לחוזה התחייב יונס לכתוב ספר ביוגראפי על דוידוב במשך 18 חודשים במהלכם יקבל 500 לירות כל חודש, עם אפשרות להגדיל את הכנסותיו לאחר פרסום הספר, בהתאם לכמות המכירות.

כבר בעת המשא ומתן על החוזה, גבה ליבו של יונס כל כך, עד שהעז לומר לאהובה כי עליהם להיפרד. בחוסר רגישות, הוא לא נענה לבקשתו של אבי אשתו לחזור בו מכוונתו להתגרש, וגם לא נענה להצעת אחותו של אשתו, לפחות לדחות את מועד הגירושים, כדי לא לפגוע בבריאותו של האב. כשבוע לאחר החתימה על החוזה התגרש יונס מאהובה – זו שפרנסה אותו בשנות הנישואים, לא התלוננה, ואף לאחר טקס הגירושים הכרוך בהשפלת האישה, שאלה אותו האם להכין לו צהריים. אהובה יעצה ליונס לא ליטול על עצמו את כתיבת הספר על דוידוב. היא טענה: "לא תוכל להבין אותו...אין בך שום דבר דומה לו" (עמ' 33), אינך ישר ויש בך רשעות קטנה. בלילה הראשון ישן יונס עדיין בדירת אשתו, כי לא היה לו בית. אחר כך הלך ללון בדירתו של אפרים אוורבוך, נשוי ואב לשלושה ילדים, ידיד ממנו התעלם תקופה ארוכה. תוך זמן קצר שכר  יונס דירת חדר בעליית גג. כעבור חודשים אחדים מאז הפרידה מאהובה, היא הגיעה לדירתו וסיפרה לו כי היא בהריון. יונס הציע לה לעשות הפלה ולממן את הוצאותיה – על אף שהבין כי לא זה מה שרצתה גרושתו. הפרשה הסתיימה בהפלה במימונו של יונס. בהמשך חייה מצאה אהובה חבר, מַלָּח בשם אבי הצעיר ממנה.

נושא ספרו הביוגראפי של יונס, דוידוב, לא היה זר לו. אביו של יונס, שאול רבינוביץ', היה מראשוני כפר גלעדי ומפעילי ה"הגנה". הוא הכיר את דוידוב ואף את טרומפלדור. ליונס עצמו הזדמן לפגוש את דוידוב בשני אירועים. בפעם הראשונה, בשנת 1944 בהיותו בן 18, פגש המחבר את גיבור ספרו בעת ששניהם עבדו בבריכות המלח של עתלית. דוידוב הרשים אותו כגבר גבוה ויפה תואר, אשר ביצע את העבודה הפיזית הקשה בקלות. לאחר שהבחין כי יונס עושה את עבודתו במאמץ רב, ניגש אליו דוידוב ונתן לו עצות מעשיות שנועדו ליעל את מלאכתו. בשיחה עם דוידוב בשעת מנוחה, נוכח יונס בבקיאותו של האיש בספרות הרוסית בשפת המקור ובעמדתו הציונית המיליטנטית כלפי הבריטים.

כעבור כתשע שנים, בקיץ 1952 פגש יונס את דוידוב שנית. היה זה בעת שיונס היה אחד הסטודנטים שעבדו בסלילת הכביש לסדום ועסק בפיצוץ אבנים בפטיש. דוידוב ביקש ממנו את הפטיש והדגים לו כיצד צריך לעבוד נכון. לשאלתו של יונס האם הוא זוכר אותו, השהה את מבטו ואמר: "בעתלית נדמה לי, לא?" (עמ' 205).  כעבור ימים אחדים חזר דוידוב שוב ליונס, הבין כי העבודה קשה עליו, ושלח אותו למשימה קלה יותר: הוא ביקש מהאחראי על המודדים להכשירו כמודד. דוידוב ראה בעבודת הכביש כור היתוך היוצר מ-800 עובדים שבאו מ-70 ארצות עם אחד. הוא התייחס בכבוד לזקן תוניסאי שקרא בספר הזוהר עם פירושים בערבית באותיות עבריות. יוצאי מרוקו, אלג'יריה ותוניס "יראו את דוידוב ולא אהבוהו". היו אומרים כי הוא אדם קשה ולא חבר (עמ' 207). דוידוב לא זכה לסיים את סלילת הכביש. הוא נהרג בטעות על ידי סטודנט שהיה בשמירה. 

ספרו של יונס אמור היה להסתמך בעיקר לא על פגישותיו הקצרות עם האיש. בידי המחבר הייתה רשימה של 27 אנשים שהכירו את דוידוב, והוא תכנן לפגוש ולראיין את כולם. ראשון המרואיינים היה יהושע דוידוב, אחיו הבכור, שדיבר על "אברם" ביראת כבוד: הוא עשה הכול למען הארץ ולא ביקש שכר, היה חזק בגופו ואמיץ, אך גם משכיל ואף ידע לנגן בכינור. הוא מאס במפלגות, ולכן אין הצדקה לכך שהשלטון בארץ מנכס אותו כעת לעצמו.

פעם במקרה, בתקופת איסוף העדויות על דוידוב, פגש יונס את נקדימון, שהיה מפרסם שירים במוסף ספרותי. כאשר שמע נקדימון שהמחבר אוסף חומר על דוידוב, הוא התייחס בביטול למיתוס שנוצר סביב הדמות הזו ובאותה הגישה נקט כלפי טרומפלדור ויהושע חנקין. נקדימון הזמין את יונס ל"מרתף" – מעין בר (פאב) אשר שימש מקום כינוס לאמנים בוהמיים. במקום שלטו נורמות מתירניות ביחסים עם נשים ובאיי המקום נהגו לשתות לשוכרה. יונס  בהדרגה הצטרף לחבורה הזו, ושם הכיר אישה בשם חגית, איתה קיים קשר אינטימי לא קבוע. נקדימון היה הדמות הדומיננטית ב"מרתף" הן בנורמות התנהגות והן בגיבוש השקפה המתייחסת באירוניה ואף בלעג לדמויות המופת של התקופה החלוצית. שרגא גומפל, מבקר ספרותי שנמנה עם אנשי המרתף, פרסם מאמר בו טען כי בתקופת החלוציות והשוויוניות כביכול, נפגע חופש היצירה, כיוון שכופפו אותו לאידיאלים של התקופה הזו. אם בעבר הייתה הצדקה כלשהיא לכך, המשיך גומפל, הרי כעת, קבלת המרוּת של הרעיונות האלה "כמוה כסגידה למתים" (עמ' 72). בערב, בו נסבה במרתף שיחה על מאמרו של גומפל, נקדימון כינה את יונס "נקרופאג" – אוכל מתים, חי על המתים.

במהלך איסוף העדויות נפגש יונס עם רוּדי אפרת, אשר עבד עם דוידוב  בים המלח בין השנים 1936-1934. הוא סיפר כי דוידוב היה בעל כושר עבודה בלתי רגיל, שבזכותו זכה להערצה גם בקרב הערבים, וגם  בעל יכולות אינטלקטואליות יוצאת מן הכלל. ב-1936 הוא התנגד ל"הבלגה" [כלפי התקפות הערבים נגד היישוב העברי].  בתקופת הריאיון, רודי עבד במחקר במכון ויצמן, היה גרוש מאשתו הזקנה ונשוי שנית לאישה צעירה בשם נילי. יונס התאהב בנילי ממבט ראשון. בסיום הריאיון הסיע רודי את יונס בחזרה לתל אביב, ונילי נלוותה לנסיעה. בהתאם להזמנתו של יונס, נכנסו שלושתם ל"מרתף". באותו ערב התברר ליונס כי נילי הכירה את יצירותיהם של רוב אמני "המרתף" ובמיוחד נהנתה משיריו של אביתר. בין אביתר הנשוי לבין נילי, שהמשיכה לבקר ב"מרתף", התפתח רומן אינטימי סודי. הדבר עורר את קנאתו של יונס ובעקבותיו הוא הזניח זמנית את עצמו וכתיבתו. בהמשך נוצר משולש אוהבים: נילי, אביתר ויונס. כאשר הציע יונס לנילי להתלוות אליו לנסיעה, כדי  לראיין את אחת הדמויות שהכירו את דוידוב, היא סירבה בטענה כי גיבורים משעמים אותה, ואף יעצה ליונס לחדול מכתיבת הספר. הרומן המשולש התפרק, לאחר שאשתו של אביתר, לביאה, תפסה את בעלה בלילה בחברתה של נילי. נילי  חזרה לרודי ואף נכנסה להריון, ואביתר חזר לחיות עם לביאה.

השקפת עולמם הנלעגת כלפי גיבורי התקופה החלוצית של  חבורת "המרתף" ואורח חייהם אותו סיגל יונס, בילויי לילה ושתייה מרובה, אכזבותיו מאהבתו לנילי ועמדתה השלילית ביחס למפעלו הספרותי – כל אלה פגעו במוטיבציה של המחבר להמשיך לעבוד על ספרו. לא היה לו הכוח לקום בבוקר ולהתחיל לעבֵּד את החומר שאסף על דוידוב. ואולם אי כתיבת הספר העיקה על מצפונו. נדמה היה לו כי רוחו של דוידוב מוכיחה אותו על עצלנותו. אנשים זיהו את יונס עם דוידוב והיו שואלים אותו "איך מתקדם דוידוב". אף נקדימון היה מקבל את פניו ב"אדון דוידוב" (עמ' 190). כמו כן הגיעו אליו מכתבים מאישים שביקשו לתרום מזיכרונותיהם ליצירה. למכתבים האלה יונס לא השיב – אבל המשיך לאסוף חומר על דוידוב מאותה רשימה של  27 עדים שטרם הספיק לראיין.      

יונס מתאר את העדויות על פעילותו של דוידוב, אשר את רובן אסף בסדר כרונולוגי. בשנות ה-20 עבד דוידוב ב"גדוד העבודה" בסלילת כבישים, כשהוא בוחר לעבוד במלאכות הקשות. בעת מאורעות תרפ"ט (1929), כאשר הערבים פגעו במתפללים יהודים בכותל המערבי ובירושלים, עזב דוידוב את ביתו בכפר סבא והלך להגן על יהודי ירושלים. הוא נלחם בגבורה בקרבות מול פורעים ערבים בשנים 1938-1936. ב-1938 השתתף דוידוב בהקמת חניתה ובהגנה על המקום. במקביל לעמידתו האיתנה נגד פורעים ושודדים ערבים, הוא התייחס בהגינות לערבים שלא היו מעורבים במעשי איבה ומנע פגיעה ברכושם ובזכויות הקניין שלהם מצד מתיישבים יהודים. לדוגמה, כדי למנוע עקירת עצים השייכים לערבים, הוא מצא דרך חלופית להקמת גדר ביטחון. האיש היה אינדיבידואליסט באופיו ולא יכול היה להישאר זמן רב במקום אחד. דוידוב אהב מאוד את הבן היחיד שלו, נמרוד, אשר נהרג במשלט בדרך לירושלים ביולי 1948. מות הבן הסב לאב יגון כבד.

כמעט כל המרואיינים תיארו את דוידוב כדמות מופת ללא דופי – מלבד שניים. נחום דולב מחניתה, במקביל לעדותו החיובית על האיש, מצא לנכון לציין במבוכה כי בתקופת הקמת היישוב הזה היה לדוידוב רומן עם אישה נשואה, גלוי לאנשי המקום, והם אף דאגו להסתיר זאת מבעלה. כאשר הפרשה התגלתה לבסוף לבעל, הרומן הופסק. דולב מגלה הבנה מסוימת להתנהגותו של דוידוב ומשתדל לא לשפוט אותו לחומרה.

בניגוד לכל המרואיינים, עדותה של ציפורה, אשתו של דוידוב, על בעלה שלילית בעיקרה. שליחויותיו הארוכות הרחק מהמשק שלו בכפר סבא, כמו בגליל ובים המלח, נעשו לא רק למען קידום המפעל הציוני – התיישבות והגנה – אלא מתוך רצון להתרחק מהבית ולחיות עם נשים אחרות. ציפורה נאלצה לגדל את שני ילדיה לבדה, וכמו כן לתחזק לבדה את המשק החקלאי. לדבריה, דוידוב בחר להיקבר בהרי ירושלים, לא כיוון שבנו נהרג שם, אלא פשוט לא רצה להיות קרוב לביתו גם במותו. האישה האשימה את בעלה בעקידת בנם נמרוד: הבן היה קצר ראייה ולכן אסור היה לו להשתתף במלחמה. הבת ברחה לאוסטרליה, כיוון שאביה הפקיר אותה ואף הִכָּה אותה.  ציפורה שאלה בתמיהה: האם ייתכן שאדם יאהב את כל עם ישראל, את כל האנושות ולא יאהב את משפחתו? (עמ' 227.)  היא שרפה את תמונותיו ומכתביו, כיוון שמבחינתה הוא מת לפני שנים רבות. אתה בספרךָ, המשיכה ציפורה, בוודאי לא תכתוב על דוידוב את האמת השחורה, כיוון שעם ישראל זקוק לגיבורים.

במהלך עבודתו על הספר חלה יונס. בהתאם להמלצת הרופאה לנוח, נסע המחבר להתארח אצל קרובת משפחה בקיבוץ בגליל, ושם באווירה רגועה קיווה להתחיל בכתיבה, על סמך עדויות המרואיינים שלקח איתו. ואולם הדבר לא עלה בידו: הוא העדיף לטייל ואנשים הטרידוהו בשאלות בענייני ספרות. בשובו הביתה גילה כי כל רישומי העדויות שאסף על דוידוב נעלמו. ייתכן שהם אבדו כאשר קרובת המשפחה תחבה לכבוּדה שלו תפוחי עץ, ולצורך זה ארזה מחדש את חפציו, וייתכן שנשמטו באוטובוס בדרך שובו כאשר הוציא מדי פעם מתיקו ספר כדי לקרוא בו. יונס עשה מאמצים בלתי נלאים לאתר את רשימותיו. הוא נסע שוב לקיבוץ לוודא שלא השאירם בחדרו, שאל אודותם את קרובת המשפחה וכמו כן בלשכת החפצים האבודים, אצל הסדרנים, נהג האוטובוס – וכל זאת לשווא. עם זאת, הוא לא פרסם מודעה בעיתון על האבידה מחשש מה יאמרו האנשים שהפקידו את זיכרונותיהם בידיו, ומה יגיד המוציא לאור קרפינוביץ', והאם יהיה עליו לראיין שוב את 27 האנשים ואחר כך עוד לכתוב ספר. כאשר נודע לגומפל – איש "המרתף –  שהרשימות אבדו, הוא הביע צער והודה כי בילדותו העריץ את דוידוב כהתגלמות האידיאל של ארץ ישראל עליה חלם. כיום, הוסיף גומפל, בסתירה לְמה שכתב לפני שנתיים, הוא כותב מאמר לפיו "הכול הולך אחר השורש...אם השורש מחוץ לתחום – נמחקת הזהות" (עמ' 220). 

לאחר שחלפו כשנתיים מאז שיונס התחייב לכתוב את הספר – והוא לא רק שלא התחיל לכתוב אותו, אלא גם איבד את העדויות שאסף על דוידוב– הוצאת הספרים קרפינוביץ' תבעה את הסופר בבית משפט על אי מילוי החוזה, מעילה בכספים וביזיון המת. אם יונס יפסיד במשפט, יהיה עליו להחזיר לא רק את כל הכסף שקיבל מהמוציא לאור כמפרעה. עורך דינו של יונס, שילה, דאג להכניס בעת החתימה על החוזה תיקון שנועד לטובת הלקוח: תשלום פיצויים של 5,000 לירות במקרה של הפרת החוזה על ידי אחד הצדדים. כעת התיקון הזה הפך לחרב פיפיות נגד יונס. יש לציין כי המפרעה שקיבל יונס על כתיבת הספר הייתה למעשה הכנסתו היחידה, ומצבו הכספי כבר בעת המשפט היה דחוק. הוא אף התקשה לשלם את דמי השכירות עבור דירתו הצנועה.

בתקופת המשפט, במקום  להיחפז ולכתוב את הספר על דוידוב בהסתמך על זיכרונו, יונס עסק בחיבור ספר על השתלשלות קורותיו מאז שקיבל את החוזה על כתיבת היצירה אודות דוידוב, (תקופה שתוארה לעיל) כעלילה שטרם הסתיימה, הכוללת את התנהלותו של המשפט הנמשך נגדו. (במקור, בספרו של אהרן מגד, האירועים בחייו של יונס מופיעים בערבוביה, ולא בסדר הכרונולוגי כפי שניסיתי לתארם בסיכום.) בקיצור, במהלך המשפט יונס עסק בחיבור ספרו השלישי על ספרו השני, אותו לא כתב (ואת ספרו הראשון הוא לא סיים).

עורך הדין עברת  המייצג את קרפינוביץ', באחת מישיבות בית המשפט הודיע כי התובע מוכן לוותר על כל תביעותיו הכספיות, כולל החזרת המפרעות (9,000 לירות) והפיצויים (5,000 לירות), אם הנתבע ימסור את כל הרשימות שרשם מפי האנשים שפגש, בצורתן הגולמית והבלתי מעובדת. ההצעה נראתה נדיבה והשופט בנבנישתי המליץ לקבלה.  אבל כיוון שהרשימות האלה כבר אבדו, פרקליטו של יונס, שילה, המציא תואנות שונות כדי להתחמק מהיענות לבקשת התובע. כמו כן, ניסה שילה לתרץ את אי קיום החוזה על סמך סעיף בו, לפיו "התערבות כוח עליון" מצדיקה את אי קיומו, כשבמקרה הנ"ל הכוונה למוּזה, לרוח היוצרת שנסתלקה מהסופר. בהמשך המשפט, פנה עברת ליונס ושאלוֹ האם הוא יהיה מוכן לחתום על חוזה לסיום כתיבת הספר בעוד שנה ואף שנתיים, ויונס השיב בשלילה.

בישיבה נוספת של בית המשפט ניסה התובע עברת – כנראה בהסתמך על הלשנה מצד רודי, בעלה של נילי –  להוכיח כי יונס אינו כותב כלל: ביום הוא מבלה בים או בחברת ידידים, ובערב הוא ב"מרתף". התובע המשיך וציטט את דבריו של יונס שנאמרו בתאריך ספציפי בביתו של המשורר נקדימון בזו הלשון: " הוא [דוידוב]...איננו מניח לנו לחיות בשקט...אם רוצים אנו לחיות – הרי למחוק את זכרו לעולם ועד, זהו תפקידנו הקדוש! (עמ' 185). יונס השיב כי הדברים שמיוחסים לו לא נאמרו, החוויר וחש ברע, ובעקבות זאת הופסקה הישיבה. בינו לבין עצמו הודה יונס כי כנראה אכן אמר את הדברים האלה בהיותו בגילופין, ולכן לא זכר אותם – ואולם הם שיקפו אמת הרבה יותר מורכבת והיא, כדבריו: "אמרתי לכתוב על המת – הוא חנק את חיי! כן, מכרתי את נפשי לצדיק! לא הייתי חופשי עוד, משועבד הייתי"  לקידום הספר על דוידוב (עמ' 189). היה נדמה לו כי דוידוב מפקח עליו יום ולילה, וכתוצאה מכך לא הרגיש חופשי לחיות את חייו, לאכול, לשנוא ולאהוב. יונס כינה זאת עריצותו של צדיק. במחשבה שנייה, מתוודה יונס, אולי אין דבריו מדויקים. הוא ראה בדוידוב מעין אב...ו"אולי אהבתי אותו בכל זאת" (עמ' 190).

במהלך המשפט הגיע  יונס למסקנה כי החומר על דוידוב הכלול בווידוי האישי שהוא עומד להעלות על הכתב – הפרטים בו על דוידוב אותם רשם מהזיכרון, בחלקם מתוך רצון לדייק ובחלקם מתוך נטילת חירות – יכול לשמש חומר גלם לסופרים אחרים. עצתו לסופרים שירצו לעבד את החומר הזה לרומן ביוגראפי היא  לתת לגיבור היצירה שם בדוי, פן יבואו אליהם בטענות על אי דיוקים והפרזות לכאן או לכאן. יונס נוטה למסקנה כי אין בכוחו של הסופר לשחזר במדויק את המציאות המקורית, ולכן מוטב לו לנסות לשקף את המציאות כפי שנראית בעיניו. עצתו השנייה לסופרים היא לא לכתוב את הרומן הביוגראפי בנוסח התרפקות על העבר, כאילו הראשונים הם הגיבורים ואנו חדלי מעש. יתרה מזו, יונס נטה למסקנה כי אמנות מגויסת היא "הרואיזם פרובינציאלי", חסר ערך אמנותי (עמ' 222). את הספר הזה, עד השלב הנוכחי של המשפט נגדו, כתב יונס במשך חמישה חודשים. פרקליטו אמר לו כי משפטו "עשוי להימשך גם שנים" (עמ' 229). יונס הרגיש כי כל עוד המשפט הזה תלוי מעל ראשו, הוא אינו יכול להתחיל בשום דבר חדש.

הערות ביקורתיות

מהיצירה ניכר כי אהרן מגד בקיא בספרות הרוסית והמערבית הקלאסית. העברית שלו עשירה, אך ארכאית קמעה. בניגוד לסופרים מודרניים –  על אף שספרו מכיל תיאורים של  חיי הבוהמה –   אין אצלו תיאור של יחסי מין.

ניתן  לראות קווי דמיון מסוימים בין יצחק שדה (1952-1890) לבין דוידוב. שתי הדמויות מהוות שילוב בין איש עמל כפים, בעל כוח פיסי רב ומפקד צבאי ללא חת, לבין איש הרוח והומניסט בהשקפתו. שניהם היו חברים בגדוד העבודה, השתתפו בהגנה על היישוב נגד הערבים בתקופת המנדט ובמלחמת העצמאות, ושניהם  נפטרו באותה שנה.  עם זאת יש להדגיש כי דמותו של דוידוב ביצירה היא דמות ספרותית, אשר נוצרה כנראה בידי אהרן מגד בהשראת  דמותו של יצחק שדה.

אפשר לראות ביצירתו של אהרן מגד ביקורת נוקבת על הידרדרות והסתאבות החברה במדינת ישראל לעומת הדור האידיאליסטי של החלוצים. ידידו של יונס, אליו הגיע ללון לאחר גירושיו, אפרים אוורבוך, השמיע באוזניו דברי תוכחה קשים על בני תקופתו: "הכול מתעשרים ולא מעבודה. עושים הון מן האדמה שבחורים תמימים שפכו עליה את דמם. צוברים רכוש משילומים [מגרמניה], משגשגים על אפרם של נשרפים...חיים על המתים!...מה פלא שהשחיתות פושה מן השורש עד הצמרת! (עמ' 38.) ראוי לשים לב כי אוורבוך אב לשלושה, בעוד לאף אחד מאנשי "המרתף" אין ילדים. ייתכן כי בכך רומז המחבר להשקפת עולמם העקרה, הניהיליסטית, של באיי "המרתף". לחיזוק השערה זו אפשר לצטט את דבריו של אחד מאנשי "המרתף" (אורי גרבוביצקי שֶכּוּנה "הגנרל") –  שפרש מהמקום –  על יושביו: "הם לא מאמינים ב..שום דבר...[הם] ..אפסים... הם לא יהודים בכלל!" (עמ' 102.)

יונס, הוא הנציג המובהק של אותה הידרדרות שפשתה בבני דורו, ובמבט ראשון הוא רשע מרושע. הוא התגרש בחוסר רגישות מאשתו המתוארת כמלאך. היחס לאשתו הוא רק חלק קטן מרשעותו. במקום  לעמוד בהתחייבותו – עליה שולם לו מראש שכר נדיב –  לכתוב ביוגראפיה על איש המופת בתולדות היישוב דוידוב, יונס שקע באורח חיים בוהמי ב"מרתף". בעת המשפט נגדו על הפרת החוזה, יונס אינו מודה באשמתו, משקר ומנסה לחמוק מהעונש.  ואולם בראייה מעמיקה, דמותו של יונס אינה חד ממדית בשלילה שלה, כפי שגם לא כזו היא דמותו דורון – לדברי יונס – בפרק מספרו "גיבור דורנו" (וגם לא כזו דמותו של פֶּצ'וֹרין  ברומן של לרמונטוב "גיבור דורנו").

יונס מימן את ההפלה לגרושתו, ולאחר ביצועה הסיע אותה לדירתה והשקה אותה בכוס תה. יונס נענה ברצון ובלב שלם לעזור לשכנו, ארדיטי. בתו של האיש, יונינה,  הייתה מאורסת לאליהו כלפון, ולאחר שהבת ברחה מביתו של ארוסה לבית הוריה, האב ביקש מיונס לתווך בינו לבין כלפון בנושא ביטול האירוסים. (לאחר בריחת הבת ניסה כלפון לחטוף את ארוסתו מבית הוריה. התיווך של יונס, ובעיקר הפיצוי הכספי ששילם ארדיטי לכלפון על הפגיעה בכבודו מפאת ביטול האירוסים, שם קץ לפרשה.)[1]

במהלך המשפט נגד יונס,  כאשר התובע הוכיח אותו בצורה מרשימה על אי מילוי החוזה, ביזת כבוד החיים וחילול שמו של המת, תוך העלאת חשד סביר כי מרשימת העדויות שאסף על כתיבת ספרו לא נותר דבר – יונס העריץ את דבריו, ובקושי עצר את עצמו מלקום וללחוץ את ידו לעיני כול. כאמור, לפעמים מצפונו של יונס היה מייסרו על אי כתיבת הספר ורגשותיו כלפי דוידוב נותרו מלאי סתירות.

אהרן מגד נותן להבין כי אנשים עשויים להשתנות לטובה, כמו דמותו של דורון ב"גיבור בן זמננו". בדומה לכך, ביצירה שלנו,  אחד מאנשי "המרתף" עזב את המקום,  נילי חזרה לבעלה, וגומפל שינה את דעותיו. המחבר גם רומז שיונס נוטה לשנות את חייו. ניתן להסיק כי יונס הגיע להחלטה שבמקום ספר מגויס על דוידוב, שמתאר אותו כהתגלמות האידיאל הציוני, טלית שכולה תכלת, הוא יפרסם ספר בו יתוודע על עוונותיו שלו, ובמקביל יציג את דוידוב כבשר ודם, על אישיותו המורכבת, מנקודת ראותם של בני דורו של הגיבור ומנקודת ראותו של הדור החדש. זו כנראה האמת על דוידוב מנקודת ראותו של יונס, והוא אינו מוכן לוותר עליה ולעשות תמורתה חיים קלים לעצמו: לכתוב ספר הרואי על דוידוב על סמך העדויות השמורות בזיכרונו ובכך לצאת ידיי חובה, ולא להסתכן בהידרדרות לעוני. ראוי גם לציין  כי עוד במהלך איסוף החומר לא נענה יונס להצעה של מפיק הוליוודי לכתוב תסריט על דוידוב, הצעה עם פוטנציאל אדיר להתעשר. במקום זה הוא מחבר וידוי אמיתי. יש לשים לב לפרט קטן לכאורה אותו מוצא לנכון לציין אהרן מגד. בעל הוצאת הספרים קרפינוביץ', התובע את יונס, היה גם הבעלים של חברה להשקעות, ופרסום ספרים היה עבורו עסק צדדי. כלומר, הוא אינו בהכרח אידיאליסט הבז לכסף. בדומה לדוידוב, אנשי "המרתף" – למרות אורח חייהם הדקדנטי – אינם אפסים גמורים: על אף גישתם הניהיליסטית לכאורה לתקופת החלוציות הם אינם מנותקים מהתקופה זו, הם אנשי ספר שאינם בוחרים בחיים הקלים של הליכה בתלם ומתעקשים לומר את האמת שלהם.

לסיכום, כיוון שמרבית היצירה (ולא כמו התמצית שלי) מורכבת מעדויות המשבחות ומהללות את דוידוב ואנשי דורו מחד גיסא, ומתארת את התנהגותו הקלוקלת ואף הנפשעת של יונס וחבר מרעיו מאידך גיסא, ניתן להסיק כי אהרן מגד  זועק  על ניוונו הגופני והרוחני של העם היהודי בארצו, בנוסח של דור הנפילים שהפך  לדור החגבים. ואולם גם אם זה המסר העיקרי או הבולט לעין, הרי אין זה המסר כולו. המחבר נותן להבין כי המציאות מורכבת יותר. הדור החלוצי לא היה מושלם, ובדור הנראה על פני השטח ניהיליסטי ישנם שורשים חזקים בעבר החלוצי, הוא עשוי לתקן את עצמו ולראות את העבר ההרואי לא רק בראייה נלעגת אלא גם ביקורתית  וריאליסטית. 

 

 

 

 

 

 

---

[1] יש לציין כי משפחת ארדיטי היא ממוצא מרוקאי, והמחבר נותן להבין כי הנוהג הפסול הזה לחטוף כלה נמלטת קיים אצל מזרחים. בספר ישנן התייחסויות שליליות נוספות לדמויות מעדות המזרח, בהקשר לתקופת עבודתו של יונס בסלילת הכביש לסדום ב-1952. "מוריס, סרסור זונות מחיפה, היה גונב שקי סוכר ממטבח המחנה ומבריחם בלילות לבאר-שבע. בודרם חלפן מטריפולי, הממונה על אספקת הבשר, היה מפריש מעשרות לעצמו וטומנם באוהלו" (עמ' 204). עם זאת, נראה שאין זה הוגן על סמך המשפטים הבודדים האלה להסיק מסקנות מרחיקות לכת על יחסו של אהרן מגד למזרחים. ראוי גם לציין את הצד החיובי במשפחת ארדיטי כפי שמתוארת בספר.  לאחר הפיוס בין ארדיטי לכלפון, הבת יונינה, במצוות האב, כתודה על תרומתו של יונס ל"סוּלחה", נתנה לו שעון מוזהב והתעקשה שיקבל את המתנה.

 

איילנד, גיורא. לא נרדם בלילות: אוטוביוגרפיה (2018). סיכום וביקורת

 איילנד, גיורא. לא נרדם בלילות: אוטוביוגרפיה (ראשון לציון: ידיעות אחרונות, 2018). 414 עמ'. כולל מפתח שמות.

ספרו של גיורא איילנד סוקר את הקריירה הצבאית שלו שנמשכה לאורך 33 שנים (2003-1970), אותה סיים בדגת אלוף בתפקיד ראש אגף התכנון. כמו כן מתאר המחבר את תקופת שירותו כראש המועצה לביטחון לאומי בשנים 2006-2004. הספר שופך אור על אירועים חשובים בהם השתתף, כמו קרב "החווה הסינית" במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973; שחרור חטופי מטוס אייר פרנס באנטבה (אוגנדה) ביולי 1976; מלחמת לבנון הראשונה וכיבוש ביירות ב-1982; השהִייה בלבנון, והחל מ-1985 ברצועת הביטחון והיציאה ממנה ב-2000. בתפקידו כראש חטיבת המבצעים  (1999-1996) חקר  המחבר ביסודיות את מלחמת יום הכיפורים, ובספרו הוא מפרט את מחדליה ולקחיה. בתור ראש אגף התכנון וחבר במטכ"ל (2003-2001)  סוקר איילנד את התמודדותו של צה"ל  עם האינתיפאדה השנייה. כראש המועצה לביטחון לאומי מתאר איילנד את השתלשלות תוכנית ההתנתקות מעזה ב-2004 ואת טיפולו בנושא הגרעין האיראני. ספרו כולל תובנות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ורעיונות יצירתיים לפתרונו. הסיכום משקף את גרסתו של איילנד, וביטויים כמו ל"דעת המחבר" נועדו להדגשה בלבד. לסיכום הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסופו.

דרכו כלוחם: מטירון לקחצ"ר, 1996-1970

אביו של המחבר, ראובן איילנד עלה לארץ מהונגריה לבדו בגיל 17 בשנת 1940. הוא שירת בצבא הבריטי וב-1946 התחתן עם בת המושב הס (באזור השרון), זהבה בוטניק. האב היה חקלאי, אחר כך מזכיר המושב ולבסוף מנכ"ל חברת אגרקסקו, חברה ישראלית לייצוא חקלאי. גיורא איילנד נולד במושב הס ב-1952, ובתור נער הצטיין בתחרויות אתלטיקה. כבר מילדותו סבל המחבר מקושי להירדם בלילות והוא מתענה מהתופעה הזו עד היום. כל רעש קטן מקים אותו משינה.

איילנד התגייס לצה"ל באוגוסט 1970. הוא עשה טירונות בצנחנים, לאחר שנכשל להתקבל לקומנדו הימי. את קורס מ"כים (מפקד כיתה)  סיים כחניך מצטיין פלוגתי, ובאוקטובר 1971 החל בקורס קצינים אותו סיים בציון ב'. חסרונו, היעדר חוש טכני, בו לקה עוד מנעוריו, הכשילוֹ בביצוע תרגילים מסוימים במהלך הכשרתו הצבאית, אך לא מנע את קידומו לדרגת קצין. על היעדר חוש טכני פיצה כישרונו המולד "לקרוא נכון את המפה", כלומר לדעת למצוא תוכנית פעולה קרבית לסיטואציות בשטח. באוגוסט 1972 איילנד החל לשרת כמ"מ (מפקד מחלקה)  בגדודו, גדוד צנחנים 890.

באפריל 1973 מוּנה איילנד למפקד מוצב 107 ברמת הגולן. המוצב שכן במרחק 300 מ' מהגבול הסורי, ושום מכשול טבעי או מלאכותי לא הפריד בינו לצבא האויב. למוצב לא היה כלל נשק אנטי טנקי – בעוד טנקים סוריים היו מוצבים במרחק שני קילומטרים מהמוצב. המחבר הגיע למסקנה כי כאשר טנקים אלה יתקפו את המוצב או אפילו יעקפו אותו בדרכם מערבה, לא יהיה מי שיעצור אותם. כאשר נודע למג"ד (מפקד גדוד)  יצחק (איציק) מרדכי כי איילנד העלה בעיה זו בפני קצין חטיבתי שביקר במוצב 107, המג"ד האשים את איילנד בפחדנות, בהוסיפו כי הוא מוכן להעבירו למקום ערפי. המחבר התבייש מאוד. אבל כעבור שישה חודשים, בעת מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 התסריט ממנו חשש התממש. טנקים סוריים עקפו את מוצב 107 והמשיכו מערבה.

באוגוסט 1973 יצא איילנד לקורס מ"פ (מפקד פלוגה) ותוכנן למנותו לקמב"ץ (קצין מבצעים) של  גדוד 890, אבל הקורס הופסק בהתקרב מלחמת יום הכיפורים. כבר ב-5 באוקטובר בערב הוחזר המחבר למחנה הקבע של הגדוד בבית ליד, והוחלט – לאכזבתו הרבה – להשאירו שם במפקדת הגדוד ולא להחזירו לרמת הגולן. המלחמה החלה ב-6 באוקטובר בשעה 14:00, ולאחר שחלפו 24 שעות מפרוץ הלחימה ואיילנד נותר עדיין בבית ליד, הוא חשש שעלול לפספס את המלחמה. זאת לאור התייחסותו למלחמה הנוכחית במונחים של "מלחמת ששת הימים" ביוני 1967.

השתתפותו הממשית של איילנד בלחימה החלה מאמצע אוקטובר. ב-15 באוקטובר בלילה חצה כוח ראשון של צה"ל, שכלל צנחנים ועשרה טנקים, את תעלת סואץ. כדי להבטיח את המשך הצליחה – וחלילה למנוע את כיתורו של הכוח שכבר צלח – היה חיוני ודחוף להבטיח שליטה על שני צירים שהובילו מסיני לתעלת סואץ והם "עכביש" ו"טרטור". זאת במטרה להקים על התעלה שני גשרים שיאפשרו הזרמת כוח גדול לגדה המערבית של התעלה. לאור דחיפות המשימה, ב-16 באוקטובר הוטס גדוד 890 לכיוון ציר עכביש. לפנות ערב הגיע  הכוח במסוק לנקודה מסוימת על ציר עכביש שכונתה "עכביש 55". שם – ללא הכנות מוקדמות וללא מידע מודיעיני אמין – קיבל הגדוד, בפיקודו של יצחק מרדכי והמחבר [שפעל בתור קמב"ץ?], משימה: לטהר את השטח אשר משני צִדי ציר טרטור מחוליות של ציידי טנקים מצריים. הגדוד, אשר כלל ארבע פלוגות, התפרס על שטח רחב ומישורי לחלוטין ללא כל מחסה טבעי.  הקרב התנהל בלילה שבין ה-16 ל-17 באוקטובר. בתחילה נפתחה על הגדוד אש מנשק קל ובהמשך ממקלעים וטנקים, בליווי פצצות תאורה. לאחר שהגדוד ספג אבידות כבדות, לפנות בוקר נשלח לעזרתו גדוד "טנקים 100". היה זה גדוד מאולתר בפיקודו של סגן אלוף אהוד ברק (לימים רמטכ"ל). הצנחנים התעודדו וניתנה פקודה להסתער יחד עם הטנקים. ואולם הטנקים החלו להיפגע ממטח של עשרות טילים, וברק פקד על הכוח שלו לסגת. גדוד הצנחנים נותר לבדו, כשהדרך לשרוד את ההפגזות הייתה להתחפר.

אף על פי כן, המשימה הבלתי גמורה ואף הכושלת הביאה להישג. חיילי הגדוד יכלו לראות שבמרחק כקילומטר אחד דרומה מהם, בציר עכביש מתנהלת תנועה רצופה של טנקים ונגמ"שים ישראליים מערבה לעבר התעלה. מיקוד אש הכוח המצרי בגדוד 890,  הסיח זמנית את  תשומת לבו מציר עכביש,  ואף כאשר הבחינו המצרים בתנועה הישראלית בציר עכביש, רוב הטילים שהם ירו בטנקים הישראלים החטיאו את מטרתם (מדובר היה בטילים מדור ישן). בקיצור, בזכות העסקת המצרים והתשתם, מנעו הצנחנים מהמצרים את היכולת להמשיך ולחסום את הצירים, כך שבסופו של דבר תרומתו של גדוד 890 לצליחת התעלה ולהצלחת המלחמה הייתה "משמעותית ביותר" (עמ' 47).

כעשר שעות לאחר תחילת הקרב נינתה הפקודה להיחלץ לאחור. בבוקר ה-17 באוקטובר התברר לגדוד שהקרב התנהל ליד חווה חקלאית שכונתה בפי החיילים החווה הסינית. (לאמתו של דבר זו הייתה חווה שהוקמה על ידי היפנים.) תעלות ההשקיה שבחווה שימשו את החיילים כדרכי מילוט מאש מצרית. המחבר, לאחר שכבר הצליח להימלט למקום בטוח יחסית, בלחץ הדרגות (ביחד עם קצינים אחרים) מצא לנכון שוב לחזור לאזור המסוכן, כדי לעזור לחיילים האחרונים להגיע למקום הפינוי. בין האחרונים שהגיע לשטח הפינוי היה  המג"ד יצחק מרדכי, כשהוא תומך בקצין קשר פצוע. בעת הנסיגה, החיילים היו מתוסכלים, כואבים את מותם של חבריהם, והיו שבכו וקיללו. הגדוד הוחזר ל"טסה" [כ-30 ק"מ מזרחית לתעלה], אבל איילנד עוד לא התפנה ועזר בעזרת נגמ"שים  (מכוח אחר) לחלץ שמונה חיילים מהגדוד שלו, שעדיין נותרו בשטח והסתתרו לנוכח הסכנה להיפגע מאש מצרית. היו שבאו בטענות למג"ד על שלא נותר במקום עד לפינוי אחרון החיילים – ואולם דעתו של איילנד שונה. הוא סבור כי יצחק מרדכי קיבל בצדק את "אות העוז" על לחימתו בחווה הסינית ועל שיקום הגדוד והמשך הובלתו במלחמה. בלחימה ב"חווה הסינית" אבידות הגדוד הסתכמו ב-41 הרוגים ו-110 פצועים, שהיוו כ-40% מכוחו. אף מ"פ לא נותר בריא: כולם נהרגו או נפצעו. בספרו מביא איילנד בפירוט את סיפוריהם האישיים של עשרות חיילים וקצינים, אותם הכיר, ואשר נהרגו במהלך תקופת שירותו הארוכה בצבא.

לאחר ליל הלחימה הקשה וכמות האבידות הגדולה, העריך  איילנד שהגדוד סיים את הלחימה ואף פנטז שאולי ייצא לנופש. אבל כבר בליל ה-17 באוקטובר הודיע לו יצחק מרדכי כי עוד הלילה הגדוד שוב יוצא למשימה. בתחילה הוטס הגדוד שנית ל"עכביש 55" להשלים את המשימה מאתמול, אבל  אז התברר כי הכוח המצרי במקום כבר נכתש. לכן היעד שוּנה. לאחר שחיילי הגדוד 890 הגיעו בטרמפים (טנקים, נגמ"שים וכל רכב שנסע מערבה) למקום כינוס ליד תעלת סואץ, ב-18 באוקטובר הגדוד חצה את התעלה, תוגבר בשלוש פלוגות נוספות והצטרף לאוגדה של אריאל שרון. מטרת הגדוד הייתה לנוע צפונה ולכבוש מוצבים מצריים לאורך התעלה. בניסיון לכבוש את המוצב הראשון, נתקלו הצנחנים באש חזקה. לתימהונו, נוצר מצב קומי. מרוב עייפות כל הגדוד נרדם, כולל המג"ד. איילנד היה הראשון שהתעורר, ולאחר התלבטות החל להעיר את החיילים שלידו. בהמשך, הכוח התעשת והתקדם צפונה בכובשו מוצבים מצריים אחדים. באחד המוצבים שנכבשו, בתור מפקד מחלקה, הייתה לאיילנד פגישה אקראית עם מפקד האוגדה שרון. שרון ביקש ממנו לכנס את חיילי מחלקתו להרצאה בה הסביר את מטרת הלחימה בצד המערבי של התעלה: להתקדם במהירות צפונה ודרומה [הצליחה הישראלית נעשתה במרכז התעלה], כדי לנתק ולכתר את המערך המצרי שבצד המזרחי של התעלה. הלחימה של גדוד 890 צפונה הייתה קלה יחסית. הכוחות המצריים העדיפו ברוב המקרים לסגת, בהשאירם את הציוד שלהם מאחור.

אבל המצב השתנה כאשר הגדוד הגיע לפאתי העיר איסמעיליה ב-22 באוקטובר. בפיקוד התקבלה החלטה נכונה לא לכבוש את העיר אלא לעקוף ולכתר אותה ממערב – דבר שחִייב כיבוש שני גשרים אסטרטגיים. משימה זו הוטלה על גדוד 890. היה ברור כי ביצוע המשימה יהיה כרוך באבידות כבדות. ואולם בעקבות ההכרזה על הפסקת אש ב-22 באוקטובר ביצוע המשימה הוקפא, ולבסוף המבצע בוטל. כלפי חוץ רבים מהחיילים קיללו על שנגזל מהם לבצע משימה יוקרתית – אך בתוכם, המחבר ורבים אחרים, היו מרוצים שהובטחה הישארותם בחיים [בשלב הזה] . בימים האחרונים של המלחמה מילא המחבר את תפקיד קמב"ץ הגדוד באופן רשמי.

במארס 1974 עבר גדוד 890 מסיני, מקום בו המלחמה פסקה מזה חודשים, למלחמת ההתשה שניהל הצבא הסורי נגד ישראל ברמת הגולן. הגדוד הוצב במוצב תל שאמס ב"מובלעת הסורית", אזור שכבש צה"ל במלחמת יום הכיפורים ושכן כ-20 ק"מ מהגבול הישן, טרם המלחמה. מהיום הראשון ספג הגדוד הפגזות ארטילריות ללא הפסק. איילנד המשיך לשמש קמב"ץ גדודי ושלט היטב בקשר, גם בלילות. המג"ד החדש, יעקב קרן (קירשנר), נתן בו אמון מלא וסמך על החלטותיו המבצעיות. המח"ט אריה צידון (צימל) חלק לו שבחים על ניהול העניינים בקשר ואף נהג להתייעץ אתו. ב-21 במאי 1974, בעת הפגזה על המוצב, פגז סורי חדר דרך פתח אוורור קטנטן והתפוצץ בתוך בונקר המבצעים בו נמצאו המג"ד, הקמב"ץ, והרופא פיני לבנה. מעוצמת ההדף כולם עפו באוויר והמג"ד נפצע קשה. איילנד יצא מהבונקר ורץ תחת הפגזה לבונקר אחר, כדי להביא לרופא את ציודו החיוני לטיפול בפצוע. הוא חזר עם הציוד ושני חובשים – ואולם המג"ד מת ברכב הפינוי. עשרה ימים לאחר מכן הושגה הפסקת אש ובעקבותיה הסכם להפרדת כוחות, לפיו צה"ל נסוג מהמובלעת הסורית וכמו כן ויתר על השליטה בעיר קוניטרה.

באוגוסט 1974 החל איילנד למלא תפקיד מ"פ במהלכו היה אחראי להכשרת טירונים ללוחמים  מהשלב הראשון ועד להפיכתם לפלוגה מבצעית שבפיקודו. בעת האימונים הוא גילה יצירתיות ואכפתיות – אך לא תמיד בגרות הנדרשת מהמבוגר האחראי [לפעמים גם טרטר חיילים]. כאשר הפלוגה שלו החזיקה במוצב החרמון, הוא איתר נקודות תורפה בשמירה על המוצב: נתיבים מחוץ לשדה הראייה של המוצב שמאפשרים להגיע אליו בלי להתגלות. בעקבות זאת הוסיף המחבר עמדות שמירה לחסימת הנתיבים האלה. כעבור 20 שנה, כאשר ערך סיור באותו המוצב, שמח לגלות כי העמדות שהוסיף נותרו במקומן. היה לאיילנד גם חלק בהקמת "אבן הפינה" (בתקופתו במקום הוקם רק אוהל) למוצב ישראלי חדש השוכן כשני ק"מ מצפון למוצב החרמון וגבוה ממנו בערך במאה מטרים. מסלול הכשרת הפלוגה נמשך 14 חודשים, ובתור מ"פ הוא היה מסור למשימתו בכל נפשו ומאודו. לכן, כאשר במהלך האימונים באוגוסט 1975 איילנד התחתן, ולצורך זה נעדר מהפלוגה 36 שעות, הוא ממש התייסר על כך.

[בסתיו 1975?] המח"ט מתן וילנאי והמג"ד נחמיה תמרי לחצו על איילנד להתמנות למ"פ מסייעת. בעקבות זאת החליט המחבר לוותר על תוכניתו המקורית להשתחרר מהצבא לאחר חמש שנות שירות וללמוד באוניברסיטה, ונענה להצעתם של מפקדיו. הוא חתם על תוכנית שירות ל-6 שנים: שנתיים שירות, שנתיים לימודים באוניברסיטה ועוד שנתיים שירות. בתור מ"פ, תפקיד בו החל באוקטובר 1975, היו לו אירועים לא נוחים, כמו טיפול במריבות בין חיילים חדשים לוותיקים – אבל גם רגעים נעימים ביותר. במארס 1976 הרמטכ"ל מוטה גור, לאחר שצפה בתרגיל הפלוגתי שלו, אמר בקשר הפלוגתי – בו כל החיילים שמעו – כי התרגיל היה "מצוין" והוא נהנה מאוד ממנו.

באביב 1976 מפקד סיירת מטכ"ל יוֹני נתניהו הציע לאיילנד להתמנות למפקד פלוגת אימונים של היחידה. גם המג"ד נחמיה תמרי תמך בהצעה. המחבר התלהב מהרעיון ובשיחה שקיים עם יוֹני נוצר במהרה "קליק" בין השניים. מלבד על המינוי, הם דיברו על היסטוריה, פילוסופיה ומלחמת יום הכיפורים. ואולם כבר ביוני 1976 קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי (קחצ"ר) דן שומרון, פסל את הצעתו של יוֹני והתעקש כי איילנד, בהתאם לתוכנית המקורית שיועדה לו, יקבל תפקיד בבה"ד (בסיס הדרכה) 1. איילנד עזב את פלוגתו ב-1 ביולי וב-4 בחודש אמוּר היה להתייצב בבה"ד 1. אבל ביום עזיבתו, ב-1 ביולי קיבל הודעה דחופה להתייצב בבסיס בסירקין [בסיס של סיירת מטכ"ל בפתח תקווה]. שם התברר לו, להפתעתו, שהוא עומד להשתתף בפעולה צבאית לשחרור החטופים של מטוס אייר פרנס, שהוחזקו באנטבה, נמל התעופה הבינלאומי של אוגנדה.

המשימה העיקרית של שחרור בני הערובה  ניתנה לסיירת מטכ"ל. משימת הצנחנים מגדוד 890, כעשרים וחמישה חיילים בפיקוד המג"ד נחמיה תמרי, הייתה להשתלט על בית הנתיבות החדש והפעיל. לא היה הרבה זמן להכנות. הטיסה מאופירה (עיר ישראלית לשעבר על חולות שארם א-שייח') לאוגנדה ארכה כשבע שעות. המחבר טס במטוס הראשון שבו היו שני כוחות מעורבים: כוח סיירת מטכ"ל (עם המרצדס השחורה) וחלק מכוח הצנחנים. "יוני נתניהו ישב כל הטיסה על דופן הג'יפ וקרא  ספר באנגלית של אליסטר מקלין. היה ברור שהוא רוצה להפגין קור רוח" (עמ' 81). הכוח נחת באנטבה נחיתה שקטה ובטוחה.

משימת הכוח של איילנד – שכלל שבעה חיילים מהפלוגה המסייעת – הייתה להשתלט על גג הטרמינל החדש, שהיה המקום הגבוה בנמל. תוך כדי ריצה לעבר הטרמינל נחמיה תמרי והמחבר זיהו כי ישנו גרם מדרגות דרכו ניתן לעלות לגג – מידע שלא היה זמין בתכנון. בו במקום איילנד ביצע את השינוי המתבקש במסלול, ושאר הכוח אחריו. עם זאת, הוא ביצע "טעות בלתי נסלחת" (עמ' 82). הוא לא וידא שכל חיילי הכוח מבינים את השינוי. האחרון בכוח, סורין הרשקו, לא שם לב לשינוי והמשיך עם הכוח של נחמיה, שהתפצל מהכוח של איילנד. כאשר נחמיה הבחין בהרשקו, הוא שלח אותו לבדו לחבור לקבוצה המקורית שלו. בסמוך לפני העלייה על גג הטרמינל, איילנד שם לב לחסרונו של החייל. בעקבות זאת, איילנד פיצל את הכוח: עם שלושה חיילים הוא עלה על גג הטרמינל שלהפתעתו היה ריק; ושני חיילים אחרים ירדו במדרגות לחפש את הרשקו. הם מצאו אותו שוכב פצוע קשה. הוא נפגע מיריות אקדח של אחד השוטרים החמושים בטרמינל. בסופו של דבר חייו של הרשקו ניצלו, אך הוא נותר משותק מהצוואר ומטה. לאחר תפיסת הגג, תפקיד הכוח של איילנד הצטמצם בביצוע תצפית. המחבר היה החייל האחרון שעזב את אנטבה. הוא נתן לכל החיילים להיכנס למטוס לפניו, וגם התעקש כי מפקד המבצע, דן שומרון, יעלה אחריהם.

נוסף על הכאב שבפציעתו של הרשקו, כאב למחבר על מותו של יוני נתניהו, שנהרג מאש חיילים אוגנדים. המבצע הצליח כיוון שמתכנניו העדיפו לבחור בדרך הנועזת ביותר והבלתי צפויה ביותר – לנחות ישר לתוך לוע הארי – על פני אפשרויות בטוחות יותר, אך גם צפויות יותר לאויב. כמו כן תרם להצלחה תרגיל ההונאה. במוצאי שבת, כאשר כוח החילוץ היה בדרך לאנטבה,  בארץ הגיעו אוטובוסים לבתי הכלא  ונעשו הכנות לכאורה לשחרר את המחבלים תמורת החטופים – דבר שדוּוח בכלי התקשורת והִטעה את החוטפים.

בשנים 1977-1976 מילא איילנד תפקיד של ממ"ח (מפקד מחלקה) בבה"ד 1, שהוא למעשה מ"פ בקורס לקציני חי"ר. בתקופה זו התחולל "המהפך": ב-17 במאי 1977 לראשונה הליכוד בראשות מנחם בגין זכה בבחירות לכנסת. המחבר הצביע בעד הליכוד ושמח בתוצאה, אבל המצב בו מפלגת הליכוד לראשונה הפכה למפלגת שלטון, ומפלגת העבודה הפכה לאופוזיציה נראה מוזר בעיניו. ביולי 1977 עמד המחבר לסיים שנה בבה"ד 1, ובהתאם לתוכנית עליה חתם מראש ולצאת ללימודים. הוא חיכה לכך בכיליון עיניים, לאור האפשרות לחיות שנתיים רגועות עם משפחתו. אבל אז התקשר אליו מג"ד  890 עופר כהן וביקש להיות סמג"ד. הסתבר לאיילנד כי הקצינים בגדוד לא אהבו את עופר כהן, והוא נזקק לסיועו של נציג אותנטי של הגדוד בדמותו של המחבר, כדי לשפר את תפקוד הכוח. איילנד החליט לדחות את הלימודים וביולי 1977 נעשה סמג"ד 890. בתפקידו החדש, במארס 1978 השתתף איילנד ב"מבצע ליטאני" בדרום לבנון. ההתארגנות למבצע הייתה חפוזה, היו משימות שהוטלו עליו ובוטלו באמצע, ולא היה תיאום מספיק בין הכוחות המשתתפים עד כדי סכנת ירי על כוחותינו. במהלך המבצע גדוד 890 בעצם לא נלחם. אנשי הארגונים הפלסטינים [המחבלים בשפת התקשורת] העדיפו לברוח, כאשר התנועה הכבדה של הצבא באמצעות טנקים ונגמ"שים הקלה על בריחתם. בסיום המבצע התמקם הגדוד מזרחית לצור (צור לא נכבשה), וכבר בסוף מארס פינה צה"ל את דרום לבנון.

ביולי 1978 יצא איילנד לתקופת לימודים לתואר ראשון בכלכלה ובמנהל עסקים באוניברסיטת בר אילן, במסלול מיוחד עבור אנשי צבא בו נרכש התואר בשנתיים, במקום שלוש שנים, וללא הנחות בחומר. הוא סיים את לימודיו ביולי 1980 בציון ממוצע 86, נקודה אחת פחות מהנדרש לסיום בהצטיינות, אבל במחלקה נרשם כי סיים בהצטיינות.

בקיץ 1980 החל איילנד בתפקיד מג"ד כמפקד סנור – בסיס טירונים של הצנחנים השוכן בצפון שומרון. כמו בתפקידי ההדרכה הקודמים שלו, הוא גילה אכפתיות ויוזמה. הוא דאג לצמצם את מספר הטירונים שעוזבים את הפלוגה במהלך האימונים, וכמו כן טרח ללמד בעצמו את המפקדים מדרגת מ"כ ועד מ"פ כיצד לבצע את תפקידם. משה לוי, אלוף פיקוד המרכז דאז (לימים רמטכ"ל), חשב שאיילנד צעיר מדי לתפקיד, וכי עדיף שמפקד בסיס טירונים – המופקד על שש-שבע פלוגות – יהיה מג"ד לשעבר. משה לוי עמד על כך שאיילנד יסיים את תפקידו בתוך פחות משנה. המחבר היה שלם עם עצמו ומהערכה הרבה לה זכה מרמת מ"פ ומטה. בתגובה על הדחתו למעשה מתפקידו, החליט איילנד לפרוש מהצבא, בהתאם לחוזה עליו היה חתום (ארבע שנות שירות ושנתיים לימודים בין השנים 1981-1975). ואולם בשלב הזה הזמינוֹ הקחצ"ר (קצין חי"ר וצנחנים ראשי) עמוס ירון והציע לו להיות מג"ד גפן של קורס קציני חי"ר בבה"ד 1. ההצעה החמיאה לו, כיוון שמפקד קורס כזה היה תמיד מג"ד לשעבר של גדוד קרבי, והנה הוצע לו התפקיד לפני שהיה מג"ד מבצעי. אף על פי כן, איילנד הסכים להיענות להצעה רק אחרי שירון הבטיח לו כי לאחר שנה ממילוי תפקידו בבה"ד 1, ייענה לבקשתו להיות מג"ד של גדוד מבצעי בצנחנים. 

במשך שנה שירת איילנד כמג"ד בבה"ד 1 במהלכו פיקד על שני מחזורים של קציני חי"ר ואהב את תפקידו. במארס 1982 הוטל על קורס קציני חי"ר שבפיקודו להשתתף בפינוי המתיישבים היהודים בצפון סיני. זאת בהתאם למילוי מצד ישראל את התחייבותה למצרים במסגרת חוזה השלום שנחתם בין שתי המדינות במארס 1979. כמובן, איש לא שש לפנות את המתיישבים, אך הצבא שלח בצדק את היחידות הטובות לביצוע המשימה. המחבר התקשה להבין מדוע ישראל מוכנה בהתאם לחוזה הזה לפנות את כל סיני, כולל שדות הנפט, לנקוט בצעד המכאיב של פינוי מתיישבים – ובו בזמן מתעקשת שרצועת עזה תישאר בריבונות ישראלית. לדעתו, על ישראל היה להתעקש על אחד מהשניים: או לעמוד על כך שגם רצועת עזה תוחזר למצרים ומצרים תתחייב לתת לתושביה אזרחות מצרית מלאה; או שצפון סיני, מאל-עריש מזרחה כולל רצועת עזה, יהפוך לישות פלסטינית עצמאית, שתהיה חלק מפדרציה עם מצרים, ושאליה יוכלו להגיע פליטים פלסטינים מארצות הגובלות בישראל.

ביוני 1981 הושג הסכם הפסקת אש בין ישראל לבין הכוחות של אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) שהיו ממוקמים בדרום לבנון. ישראל לא הייתה מרוצה מההסכם וחיפשה תירוץ לצאת למלחמה נגד אש"ף. אחת ההוכחות לכך היא שגדודו של איילנד, בתקופה שבין יוני 1981 לבין מלחמת לבנון הראשונה ביוני 1982, הוקפץ ארבע פעמים לצאת למבצע, בטענה שהתקבלה החלטה מהדרג המדיני, וחזר במפח נפש. לבסוף, המלחמה נגד אש"ף בלבנון החלה ב-6 ביוני 1982. הגדוד של איילנד, גדוד גפן, היה כפוף לחטיבת שריון 14 אשר תפקידה היה לפתוח את "ציר מיכה". היה זה ציר אורכי שהוביל מקריית שמונה צפונה עד כביש ביירות-דמשק. משימתו של גדוד הגפן הייתה לנוע בשביל שממערב לציר מיכה, שביל שהיה בלתי עביר לטנקים ונגמ"שים. ציר מיכה היה כביש סלול ישר באופן יחסי, אותו היה ניתן לנצל לתנועה מהירה צפונה לעומק האויב, כדי לנוע אחר כך מזרחה או מערבה ולכתר את כוחות אש"ף – אבל למורת רוחו של איילנד, פניותיו [למח"ט שריון דוד שובל?] להאיץ את תנועתו האטית של הכוח לא הועילו. ב-10 ביוני הטיל עליו המח"ט דוד שובל לכבוש את כפר משכי, בעל חשיבות חיונית להבטחת השליטה על ציר מיכה ומערבית ממנו. אנשי אש"ף מיהרו לברוח, כוחות הגדוד לא נתקלו באויב מטווח קצר והכפר נכבש. ב-11 ביוני נכנסה לתוקף הפסקת אש.

מלחמת לבנון התנהלה תחת שתי מטרות שסתרו זו את זו. המטרה הרשמית הייתה להרחיק את הטילים (הקטיוּשות) של אש"ף לטווח של 40 קילומטר מגבול ישראל, כדי להבטיח את שלום הגליל. המטרה ה"סמויה אך האמיתית, הייתה להביא לשינוי המשטר בלבנון" (עמ' 119). צה"ל פעל לאור המטרה האמיתית רק ב-10 ביוני, כאשר כוח שריון ישראלי נכנס למארב סורי בקרבת הכפר סולטאן יעקוב. אחת הסיבות לכישלון  הצה"לי בסולטאן יעקוב הייתה קיומה של הסתירה בין שני היעדים השונים של המבצע. גדוד השריון שנכנס למארב קיבל פקודה לנוע מהר בלילה, ללא איסוף מודיעין קרבי – וכל שאר הכוחות  במבצע הלכו לישון.

בעקבות הפסקת האש ב-11 ביוני, ולאחר שהות מסוימת בלבנון, גדוד הגפן הוחזר לאימונים. אחר כך [בתחילת אוגוסט?] שב הגדוד ללבנון, הפעם לביירות, בעת שצה"ל תכנן לכבוש את החלק המערבי של העיר, בו שכנו הרבעים המוסלמיים ומחנות הפליטים הפלסטיניים. "אף אחד ממפקדי הכוחות של צה"ל בגזרה לא שש" לבצע את המשימה של השלמת כיבוש ביירות. "היה ברור כי צפוי קרב קשה ואנשי אש"ף כשגבם אל הקיר...יילחמו קשה מאי פעם" ((עמ' 122). מפקדי היחידות חששו מריבוי הנפגעים, מה עוד שכיבוש ביירות הרחיק לכת מהמטרה הרשמית של המבצע הבטחת שלום הגליל. איילנד היה עֵד למפגש שהתקיים בין שר הביטחון אריאל שרון, הרמטכ"ל רפאל איתן ואלוף הפיקוד אמיר דרורי, לבין מפקדי חטיבות שפעלו בגזרת ביירות. שרון בפתח דבריו אמר: לא באתי להשמיע, באתי לשמוע, דַבְּרוּ. איש לא פצה פה. לפתע קם שי אביטל, מפקד סיירת מטכ"ל, ואמר את משפט המחץ הבא: "ההחלטה שקיבלה ממשלת ישראל לכבוש את מערב ביירות היא השערורייה הגדולה ביותר שקרתה לישראל מאז ומעולם!" (עמ' 123.) דבריו פרצו את סכר השתיקה: כולם התעקשו לדעת מה מטרת הפעולה המתוכננת והאם לא קיימת דרך אחרת להשיג אותה. שרון מיעט להתווכח והבטיח להעביר את המסר הזה לירושלים. זמן קצר לאחר מכן נפתח משא ומתן עקיף עם אש"ף, אשר הסתיים בהסכם באמצע אוגוסט לפיו אנשי אש"ף, כולל יאסר ערפאת, יעזבו את ביירות על נשקם, וישראל מצִדה התחייבה לא לכבוש את מערב ביירות. להערכתו של איילנד– על סמך היכרותו את שרון בהמשך בתור אלוף בצבא וראש המל"ל – לפגישה הזו עם הקצינים הייתה השפעה רבה על החלטתו של שרון להימנע מכיבוש מערב ביירות.

ב-14 בספטמבר 1982 נרצח בשיר ג'ומאייל, הנשיא הפרו ישראלי של לבנון שנבחר לפני פחות מחודש. בעקבות זאת התקבלה החלטה לכבוש את מערב ביירות והגדוד של איילנד שוב הוחזר מהאימונים לביירות. משימת הגדוד, אליה התכונן מזה שבועות, הייתה לכבוש את שדרת קורניש אל-מזרעה ממזרח למערב. כדי למנוע פגיעה בלוחמים בשטח בנוי, חיילי הגדוד לא נעו ברחובות, אלא חדרו לבתים דרך החצרות, פרצו קירות והתקדמו בתוך הבניינים מבית לבית. כאשר הכוח נע במתחם של בית מרשים, אדם הלבוש בהדר, דרש בצעקות מהחיילים לעזוב את המקום. התברר שהכוח נמצא במתחם השגרירות הצרפתית והאיש הצועק הוא השגריר. איילנד סירב להיענות לדרישתו, אך הסכים למסור לשגריר את פרטיו בתור מפקד הכוח. באמצע ספטמבר המשימה שלו ושל כוחות אחרים הושלמה, והעיר ביירות הייתה בשליטת צה"ל. התנגדות האויב הייתה אמיתית ואף אמיצה, אך פחותה בהשוואה למצב לוּ היו בעיר כוחות אש"ף [וכוחות של הצבא הסורי], כפי שהיה המצב לפני הסכם אוגוסט.

בבוקר [ה-18 בספטמבר?]  רצו לעבר הגדוד "מאות" אנשים שהיו בפאניקה מוחלטת, רובם נשים וילדים, רבים מהם פצועים ושותתי דם. כעבור שעות הכוח הבין כי מדובר בפליטים פלסטינים שברחו ממחנות סברה ושתילה, שם ביצעו כוחות הפלנגות טבח נורא. מכל מקום, החובשים מיהרו לטפל בפצועים, החיילים הרגיעו את הנשים ושכנעו אותם להפסיק את המנוסה, כיוון שהם יגנו עליהם. רבים מהצוערים חילקו ממתקים לילדים. איילנד מסכם: "אם היה רגע אחד בכל המלחמה הזאת שבו הייתי גאה בצוערים שלי, היה זה הרגע הזה" (עמ' 126). רצח ג'ומאייל  והטבח בסברה ושתילה שמו קץ לשאיפות הישראליות לשלוט בלבנון. במלחמה לא היו לגדוד –בהשוואה לכוחות אחרים – נפגעים, וזאת הודות למקצועיות בה פעל (וכמובן, גם למזל). לאחר סיום כיבוש מערב ביירות שב הגדוד לאימונים. החניך המצטיין בסיום קורס הקצינים היה יאיר גולן, לימים סגן הרמטכ"ל.

על אף שרצה להיות מג"ד 890 בו החל דרכו כחייל והגיע לתפקיד סמג"ד, ב-1982 התמנה  איילנד למג"ד 50 [גדוד נח"ל מוצנח]. בדיעבד הוא אינו  מצטער על כך, והשירות בתפקיד הזה היה אחת מתקופותיו הטובות בצבא. בין אביב 1983 לאביב 1984 עלה הגדוד שלוש פעמים לתעסוקה מבצעית בלבנון. התעסוקה הראשונה התקיימה באזור ביירות בו הדרוזים והנוצרים נלחמו אלה באלה, ולפעמים נדרש המחבר לתווך ביניהם. במסגרת זו הוא הוזמן לביתו של המנהיג הדרוזי וליד ג'ונבלט, וגם נפגש עם סמיר ג'עג'ע, ממנהיגי הפלנגות. המנהיג הנוצרי נראה תרבותי ומנומס, אבל היה זה אותו האיש – אשר במסגרת יריבות בתוך המחנה הנוצרי – רצח את בנו של מנהיג פוליטי (טוני פרנג'יה, בנו של נשיא לבנון סולימאן פרנג'יה), לא לפני שאנס את אשתו לנגד עיניו. בתור צבא סדיר בעל נוכחות קבועה, הגדוד שלו היה יעד נוח למטרה לקבוצות גרילה. הדרך להקטין את סכנת ההיפגעות הייתה שבירת שִגרה, תוך השקעת חשיבה יצירתית בנדון. איילנד סיים את שלוש תקופות התעסוקה בלבנון ללא נפגעים – מלבד קצין אחד שנהרג במארב בעת ביצוע חפיפה לקראת תפיסת גזרה. המחבר גילה רגישות לפגיעה באזרחים לבנוניים. הוא מצא לנכון להדיח מ"מ מהפלוגה, לאחר שזה הורה לירות באישה עם מעדר שעבדה בשדות, אותה זיהה בטעות כדמות שמרימה מטול אר-פי-ג'י. למחבר לא היה ספק כי לקצין לא הייתה כוונה לפגוע באותה אישה – אם לשישה שנהרגה כתוצאה מהירי – אבל הגיע למסקנה כי בנסיבות הקיימות מדובר היה בטעות מקצועית בלתי סבירה.

איילנד סיים את תפקיד המג"ד בסוף אוגוסט 1984, ולאחר שלוש שנים  כמג"ד הוא  התמנה למח"ט. בשמונת החודשים הראשונים לאחר המינוי הוא שהה בקורס רגלים מתקדם בארה"ב. מבחינה מקצועית טהורה לא היה לו הרבה מה ללמוד שם. בכל זאת למד כמה דברים חשובים שבצה"ל לא ניתנת להם תשומת הלב הראויה, בהם כיצד לכתוב מסמך צבאי. הדגש בנושא הזה הושם על פשטות, בהירות ודיוק, וחשיבות הימנעות ממשפטים ארוכים. ערכם של העקרונות האלה בכתיבה לא יסולא בפז כאשר מדובר בפקודת מבצע. המחבר גם למד להכיר את המושגים הצבאיים ואת הסלנג בצבא ארה"ב. לדָבר הייתה חשיבות לא מבוטלת כאשר בהיותו ראש אגף התכנון (אג"ת) בצה"ל הוא קיים פגישות עם גנרלים אמריקאים: זה תרם לאווירה וליצירת אמון. רוב הקורס היה תיאורטי. בתרגיל המעשי איילנד מילא תפקיד של מ"כ ודאג להסב בזמן אמת את תשומת לבו של קצין אמריקאי, אשר שימש מ"פ, לטעויותיו. המ"פ מצדו הסכים לתיקונים שהציע לו המ"כ. אבל בסיכום התרגיל, כאשר זכה המ"פ לשבחים על כישוריו הטקטיים, הוא לא מצא לנכון להזכיר את העזרה הרבה שקיבל מהמ"כ.

איילנד חזר לארץ ביולי 1985 ולמורת  רוחו, במקום לתפקד כמח"ט, מונה על ידי הקחצ"ר איציק מרדכי להיות לקצין האג"ם שלו. בסיום התפקיד הזה, בסוף 1986 מונה למפקד מרכז נ"ט ולמפקד חטיבת "חיצי אש" – חטיבה שהייתה מצוידת במספר גדול של מערכות טילים נגד טנקים מסוג "עורב". בהמשך נוסף לו תפקיד שלישי: מדריך בקורס מ"פים. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה. בתקופה זו היה עליו לשלב בין הקצאת חלק מיחידות החטיבה לטיפול באינתיפאדה, ובמקביל לא לוותר על האימון המקצועי של החטיבה בהשמדת טנקים באמצעות טילי נ"ט. על אף תעסוקתו האינטנסיבית בצבא בסוף שנות ה-80, באותה התקופה למד המחבר לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת בר אילן. חבריו וחברותיו ללימודים עזרו לו להשלים את החומר, בעת היעדרויותיו הרבות מהשיעורים, ואיילנד סיים את לימודי התואר השני ב-1990.  

בפברואר 1990 התמנה איילנד למפקד בה"ד 1 (שנחשב חטיבה בחירום), תפקיד עליו חלם זמן רב. המחבר מעיד על עצמו: חלק גדול ממפקדי בה"ד 1 לפנַי "היו מפקדים מוצלחים יותר, בעלי ניסיון קרבי עשיר יותר ועם כישורי מנהיגות ואומץ לב בולטים משלי. האמנתי שיש לי רק יתרון בולט אחד והוא היכולת ללמֵּד" (עמ' 148). בתור מפקד בה"ד 1 הייתה לו סמכות בלעדית לקבוע, אם צוער יורחק מהקורס או יישאר ויוסמך לקצונה. איילנד נמנע מלאמץ באופן מכני את הקריטריונים שנקבעו לכך, אלא בחן אותם היטב מחדש ודאג בהתמדה לשפרם. זאת מתוך מוּדעות למורכבות הנושא המחייב לקיחת בחשבון גם מקרים יוצאים מן הכלל. כמפקד בה"ד 1 בראש סדר עדיפויותיו היה להילחם נגד הבורות המקצועית שהיא אחת הסיבות החשובות לכישלונות הצבאיים בצה"ל – כולל בתחילת מלחמת יום הכיפורים ב-1973.

לאחר תקופת כהונה של שנתיים בתור מפקד בה"ד 1, ב-1992 התמנה איילנד למח"ט גבעתי. הוא היה מעדיף להיות מח"ט 35 – חטיבת הצנחנים הסדירה בה עשה חלק ניכר ממסלולו הצבאי בעבר. המחבר מודה כי עשה טעות חמורה כאשר הביע דעתו זו בגלוי בריאיון ל"ידיעות אחרונות" – חיילי חטיבת גבעתי נפגעו וכעסו, ובצדק. בתפקידו כמח"ט גבעתי הוא נהג לפעמים להצטרף לפעילות מבצעית של החטיבה – כולל מארב שנמשך לילה אחד (אך לא שתיים-שלוש יממות) – בהאמינו כי זו הדרך היעילה לזהות טעויות ולתקנן. איילנד סבור כי ממח"ט, ובעצם מכל מפקד, נדרש לא רק פיקוד יעיל בפעילות מבצעית, אלא דחף להדריך ולחנך את חייליו.  בתור מח"ט הוא העדיף לא לכפות את הוראותיו על אחרים באמצעות פקודות, אלא להותיר חופש פעולה מסוים לפָקודיו, ואף חופש החלטה כאשר דובר בנושא לא מבצעי.

ב-1993 גדוד רותם של החטיבה היה בעזה, ושני גדודים אחרים של החטיבה היו בפעילות מבצעית באזור הביטחון בדרום לבנון. "האירוע הקשה ביותר" מבחינתו היה זה שבו נהרגו חמישה מחיילי החטיבה בדרום לבנון, כתוצאה מהפעלת מטען רב עוצמה נגד משאית שהחזירה חיילים מחופשה לאחד המוצבים. איילנד מיהר להגיע למקום האירוע וביצע תחקיר ראשוני. מסקנתו הייתה כי המחבלים ניצלו את השִגרה במיקום כוח האבטחה של הציר בו נסעו החיילים, וגם את מיקומו הלא נכון של הטנק המאבטח. כל זה אִפשר למחבל בודד למצוא נתיב נסתר כדי להניח את המטען. בתקופת הימצאותו של צה"ל בדרום לבנון הצבא היה "מקובע ושבוי ביותר מדי נהלים ובפקודות" (עמ' 166) – מצב שהִקשה על שבירת שגרה. לדעת המחבר, במקום להקפיד במדויק על הנוהל הקבוע של פתיחת ציר, שהותיר מרווח זמן של כשעתיים בין 10:00 ל-12:00 למעבר השיירה, כלומר מצב בו מעבר השיירה היה צפוי לאויב בטווח של שעתיים – מוטב היה לעתים לשלוח שיירה ב-6:00, ללא פתיחת ציר, ולפעמים אף לשלוח שיירה בחצות. "עצם הפעילות באזור הביטחון הייתה כרוכה בתסכול רב. בכל מוצב נתלה שלט מאיר עיניים: 'המשימה להגן על יישובי הצפון'...בפועל לא הייתה זו המשימה העיקרית. המשימה העיקרית של רוב הכוחות, לפחות רוב הזמן, הייתה פשוט להימנע מנפגעים" (עמ' 166). פעולות יזומות נגד מחבלים לפעמים הצליחו ולפעמים גרמו ליותר נפגעים בצד הישראלי.

בספטמבר 1993 סיים איילנד את תפקידו כמח"ט גבעתי. הוא התמנה לקחצ"ר וקוּדם לדרגת תת אלוף. איילנד העדיף להתמנות למפקד אוגדת מילואים, שאמור היה לתרום לו יותר ולהגדיל את סיכוייו לקבל דרגת אלוף. בתפקידו החדש הוא השקיע זמן רב בכתיבת חוברת על תורת הלחימה של חיל רגלים, שכללה נושאים כמו לחימה בשטח בנוי, לחימה עם נגמ"שים ומארב. לצערו, הצלחתו בהטמעת הידע המקצועי שבחוברת הייתה חלקית. קצינים בצה"ל שונאים לקרוא וחושבים כי מה שחשוב הוא ה"תכלס". כבר לאחר פרסום החוברת, התרחש אירוע בלבנון, בו במארב יזום מצד צה"ל  המ"מ הרג בטעות את הסמל שלו. בדיעבד התברר כי המ"מ לא קרא קטע בן חמש שורות בחוברת שבדיוק הסביר כיצד למנוע את התקלה הטראגית שקרתה במארב הזה.

איילנד ייחס חשיבות רבה להצטיידות החי"ר בנשק נגד טנקים, ולא היה מרוצה מה"דרגון", טיל אמריקאי בעל חסרונות רבים. מפקד המפח"ש (מפקדת חילות השדה) עמנואל סקל, שהיה מפקדו הישיר של איילנד, החליט להחליף את ה"דרגון" בטיל "מילאן", נשק צרפתי-גרמני-איטלקי. בניגוד למפקדו הישיר, המחבר תמך ברכישת טיל "תמוז" של חברת רפאל, בעל טכנולוגיה מהפכנית. בראש הטיל הזה הותקנה מצלמת וידיאו, אשר תמונת הווידיאו ממנה הייתה משודרת לאחור ומאפשרת הכוונה נוחה של הטיל למטרה. החלפתו של המפח"ש זמן לא רב לאחר שקיבל את ההחלטה לרכוש את טיל "מילאן", אִפשרה לאיילנד לשנות את החלטת קודמו: במקום להצטייד בטיל "מילאן" לרכוש טיל מתוצרת ישראל "גיל", אחיו הקטן של "תמוז". מבחינה מקצועית, איילנד משוכנע כי צדק – ועם זאת הוא חש אי נוחות, כיוון שנהג בחוסר לויאליות כלפי מפקדו הישיר בכך שלא ביצע את החלטתו.

בפורום המטכ"ל: רח"ט מבצעים,  1999-1996

בפברואר 1996, לאחר כשנתיים וחצי בתפקיד קחצ"ר, התמודד איילנד מול אפי איתם על התפקיד היוקרתי של מפקד אוגדת הגליל, האחראית לכל גבול ישראל-לבנון. לאחר שההתמודדות הוכרעה לטובת אפי איתם, החליט  איילנד לפרוש מהצבא. הוא העריך את אפי איתם ולא הייתה לו סיבה לחלוק על ההכרעה – ואולם אי קבלת התפקיד חסמה במידה רבה את סיכויו להתקדם לדרגת אלוף, ומכאן כוונתו לפרוש מהצבא. אבל איילנד שינה את דעתו כאשר הועברה אליו הצעה מטעם הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק להיות רח"ט (ראש חטיבה) מבצעים, שהוא למעשה הקמב"ץ של צה"ל. כמו ב-1981, התברר לאיילנד כי התפקיד הנחשק יותר מוצע לו כאשר הצבא משוכנע שהוא יפרוש – למרות שלמחבר לא הייתה כוונה להודיע על כוונתו לסיים את שירותו במטרה לשפר את עמדת המיקוח שלו ביחס לתפקיד המוצע. ביוני 1996 החל איילנד למלא את משרת רח"ט מבצעים. הוא היה כפוף רשמית לסגן הרמטכ"ל ומעשית בנושאים רבים לרמטכ"ל, והיה חבר בפורום מטכ"ל.

במקביל לעבודתו השוטפת בתפקידו החדש, המחבר מצא לנכון ללמוד ביסודיות את הנושאים שעלולים לקבוע ברגעי אמת את איכות החלטותיו. לשם כך מצא לנכון להתעמק במהלכי מלחמת יום הכיפורים והגיע למסקנה הבאה: "הבורות של צמרת צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים הייתה... גורם משמעותי יותר מהטעות המודיעינית הקשה" (עמ' 189). אחת מטעויות המודיעין הייתה קונספציה שגויה בדבר מטרותיה של מצרים במלחמה העתידה. המודיעין העריך כי המטרה האסטרטגית של מצרים היא (לפחות) להחזיר את כל סיני לידיה – משימה שהיא מעבר לכוחה – ולכן מצרים לא תצא למלחמה בשנים הקרובות. נשיא מצרים אנואר סאדאת חשב בצורה מתוחכמת יותר. לדעתו די היה בכיבוש שטח קטן בסיני – רצועה צרה בעומק של שמונה עד עשרה קילומטרים לאורך תעלת סואץ – ובשבירת המיתוס של הצבא הישראלי כצבא בלתי מנוצח, כדי להניע מהלך מדיני שבסופו תושג המטרה האסטרטגית של החזרת סיני.

לדברי איילנד: "קשה לסלוח לאלופי הפיקוד, לקציני המטכ"ל ולרמטכ"ל דוד אלעזר על הבורות שלהם. חוסר הידע שלהם בכל הקשור לתפיסות יסוד בהגנה וחוסר הבקיאות שלהם ביכולות צה"ל (בדגש על יכולות חיל האוויר) הם בלתי-נסלחים והיו הגורם העיקרי לכישלונות של צה"ל ביומיים הראשונים למלחמה" (עמ' 156). המחבר ממשיך: "מי שלא מכיר את שלושת הכללים המובילים בהגנה: עומק ועתודה, ההיקפיות והסיוע ההדדי – ייערך להגנה באופן שגוי (בדרך כלל תוך הזנחה מוחלטת של הכלל השלישי), והתוצאות..יהיו כואבות. מי שלא לומד כיצד לבנות מוצב – יבנה מוצבים באופן שיגרום למאות נפגעים מיותרים" (עמ' 157).

ביתר פירוט, הבורות בהיערכות צה"ל להגנה התבטאה בכך שנעשתה בהתאם לתפיסה לפיה "קו המגע" (קו ההתנגשות הפיזית בין שני הצדדים) הוא "קו העצירה", כלומר הקו שבו ייעצר האויב. בעוד עיקרון מספר אחד בהגנה גורס כי יש להיערך עם עומק מרבי ורצוי כי קו העצירה יהיה עורפי ורחוק ככל האפשר מקו המגע. תפיסת צה"ל התבססה על דרישה לפיה אסור שכבר בתחילת המלחמה יכבוש האויב שטח כלשהו משטחנו, ולוּ באופן זמני. דרישה זו הייתה "בלתי סבירה בעליל"  ושיקפה "אי-הבנה צבאית בסיסית, ובעקבותיה היערכות שגויה למגננה" (עמ' 194-193).

מחדל שני התבטא בבנייה שגויה של המוצבים. עמדות הלחימה בהם היו בולטות וחשופות לאש הארטילריה. הן נבנו לא לפי הכללים הבסיסיים לפיהם הוקמו מבצרים באירופה לפני מאות שנים, כי אם "באופן מטופש להחריד" (עמ' 194).  פגם שלישי התבטא בהיערכות הכוחות. בשתי הגזרות, בצפון ובדרום, היו שתי חטיבות טנקים זמינות (בסיני החטיבות 14 ו-401). הציווי החד משמעי בהגנה גורס כי יש לחלק את הגזרה בין שתי החטיבות. למרות זאת, בשתי הגזרות נערכו רק עם חטיבה אחת לפנים. הדבר גרם להיערכות דלילה לאורך הגזרה [שפגעה ביכולת להדוף פלישה] וכמו כן פגעה ביכולת לרכז כוחות למתקפת נגד.

"דבר נוסף, ואולי המשמעותי ביותר, היה הפעלתו של חיל האוויר...התברר שהרמטכ"ל, המטה הכללי ואלופי הפיקוד לא הכירו באמת את יכולותיו". זו הייתה טעות הרת אסון במצב בו לא גייסו מילואים וסמכו על ביצועי חיל האוויר. מחדל נוסף: לא היה תיאום מינימאלי בין מה שהפיקוד העליון רצה לבין מה שהתרחש בשטח. על אף שהחל מהשעה 4:00  ב-6 באוקטובר 1973 היה ברור למטכ"ל כי צפויה מלחמה, לא הועברה כלפי מטה פקודה להיערכות מלאה למלחמה. כשתקפו המצרים והסורים באותו היום בשעה 14:00 "רבים מהחיילים [במוצבים בחזית]...לרבות מפקדיהם, ישבו בנעלי בית וקראו עיתונים" (עמ' 197). במהלך הצטיידות חיילי המילואים התברר כי מחסני החירום של צה"ל לא טופלו כהלכה והטנקים שיצאו מהם בחיפזון לא היו מוכנים לקרב. ולבסוף, בעת המלחמה,  "האופן החובבני של מתן הפקודות והתנהלות המפקדים הבכירים ברמה של רמטכ"ל או אלופי פיקוד, שדמתה יותר להתנהלות של מ"פ, כל אלה שיקפו בורות נוראה" (עמ' 195).

בהיותו מודע כי אחת מהחולשות של המטה הכללי במלחמת יום הכיפורים הייתה אי ידיעת יכולותיו האמיתיות של חיל האוויר, איילנד הגיע למסקנה כי עליו להשלים במהירות את היכרותו הנמוכה  עם היכולות של חיל האוויר, הים, המודיעין, הלוגיסטיקה ושאר המערכות. מפקד בכיר בחיל האוויר מצא נכון ביוזמתו לשמש לאיילנד מורה פרטי להכרת החיל. המחבר הגיע למסקנה כי זו השיטה היעילה ללימוד הנושא – מצב בו תלמיד הנמצא עם מורו לבדו אינו חושש לשאול שאלות מטופשות ולהפגין בורות. לכן הוא פעל לפי אותה שיטת הלימוד להכרת חילות אחרים. בזכות לימודיו על יכולותיו של חיל האוויר, איילנד הגיע לרמה כזו של ידע,  עד שגם כאשר הציג את הנושא בפורומים בהם נכחו  תת-אלופים של החיל, הם סברו כי הנושא הוצג ברמה ראויה.

בספטמבר 1996 החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו לפתוח במפתיע את "מנהרת הכותל", דבר שהביא למעשי אלימות מצד הפלסטינים במהלכם נהרגו 11 חיילי צה"ל. ראש הממשלה לא שיתף את צה"ל בהחלטתו, על אף שלהחלטה היו השלכות צבאיות. הלקח של המחבר מהאירוע היה כי עליו לא להמתין לעדכונים, אלא "להיות בקשר קבוע ויזום עם כל גורם" שמתכנן פעולה שעלולה להשפיע על הצבא.

בספטמבר 1997 התרחש אסון השייטת.  כוח של 16 לוחמי שייטת נחת מהים בעומק שטח לבנון כדי להניח חומר נפץ על דרך אשר שירתה את חיזבאללה. נגד הכוח הופעל מטען חומר נפץ  ואחריו התרחש ירי. 11 חיילים ורופא אחד נהרגו. בתור רח"ט מבצעים היה איילנד הגורם הראשון במטכ"ל שהמבצע הוצג לו, והיה מצופה ממנו לאתר בו חולשות ולהציע את תיקונן, או לכל הפחות להעיר את הערותיו בדיון אצל הרמטכ"ל – דבר שלא עשה. מכאן, הרגיש המחבר כי יש לו חלק בכישלון הזה. המסקנה בעקבות התחקיר על האירוע הייתה כי חיזבאללה מיקם מבעוד מועד מארב במקום בו נחתו כוחות הקומנדו הימי.

במסגרת תפקידו סבר המחבר שעליו לחבר מסמך בדבר יכולותיו של צה"ל במתארי המלחמה השונים, כמו במלחמה עם סוריה בלבד, או מלחמה עם סוריה ומצרים ביחד. המסמך כלל גם התייחסות לשיקולים מדיניים בהפעלת הכוח, והגדרת גבולות אחריות של הגופים השונים בצה"ל, בהם חיל האוויר, פיקוד הצפון והמטכ"ל.  כותרת החוברת שריכזה את כל הנושאים האלה הייתה "תוכנית האב למגננה", וזו בעצם הייתה דוקטרינת צה"ל. כתיבת החוברת ארכה כשנתיים ואיילנד סיים את העבודה עליה והפצתה בסוף 1999, לקראת סיום תפקידו כרח"ט מבצעים. החוברת נותרה בתוקף "כמה שנים", "חלקים ממנה וציטוטים מתוכה נשארו במסמכים הרשמיים של הצבא גם אחרי עשור ויותר" – אך לצערו, המסמך השלם "התאייד" ב-2006 (עמ' 216).

ראש אגף מבצעים (אמ"ץ), 2001-1999

בסוף דצמבר 1999 מונה איילנד לתפקיד ראש אגף המבצעים והועלה לדרגת אלוף. המחבר שמח לקבל את דרגת אלוף, אך סבר כי אין צורך בתפקיד הזה, אשר נוצר רק לפני כשנה ורבע. ביולי 1999 הוקמה בישראל ממשלה חדשה בראשות אהוד ברק. ברק שאף להגיע לשלום עם סוריה אשר בנוי היה על התפיסה הבאה. רמת הגולן שתימסר לסורים תהיה מפורזת; הכוחות הסוריים יורחקו מזרחה כשישים קילומטר מקו הגבול הקיים ברמת הגולן; והיערכות צה"ל תהיה במרחק כעשרים קילומטר מהקו בו הוא החזיק לפני הסכם השלום. הנחתו של ברק הייתה, שאם הסורים ירצו להפר את ההסכם הם יצטרכו לנסוע שישים קילומטרים כדי להגיע לקו הגבול הקודם, בעוד ישראל רק עשרים קילומטרים, ולכן היא תקדים את הסורים. לדעת המחבר, התפיסה הזו של ברק התבססה על שורה של הנחות שגויות, ולהלן אחדות מהן. ספק אם ישראל תדע בזמן אמיתי מתי הסורים יחליטו להזיז כוחות לכיוון הקו הקודם; אף אחרי תזוזת הכוחות הסוריים, ישראל עלולה להתלבט לגבי כוונות הסורים; כניסת כוחות צה"ל לרמת הגולן, בתור טריטוריה סורית, תיחשב להכרזת מלחמה, ולכן החלטת הממשלה על מהלך כזה תתעכב לכל הפחות; הסורים עתידים ליישב את רמת הגולן ולבנות בה תעלות השקיה – דבר שיקשה על צה"ל לתפוס במהירות מחדש את רמת הגולן, גם אם לבסוף תתקבל החלטת ממשלה בנדון. לדעתו של איילנד, "האופן הפסיבי והכנוע משהו שבו קיבל הצבא את מרותו של ראש הממשלה ושר הביטחון" בנושא הביטחוני של התוכנית היה "מביש" (עמ' 221). הרמטכ"ל שאול מופז ואלוף פיקוד הצפון גבי אשכנזי לא מצאו לנכון לאתגר את ברק. עמדתם הפסיבית שימשה עבור איילנד תירוץ צולע, כדבריו,  לא להביע את התנגדותו לתוכנית. בסופו של דבר תוכנית השלום של ברק לא יצאה אל הפועל בגלל התעקשותו של הנשיא הסורי חאפז אסד על כך שהשטח שיוחזר לארצו יכלול רצועה צרה הנושקת למים בצפון מזרחה של הכנרת. כאשר בפגישה בין אסד לנשיא ארה"ב ביל קלינטון בז'נבה במארס 2000 התעקש  אסד על הדרישה הזו, האפשרות להגיע להסכם שלום עם סוריה ירדה מהפרק, והמחבר חש "הקלה גדולה" (עמ' 224).

[הביקורת של איילנד כלפי הסכם השלום עם סוריה אליו חתר ברק מבוססת על ההנחה  הסמויה לפיה זה לא יהיה שלום אמת, ולכן ויתור על רמת הגולן מהווה סיכון ביטחוני חמור. ואולם ברק כנראה יצא מתוך הנחה כי  עצם חוזה השלום עם סוריה בחסות ארה"ב, הכולל גבול בינלאומי מוכר, ישמש מרכיב חשוב – נוסף למרכיבים הביטחוניים של ההסדר – למניעת מלחמה מצד סוריה.  עוד ראוי לציין כי בשיחות בין ישראל לסוריה בשפרדסטאון בינואר 2000 הסכים הצד הסורי כי גם הקצה הצפון מזרחי של הכנרת יהיה בריבונות ישראל – אבל ברוחב של 10 מטרים, בעוד ברק תבע רצועה של "כמה מאות מטרים"[1].]

הסכם השלום עם סוריה נועד, בין היתר, להביא להסדר בשאלת יציאת צה"ל מלבנון, מדינה שהייתה נתונה במידה רבה לשליטתה של דמשק. באין סיכוי להסדר בשאלה הזו, האפשרות הריאלית שנותרה עבור ברק לקיים את הצהרתו לפני הבחירות לצאת מלבנון  עד יולי 2000 הייתה נסיגה חד צדדית. נוכחותו של צה"ל ברצועת הביטחון החל מ-1985 גבתה בין 20 ל-25 חיילים ישראלים הרוגים בשנה כתוצאה מפעילות חיזבאללה. רוב רובה של צמרת צה"ל, כולל הרמטכ"ל שאול מופז (וקודמו בתפקיד אמנון ליפקין-שחק), וכמו כן איילנד, התנגדו ליציאה מלבנון. טענתם הייתה כי הנסיגה לא תפתור את בעיית הטרור מלבנון, תחזק את חיזבאללה ותפגע בהרתעה הישראלית. ואולם הייתה גם סיבה נוספת וסמויה לעמדת הצבא. צמרת צה"ל לא רצתה להודות בכישלון הצבאי מול חיזבאללה, כישלון אשר מאלץ את ראש הממשלה לבחור בדרך מדינית. ברק לא התרגש מהסתייגויות של המטכ"ל, ובמארס 2000 קבע כי על צה"ל להיות מוכן לצאת מלבנון עד סוף יולי 2000. על איילנד הוטל לרכז את עבודת המטה בנושא הנסיגה. יש לציין כי התכנון לנסיגה מלבנון כבר החל כחצי שנה לפני מארס 2000, והתבסס על אפשרות הגעה להסכם עם סוריה שבעקבותיו ייסוג צה"ל מלבנון.

במהלך הכנת תוכנית  הנסיגה הבין איילנד כי ברק  ומופז מבינים את משמעות המושג "יציאה חד –צדדית" בצורה שונה. לדידו של מופז על צה"ל היה להמשיך ולהחזיק בשטחים שולטים בתוך לבנון, אבל במקום שאֵלֶה יהיו במרחק של עשרה עד חמישה עשר קילומטרים מהגבול, הם יהיו במרחק כמה מאות מטרים ממנו. כמו כן הבין מופז כי על צה"ל להמשיך ולתמוך בצד"ל ("צבא דרום לבנון" שהורכב מתושבי לבנון ופעל בתמיכת צה"ל ולצדו ברצועת הביטחון). אבל ברק התכוון למשהו אחר: על ישראל לסגת לגבול בינלאומי מוכר, וההרתעה של ישראל תתבסס  בחלקה על לגיטימציה בינלאומית. מבחינתו יציאה מלבנון הייתה גם נטישה למעשה של צד"ל. הקושי במצב שנוצר היה שמופז וברק חשבו שהם מבינים זה את זה, אבל בעצם התכוונו לדבר שונה. לאחר שאיילנד הבהיר את הנקודה הזו למופז, הרמטכ"ל הסכים שעליו לקיים דיון עם ברק לתיאום גישות. בדיון סוער שהתקיים אצל ברק, לראש הממשלה לא הייתה תשובה לסוגיה שהעלה הרמטכ"ל בדבר הסיכון הרב שבנסיגה מוחלטת מאדמת לבנון: זו תאפשר לחיזבאללה להקים מוצבים בקרבת הגבול, תוך איום של ירי מנשק קל על היישובים הישראליים. לא הייתה לו גם מענה לסוגיה שהעלה אלוף פיקוד הצפון גבי אשכנזי: האם אפשר לזרוק לכלבים את אנשי צד"ל שבחרו להיות נאמנים לישראל ורבים מהם שילמו על כך בחייהם.

השגת לגיטימציה בינלאומית לישראל בסכסוך עם חיזבאללה שבלבנון חִייבה את ישראל לסגת משטחה של לבנון לגבול בינלאומי מוכר. כיוון שלבנון סירבה לנהל משא ומתן עם ישראל לקביעת הגבול, ברק פתח בשיחות עם מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן, והצליח לשכנעו שאם ישראל תיסוג לקו הגבול שייקבע על ידי האו"ם, הדבר יתפרש כמילוי אחר החלטת מועצת הביטחון 425 ממארס 1978 (התקבלה בעקבות "מבצע ליטני") שקראה  לנסיגה משטחה של לבנון.  בעקבות זאת נפתח משא ומתן בין ישראל לנציגי האו"ם לקביעת הגבול הישראלי-לבנוני. איילנד, יחד עם משה קוחנובסקי סמנכ"ל משרד הביטחון, הובילו את הצוות הישראלי. הנציג הבכיר מטעם האו"ם היה טריה לארסן, דיפלומט נורבגי שהיה מעורב בהסכם אוסלו. האיש היה הגון ונהנה מאמונו של אנאן. גם הצוות המקצועי שלו היה הגון וידע להפעיל שכל ישר. קביעת קטע הגבול המערבי התבסס על ההסכם האנגלי-צרפתי מ-1923 בין האימפריה הבריטית ששלטה בפלשתינה לבין צרפת אשר שלטה בסוריה ובלבנון. על סמך ההסכם הזה הגיע הצוות המקצועי של האו"ם למסקנה ששורת הבתים המערבית של קיבוץ משגב עם נמצאת בלבנון. ישראל לא יכלה להסכים לפינוי הבתים האלה, ובמקום זה עשתה ויתור לטובת לבנון בשטח השווה לחלק של הקיבוץ שבתחום לבנון, והקיבוץ כולו נשאר בשטחה של ישראל.

קטע הגבול שבין סוריה ללבנון (בין חצבני לחרמון) לא סומן על ידי הצרפתים בזמנם, כיוון ששתי הארצות היו תחת ריבונותם. ישראל ניצלה את המצב ותבעה מהאו"ם להשתמש במפה שהוכנה על ידי האו"ם עצמו בשנת 1974, בתור נספח להסכם הפרדת הכוחות הישראלי-סורי מאותה שנה.  בהתאם למפה הזו הר דוב נכלל בשטחה של ישראל – וזאת למורת רוחם של הלבנונים שטענו כי שטח זה, חוות שבעא בשפתם, שייך להם. האו"ם קיבל לבסוף את עמדתה של ישראל, כיוון שהסורים נמנעו לתמוך בעמדת לבנון, בהעדיפם לראות בשטח הזה אדמה סורית תחת כיבוש ישראלי. בעיה נוספת התעוררה ביחס לכפר רג'ר (ע'ג'ר), אשר אוכלוסייתו עלווית. בשנות ה-70 עודדה ישראל את תושבי הכפר להשתלט על אדמות שמצפון להם, ממש בתוך שטחה של לבנון. האו"ם, בהתאם למפה משנת 1974, כלל בתוך שטחה של ישראל רק את חלקו הדרומי של הכפר, אך לא את חלקו הצפוני, ולכן הקו שנקבע על ידי האו"ם חצה את הכפר לשניים. בהתאם לחוק רמת הגולן משנת 1981 כל תושבי הכפר היו אזרחים ישראלים, ומכאן נוצר מצב מוזר ביותר לפיו אזרחים ישראלים התגוררו על אדמת לבנון. ישראל והאו"ם לא הגיעו להסכמה לגבי הגבול הימי עם לבנון (לטענת לבנון החלק הצפוני של שדה הגז לווייתן מצוי בשטחה). האו"ם התעקש לקרוא לקו הגבול היבשתי שקבע "הקו הכחול" [ובכך רמז כי אין זה עדיין גבול בינלאומי מוכר, אשר צריך להיקבע ישירות בין לבנון לישראל].

ב-22 במאי 2000 התמוטט צד"ל – חייליו נטשו את המוצבים. באותו הזמן, לשביעות רצונה של ישראל, פעלה ארה"ב לאישור החלטה במועצת הביטחון לפיה כאשר תיסוג ישראל לקו המוסכם עם האו"ם היא תקיים את ההחלטה 425 ותסיים את "הכיבוש" שלה בלבנון. ברק היה מעוניין כי ההחלטה במועצת הביטחון תתקבל לפני הנסיגה הישראלית ובכך תצטייר הנסיגה לא כבריחה תחת אש, אלא כמילוי אחר החלטת מועצת הביטחון. ואולם רוסיה פעלה לעיכוב ההחלטה. ביום התמוטטותו של צד"ל, ב-22 במאי בשעות אחר הצהריים, כינס ברק ישיבה עם צמרת צה"ל, כולל איילנד. אשכנזי הציג בצורה חדה וברורה שתי אפשרויות. להמשיך להחזיק ברצועת הביטחון עד לקבלת ההחלטה באו"ם, אבל לשם כך  יהיה צורך לגייס לפחות שתי חטיבות חי"ר מילואים, כדי לתפוס את המוצבים שנטש צד"ל. אפשרות שנייה היא להשלים את הנסיגה מחר בלילה. ברק נלחץ, אבל לבסוף קיבל את ההחלטה הנכונה, לדעת המחבר.  לא היה טעם לגייס מילואים ולספוג אבידות נוספות, רק כדי לצאת מלבנון בעוד חודש בראש מורם. צה"ל הפתיע את חיזבאללה ויצא מלבנון ללא נפגעים תוך 36 שעות. איילנד מלא הערכה לאשכנזי וברק על ההחלטה שקיבלו באותו היום.

בדיעבד סבור איילנד כי החלטתו של ברק לצאת מלבנון הייתה "חכמה וגם אמיצה" (עמ' 225). זאת בלי להקל ראש בטענות לפיהן הנסיגה מלבנון פגעה בכושר ההרתעה הישראלי, גרמה לישראל לשלם מחיר כבד במלחמת לבנון השנייה ב-2006, ותרמה לפרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000. הטעות של ברק, לדעת המחבר, שלא דאג להמיר את השליטה הישראלית בשטח הלבנוני בלגיטימציה לפעול נגד מדינת לבנון, אם וכאשר תופעל אלימות נגד ישראל משטחה. ב-7 באוקטובר 2000 נחטפו שלושה חיילים ישראלים. האסון התרחש מפאת טעויות עליהן התריע איילנד חזור והדגש. הם נסעו ברכב בודד וללא חיפוי. ברק החליט להבליג על האירוע, כיוון שנתן עדיפות, ובצדק, לגזרה הפלסטינית, בה פרצה האינתיפאדה השנייה.

בהתאם להסכם אוסלו, שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני אמורים היו להגיע להסכם קבע ב-1999, וכשזה לא קרה המתח גבר. הרמטכ"ל מופז קבע בסוף 1999 כי שנת 2000 תהיה "שנת מוכנות". על אף שהמונח לא הוגדר במדויק, בעקבות זאת יחידות הצבא, כולל מילואים, נכנסו למוכנות וידעו להתמודד בהצלחה עם מהומות "יום הנכבה" במאי 2000. בפסגת קמפ דיוויד בנושא הסדר שלום עם הפלסטינים, שהתקיימה ביולי 2000, עשה ברק הפרדה מלאכותית בין הדיון בטריטוריה, שבו הצבא לא היה מעורב, ובין הדיון בסידורי הביטחון, שבו הצבא היה מעורב. הוא חזר על אותה טעות שעשה בדיון בהסכם עם סוריה.

לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, שהחלה ב-29 בספטמבר 2000, לצמרת הצבא היה ברור כי בין אם ערפאת יזם את המהומות או לא, אין לו שום כוונה אמיתית לעצור אותן. מבחינתו של ערפאת הגישה המנצחת הייתה שילוב של אלימות וטרור עם נכונות לכאורה לחזור לתהליך מדיני. הנסיגה הישראלית מלבנון הבהירה לו כי החברה הישראלית רגישה לנפגעים ותעשה ויתורים. סגן הרמטכ"ל משה (בוגי) יעלון היה בוטה בחוסר האמון שלו כלפי ערפאת ונחשב לאוטוריטה בנושא הפלסטיני.

בתחילת האינתיפאדה, ב-30 בספטמבר, הופץ סרטון של ערוץ טלוויזיה צרפתי בו נראה ילד פלסטיני, מוחמד א-דורה, מפוחד ומסתתר מאחורי אביו, נהרג מיריות, לכאורה של חיילי צה"ל. בפגישה עם כתבים זרים, איילנד – אשר בתוקף תפקידו היה גם מפקדו הישיר של דובר צה"ל – אמר כי סביר שהילד אכן נפגע מאש כוחותינו. הכתבים הזרים התעלמו מהרקע והנסיבות של התקרית אותה תיאר המחבר ופרסמו רק את הודאתו באחריותה של ישראל למותו של הילד. איילנד מודה כי זו הייתה טעות חמורה מצדו להתבטא כך. אלוף פיקוד הדרום, יום טוב סמיה, רתח מזעם. לדברי אלוף הפיקוד, לא הייתה הוכחה כי הירי הוא של צה"ל, ומבדיקה ראשונה עלה כי הוא נפגע מאש פלסטינית. מסקנת תחקירים נוספים שנערכו בנושא הייתה כי מרבית הסיכויים שהילד נהרג מאש פלסטינית או לא נהרג כלל ומותו בוים. הלקח שלמד איילנד מטעותו הוא חשיבות התיאום של עמדתו עם הגורמים הרלוונטיים בצבא. עם הזמן שיפר איילנד באופן משמעותי את התמודדותו עם התקשורת הזרה.

בעקבות פרוץ האינתיפאדה, הדיאלוג בין ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק לבין המטכ"ל היה שטחי. "בכל פעם שהתבצע פיגוע שהיה בבחינת עליית מדרגה, היה קורא לנו ברק בדחיפות למשרדו...כשהתכנסנו, הוא נהג לדרוש בחוסר סבלנות: 'הראו לי את..תצלומי אוויר של היעדים שאתם ממליצים לתקוף בתגובה לפיגוע" (עמ' 249). באחד הדיונים ראש אמ"ן עמוס מלכא רמז כי אין להסתפק בדיון על תגובה, אלא יש לדון באסטרטגיה של התמודדות עם האינתיפאדה. אבל ברק היה בלחץ, ובצדק. הוא עמד בראש ממשלת מיעוט בצל האינתיפאדה בשטחים, מהומות מצד ערביי ישראל, והיעדר תגובה על חטיפת החיילים על ידי חיזבאללה באוקטובר. הדרך בה ברק בחר להיחלץ מהמשבר היה לחדש את המשא ומתן עם הפלסטינים, תוך "ותרנות ישראלית מפליגה", שלא הועילה.  הפלסטינים דבקו בעמדותיהם.

ב-23 בדצמבר 2000 פרסם הנשיא קלינטון מתווה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "ההצעה לא הייתה רק אוסף של עקרונות, אלא מתן מענה קונקרטי וכמותי לכל נושאי הליבה" (עמ' 251). ההצעה שיקפה מעין את נקודות האמצע בעמדות בין שני הצדדים בנושאים המהותיים והם טריטוריה, ירושלים, פליטים וביטחון.  בדיון על המתווה שכינס ברק בהשתתפות צמרת צה"ל, לאיילנד היו שתי טענות עיקריות. הראשונה, התנגדות לשליטה פלסטינית על המרחב האווירי של מדינתם בנימוק כי ישראל לא תוכל להגן על עצמה בחזית המזרחית "ללא שליטה מלאה במרחב האווירי של הגדה המערבית" (עמ' 252). טענתו השנייה הייתה כי הנושא בעל החשיבות העליונה מבחינה ביטחונית, הממד  האלקטרו-מגנטי, "כלל לא נידון בשיחות בוושינגטון" (עמ' 252). [עם זאת ראוי לציין כי הנושא הזה נדון בישיבה בקמפ דיוויד שהתקיימה ב-23 ביולי 2000 בהשתתפותם של קלינטון, האלוף שלמה ינאי ראש אגף התכנון, גלעד שֶׁר ונציגים פלסטינים. בדומה לעמדתו של איילנד, בדיון הזה בקמפ דיוויד, גלעד שר טען כי  השליטה במרחב האווירי ובספקטרום האלקטרו מגנטי מעל השטחים הפלסטיניים, חיונית לביטחונה של ישראל. עוד ראוי לציין כי הנשיא קלינטון תמך בזכותה של ישראל להשתמש במרחב האווירי של המדינה הפלסטינית, כמו למטרות אימון של חיל האוויר – שוב בניגוד לרושם שנוצר מתיאור הדיון במתווה קלינטון אצל איילנד, כאילו ישראל לא דאגה כלל לקדם את הנושא.[2]] איילנד המשיך וטען כי בהיעדר מגבלות על הפלסטינים, הם יוכלו למקם בשטחים גבוהים משדרי ענק שישתקו לחלוטין את התעבורה האווירית לישראל, כולל בנמל התעופה בן גוריון, לחסום תקשורת צה"לית ואף לשבש חימוש אווירי מדויק.

הרמטכ"ל מופז היה בוטה יותר והתנגד לעצם הצעתו של קלינטון, הכוללת ויתור על כ-97% משטחי הגדה. עמדת הצבא, ערב נסיעתו של ברק לקמפ דיוויד, הייתה כי על ישראל לשלוט לפחות ב-20% משטחי הגדה, בעוד ברק התכונן באותו הזמן להסתפק ב-12% בתור עמדת מיקוח סופית – וכעת על ישראל היה לוותר כמעט על כל השטח. ב-28 בדצמבר הודיעה ישראל כי היא  מקבלת את המתווה, אך יש לה הסתייגויות. לקראת סיום כהונתו של ברק כראש ממשלה בפברואר 2001  (ב-6 בפברואר נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה)  מסכם איילנד: "חשתי אמפתיה כלפי ברק...הוא בחר ללכת בדרך נועזת מאוד. אף שהיא נכשלה לחלוטין, הערכתי את אומץ לבו הפוליטי" (עמ' 256).

לנוכח האירועים בתקופה  שבין יולי 2000 לפברואר 2001 הסיק איילנד מסקנות אחדות. אחת מהן הייתה כי גישתו של ברק שיצרה הפרדה בין נושאים מדיניים שהצבא אינו צריך לעסוק בהם לבין נושאים צבאיים היא גישה שגויה. בעידן המודרני, העמדות ביחס לנושאים מדיניים, אשר למעשה אי אפשר להפרידם מנושאים ביטחוניים, צריכים להיקבע בדיאלוג בין הדרג המדיני לצבאי. ואולם ההחלטות צריכות להתקבל על ידי  הדרג הפוליטי בלבד, ולדרג הזה מותר להחליט בניגוד להמלצות הצבא. מסקנה נוספת נגעה לחשיבות הלגיטימיות הבינלאומית, ובהקשר זה חשיבותם של מועצת הביטחון של האו"ם ובית הדין הבינלאומי בהאג, וחשיבות בנייתם של קשרים אישיים עם הדמויות המשפיעות במוסדות הבינלאומיים האלה. אחת הטענות הקשות נגד ישראל הייתה כי השימוש ב"סיכול ממוקד", הוא למעשה הוצאה להורג ללא משפט. איילנד יחד עם סגן הרמטכ"ל משה יעלון, ניסחו תנאים בהם ניתן לבצע "סיכול ממוקד" (כמו במקרה שמדובר בסיכול פעולת טרור ולא בעונש על מחבל שרצח ישראלים רבים), ונוסחה זו התקבלה על ידי בית המשפט העליון. כיוון שבית המשפט העליון בארץ משתדל לפעול לפי נורמות בינלאומיות ונהנה ממוניטין בינלאומי, מתן היתר מהמוסד המשפטי הזה לביצוע סיכול ממוקד בתנאים מסוימים נועד להקטין את הביקורת על ישראל בנושא הזה.

ראש אגף התכנון (אג"ת), 2003-2001

במהלך  השנה הראשונה של האינתיפאדה, למרות המאמץ הגדול לא הצליחה ישראל אפילו להקטין את היקף הפיגועים וחומרתם. איילנד מודה: "איני יכול להצביע על רעיון מבצעי אחד שהעליתי שהייתה לו השפעה של ממש על שיפור המצב" (עמ' 260). בתחילת פברואר 2001 החליט הרמטכ"ל מופז להעביר את איילנד מראש אגף המבצעים (אמ"ץ בעבר אג"ם) לראש אגף התכנון (אג"ת). איילנד לא ביקש לעזוב את תפקידו לאחר כשלושה עשר חודשים בלבד בו, אך הסכים עם מופז ושמח על החלטתו למנות במקומו את דן הראל. תפקיד ראש אג"ת הקביל במידה מסוימת לתפקידו הקודם, אלא שתפקידו החדש חִייב גישה לתחומים המדיני והכלכלי, נוסף לתחום הצבאי. הוא עסק במשמעויות מדיניות של פעולה צבאית – ולהפך. כמו כן עסק בתכנון חלקו של צה"ל בתקציב הביטחון וניהל את שלושת המשאבים של הצבא: התקציב, כוח אדם  ותשתיות (לרבות מקרקעין).

בתחילת מארס 2001 הוקמה ממשלה בראשות אריאל שרון מהליכוד, בשיתוף שני שרים מרכזיים ממפלגת העבודה, בנימין בן אליעזר כשר ביטחון, ושמעון פרס כשר החוץ. שרון יצא מתוך הנחה כי ערפאת הוא ארכי טרוריסט, הרשות הפלסטינית נגועה בטרור ומעודדת טרור, ולכן בעקבות ביצוע מעשי טרור אין להירתע מלפגוע באנשיה ומוסדותיה. בעוד שרון סבר כי ערפאת הוא הבעיה – לעומתו, בן אליעזר ופרס  עדיין חשבו שהוא הדרך לפתרון ודגלו בשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית במלחמה נגד הטרור.

ממשלו של ג'ורג' בוש הבן שלח את ראש ה-CIA (סי-איי-אי)  ג'ורג' טֶנֶט, כדי ליצור שיתוף פעולה בין ישראל לרשות הפלסטינית במלחמה נגד הטרור. איילנד התמנה לעמוד בראש הצוות הישראלי בשיחות עם טנט. ביוני 2001 נערך מפגש משותף (מצפון לרמאללה) בין הצדדים הישראלי והפלסטיני בתיווך אמריקאי, בו הציע טנט את תוכניתו לשיתוף פעולה ביטחוני. הצד הישראלי הסכים מייד, בעוד ערפאת הסכים בסופו של דבר באופן מגומגם. סוכם כי יוקם צוות ישראלי-פלסטיני-אמריקאי קבוע אשר ייפגש  בקביעות כל כמה שבועות, וכן כל פעם שיעלה צורך דחוף. בראש הצוות האמריקאי יעמוד ראש הסניף של הסי-איי-אי בארץ, בראש הצוות הישראלי יעמוד אבי דיכטר, אז ראש השב"כ, ואיילנד יהיה סגנו; והאישים הבולטים בצוות הפלסטיני יהיו ג'יבריל רג'וב, אשר ייצג את המנגנון המסכל בגדה, ומוחמד דחלאן, אשר ייצג את הביטחון המסכל בעזה.

עד הפיגועים בארה"ב ב-11 בספטמבר 2001, ערפאת התחמק מביצוע תוכנית טנט והפיגועים נמשכו. בפגישה שנערכה בין פרס לערפאת בתחילת ספטמבר ברצועת עזה, כאשר איילנד תבע מערפאת לבצע את הדרישות הביטחוניות, המנהיג הפלסטיני פשוט דיבר לא לעניין. לערפאת לא היה אינטרס לעצור את האינתיפאדה בה ראה קלף מנצח להשיג מישראל ויתורים נוספים. מול הטרור הפלסטיני גיבה שרון את הגישה "תנו לצה"ל לנצח" – אבל זו לא הביאה לתוצאות. במיוחד קשה היה על כוחות הביטחון (כולל השב"כ והמשטרה)  למצוא פתרון לבעיית המחבלים המתאבדים. לאחר פיגוע התאבדות באוטובוס או במסעדה, שרון היה מכנס דיון דחוף בהשתתפותם של כל גורמי הביטחון, כולל שר הביטחון, ומקריא החלטות שכבר קיבל בדבר תקיפה אווירית או קרקעית נגד יעדים של הרשות הפלסטינית. דרכי פעולה מתונות יותר היה נוהג להפריך באמירות  כמו "תפסיקו לרחם על המחבלים ותתחילו להגן על היהודים". אף על פי כן, בסופו של הדיון הייתה מתקבלת לרוב החלטה בדבר תגובה מתונה יותר מזו שעליה החליט שרון מראש לפני קיום הישיבה. מכאן עולה המסקנה כי שרון הזמין את הדיון כדי לעזור לו לרדת מהעץ. ייתכן גם שרצה, מבחינה פוליטית, להראות שמוכן היה ללכת עד הסוף, אך הדרג הצבאי אילץ אותו לוותר. בדומה לברק בזמנו, הדיונים לאחר הפיגועים אצל שרון עסקו בתגובה ברמה הטקטית, ולא באסטרטגיה של ההתמודדות עם האינתיפאדה.

אירועי ה-11 בספטמבר 2001 השפיעו מייד על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הביקורת [במערב] על מלחמתה של ישראל נגד הטרור, כולל באמצעות סיכול ממוקד, נעשתה רכה יותר. במקביל, מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית עשו לפתע יותר כדי לעצור את הטרור שהופעל על ידי שלוחה של פת"ח, התנזים. למאמץ הזה הצטרף לראשונה ערפאת, אשר ב-16 בדצמבר בנאום בערבית קרא להפסקת האלימות. בתחילת ינואר 2002 השתלט חיל הים בים סוּף על הספינה "קרין איי" שהובילה נשק מאיראן לעזה במימון הרשות הפלסטינית ובידיעתו של ערפאת. האירוע עזר לשכנע את ממשלו של בוש כי ערפאת הוא אכן טרוריסט. ערפאת, כדי להחזיר לעצמו את הלגיטימיות [בעיני האמריקאים] הורה לעצור פיגועים. "החודש שבין אמצע דצמבר 2001 לאמצע ינואר 2002 היה שקט באופן יוצא דופן" (עמ' 271). [אינו מדויק כלל. בוצעו פיגועים על ידי חמאס והג'יהאד האסלאמי, בהם נרצחו עשרות ישראלים.]  הסתמן סיכוי לבצע את תוכנית טנט לפיה בתמורה להפסקת הטרור, על ישראל היה להסכים להקלות בסגר ובמחסומים.

"לראשונה זה ארבעה-עשר חודשים נוצר מצב שבו ניתן היה לעצור את האינתיפאדה, או לפחות לדכא אותה באופן משמעותי...המציאות האופטימית הזאת התנפצה ב-14 בינואר 2002" עמ' 273).  באותו היום ביצעה ישראל סיכול ממוקד נגד ראאד כרמי, מנהיג התנזים בטול כרם, שהיה מעורב ברצח ישראלים והיה מבוקש בכיר. הפגיעה בו הייתה מעשה צודק, אך "לא בהכרח חכם" (עמ' 273). המחבר לא ידע על הדיון הבהול בין אבי דיכטר, ראש השב"כ, לבין בנימים בן אליעזר, שר הביטחון, בו הוסכם לנצל מידע מודיעיני כדי לחסל את רב המחבלים. איילנד הביע את תסכולו מהאירוע בדיון אצל ראש הממשלה שרון, אשר אִפשר למחבר לדבר באריכות. טענתו העיקרית של איילנד הייתה כי עד עתה נלחמנו נגד ארגוני טרור, וכעת, בעקבות החיסול, ניכנס לעימות אלים נגד העם הפלסטיני כולו. לצערו, מציין המחבר, הוא צדק. [להערכתי, העימות נגד העם הפלסטיני החל כבר בחודשים הראשונים של האינתיפאדה. עוד ראוי לציין כי כבר בתחילת דצמבר 2001 קיבלה ממשלת ישראל החלטה לפיה הרשות הפלסטינית היא "ישות תומכת טרור" וכי התנזים (שביצע פיגועים נגד ישראל, אך לא פיגועי התאבדות) הוא ארגון טרור.] התנזים הצטרף לפיגועי ההתאבדות, כאשר בסיסיו העיקריים היו מחנות הפליטים בשכם ובג'נין. בתגובה, צה"ל ערך פשיטות לתוך מחנות הפליטים.

ארה"ב ניסתה להרגיע את השטח ושלחה לאזור את הגנרל אנתוני זיני, לשעבר מפקד פיקוד המרכז האמריקאי. בתור ראש אג"ת נתמנה איילנד לעמוד בראש הצוות הישראלי לשיחות עם הגנרל. בסמוך לפני פסח הגיש זיני לשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, "מסמך סופי" שכלל תוכנית עבודה ביטחונית שעל כל צד לבצע. המסמך, לדעת איילנד, ענה לרוב הדרישות של ישראל והמחבר הצליח לשכנע את שרון לקבלו, גם כיוון שיאפשר להציג את הצד הפלסטיני, שהתחמק ממתן תשובה, כסרבן. התשובה הישראלית לזיני נמסרה ב-26 במארס 2002.

למחרת ערב פסח, ב-27 במארס 2002 ביצע חמאס טבח במלון פארק בנתניה בו נרצחו 30 ישראלים. בעקבות זאת זומן איילנד לדיון דחוף אצל שר הביטחון. בן-אליעזר דיבר על הצורך "להיכנס בחמאס בכל הכוח". בתגובה, סגן הרמטכ"ל יעלון טען כי צה"ל כבר עושה זאת בחודשים האחרונים ולא מצליח לעצור את הטרור. יעלון המשיך:  "הדרך היחידה לדכא את הטרור מחייבת אותנו לכבוש מחדש את כל ערי הגדה (שטחי איי) ולשהות שם ככל שיידרש" (עמ' 277). הרמטכ"ל מופז העריך כי "צריך חודש להשתלט על כל השטחים הפלסטיניים בגדה, ועוד חודש לממש את השהייה שלנו שם, כדי לפגוע פגיעה של ממש בתשתיות הטרור". הוא דרש חופש פעולה למשך חודשיים לפחות. ביצוע הפעולה דרש אישור הקבינט שכונס ב-28 בחודש. בדיון ניכר המתח בין שרי הליכוד לשרי העבודה. שרי העבודה, ובעיקר שר החוץ פרס, נחרדו מהאפשרות שהדבר יביא לעימות עם "בעלי בריתנו" –מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. נוסף לכך חשש פרס כי המבצע יביא לקריסת הרשות הפלסטינית, וחלום אוסלו להביא שלום יתרסק. שרון כלל לא חשש מתרחיש כזה. הוא לחץ על כך שערפאת יגורש בסוף המבצע. "פרס כמעט התעלף בו במקום" (עמ' 278). ההחלטה בעניין ערפאת נשארה עמומה. שרי העבודה פרס ומתן וילנאי נמנעו בהצבעה על אישור המבצע. מתח ניכר גם בין הממשלה לאנשי הצבא. שרון חשש מהסתבכות המבצע, כפי שקרה בלבנון ב-1982. כמו כן חשש מלחץ אמריקאי: כניסה לשטחי איי פירושה הייתה רמיסת הסכמי אוסלו. מופז התעקש על הצורך לשלוט בשטח הפלסטיני כדי לשפר את יכולות המודיעין בלחימה נגד טרוריסטים המסתתרים בקרב אוכלוסייה אזרחית. לבסוף אישר הקבינט את דרישות הצבא. מבצע "חומת מגן" יצא לדרך.

איילנד דוחה את הטענה בדבר ביצוע טבח מצד חיילי הצבא בג'נין. המחבר מציין כי לפני התגובה הקשה של צה"ל בג'נין נהרגו בה במארב 13 חיילי חי"ר, וכי הפעלת הכוח מצד הצבא "הייתה מידתית ביחס לעוצמת ההתנגדות" ונעשתה לפי הוראות שנועדו למנוע פגיעה באזרחים (עמ' 281). ב-13 באפריל  2002 שמע איילנד בחדשות על ששר החוץ פרס, בפגישה עם מזכ"ל האו"ם קופי אנאן ושר החוץ האמריקאי קולין פאוול, אמר כי ישראל לא תתנגד להקמת ועדה חקירה מטעם מועצת הביטחון לחקור את הטענה בדבר טבח בג'נין. המחבר היה משוכנע כי להקמת ועדה כזו – ובגיבוי מועצת הביטחון – יכולות להיות השלכות חמורות מאוד. היא לא תהיה אובייקטיבית וגם לא מקצועית, במובן שלא תעשה השוואה בין הפעולה של צה"ל בג'נין לבין התנהגות של צבאות אחרים; מדינאים וקציני מילואים ישראלים יופיעו בה על תקן נאשמים; ומסקנתה עלולה להיות קריאה לנסיגה ישראלית חד צדדית מהגדה ומרצועת עזה. בדיון שהתקיים אצל ראש הממשלה שרון ב-24 באפריל הציע המחבר (בחריגה מסוימת מסמכותו) הצעה פוליטית: ישראל תסכים לתביעה האמריקאית להסיר את המצור מעל ה"מוּקטעה" – מתחם של בניינים ברמאללה שבאחד מהם נמצא ערפאת – ובתמורה יתנגדו האמריקאים לפעילות הוועדה בנושא ג'נין (שכבר הוקמה) ובמקרה הצורך יטילו וטו במועצת הביטחון על החלטותיה. הצעתו התקבלה ואיום הוועדה הוסר.

בשנים 2015-2004 הטרור "שיצא מהגדה לעבר ישראל או שפעל בגדה עצמה נמוך, וברמה הלאומית נסבל" (עמ' 286). גורם חשוב ביותר בהצלחתה של ישראל במלחמה נגד הטרור היה הבנת חשיבותו של תחום המודיעין במלחמה זו. רק כעבור כשנה מפרוץ האינתיפאדה, כמו אחרים במטכ"ל, הבין איילנד את חיוניותו של המאמץ המודיעיני ומתן עדיפות לו בהשקעה על פני תחומים אחרים. זאת כיוון  שהקושי במלחמה נגד טרור, כאשר המחבלים מסתתרים בבגדים אזרחיים בשכונות עם אוכלוסייה של אלפי תושבים לא מעורבים בטרור, הוא לאתר את המחבלים. מבצע חומת מגן, במהלכו נכבשו הערים הפלסטיניות הגדולות בגדה אשר שימשו ערי מקלט למחבלים, אִפשר לא רק לפגוע קשה בתשתיות הטרור. המשך שהייתו של צה"ל בשטח לאחר המבצע, שיפר את יכולת המודיעין שלו. (ואולם, שהייה ארוכה של צבא בשטח צפוף עם אוכלוסיה עוינת עלולה להפך לחרב פיפיות). גורם נוסף להצלחתה של ישראל במלחמה בטרור התבטא בשינויים בטכנולוגיה, אשר אִפשרו לצה"ל ולשב"כ לקלוט תקשורת של גורמים פלסטיניים עוינים  ושיפרו משמעותית את יכולת המודיעין בסיכול פעולות טרור. "לא אגזים אם אומר כי אחרי חומת מגן הצליחה ישראל לסכל כתשעים אחוז מניסיונות הפיגוע, וכתשעים אחוז מההצלחה יש לייחס בעיקר למודיעין" (עמ' 287).

בניית גדר ההפרדה גם כן תרמה רבות לעצירת המְפגעים. בעוד לפני האינתיפאדה ואף בתחילתה הצבא התנגד להקמת גדר ביטחונית, כיוון שלא רצה להודות בחוסר יכולתו להגן על אזרחים בלעדיה, הרי בהתגברות פעולות הטרור הסכים הצבא בחיוניותה. איילנד מודה שגם הוא התנגד בעבר להקמת הגדר וטען כי עדיף להשתמש בכסף לבניית יכולות מודיעיניות ומבצעיות של הצבא. עם זאת, לגדר היו השלכות מדיניות שמסבירות את התנגדות הימין בישראל להקמתה: 92% משטח הגדה נותרו מחוץ לגדר. 

בתור ראש אג"ת איילנד  היה נוסע לעיתים קרובות לוושינגטון לתיאום עם האמריקאים בנושאים שונים, בהם מכירת נשק אמריקאי למדינות ערב, בעלות בריתה של ארה"ב. עסקות הנשק האלה הרעו  במאזן החימוש של ישראל מול ארצות ערב. לאיילנד היה ברור כי אי אפשר למנוע את כל העסקות האלה, ולכן, כדי לפעול ביעילות מול האמריקאים עליו להסתפק בתיאור בפניהם את האיום לישראל הנשקף מהעסקות, אבל להגביל את בקשתו לביטולה רק של עִסקה אחת המסוכנת ביותר לישראל. במהלך ביקוריו בארה"ב יצר איילנד קשרים טובים עם ראש האג"ת האמריקאי ג'ון אביזייד (בן למהגר לבנוני נוצרי) ועם מחליפו ג'ורג' קייסי. (שניהם קוּדמו אחר כך ושימשו מפקדי פיקוד המרכז האמריקאי.) כמו כן זכה המחבר להערכה רבה מראש הסי-איי-אי ג'ורג' טנט, איתו נפגש בארה"ב.

ראש אג"ת הוא גם מעין שר חוץ. באפריל 2003 בפגישה עם שגריר בריטניה בישראל, השגריר רתח מזעם על כך שצה"ל הרג אזרח בריטי ברצועת עזה ללא סיבה. איילנד, בהסתמך על תחקיר שערך פיקוד הדרום, טען כי האזרח נהרג בעת שהיה בהפגנה פלסטינית ושלף אקדח. הגרסה הזו הרגיזה עוד יותר את השגריר שהמשיך לדבוק בגרסתו. המחבר ביקש מפיקוד הדרום לערוך תחקיר נוסף, ואז התברר כי השגריר צדק בכל מילה.  החייל שהיה משועמם בעמדה ירה באזרח הבריטי ללא סיבה (בהמשך החייל נדון ל-8 שנות מאסר). כעבור חודשים אחדים מהאירוע בעזה, שוב נהרג אזרח בריטי, עובד מטעם האו"ם בג'נין. הפעם איילנד לא הסתפק בתחקיר הצה"לי והתנה את נכונותו לייצג את צה"ל מול בריטניה והאו"ם בביצוע תחקיר בעצמו. התברר כי האיש נהרג במארב לילי של כוח דובדבן, בעת שאנשי הכוח חשבו בטעות שמכשיר הקשר בו החזיק הוא אקדח. הודאה בטעות והתנצלות מצד איילנד בפני הגורמים הנוגעים בדבר אִפשרו לסיים את הפרשה בצורה מכובדת.

לראש אג"ת  הייתה אחריות של קצין מטה בנושאים הבאים: תקציב צה"ל, התוכנית הרב שנתית והשנתית, תכנון כל המשאבים ובכללם כוח האדם, השימוש בקרקעות שמחזיק הצבא, פקודות מטכ"ל ועוד. [נושא בניית התקציב הוא קשה ומחייב הבנה בנושאים מקרו-כלכליים. הסתפקתי בתיאור תמציתי ביותר של מורכבות הנושא.]   במהלך בניית התקציב הצה"לי תפקידו של איילנד היה בין היתר להציג את התקציב עבור החילות השונים בצורה אובייקטיבית, תוך הבאת תוכניות חלופיות. לדוגמה, צורכי חיל האוויר הוצגו בפני הרמטכ"ל לא על ידי מפקד חיל האוויר, אלא על ידי ראש אג"ת, כיוון שמפקד החיל הוא גורם אינטרסנטי ביחס לחיל שלו, בעוד ראש אג"ת אמור לראות את צורכי חיל האוויר ביחס לצרכי חילות אחרים ולכלל התקציב הצה"לי. הרמטכ"ל עשוי לקבל את המלצות מפקד חיל האוויר על פני הצעתו של ראש אג"ת. במקרה כזה לראש אג"ת אין סיבה להיעלב, כל עוד הצעתו הוכנה בצורה מקצועית.

בניית תקציב רב שנתי היא משימה קשה במיוחד. יש לבנות תקציב לחמש שנים במציאות מאתגרת מִשתנה ובסכומי עתק. לכאורה מדובר בחמש שנים, אבל להחלטות הנוגעות  לפיתוח ולרכש של אמצעים חדשים  יכולות להיות השלכות לשלושים ולארבעים שנה. אם תקציב הביטחון הוא כחמישים מיליארד שקל בשנה, הרי שלחמש שנים מדובר ברבע טריליון שקל. תהליך קביעת התקציב נעשה על פי שיקולים מורכבים ביותר: יש לקחת בחשבון סוגי האיום הנשקפים לטווח קצר והארוך; התפתחויות בגזרות הגבול השונות, כולל אפשרות של לחימה בו זמנית בשתי חזיתות ואף יותר ומידת הסבירות של כל תרחיש; תכנון סדר גודל של הכוחות; תכנון רכש של סוגי נשק שונים תוך השוואה בין מערכות דומות, וגם תוך התחשבות לא במחיר החד פעמי של "המוצר" (כמו צוללת), אלא לפי עלות האחזקה השנתית שלו על פני תקופת החיים הצפויה; תכנון מלאי התחמושת והדלק – וכל אלה הם רק תיאור בזעיר אנפין משפע מכלול הנושאים בהם מטפל ראש אג"ת במסגרת תכנון התקציב. 

המחבר השתתף בדיונים על גודל התקציב שהתקיימו בין משרד הביטחון לבין משרד האוצר וראש הממשלה, דיונים שהתנהלו ככלל בשיטת הבזאר. כדי למנוע הישנות דיונים בנוסח שוק על תקציב הביטחון, ובלי הבנה נאותה של מרכיביו מצד הדרג האזרחי – איילנד, בהיותו ראש המועצה לביטחון לאומי (המל"ל), ב-2004 בנה מודל לתקציב הביטחון שיאפשר לקיים דיון אמיתי עליו: הדרג הפוליטי יוכל להבין מה הם צורכי המינימום של הצבא ואילו סכומים נוספים נדרשים להגברת יכולותיו. לצערו, המודל שלו לא התקבל על ידי הדרג הצבאי והפוליטי כאחד.

לאיילנד היה חלק – יחד עם סגן הרמטכ"ל גבי אשכנזי והרמטכ"ל משה יעלון – בהכנת תוכנית רב שנתית של צה"ל לשנים 2007-2003. ביולי 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה בה יכולתו של צה"ל לא הייתה מהטובות. המחבר מודה כי התוכנית לא שמה דגש מספיק על מוכנות הצבא. הדבר נעשה על חשבון שימת דגש על היכולות העתידיות של חילות האוויר, הים והמודיעין, לוחמת הסייבר ותחומים נוספים.

בתור ראש אג"ת היה איילנד אחראי גם על כוח האדם בצה"ל. בהקשר זה מעלה המחבר את השאלה האם לא הגיעה העת לוותר על חובת הגיוס הכללי (צבא העם) ולבנות את צה"ל  כצבא מקצועי, כפי שמקובל ברוב מדינות המערב. איילנד עדיין תומך במודל הקיים של גיוס כללי לצבא וזאת מסיבות אחדות. לנוכח האתגרים הביטחוניים ישראל עדיין זקוקה לצבא גדול. גיוס כללי מאפשר גם אחזקת כוח מילואים גדול –  לו תזדקק ישראל בתקופת מלחמה – בעלות כלכלית נמוכה. כלומר, בעת מלחמה יעמוד לרשות המדינה כוח מילואים מיומן, אשר במשך רוב חודשי השנה אחזקתו, בצורת תשלום משכורות, נעשית לא על חשבון הצבא, אלא באמצעות מקומות העבודה של חיילי המילואים באזרחות. נוסף  לכך, גיוס כללי מגדיל את המאגר לקליטת קצונה זוטרה איכותית, מתוך מתגייסים שלא היו מגיעים לצבא במקרה של צבא מקצועי. כמו כן, בחברה הישראלית השסועה הצבא ממשיך למלא תפקיד חשוב של כור היתוך חברתי.

בתפקידו כראש אג"ת, "הוראות הפיקוד העליון" ו"פקודות מטכ"ל" היו בתחום אחריותו. איילנד  סבר כי יש לבטל חלק גדול מהן: ריבוין (אלפים) אינו מאפשר להבדיל בין עיקר לטפל ומקשה לקיימן. יתרה מזו, חלק מהן ארכאיות, כמו בנוהל לתפעול מכשירים שכבר אינם בשימוש בצה"ל. באישור הרמטכ"ל ביטל המחבר כ-20% מהוראות הפיקוד העליון וכ-40% מפקודות מטכ"ל – וזה עדיין היה מעט מדי ביחס לנדרש.

באוקטובר 2003 הציע הרמטכ"ל יעלון לאיילנד להתמנות לנספח בארה"ב. המחבר הסכים, אך זמן קצר לאחר מכן פנה אליו דב (דובי) ויסגלס, ראש הלשכה של ראש הממשלה שרון, בהצעה מפתיעה: להתמנות לראש המעוצה לביטחון לאומי (מל"ל). שיחת שכנוע עם שרון שמה קץ להתלבטויותיו. בסוף דצמבר 2003 סיים איילנד את שירותו בצה"ל ובינואר 2004 החל בתפקידו כראש המל"ל.

ראש המועצה לביטחון לאומי, 2006-2004  

באמצע ינואר 2004 שרון בשיחה עם איילנד נתן להבין במונחים מעורפלים על כוונתו לצמצם את הנוכחות הישראלית ברצועת עזה, כדי להקטין את החיכוך עם הפלסטינים ולהשיג תמיכה אמריקאית.  המחבר הבין כי בכוונתו של שרון לפנות שלושה יישובים מבודדים – נצרים, כפר דרום ומורג – אשר השמירה עליהם הייתה נטל קשה ומיקומם פגע ברציפות התנועה הפלסטינית. זאת על אף שבמערכת הבחירות ב-2003 טען שרון כי "דין נצרים כדין תל אביב". ב-3 בפברואר נודע לאיילנד באקראי – על סמך ריאיון עיתונאי עם שרון שהובא לידיעתו – על כוונתו של ראש הממשלה לפנות את כל היישובים מרצועת עזה בתור מהלך חד-צדדי, ללא הסכם עם הרשות הפלסטינית. המחבר לא כל כך הופתע מהתוכנית, אלא מכך ששרון לא דאג לעדכנו. [ההחלטה לפנות את כל היישובים ברצועת עזה התקבלה על ידי שרון כבר בנובמבר 2003 ובאותו החודש עדכן שרון את האמריקאים בתוכניתו[3]. שרון בחר לא לעדכן את איילנד בתוכנית הפינוי מסיבות אחדות, בהן חשש להדלפות ולהתעוררות התנגדות רחבה במיוחד במפלגתו, הליכוד, וכמו כן בממסד הביטחוני.] קבלת ההחלטה מצד שרון בנושא רצועת עזה דמתה לדפוסי קבלת החלטותיו במהלך הקריירה הצבאית והאזרחית שלו. הוא נהג לקבל את החלטותיו לבדו ללא התייעצות עם המטה (בעת שירותו הצבאי), או עם צוות מקצועי וממוסד של מומחים (בהיותו שר הביטחון, וכעת ראש הממשלה). עם המומחים נהג להתייעץ על אופן ביצוע החלטותיו בלבד.

לדעת המחבר, שרון מלכתחילה לא התכוון לסגת מיהודה ושומרון ודווקא חשב כי בתמורה להקרבת רצועת עזה יוכל לחזק את אחיזתה של ישראל בגדה. עוד טוען המחבר כי ויסגלס בפגישתו בוושינגטון ב-5 בינואר 2004, הוא שעורר את רעיון הנסיגה מהגדה אצל האמריקאים, ובעקבות זאת הממשל האמריקאי וּויסגלס הובילו את שרון להסכים לרעיון הזה. גם לנושא הזה הכין איילנד מספר חלופות, המינימאלית בהן, פינוי ארבעה יישובים בצפון שומרון. [בניגוד להערכתו של המחבר, קונדוליסה רייס, היועצת לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב – אשר חששה כי הפינוי החד צדדי מרצועת עזה נועד להנציח את שלטונה של ישראל בגדה –  כבר בפגישה עם ויסגלס ב-24 בנובמבר 2003 קבעה כי הממשל יראה בתוכנית "פריצת דרך מדינית", אם היא תלוּוה בנסיגה כלשהי מיהודה ושומרון.[4]]

 

 ב-17 בפברואר 2004 התנהל דיון של כל ראשי מערכת הביטחון בשאלת הנסיגה מעזה: צה"ל, המוסד והשב"כ, אלופי פיקוד הדרום והמרכז, ושר הביטחון שאול מופז. הרמטכ"ל יעלון הביע התנגדות נמרצת לנסיגה החד-צדדית וגם היה פגוע מכך שהחלטה כה חשובה התקבלה ללא התייעצות עימו. ראש הממשלה פתח את הדיון באמירה ברורה: ההחלטה לצאת מעזה היא סופית והוא אינו רוצה לשמוע הערות או ביקורת עליה. הדיון יעסוק בביצוע ההחלטה, ואת הנושא הזה יציג ראש המל"ל. איילנד וגם שרון לא חשו נוח בעת הצגת החלופות לפינוי יישובים מיהודה ושומרון. לבסוף התקבלה החלופה המינימאלית בתחום הזה: פינוי ארבעה יישובים. איילנד השתתף במשלחת שכללה ארבעה אנשים, בהם ויסגלס, אשר הציגה את התוכנית לקונדוליסה רייס, יועצת הנשיא לביטחון לאומי. זו  טענה כי לצוות הישראלי אין תוכנית וביקשה מהמשלחת לחזור לוושינגטון עם תוכנית כתובה. איילנד בדרכו חזרה הבין כי רייס צדקה, מה עוד שהעלאת התוכנית על הכתב תחייב להבהיר מספר נקודות שנותרו עמומות.

שרון לא אהב את הרעיון של חיבור מסמך כתוב. הוא חשש מהדלפות, בעוד היעדר מסמך כזה אִפשר לו להתחמק ממתן תשובות בנושא פינוי רצועת עזה בלי לשקר. איילנד גיבש צוות מצומצם וכתב את התוכנית באנגלית בלבד, כיוון שנועדה לצד האמריקאי. במהלך הכתיבה קיבל המחבר  שורה של החלטות קריטיות.  יש לציין כי מפגישות נוספות של איילנד עם שרון עדיין נותרו שאלות חשובות אחדות ללא מענה, כמו האם ימשיך הצבא לפעול על ציר פילדלפי – ציר באורך 14 ק"מ שהפריד בין רצועת עזה למצרים. לגבי ציר פילדלפי החליט איילנד כי צה"ל ימשיך לשלוט בציר גם אחרי היציאה מעזה, עד שיימצא סידור ביטחוני שיאפשר העברת האחריות למישהו אחר. המסמך המלא תורגם לעברית כדי לאפשר לשרון להבין אותו, הוצג לו על ידי איילנד בפגישה בארבע עיניים, ואושר על ידי ראש הממשלה, מלבד תיקון קטן. איילנד נסע שוב לוושינגטון להציג את המסמך בפני רייס ושר החוץ קולין פאוול. שני הבכירים האמריקאים לא היו מרוצים מפינוים רק של ארבעה יישובים בגדה. מי שעתיד היה לסיים את המחלוקת בנושא הזה היה שרון אשר טען באוזני האמריקאים כי יש גבול לְמה שהוא מסוגל לעשות מבחינה פוליטית פנימית.

בסמוך לפני פגישת ראש הממשלה עם הנשיא בוש ב-12 באפריל 2004, בתחילת החודש שוב הגיע המחבר לוושינגטון, עם משלחת קטנה שכללה את ויסגלס. בראש המשלחת האמריקאית לשיחות עמד סטיב הֶדלי, סגנהּ של רייס.  מטרת הצד הישראלי בשיחות הייתה להבטיח כי בתמורה לנסיגה מרצועת עזה תאשר ארה"ב כי גושי ההתנחלות הגדולים ביהודה ושומרון – גוש עציון, מעלה אדומים ואריאל – יהיו חלק ממדינת ישראל בכל הסדר קבע. ארה"ב לא הסכימה כי הנשיא יצהיר על כך במפורש, ובמקום זה הסכימה על ניסוח מעורפל יותר לפיו בהסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים יהיה צורך להתחשב במציאות שנוצרה בשטח. איילנד השתתף בפגישה שנערכה בין שרון לבוש ב-12 באפריל, ולאחריה קרא בוש את ההצהרה שסוכמה מראש. רק לאחר שובו של שרון לארץ, הוצגה תוכנית ההתנתקות לראשונה בממשלה לאישור. מדובר היה "בהליך די מביש" (עמ' 351), כיוון שהתוכנית כבר סוכמה עם האמריקאים ואי אפשר היה לשנותה. לבקשת שרון נסע איילנד למוסקבה בסוף אפריל להציג את התוכנית לרוסים. שר החוץ הרוסי סרגי לברוב מתח ביקורת על כך שישראל לא מצאה לנכון להתייעץ עם הרוסים בנדון ורק מעמידה אותם לפני עובדה מוגמרת עליה הם יכולים לקרוא בעיתונות.

לגבי תוכנית הפינוי מרצועה נותר עדיין נושא לא סגור והוא ציר פילדלפי. איילנד ניהל משא ומתן עם האו"ם בדבר פינוי תושבי מחנות הפליטים הצמודים לציר, בהסכמה, לגוש קטיף. הדבר נועד ליצור רצועה ברוחב של ארבע מאות מטר, נקייה מכל מבנה –  במקום הרצועה הקיימת ברוחב של כעשרים מטר – ובכך לאפשר להקטין את סכנת ההברחות והסכנה לכוחות הנמצאים בה. בעודו שוקד על התוכנית הודיע שר הביטחון מופז כי ישראל תצא מהציר. "הייתי בהלם" – שוב פעולה חד צדדית, תוך ויתור על הציר בחינם (עמ' 355). עמדתו של איילנד כלפי תוכנית ההתנתקות מורכבת. מצד אחד הוא סבר כי המצב בו 8 אלפים מתיישבים יהודים נמצאו בתוך אוכלוסייה ערבית צפופה של 1.5 מיליון תושבים היה בלתי רצוי. מצד שני הוא לא ראה בתוכנית ההתנתקות של שרון את האפשרות המועדפת לפתרון הבעיה.

כבר מסוף 2003 עסק איילנד בהכנת תוכניות שיחליפו את פתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני או לפחות ישפרו אותו. זאת תוך התמקדות בגורם הטריטוריאלי של הסכסוך. כדי למצוא פתרון שייענה לצרכיה הביטחוניים של ישראל וגם ימנע את פינוי רוב תושבי ההתנחלויות הגה המחבר תוכניות לחילופי שטחים מרובעים בין ישראל, פלסטין, מצרים וירדן. בהתאם לאחת מתוכניותיו, רצועת עזה תתרחב מערבה ותספח אליה 720 קמ"ר משטחה של סיני. בשטח הזה ניתן יהיה להקים עיר חדשה למיליון תושבים עם נמל תעופה בינלאומי. 720 קמ"ר מהווים כ-12% מהגדה – שטח שיסופח לישראל ויאפשר להבטיח את צרכיה הביטחוניים, תוך פינוי מספר מינימאלי של מתנחלים. בתמורה לוויתור מצרי על שטח מסיני, תקצה ישראל למצרים שטח בגודל דומה לאורך הגבול בין שתי המדינות. בהתאם לתוכנית הזו, ישראל, מצרים ופלסטין תישארנה בגודל דומה בשטחיהן לאלה של קווי ה-4 ביוני 1967. בשתי חוברות שפרסם המחבר – אחת עבור מכון וושינגטון ב-2007 ושנייה עבור מרכז בגין-סאדאת ב-2010 – ניתן לראות תיאור מפורט של התוכנית הזו וגם תוכנית חלופית של פדרציה ירדנית-פלסטינית. איילנד השלים את כתיבת התוכניות במארס 2004, תוך היעזרות במומחים לגיאוגרפיה ומשפט בינלאומי. הוא הציג את הצעתו לחילופי שטחים לשרון, אשר "אהב את התוכנית", אך הסכים עם המחבר כי כעת – בעת קיום תוכנית ההתנתקות – היא בלתי רלוונטית. שרון גם לא אישר לומר כי הוא תומך בה, ועם זאת הסכים כי איילנד יציג אותה לכל מי שימצא לנכון. איילנד הציג אותה בפני גורמים שונים, בהם קונדוליסה רייס. כולם הסכימו כי לתוכניתו יתרון על פני התוכנית המקובלת של שתי מדינות בשטחה של ארץ ישראל המנדטורית, אבל הטילו ספק אם נשיא מצרים השמרני והזהיר, חוסני מובארק, יסכים לה.

מחליפו של שרון בתפקיד ראש הממשלה החל מינואר 2006 (לאחר ששרון לקה בשבץ מוחי), אהוד אולמרט, בסמוך לפני הבחירות של מארס 2006 הכריז על תוכנית ההתכנסות. זו הייתה למעשה תוכנית לנסיגה ישראלית מיהודה ושומרון לקו גדר הביטחון. בהצגת תוכניתו חזר למעשה אולמרט על דפוס הפעולה של שרון: העלאת תוכנית שלא נעשתה בדיון אמיתי עם מומחים. אולמרט גם התעלם מבקשתו של איילנד  – לפני קבלת  החלטה על פרסום התוכנית – לאפשר למחבר במשך כשעתיים להציג בפניו תוכניות חלופיות.

עוד בטרם מינויו של איילנד לראש מל"ל,  החליט שרון להעביר את נושא הגרעין האיראני ("הסיכול המדיני") לטיפולו של ראש המוסד מאיר דגן. המחבר סבר כי זוהי טעות, כיוון שהגרעין האיראני כלול בנושא מדיני – עתידו נקבע בשיחות בין חמש המדינות החברות הקבועות במועצת הביטחון + גרמניה. ראש המוסד היה מודע לכך, ולכן ביקש מראש המל"ל  לייצג את ישראל בפורומים מדיניים בנושא הגרעין האיראני. איילנד פעל מתוך הנחה כי מדינת מפתח בסיכול תוכנית הגרעין האיראנית היא רוסיה, בעלת זכו הווטו במועצת הביטחון, שבלעדיה אין אפשרות לקבל החלטה בפורום הזה נגד איראן. רוסיה, מצִדה, לא ששה לעזור לארה"ב נגד איראן, כל עוד וושינגטון ניהלה מדיניות שנחשבה בעיני הנשיא ולדימיר פוטין כפוגעת באינטרסים חיוניים של ארצו: התערבות אמריקאית בנושא קידום הדמוקרטיה ברוסיה, קרי התערבות נגד משטרו; וחתירה תחת השפעתה של מוסקבה ברפובליקות סובייטיות לשעבר, כולל צירופן לנאט"ו.

בספטמבר  2004 הוזמן איילנד לרוסיה ובפגישה עם עמיתו הרוסי, איגוֹר איוונוֹב, הוצגה לו תוכנית למניעת התחמשותה הגרעינית של איראן. בהתאם להצעה הרוסית איראן תקים במשותף עם רוסיה ובשטחה של רוסיה מפעל להעשרת אורניום. האורניום המעושר ישמש לייצור חשמל בתחנת כוח בושאר באיראן שתיבּנה על ידי הרוסים. בכל שלבי התוכנית, השליטה על העשרת האורניום, על האורניום המעושר ואף המשומש, תישאר בידי רוסיה. למוסקבה היו שני תנאים להצעה: ארה"ב תתמוך פומבית בהצעה שתיקרא "ההצעה הרוסית"; ואף מדינה, כולל צרפת, לא תתחרה ברוסיה באספקת כורים גרעיניים לאיראן. מארחו סיכם: לכם הישראלים יש השפעה עצומה בוושינגטון, נסו להעביר את התוכנית לאמריקאים. איילנד חשב בזמנו ועדיין חושב היום כי זו הייתה הצעה טובה אשר שירתה את האינטרסים של ישראל. אבל כאשר הוא הציג את ההצעה הרוסית בדיון עם ראש הממשלה שרון, שר החוץ, שר הביטחון וראשי מערכת הביטחון, כולם, לדבריו, "ירדו עליי רצח" (עמ' 362) ודחו את ההצעה הרוסית על הסף. יש לציין כי באותה התקופה נחשבה איראן לחלק "מציר הרשע" בעיני וושינגטון, אשר סירבה לנהל דיאלוג איתה. לכן, האמריקאים דחו את ההצעה הרוסית הזו שהועברה אליהם גם ישירות על ידי הרוסים (התיווך הישראלי לא היה חיוני למוסקבה). אף על פי כן, סבור המחבר כי ניתן היה לפחות לנסות לשכנע את האמריקאים להפחית את התנכרותם לאינטרסים של רוסיה, כדי לזכות בתמורה בתמיכה למניעת התחמשותה של איראן בנשק גרעיני. לא רק שרון, אלא גם ראשי הממשלה שכיהנו אחריו –  אולמרט ובנימין נתניהו – לא ניסו לנקוט בדרך שהציע איילנד והיא: לשכנע את האמריקאים להתחשב באינטרסים של רוסיה, כדי לזכות  בתמורה בתמיכתה של רוסיה בנושא הגרעין האיראני.  

ב-1 ביוני 2006 סיים איילנד את תפקידו כראש המל"ל. הוא רצה לסיים את תפקידו לפני כן, אבל שרון שכנעוֹ להישאר עד הבחירות שתוכננו למארס 2006. החלטתו של ראש הממשלה החדש אולמרט לכפוף את ראש המל"ל לתפקיד חדש שיצר, "ראש המטה", רק חיזקו את החלטתו של איילנד לסיים את תפקידו. במהלך שירותו כראש המל"ל זכה המחבר ליחס מפרגן מצד כל הגורמים מולם פעל, כולל לא ידידותיים במיוחד לישראל, בהם רוסיה, בדמות מקבילו הרוסי איגור איוונוב. המחבר השיג יחס של אמון מנציגי מדינות זרות, כיוון שבפגישות עימם נקט בעמדה שונה מהמקובל. הוא לא דקלם את העמדה הרשמית הידועה; לפחות לכאורה היה מוכן להודות בטעויות מהצד הישראלי ובכך יצר אווירה נוחה יותר להצעתו לחפש פתרונות משותפים; התנהג בצניעות, נמנע מלהטיף מוסר לאחרים, ובעיקר, הקפיד לומר תמיד את האמת. אמירת האמת אין פירושה לומר את כל האמת, ומותר להגיד כי אינך מוכן להשיב על שאלה מסוימת, אך אסור לשקר.

לקחים ותובנות לגבי ההתמודדות עם איומים  מלבנון ורצועת עזה

לאחר סיום עבודתו כראש המל"ל היו לאיילנד הצעות מפתות מחוץ לארץ. אחת מהן מאוניברסיטת פרינסטון היוקרתית להיות מרצה אורח לשנה או שנתיים על אופי המלחמה במאה ה-21. אבל המחבר העדיף עבודה שבה רוב הזמן יהיה בארץ. ב-1 בינואר 2007 הוא הקים חברה קטנה העוסקת בפרויקטים של ייעוץ מדיני או ביטחוני לחברות גדולות ולממשלות. כמו כן הוא משמש יושב ראש של מכינה קדם צבאית לנוער בסיכון. היא פועלת בקרב נערים שנפלטו מבתי הספר – כאלה שרבים מהם הידרדרו לפשע וצה"ל אינו מגייס אותם –  ומכשירה אותם להתגייס לצבא. הצלחת המכינה הזו מדהימה. כ-90% מחניכים שמתחילים את המכינה מסיימים אותה,  100% מהם מתגייסים לצה"ל, 90% ליחידות קרביות ואחדים מהם אף הופכים לחניכים מצטיינים ולקצינים.

ב-25 ביוני 2006 חולייה של שבעה מחבלים חדרה מרצועת עזה לישראל דרך מנהרה – פעולה שהביאה לחטיפתו של החייל גלעד שליט. הרמטכ"ל דן חלוץ החליט להקים ועדה חיצונית לחקר האירוע וביקש מאיילנד לעמוד בראשה. איילנד מצא כשלים חמורים ברמת המג"ד, המח"ט ואף ברמה גבוהה יותר של האוגדה והמטכ"ל. איילנד לא המליץ להדיח איש, כיוון שדובר בטעויות מקצועיות, ולא בכשל נורמטיבי כמו פחדנות או אי אמירת אמת. כשנתיים לאחר הפיגוע אמר לו יואב גלנט, אלוף פיקוד הדרום בזמן החטיפה שעדיין המשיך בתפקידו, כי יישום המלצות הדוח שלו מנע בוודאות כמה פיגועים קשים, לרבות ניסיונות חטיפה.

ב-31 במאי 2010 השתלט צה"ל על האונייה הטורקית "מאווי מרמרה" שניסתה לשבור את הסגר על רצועת עזה. תשעה טורקים נהרגו וארבעה חיילים נפצעו, חלקם קשה. הרמטכ"ל גבי אשכנזי ביקש מאיילנד לחקור את פרשת המשט הטורקי וההשתלטות על האונייה. המחבר העריך את נכונותו של אשכנזי לחקור את האירוע על ידי גורם בלתי תלוי מחוץ לצבא, על אף ידיעתו של הרמטכ"ל כי חלק מהביקורת תופנה לא רק כלפי הקצונה הבכירה, אלא כלפיו עצמו. איילנד הגיע למסקנה כי היה צורך לתת למוסד תפקיד גדול יותר במבצע, בהיותו בעל יכולת לספק מידע ביחס לאמצעים שהיו בידי הטורקים שעל סיפון האונייה, כמו שרשראות ברזל, גרזנים ועוד. עוד קבע כי חיל הים לא הכין תוכנית חלופית חזקה דיה להשגת שליטה על האונייה, כמו שימוש בתותחי מים שיוכלו לשטוף את הסיפון. אלה רק חלק מהמסקנות והלקחים של איילנד בנוגע למשט הטורקי.

לפני מלחמת לבנון השנייה – אשר החלה ב-12 ביולי 2006 – באביב 2006 העביר איילנד לידיעת ראש הממשלה אולמרט יוזמה מצד אישיות אירופית [אין ציון שמה]  לפיה ממשלת לבנון מוכנה לפעול לפירוק חיזבאללה מכל נשקו הכבד בדגש על נשק הרקטות, אם ישראל תסכים להעביר את חוות שבעא לריבונות לבנונית. אותה יוזמה הוצגה לאולמרט על ידי שרת החוץ קונדוליסה רייס בעת ביקורו בארה"ב במאי 2006. אולמרט היה מוכן לבחון את היוזמה הזו. גם בעת מלחמת לבנון השנייה הציעה רייס את אותה היוזמה – אך אז אולמרט השיב כי מאוחר מדי.

איילנד סבר שמוטב היה לאולמרט בביקורו במאי להעלות את נושא לבנון, במקום להתמקד בסכסוך עם הפלסטינים [תוכנית ההתכנסות] והגרעין האיראני, כפי שעשה. זאת כיוון שחיזבאללה בחודשים שלפני הביקור ניסה לבצע פיגועים, לרבות חטיפת חיילים, ומכאן אפשר היה להניח בסבירות רבה כי מלחמה בשער. מוטב היה לאולמרט לנסות להשיג מראש, במקרה של מלחמה נגד חיזבאללה, תמיכה בלגיטימיות של אי הגבלת מלחמתה של ישראל נגד חיזבאללה כי אם מלחמה נגד מדינת לבנון.

ועדת וינוגרד שהוקמה לחקור את כישלונות מלחמת לבנון השנייה (12 ביולי- 14 באוגוסט, 2006) התעלמה מן "השגיאה האסטרטגית הגדולה ביותר" (עמ' 386) של המלחמה הזו. המלחמה התנהלה לאור הקונספציה לפיה האויב הוא חיזבאללה בלבד, בעוד רוב תושביה של לבנון, הנוצרים, הדרוזים וחלק מהמוסלמים הסונים הם "הטובים", ולכן התשתיות של לבנון הן מחוץ לתחום המלחמה. ואולם בפועל קיים שיתוף פעולה  ואף חלוקת תפקידים בין חיזבאללה מצד אחד לבין מוסדות השלטון של לבנון ונציגי יתר הכוחות הפוליטיים בה, קרי "הטובים", מצד שני. "הטובים" פועלים להשגת תמיכה בלבנון מצד המערב ומתייחסים לחיזבאללה ככוח המגן של לבנון. על כן, במלחמת לבנון השנייה היה על ישראל לנהל מלחמה לא רק נגד חיזבאללה, אלא נגד מדינת לבנון, ולא להסס לפגוע קשה בתשתיות.  פגיעה קשה בתשתיות הייתה מביאה ללחץ בינלאומי [וגם מתושבי לבנון עצמם] להגיע להפסקת אש ובכך המלחמה הייתה מתקצרת. החרבת רובע דאחיה השיעי בביירות, בו התרכזו מפקדות חיזבאללה, יכולה לשמש הוכחה ליעילות האסטרטגיה של אי הסתפקות בפגיעה בכוחה הצבאי של חיזבאללה. אם מטרתה של ישראל במלחמת לבנון הייתה לא רק להנחית מכה קשה על חיזבאללה, בגלל תקיפתה סיור של צה"ל (שהסתיים בהרג שמונה חיילים וחטיפה של שניים) – אלא לנצח ארגון גרילה יעיל בדמות  חיזבאללה, הרי מטרה זו לא הייתה ניתנת להשגה, במיוחד לאור המצב בו ישראל אינה שולטת על אדמת לבנון.

כיום  [בעת סיום כתיבת הספר ב-2017] בידי חיזבאללה טילים רבים יותר [כמאה אלף], בעלי עוצמה רבה יותר, מדויקים יותר ובעלי טווח פגיעה בכל רחבי הארץ. הם יכולים לפגוע במטרות אסטרטגיות כמו שדות תעופה, נמלים, תחנות כוח ועוד. במקרה של מלחמה, ההרס שעלול לגרום חיזבאללה לישראל יהיה בלתי נסבל. לכן, על ממשלת ישראל להחליט מראש (ולא במצב של לחץ במהלך המלחמה) כי במלחמת לבנון השלישית, אם תבוא, המלחמה תהיה נגד מדינת לבנון. כוח ההרס של ישראל הרבה יותר גדול מזה של חיזבאללה. הפעלה מאסיבית של כוח ההרס הזה כבר בתחילת המלחמה,   (ועוד בטרם המטרות החשובות של חיזבאללה יזוזו ממקומן) עשויה להביא להפסקת אש תוך "ימים ספורים" (עמ' 388)

מאז יציאתה של ישראל מרצועת עזה ב-2005, ניהלה ישראל נגד הרצועה שלושה מבצעים גדולים: "עופרת יצוקה" דצמבר 2008-ינואר 2009, "עמוד ענן" נובמבר 2012  ו"צוק איתן" יולי-אוגוסט 2014. בדומה למלחמת לבנון השנייה, במבצעים האלה ישראל לא הגדירה מראש בצורה ברורה מהי מטרתה: האם להרתיע את חמאס מלירות טילים על ישראל; האם גם לפגוע ביכולתה לייצר טילים; האם לכבוש את רצועה ולהביא להפלת שלטונה של חמאס. היעדר מטרה ברורה של המבצעים האלה גרמה להארכתם. מסקנה נוספת של איילנד, לנוכח פעולותיה הצבאיות של ישראל בשנים 2014-2006, היא: הדיון בקבינט בנושא כמו מלחמה או מבצע צבאי צריך להתרכז במישור האסטרטגי ולא הטקטי. על חברי קבינט להתעניין בחלופות לפעולה הצבאית שהוצעה על ידי הצבא, ומדוע בחר הצבא  בסוג הפעולה הזו ולא באחרת, ולא לנסות לרדת לפרטים הטקטיים של הפעולה הצבאית שהוצעה, אותה מוטב להשאיר לדרג המקצועי של הצבא.

בטיפולה ברצועת עזה ביצעה ישראל טעות עקרונית בניסיונה להפריד בין האוכלוסייה האזרחית האומללה לבין ארגון הטרור חמאס. על ישראל להתייחס לרצועת עזה כמדינה עצמאית לכל דבר, לה יש גבולות, שלטון מרכזי, צבא, ומדיניות חוץ. חמאס היא נציגה אותנטית של האוכלוסייה בעזה, אשר זכתה לרוב בבחירות ב-2006 ומצליחה לגייס את תושבי הרצועה לבניית יכולותיה הצבאיות. איילנד יוצא מתוך הנחה שאין בכוחה של ישראל להביא לשינוי השלטון במדינה ערבית: היא נכשלה להשיג מטרה זו במלחמת לבנון הראשונה ב-1982 [ולמעשה גם במלחמת לבנון השנייה ב-2006, עת שאפה להחליש משמעותית בכוחה של חיזבאללה.] לכן, משתמע, ישראל אינה צריכה להציב לעצמה מטרה בלתי ריאלית להפיל את שלטונה של  חמאס ברצועת עזה, אלא להסתפק ביעד צנוע יותר: הבטחת שקט לתקופה ארוכה ככל האפשר מול רצועת עזה והגבלת כוחה הצבאי של חמאס. בניגוד לרשות הפלסטינית השואפת להחזיר את שלטונה על עזה (ולצורך מטרה זו מגבילה העברת הכספים לעזה) ולהקים ישות פלסטינית מאוחדת בין הגדה לרצועה – אין זה אינטרס של ישראל. האינטרס של חמאס הוא להמשיך לשלוט ברצועה ולצורך זה היא זקוקה ללגיטימציה בינלאומית ולסיוע כלכלי דחוף. מהגדרה הזו של האינטרסים של ישראל וחמאס אפשר להסיק כי אין סתירה [רבתי] ביניהם [בטווח הסביר?]. פרויקטים לשיקום עזה לאחר "צוק איתן" לא הצליחו כיוון שנעשו דרך שני גורמים שלא היו מעוניינים בשיקום הרצועה: הרשות הפלסטינית ומצרים. עוד צריך לזכור כי לא ניתן לשפר את המציאות הכלכלית בעזה בלי לשתף בכך ישירות את חמאס. על מנת להביא לשיפור המצב הכלכלי בעזה ולצמצם את המוטיבציה של חמאס לפעול נגד ישראל מציע איילנד להקים נמל ימי בעזה אליו יועברו סחורות מרציף מיוחד בנמל לרנקה שבקפריסין. הפיקוח הביטחוני על הרציף בלרנקה ייעשה על ידי שוטרים של האיחוד האירופי, וישראל תשלוט מרחוק על הכניסה והיציאה מנמל עזה.

מאז עלייתו של בנימין נתניהו לשלטון ב-2009, המדיניות הישראלית כלפי הגרעין האיראני השתנתה. זו נעשתה פעילה יותר לא רק במישור  הפוליטי, אלא גם בהכנות לפעולה צבאית שהגיעו לשיאן בקיץ 2012. הערכתו של איילנד הייתה שאם ישראל תכין אופציה צבאית ממשית לתקוף את מתקני הגרעין של איראן, הדבר יגרום למערב להתאמץ יותר כדי לבלום את תוכניתה הגרעינית, כמו באמצעות החמרת הסנקציות הכלכליות נגדה. בניגוד לרוב בעלי התפקידים הבכירים ב-2012 – בהם ראש המוסד מאיר דגן והרמטכ"ל גבי אשכנזי – אשר התנגדו נמרצות לתקיפת מתקני הגרעין של איראן, איילנד חשב "שיש בכך סיכון מחושב", והעיתוי הנכון ביותר לכך היה סתיו 2012.  [בקיץ 2012?] בשיחה בארבע עיניים עם איילנד בנושא תקיפת אתרי הגרעין של איראן, נתניהו נימק מדוע רצוי לבצע פעולה זו בסתיו 2012: העיתוי  לפני הבחירות לנשיאות בארה"ב, יקשה על הנשיא ברק אובמה שלא להתייצב לטובת ישראל, אם תותקף על ידי איראן; כמו כן, במועד הזה איראן טרם השלימה את בניית המנהרות למיגון מתקניה.

מכל מקום, לאחר בחירתו מחדש לנשיא ארה"ב בנובמבר 2012 חתר אובמה ביתר שאת להגיע להסכם עם איראן בנושא הגרעין, מדיניות שהובילה לחתימה על הסכם עקרוני בין איראן לחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון + גרמניה ב-2013 ולהסכם מפורט בנושא תוכנית גרעין האיראנית ביולי 2015. נתניהו נקט בעמדה שלילית כלפי ההסכם העקרוני מ-2013 ולא מצא לנכון לנצל את ההזדמנות שנתנו לו האמריקאים להשפיע על ההסכם המפורט מ-2015 במהלך כשנה וחצי, תקופה בה התנהל משא ומתן עליו.  לכאורה גם לנתניהו היה ברור כי מדיניות היא אמנות האפשרי, ואם אין אפשרות למנוע את ההסכם , מוטב היה לנצל את ההזדמנות שניתנה לו ולנסות לתקנו. ייתכן כי  הסיבה להתנהלותו הזו של נתניהו נעוצה בכך שכבר בשנים 2011-2010 דרשו האמריקאים ויתורים מצד ישראל בנושא הפלסטיני [אותם נתניהו לא היה מוכן לספק] בתמורה להליכה לקראת ישראל מצד ארה"ב במשא ומתן שלה עם  איראן בנושא הגרעין [וייתכן כי זו נותרה עמדת ארה"ב גם בעת השלמת המשא ומתן עם איראן שהסתיים בחתימה על הסכם יולי 2015].

הערות ביקורתיות

ספרו של גיורא איילנד מעניין וקריא ומתאפיין בכנות וביושר. הוא מוכן להודות לא רק כי בהיותו מ"מ השתתף בגניבת תחמושת מיחידת שריון עבור האימון של יחידתו, כנהוג בתקופתו  – אלא גם בטעויותיו בעת שמילא תפקידים בכירים. לדוגמה, הוא מודה בהתבטאותו השגויה בשאלת האחריות של צה"ל למותו של הילד הפלסטיני מוחמד א-דורה בתחילת האינתיפאדה השנייה, וגם בהתנגדותו,  השגויה בדיעבד, ליציאת צה"ל מלבנון ב-2000.

המחבר אינו חושש להביע את דעתו העצמאית והכּנה כלפי חלק  ממהלכים המדיניים-ביטחוניים של מדינת ישראל (הוא נמנע לומר את עמדתו כלפי הסכם אוסלו 1993). על אף אי היותו איש שמאל (ב-1977 הוא הצביע בעד הליכוד בראשות מנחם בגין), איילנד מסיר את מסכת השקרים מעל ממשלת בגין-שרון בנושא מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. לדברי המחבר, הממשלה חיפשה תירוץ כדי לפתוח במלחמה הזו, וכי המטרה האמיתית של המלחמה הייתה לא להבטיח את הגליל מירי קטיושות אלא לשנות את המשטר בלבנון.

בספר ישנן טעויות עובדתיות אחדות. לדוגמה, המחבר מציין כי אהוד ברק נבחר לראשות הממשלה במארס 1999 (עמ' 220), במקום במאי 1999; לפי ספרו, חצי האי סיני גדול פי ארבעה משטחה של מדינת ישראל (עמ' 355) – בעוד לאמתו של דבר הוא גדול בערך פי שלושה (60,000 קמ"ר לעומת 22,000 קמ"ר). ישנן גם אי דיוקים אחדים בספר, כמו בתיאור המשא ומתן לשלום, בתקופת ממשלת ברק, בערוצים הסורי והפלסטיני, שצוינו לעיל.

לדעתי, המחבר נוהג בסלחנות כלפי הטעויות  בהערכתו של אמ"ן ביחס למטרתה של מצרים במלחמת יום הכיפורים וביחס לעיתוי המלחמה. לדברי צבי זמיר, ראש המוסד (1974-1968), "בסוף פברואר או בתחילת מארס 1973", הוא מסר לראשת הממשלה גולדה מאיר על השינוי בתוכניתו הצבאית-מדינית של סאדאת: במקום התוכנית היומרנית של קודמו, נאצר, לכבוש מחדש את  חצי האי סיני – מסוף 1972 ובבירור מפברואר 1973, אימץ סאדאת תוכנית מדינית וצבאית שונה, ועיקרה כיבוש הגדה המזרחית  של תעלת סואץ  והתבססות בה בעומק של כ-10 קילומטרים. זאת במטרה להניע תהליך מדיני, שבסופו של דבר יביא לנסיגתה של ישראל מכל סיני . אמ"ן לא העביר לאלופי הפיקודים את תוכניות המלחמה של מצרים וסוריה – שנמסרו לאמ"ן על ידי המוסד. ראש אמ"ן, אלי זעירא, היה מודע לתוכניות האלה, אך התעלם מהן ונשאר דבק בעמדתו לפיה מטרת מצרים במלחמה תהיה לכבוש את כל חצי האי סיני, וכיוון שמשימה כזו היא מעל כוחה, אזי היא לא תצא למלחמה רחבה, ולכל היותר תסתפק בהפגזות ובפשיטות. [5]

ללא קשר לידיעה האיכותית שהעביר ראש המוסד ב-6 באוקטובר 1973 בדבר מועד פרוץ המלחמה, לאמ"ן היה מידע משלו לצפות את המלחמה הקרֵבה. כבר ב-4 באוקטובר פתחו המצרים בהכנות מלחמתיות מובהקות ובהן פתיחת הסוללות בצד המצרי של התעלה ופינוי שדות מוקשים,  כדי להזרים כוחות; פריסת ציוד לפריצת הסוללה של קו בר לב, וגשרי צליחה; והזזת טילים נגד מטוסים מן העורף לכיוון התעלה. באותו היום קיבל אמ"ן גם מידע על פינוי בהול של משפחות היועצים הצבאים הסובייטים ממצרים ומסוריה. ראש אמ"ן מצא דרך לפרש את המידע הזה באופן שגוי, שיתאים להערכתו בדבר סבירות נמוכה למלחמה. ההכנות המצריות למלחמה פורשו על ידו כתמרון צבאי –  ופינוי משפחות היועצים,  כהערכה מוטעית של בריה"מ בנוגע לכוונתה של מצרים. [6]

בנושא התמודדותה של ישראל מול איומי חיזבאללה, טענתו של איילנד לפיה לישראל יש הצדקה לפגוע בתשתיות האזרחיות בלבנון, כיוון שכל המפלגות בה משתפות פעולה עם חיזבאללה, אינה מדויקת. המחבר מתעלם מכך כי שיתוף הפעולה של הכוחות הפוליטיים בלבנון עם חיזבאללה מבוצע מתוך אונס. חיזבאללה היא הכוח הצבאי החזק ביותר בלבנון שכופה את רצונה על המדינה, ובעיקר בעימות מול ישראל. חיזבאללה היא  הקובעת אם תהיה מלחמה נגד ישראל או לא – ולא ממשלת לבנון. לאור ההנחה הזו, אם נקבל את עמדת המחבר כי במלחמה העתידה מול חיזבאללה על צה"ל לפגוע בתשתיות אזרחיות של כלל הלבנונים, ההצדקה לכך צריכה להיות כי זו הדרך היעילה ביותר לקצר את המלחמה, אשר תחסוך אבידות לשני הצדדים. עוד ניתן לטעון כי בבחירת השיטה לניהול מלחמה מוטב לא לנקוט בזו המוסרית ביותר שתביא למותם של רבים מחייליך, אלא לסטות במידה מסוימת מהצדק על מנת להשאירם בחיים. מכל מקום, בנושא פגיעה בתשתיות בלבנון צריך לקחת בחשבון כי כושר הסיבולת של הצד הערבי גדול יותר מזה של הצד הישראלי. נוסף לכך, כידוע, הצד החלש, חיזבאללה, כדי לקיים כושר הרתעה יעיל מול הצד החזק, ישראל, אינו צריך להגיע ליכולת כוח ההרס של הצד החזק. לאור כל הנתונים האלה, ההחלטה מצד ממשלת ישראל באיזו מידה להפעיל את כוח ההרס שלה נגד לבנון, אם חיזבאללה תיזום רק פעולה צבאית מוגבלת נגדה (זהו התרחיש הסביר ביותר), תהיה הרבה יותר מורכבת וקשה מאשר יכולה להשתמע  מספרו של המחבר.

טענתו של  איילנד כי חמאס היא הנציגה האותנטית של תושבי רצועת עזה, לאור תוצאות הבחירות ב-2006, אינה מדויקת. חלף למעלה מעשור [בעת סיום כתיבת הספר ב-2017] מאז הבחירות האלה, וההידרדרות הרבה במצבם של תושבי הרצועה, במיוחד במישור הכלכלי, במהלך התקופה הזו פגעה בפופולאריות של חמאס. המשך שלטונה של חמאס ברצועה נשען במידה לא מבוטלת על כוחה הצבאי ומנגנון דיכוי יעיל המופעל נגד האוכלוסייה המקומית. המחבר מתעלם מכך כי שיפור במצבה הכלכלי של רצועת עזה, באמצעות הרחבת אספקת סחורות אליה דרך הים,  עלול להזיק לישראל  כבר בטווח הבינוני. רווחה כלכלית עלולה להביא לחיזוק שלטונה של חמאס ולאפשר לה להקדיש יותר משאבים לפיתוח יכולותיה הצבאיות. קיומה של ישות מדינית יציבה מבחינה פוליטית וכלכלית, המחנכת למלחמת קודש נגד ישראל ומשכללת בהתמדה את אמצעי הלחימה נגדה, תהווה סכנה רצינית הולכת וגוברת לישראל. על כן, נראה כי על ישראל לשאוף לשיפור כלכלי מוגבל בלבד לתושבי הרצועה, בעיקר כדי למנוע אסון הומניטארי.

בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כזכור, איילנד מותח ביקורת על אי התעקשותה של ישראל, במסגרת החתימה שלה על שלום עם מצרים ב-1979, על החזרת רצועת עזה למצרים ומתן אזרחות מצרית לתושביה; או הרחבת רצועת עזה לתוך שטחה של מצרים בסיני  והפיכת כל השטח הזה לישות פלסטינית הקשורה בפדרציה עם מצרים. הישות הזו תוכל לקלוט את הפליטים הפלסטינים המתגוררים בארצות ערב.

להערכתי, התוכנית יצירתית ונכונה – אבל ככל הנראה הייתה בלתי מעשית כבר בזמנה (לא כל שכן כעת ב-2020). ראש הממשלה בגין ראה ברצועת עזה חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, ולכן מסיבות אידיאולוגיות לא מוכן היה בשום פנים ואופן לוותר עליה.[7] מצרים בתקופת סאדאת (ובתקופת יורשו חוסני מובארק ועד עצם היום הזה) התנגדה לסיפוח רצועת עזה לתחומה.[8] כמו כן הפלסטינאים בעזה וביהודה ושומרון, כבר החל מאמצע שנות ה-70, ראו באש"ף את נציגם הלגיטימי היחיד  (ובהתאם לעמדתו סירבו למנות נציג שישתתף בשיחות האוטונומיה בין ישראל למצרים, שהתקיימו בעקבות חוזה השלום הישראלי-מצרי) וזה נקט בעמדה שלילית ביותר כלפי חוזה השלום. לדעתי, התוכנית להחזיר את רצועת עזה למצרים במסגרת חזרתה של ישראל לגבולות ה-4 ביוני 1967 עם מצרים, יכלה להיות מקובלת על מצרים בתחילת שנות ה-70, אך לא מאמצע שנות ה-70 כאשר מעמדו של אש"ף התחזק בקרב הפלסטינים ובזירה הערבית והבינלאומית. אשר לתוכנית להרחיב את השטח הפלסטיני לתחומי חצי האי סיני, התוכנית רציונאלית, אך שוב בלתי ריאליסטית: לא רק מצרים לא תסכים לכך, אלא ספק אם הפלסטינים יקבלו את הרעיון שנועד לשלול מפליטי 1948 את ההצדקה למימוש זכות השיבה למדינת ישראל הריבונית.

גישתו של איילנד בסכסוך הישראלי-פלסטיני ראויה להערכה מבחינת ניסיונו לראות את הסכסוך באופן אובייקטיבי ולהודות כי ישראל אינה טלית שכולה תכלת בו. איילנד מציין כי שיחותיו הרבות עם נציגים פלסטינים (במיוחד במסגרת המנגנון לתיאום ביטחוני עם ג'יבריל רג'וב ומוחמד דחלאן) עזרו לו להבין את עמדתם בצורה כזו, עד שבכינוס אקדמאי בשווייץ שנערך ב-2004, המחבר, לאחר שהציג את עמדתה של ישראל – ובהיעדר נציג פלסטיני – הציג גם את עמדתם של הפלסטינים. התגובה הבולטת בקהל הייתה: "כשדיברת בתור פלסטיני הייתָ משכנע יותר" (עמ' 266).

איילנד סבור כי ככל  שאנו מאוהבים יותר בנרטיב שלנו לגבי הסכסוך עם הפלסטינים, ולא רואים את המציאות כהווייתה,  באותה מידה הראִייה השגויה שלנו של המציאות תגרום לנו לקבל החלטות רעות. המחבר ממשיך: רבים מהישראלים סבורים כי האנטישמיות היא הסיבה שבסכסוך עם הפלסטינים חלק ניכר מהעולם המערבי הוא נגדם. זאת תוך התעלמות כי נכון להיום [2017], יש רק מקרה אחד שבו עם אחד שולט על עם אחר, וזה המקרה שלנו. נכון, ישנם מיעוטים לאומיים אחרים שסובלים, כמו הטיבטים בסין והכורדים בטורקיה, אבל מיעוטים אלה, לפחות פורמאלית, הם אזרחים שווי זכויות במדינות בהם הם חיים. לכן, במקרה של ישראל, העולם אומר לה בפשטות כי  במאה ה-21 שלטון של עם אחד על עם אחר הוא תופעה בלתי קבילה. אסור להתעלם מן ההיבט הזה הבלתי נוח לנו, מסכם איילנד.

מאידך גיסא, לדעתי,  אין להתעלם מהייחודיות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בו צד אחד (הצד הפלסטיני), רואה בצד האחר (מדינת ישראל), ישות בלתי חוקית במהותה, שנוצרה כתוצאה  מכיבוש.  (לשם השוואה: היטלר לא ראה בצרפת מדינה בלתי חוקית.) ראוי לשים לב כי הפלסטינים (כולל במדינת ישראל) בחרו לציין את יום ה"נכבה" (מילולית: האסון, השואה) לא ביום שנעשתה להם עוולה ספציפית, בלתי מוצדקת מנקודת ראותם,  כמו גירוש ערביי לוד ורמלה, אלא ביום הקמתה של מדינת ישראל – כלומר עצם הקמתה והמשך קיומה של ישראל הם האסון והשואה מנקודת ראותם. לאור ההשקפה הזו, פועלים  בעם הפלסטיני שתי תנועות עיקריות. תנועת חמאס, אשר דוגלת בגלוי בחיסולה של מדינת ישראל; ואש"ף אשר מוכן פורמאלית לקבל את קיומה של מדינת ישראל בגבולות ה-4 ביוני 1967, אך בלי לוותר על זכות השיבה של פליטי 1948 לדורותיהם לתחומי מדינת ישראל, כלומר להביא בהדרגה לחיסולה של ישראל, לכאורה בדרכי שלום. (זאת גם אם בפועל  רק חלק מהפליטים הפלסטינים, אשר מספרם מגיע היום לכ-5 מיליון, יחזרו למדינת ישראל.) בסמל של אש"ף מופיעה מפת ארץ ישראל המנדטורית, ולא של מדינת פלסטין בגבולות יוני 1967, והרשות הפלסטינית ממשיכה לחנך את הדורות הבאים כי הערים כמו יפו, לוד, רמלה, חיפה, עכו, וצפת הן ערים פלסטיניות. במצב כזה גם מי שמואס בכיבוש ודוגל בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 –  ועם זאת אינו חולם על שלום בעיניים עצומות ומוּדע להשלכות הפינוי של רצועת עזה ב-2005  – עלול להפוך לתומך בכיבוש בעל כורחו.

המסקנות העולות מדיונו של איילנד בסכסוך הישראלי-פלסטיני הן כי על ישראל להסכים לקיומה של מדינה או ישות פלסטינית (כמו בפדרציה עם ירדן)  בעלת שטח השווה בערך בגדולו לגדה המערבית בגבולות  ה-4 ביוני 1967. כמו כן, המשך הכיבוש של השטחים האלה בידי ישראל הוא בלתי רצוי, ולכן חייבים לחפש חלופות יצירתיות למצב הזה. המסקנות נראות בעיניי הגיוניות ונכונות: הבעיה היא איך לרבע את המעגל. אוּכל רק לומר כי הדרך לפתרון הבעיה היא לא באמצעות הגברת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.

---

[1] יתום,דני. שותף סוד: מסיירת מטכ"ל ועד המוסד (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2009), עמ' 243. דני יתום היה "ראש המטה המדיני-ביטחוני" של ראש הממשלה ברק.

המתווך האמריקאי דניס רוס העריך כי ברק בסופו של דבר היה מוכן להסתפק ברצועה של כ-100 מ' בחוף המזרחי של הכנרת.

Ross, Dennis. The Missing Peace: The Inside Story of the Fight for Middle East Peace (New York: Farrar, Straus and Giroux, 2004).  

 

 

[2] שר, גלעד. במרחק נגיעה: המשא ומתן לשלום 2001-1999: עדות (תל אביב: משכל, 2001).

 

[3] ב-18 בנובמבר 2003, בעת ביקור באיטליה, נפגש שרון עם אליוט אברמס, מחזיק תיק המזה"ת במועצה לביטחון לאומי, ושיתף אותו בתוכנית לצאת מעזה. זו הייתה הפעם הראשונה בה בכיר בממשל האמריקאי שמע על התוכנית מפי שרון. ב-24 בנובמבר 2003 נפגש ויסגלס עם קונדוליסה רייס בוושינגטון והציג לפניה את תוכנית הנסיגה מעזה כמהלך חד צדדי של ישראל. ראה,  ויסגלס, דב. אריק שרון – ראש ממשלה: מבט אישי (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2012).

[4] ויסגלס, דוב. שם, עמ' 212.

Rice, Condoleezza. No Higher Honour: A Memoir of My Years in Washington (London: Simon and Schuster, 2012)

 

[5] זמיר, צבי (ומס [Mass], אפרת).  בעיניים פקוחות. ראש המוסד מתריע: האם ישראל מקשיבה? (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011), עמ' 112-110.

 

[6] שם, עמ'  180, 182

[7] לפי עדותו של אריה נאור, מזכיר הממשלה בממשלת בגין הראשונה (1981-1977), שיחותיו של בגין עם נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר בשאלת חוזה השלום עם מצרים במרס 1979, כמעט ונכשלו, בגלל סירובו של בגין להסכים לתביעתה של מצרים להקים משרד קישור מצרי בעזה. בהתאם להשקפתו של בגין, הייתה עזה חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ועל כן לא רצה דריסת רגל זרה בה. ראה: נאור, אריה. בגין בשלטון: עדות אישית (תל אביב: ידיעות אחרונות, 1993), עמ' 191 .

[8] אבו אל-רייט, אחמד. עֵד למלחמה ולשלום (קהיר 2013). 

أحمد أبو الغيط،، شاهد على الحرب والسلام  (دار نهضة مصر للنشر 2013)

אבו אל-רייט היה דיפלומט מצרי בתקופת המשא ומתן בין מצרים לישראל על הסכם השלום.