שביט,
שבתאי. ראש המוסד (ראשון לציון: משכל – ידיעות אחרונות*ספרי חמד, 2018). 328 עמ' כולל מפתח שמות.
שבתאי
שביט נולד ב-1939 בנשר. הוא התחיל ללמוד ערבית בגיל הגן מערביי הסביבה, למד בתיכון
במגמת מזרחנות, והמשיך לימודיו בתחום
המזרחנות באוניברסיטה העברית, שכללו שפה וספרות ערבית, והיסטוריה של המזרח התיכון.
ב-1964 התגייס למוסד, בין השנים 1989-1986 כיהן כסגן המוסד ובין השנים 1996-1989 עמד בראשו. בסיכום ספרו התרכזתי
בפרקים העוסקים בנושאים היסטוריים (כמו מלחמת יום הכיפורים והסכם אוסלו) ובדרך
שמתווה המחבר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסיכום משקף את גרסתו של שבתאי שביט.
ביטויים כמו "לדברי המחבר" נועדו להדגשה בלבד כי זו דעתו. הוספתי הערות
קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסוף הסיכום.
מודיעין:
איומי הטרור והסייבר
עם
סיום המלחמה הקרה ב-1991 יעדי המוסד השתנו לנוכח השינוי באיומים. בעבר התרכזה
פעילותו של המוסד במזרח התיכון – אבל בעקבות (1) איומי הטרור (2) והפצת הנשק הבלתי
קונבנציונאלי זירת עבודתו הפכה לגלובאלית. שני האיומים האלה הביאו להגברת שיתוף
הפעולה בין גורמי המודיעין המערביים, בהם בין המוסד והסי-איי-אי. המוסד
והסי-איי-אי הסכימו לחשוף על בסיס הדדי גם מקורות מידע ויכולות.
איומי
הטרור. אמריקה
הלטינית (מרכז ודרום אמריקה) היא דוגמה
טובה לאזור שחִייב את המוסד להרחיב בו את פעילותו. כבר בסוף שנות ה-80, בתור סגן
ראש המוסד, היה המחבר מודאג מפעילות ערבית באזור הזה. הקהילות הערביות, בהן
הפלסטינית, התערו ביבשת ותפסו עמדות חשובות בתחום הפוליטי ואף בשירותי מודיעין.
אזור משולש הגבולות של ברזיל, ארגנטינה ופרגוואי "מזכיר עיירה גדולה אופיינית
בלבנון. ערבית היא השפה הנפוצה שם אחרי ספרדית" (עמ' 58). לא פלא כי האזור
הזה שימש בשנות ה-80 וה-90 בית הבראה ונופש ללוחמי חיזבאללה. נוצר גם שיתוף פעולה
בין חיזבאללה לבין ארגוני פשיעה באמריקה הלטינית שעוסקים בהברחת סמים. הרקע הזה
שתואר לעיל יצר תשתית נוחה לפעילות טרור נגד מוסדות ישראליים ויהודיים ביבשת.
למְבַצעי פעולות הטרור היה קל להיטמע באוכלוסייה המקומית לפני ביצוע הפעולה, לרכוש
נשק מארגוני הפשיעה ולהיעלם בקלות לאחר ביצועה. ב-1992 וב-1994 אירעו שני פיגועים
קשים בבירת ארגנטינה בואנוס איירס: הראשון נגד השגרירות הישראלית והשני נגד מוסד
יהודי. שניהם התרחשו כאשר בראש המדינה עמד נשיא ממוצא ערבי: קרלוס מנם.
בניגוד
למלחמות קונבנציונאליות, לגביהן נקבעו חוקים ונורמות התנהגות בסוגיות מה אסור ומה
מותר – אין אפילו הגדרה בינלאומית מוסכמת מהו טרור, לא כל שכן דיני מלחמה נגדו.
מדינות מערב אירופה במיוחד, מתעקשות לשפוט
את אלה הנלחמים נגד טרור על פי חוקים ונורמות השייכים לעידן של מלחמות אחרות.
לנוכח אופיו הגלובאלי של הטרור ועוצמתו, במיוחד במאה ה-21, יש להרחיב את האישור
לביצוע פעולות מנע נגד מפעיליו, כמו סיכול ממוקד.
בהתמודדותם
של המערב וישראל מול הטרור האסלאמי מדובר במלחמה א-סימטרית. השאלה המתעוררת היא
האם מה שמותר לצד החלש בה, מותר גם לצד החזק. תשובת המחבר: "אני מוכן להיות
מוסרי ולהכיל על עצמי מגבלות, עד לאותה נקודה שבה אני מתחיל לשלם בחיי אדם
שלי" (עמ' 196). במלחמתה של ישראל מול ארגוני הטרור האינסטינקט הקיומי מחייב
להיות פחות מוסרי ולחיות, מאשר להיות יותר מוסרי ולמות.
כיוון
שבאו"ם קיים רוב אוטומאטי שיכשיל יוזמת חקיקה למלחמה נגד טרור, יש להקים ארגון
אחר בשם "ליגת המדינות הנלחמות בטרור". תפקידו הראשון של גוף כזה יהיה
להסכים על הגדרה אוניברסאלית של טרור. הצעת המחבר להגדרת טרור: "כל שימוש
באלימות נגד אוכלוסיות אזרחיות לקידום מטרות פוליטיות" (עמ' 92). "ליגת
המדינות הנלחמות בטרור" תכלול מומחים
שיחקרו מעורבות של מדינות וארגונים בטרור, והליגה תתמוך בצורך ובחובה להעניש
מדינות על מעורבותן בטרור. יוטל חרם על
מדינות וארגונים כלכליים הממשיכים לקיים קשים כלכליים עם מדינות התומכות
בטרור. הנשיא חיים הרצוג דיבר על הרעיון הזה מעל במת האו"ם, וראש הממשלה יצחק
רבין ירד לפרטי מבנה וכלי עבודה של ארגון כזה [אך ללא הועיל].
מלחמת
סייבר. בשנות ה-90 של המאה ה-20 עולם הסייבר קפץ מדרגה
כאשר התפתחה יכולת מעקב וחבלה ללא מגע פיזי. היום "פוטנציאל איום הסייבר
משתווה, ואולי אף עולה, על פוטנציאל האיום של נשק בלתי קונבנציונאלי" (עמ'
63), כלומר נשק כימי, ביולוגי או גרעיני. בניגוד לנשק הבלתי קונבנציונאלי אשר אי
השימוש בו מבוסס על אמנות בינלאומיות ובעיקר על הרתעה הדדית – לגבי נשק הסייבר אין
שום אמנות בינלאומיות ולא הושגה הרתעה הדדית. בלוחמת סייבר חסרה היכולת לזהות
בוודאות את התוקף, שיכול להיות בכל מקום על פני כדור הארץ: בין אם פצחן (האקר)
שאינו קשור למדינה, פצחן הפועל למען מדינת אויב אבל מתוך שטחה של מדינה ידידותית
ועוד. הרתעה אמיתית בתחום הסייבר תיתכן כאשר לגורמים הפועלים בו תהיה היכולת לשתק
מדינה שלמה. אזי עשויה להיווצר הרתעה הדדית, כפי שקיימת בתחום הנשק הגרעיני.
כבר
ב-2007 צוות האקרים של IBM ערך ניסוי בו
הוכח כי באמצעות מתקפת סייבר על מתקן גרעיני ניתן להוציא כור גרעיני מכלל שימוש,
ואף להביא להתכה של ליבת הכור שתגרום לזיהום רדיואקטיבי (עמ' 66). יכולת ה-NSA –
הסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב
האחראית בין היתר על מעקב אחר תקשורת מכל הסוגים – כל כך
גדולה שהיא יכולה להפוך את ארה"ב למדינה טוטליטארית. לדברי המחבר, גם בעידן
הטכנולוגיה המפותחת, מבין סוגי המודיעין – האזנה, קליטה ופענוח של אותות מטלפונים
ומחשבים – גולת הכותרת היא המודיעין האנושי (Human intelligence). זהו סוג
המודיעין היחיד המאפשר לשאול את המקור.
איום
הגרעין האיראני
שבתאי
שביט החל את דרכו במוסד ב-1964 בתור עובד זוטר וכבר ב-1965 קיבל הכשרה ליציאה
לשליחות לאיראן, יחד עם אשתו יעל. לצורך הכשרתו, למד בין היתר פרסית וערבית
עיראקית. שליחותו נמשכה שנתיים וחצי במהלכה שהה במחוז חוזיסטאן (ערביסטאן בפי
דוברי ערבית) הנמצא בדרום מערב איראן הגובל בעיראק. תושביו פרסים וערבים עיראקים.
הוא התגורר במחוז במסווה של מקומי, אך בתיאום עם המודיעין האיראני שקִיים שיתוף
פעולה עם המוסד.
איראן
מורכבת מ-36 קבוצות אתניות בהן פרסים, אזרים, כורדים, באלוצ'ם, אפגאנים ועוד.
האיראנים גאים במוצאם הארי, והשפה הפרסית דומה בתחביר לגרמנית. נתון זה מסביר,
לפחות חלקית, את הקשרים ההיסטוריים החזקים בין איראן לגרמניה [אשר במישור הכלכלי
שרדו גם לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979.] יחסם
של האיראנים לערבים הוא שילוב של בוז שמקורו ברגשי עליונות על השתייכותם לגזע הארי
לעומת הגזע השמי הנחות, ושנאה על רקע הכיבוש הערבי במאה ה-7. ההזדהות האיראנית,
לפחות עד המהפכה האסלאמית ב-1979, הייתה בראש וראשונה אתנית, ולא דתית. הממסד הדתי
מייחס כיום חשיבות רבה יותר לזהות הדתית המוסלמית מאשר לזהות האתנית. האינדיקציה
הברורה לכך היא הגעתו של עלי חמינאי, למשרה הרמה ביותר בארצו, המנהיג העליון, על
אף היותו אזרי, ולא פרסי. עם זאת, מדיניות החוץ של הרפובליקה האסלאמית המאמינה
בחזון החליפות העולמית, מוּנעת למעשה על ידי המורשת האימפריאלית הפרסית ומתפשטת לא
לכל ארצות האסלאם, כי אם לאלה בהן ישנם ריכוזים שיעים גדולים.
המשטר
באיראן הוא תערובת מוזרה של דמוקרטיה ומשטר טוטליטארי. במרכז מעגלי ההשפעה נמצא
המנהיג העליון חמינאי. הנשיא שואב את סמכותו מהמנהיג העליון. בשנים האחרונות
"משמרות המהפכה" הולכים וצוברים יותר כוח. אנשי "משמרות
מהפכה" לשעבר מכהנים באחוזים משמעותיים (כמה עשרות ואף יותר) כשרים בממשלה, חברים בפרלמנט ומושלי מחוזות.
מעריכים כי משמרות המהפכה הם הגוף הכלכלי השלישי בגודלו באיראן. הם שולטים בצבא ובנשק
הבלתי קונבנציונאלי. הם גם הנושאים את דגל השנאה לישראל.
במסגרת
חתירתה של איראן להפוך למעצמה אזורית, החל משנות ה-90 של המאה ה-20 נכנסה הרפובליקה
האסלאמית למרוץ חימוש ארוך טווח, עם תוכניות הסתרה, להשגת יכולת גרעינית, יכולות
כימיות וביולוגיות, ופיתוח טילים ארוכי טווח. שאיפתה של איראן להיות מעצמה אזורית
מקורה במסורת אימפריאלית ארוכה. איראן הייתה אימפריה כבר במאה ה-6 לפני הספירה,
ולאחר מכן, החל מהמאה ה-7 לספירה עד למהפכה האסלאמית ב-1979. מנקודת ראותו של
המשטר האיראני, הוא זקוק לנשק גרעיני לא רק כדי להפוך את איראן למעצמה אזורית, אלא
גם כדי להבטיח חסינות מפני מתקפה על ארצו מצד גורם המתנגד להתפשטותה האזורית, במיוחד
ארצות הברית.
המסע
הישראלי לשכנע את העולם כי פניה של איראן להגמוניה צבאית במזרח התיכון החל כבר
ב-1991. תוכניתה של איראן הוגשמה בהדרגה לא רק בתחום החימוש, אלא גם בתחום הרחבת
ההשפעה. כיום (2017) לאיראן נוכחות צבאית,
באמצעות כוחות שיעים מקומיים הנאמנים לה, במדינות הבאות: עיראק, סוריה, תימן
ובמיוחד לבנון. בלבנון, חיזבאללה, הדומה לצבא סדיר, מאפשר לאיראן לקבוע במידה רבה
את מדיניות החוץ של ארץ הארזים.
שבתאי
שביט מפקפק אם צורת החשיבה הרציונאלית, אשר מנעה מלחמה גרעינית בין שתי מעצמות העל
בתקופת המלחמה הקרה, תקֵפה גם לגבי ההנהגה הדתית האסלאמית באיראן, הנהגה המקדשת את
המוות. עם זאת המחבר מסייג את הנחתו הזו בציינו שני אירועים בהם אינסטינקט
ההישרדות אצל הנהגה האיראנית גבר על הקדשת המוות, כלומר השיקול הרציונאלי גבר על
הצו הדתי. (1) ב-1988, כאשר המנהיג העליון של איראן חומייני ראה שארצו ניגפת בפני
עיראק, הוא קיבל החלטה להפסיק את המלחמה. חומייני הודה כי קבלת החלטה זו הייתה קשה
עבורו כ"שתיית כוס התרעלה". [בדמיון מסוים להחלטתה של יפן להיכנע
ב-1945, לאחר שתבוסתה נראתה ודאית – על אף שקו החשיבה המעדיף התאבדות על פני
כניעה והשפלה היה מקובל בתרבותה.]
(2) ב-2003, בעקבות הכיבוש האמריקאי של
עיראק שנראה בזמנו כסיפור הצלחה, קיבלה איראן החלטה להשעות את תוכניתה הגרעינית.
[ראוי לציין כי ב-2003 כוחות אמריקאיים שהו במדינה נוספת הגובלת באיראן –
אפגניסטן, כך שאיום צבאי אמריקאי על המשטר
בטהראן היה לכאורה ממשי.]
להערכתו
של המחבר, הסכם הגרעין שנחתם בין המעצמות (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון
+גרמניה) לאיראן ביוני 2015 לא יעצור את
איראן מיעדה להיות מעצמה גרעינית. היא תגשים מטרה זו בנקודת זמן שתתאים לה, בין אם
במועד פקיעתו של ההסכם או אף לפני כן. "המחשבה שאייתולה שיעי פנאטי יחזיק את
אצבעו על הדק גרעיני, מבעיתה" (עמ' 128).
הסכסוך
הישראלי-ערבי
מלחמת
יום הכיפורים (6 -24 באוקטובר 1973) והמוסד
באמצע
1973 התמנה המחבר לראש מחלקת המבצעים של המוסד. בתקופה זו ראש אגף מודיעין בצה"ל
(אמ"ן), אלי זעירא, נשא באחריות העליונה והבלעדית להערכת המודיעין הלאומית –
בעוד המוסד היה סוכנות איסוף חומר מודיעיני ללא גוף מחקרי. באותה התקופה השתתף
המחבר כמשקיף בתדרוך שבועי של אמ"ן, וכמו כן היה מסכם את "הסקירה
המדינית" שניתנה מדי שבוע בפורום מצומצם במוסד (פורום רש"י) שבראשו ישב ראש המוסד, צבי זמיר. במחצית השנייה
של 1973 גברו התמיהות בפורום רש"י מדוע אמ"ן אינו מסכים ואף אינו מתייחס
ברצינות למסה ההולכת וגדלה של ידיעות ממקורות של המוסד בדבר הידרדרות לקראת מלחמה.
המחבר משבח את צבי זמיר, שעל סמך מקורות המידע שברשותו, כולל קריאת חומר גולמי,
עברוֹ כאלוף פיקוד הדרום וראש מחלקת ההדרכה – העריך נכון את הכנותיה של מצרים
למלחמה, מטרותיה ושיטות הלחימה בהן תנקוט.
בניגוד
לדעה המקובלת בישראל, כולל בספרות המחקר, התרעות המוסד על כוונתה של מצרים לפתוח
במלחמה התבססו על עשרות מקורות אנושיים ושל ארצות ידידות – ולא רק על אשרף מרואן
[סוכן המוסד, חתנו של הנשיא נאצר ויועץ קרוב של הנשיא סאדאת]. לפי המקורות האלה,
כבר ב-1971 קיבל נשיא מצרים, אנואר סאדאת, החלטה אסטרטגית לצאת למלחמה מוגבלת נגד
ישראל, כדי להוציא את הסכסוך מקיפאונו: כלומר, להניע באמצעות הפעולה הצבאית תהליך
מדיני שיביא להחזרת סיני לידי מצרים. המלחמה תוכננה להיות מוגבלת, כיוון שמצרים לא
האמינה ביכולתה לשחרר את כל סיני בדרך
צבאית.
ב-1971
קבע סאדאת בהצהרה פומבית כי השנה הזו תהיה "שנת ההכרעה" – אבל בפועל,
מועד היציאה למלחמה נדחה כמה פעמים מסיבות אחדות, ובראש וראשונה, כיוון שטרם
הושלמו ההכנות בתחום קבלת הציוד הצבאי ומוּכנות הכוחות ליציאה לקרב. מבין ההתרעות
על מועדי המלחמה שהתקבלו במוסד בשנים 1973-1972 בטרם פרוץ מלחמת יום הכיפורים,
הקרובה ביותר להתממש הייתה באביב 1973. עסקת נשק גדולה במיוחד עם בריה"מ
נחתמה בפברואר 1973 והציוד סופק במהירות חסרת תקדים באפריל-מאי. ואולם הרוסים
הטילו סייגים על אספקת סוגי נשק מסוימים עד למועד פגישת הפסגה הסובייטית-אמריקאית
בוושינגטון שנקבעה ליולי. זאת תוך הבטחתה של מוסקבה לקהיר, כי אם לא תושג התקדמות
בוושינגטון בפתרון מדיני שיביא לנסיגה ישראלית, בריה"מ תספק את סוגי הנשק
האלה. על כן, במאי מצרים העדיפה להמתין
לקבלת סוגי נשק חדשים ולקליטתם, ועדיין לא לצאת למלחמה. על סמך החומר המודיעיני
שסיפק המוסד ברור היה כי זו דחייה מסיבות טקטיות – ולא שינוי באסטרטגיה של סאדאת
שנקבעה עוד ב-1971.
בין
8 בספטמבר ל-5 באוקטובר קיבל המוסד 15 התרעות ממגוון מקורות – אף אחת מהן לא מאשרף
מרואן – על כוונתה של מצרים לפתוח במלחמה בחודשים ספטמבר-אוקטובר. שלא כמו באביב,
הפעם להתרעות נלוו סימנים בשטח להכנות הכוחות של מצרים וסוריה לפתוח במלחמה. לטענת
המחבר, "מהיכרות אישית עם כל פרט מודיעיני שהמוסד סיפק לאמ"ן" – על
סמך החומר המצוין הזה שהעביר המוסד, לא היה צורך בהערכה של אמ"ן. היה ברור כי
פניה של מצרים למלחמה.
אשר
להתרעה של אשרף מרואן: ב-5 באוקטובר בשעה 22:30 החלה פגישה בינו לראש המוסד,
בעקבותיה טלפן ראש המוסד לראש לשכתו (רל"ש) והעביר לו דיווח מקודד. ב-6
באוקטובר בשעה 02:45 העביר רל"ש ראש המוסד את הדיווח למזכיר הצבאי של ראש
הממשלה וב-02:55 לראש אמ"ן, אלי זעירא.
על
סמך הנתונים שבידיו, המחבר היה כה בטוח במועד פרוץ הלחימה שכבר ב-5 באוקטובר 1973,
לפני תחילת השבתון של יום הכיפורים, דאג שתרמילו יהיה ארוז, כדי שמחר בבוקר יוכל
לנסוע להשתתף במלחמה. הערכתו התבססה על ידיעות שהתקבלו במוסד בשבוע שלפני פרוץ
המלחמה – ואף אחת מהן לא הייתה של אשרף מרואן. ב-6 באוקטובר בשעה 12:00 דיווח לו
ראש מחלקת האיסוף באמ"ן כי המצרים פורצים את סוללות העפר של התעלה עם זרנוקי
מים בלחץ – אבל, להערכת אמ"ן זה עדיין חלק מהתרגיל הצבאי של מצרים. המחבר,
כמובן, לא הסכים עם הערכה הזו, נפרד
ממשפחתו ונסע ליחידתו בגזרה הסורית. (המלחמה החלה ב-6 באוקטובר בסביבות השעה
14:00.)
את
חוסר ההתייחסות הרצינית של ראש אמ"ן,
אלי זעירא, להתרעות של המוסד יש להבין על רקע היחסים הפושרים בין ראש המוסד, צבי
זמיר, לשר הביטחון, משה דיין. זמיר נחשב בעיני דיין למקורב לשר יגאל אלון, יריבו
של דיין. על כן, דיין התנגד למינויו של זמיר לראש המוסד. שר הביטחון העריך את
זעירא וראה בו מועמד לרמטכ"ל. קואליציית דיין-זעירא התייחסה בזלזול לראש
המוסד, במיוחד לאחר שההתרעה שלו על מלחמה במאי 1973 לא מומשה. ביטוי בולט לזלזול
הזה: ב-3 באוקטובר התקיים דיון קריטי באפשרות שתפרוץ מלחמה, וראש המוסד כלל לא
הוזמן להשתתף בו.
לעומת
מעמדו הנחות של המוסד והעומד בראשו מול אמ"ן בתקופה שלפני המלחמה, במהלכה הפך
ראש המוסד למעשה ליועץ הראשי לענייני מודיעין של ראשת הממשלה גולדה מאיר– ולא רק בזכות המידע
האָמין שסיפק לפני פרוץ המלחמה. לממשלה התברר כי התנגדותו של ראש המוסד להתקפה
הישראלית החפוזה בסיני להרחקת הכוחות המצריים –
שבוצעה ב-8 באוקטובר והסתיימה בכישלון – הייתה
מוצדקת. אירוע ב-12 באוקטובר שוב הוכיח לראשת הממשלה את איכות המידע של המוסד.
באותו היום, כאשר ראשי הצבא התלבטו אם לצאת למתקפה מֵעֵבֶר לתעלת סואץ ב-13 בחודש,
נקרא ראש המוסד לצאת מהישיבה לקבלת ידיעה בהולה. בשובו לישיבה מסר כי למחרת או
בעוד יומיים עומדים המצרים לפתוח במתקפה חדשה כדי להגיע למעברים בסיני. באמצעות
המידע הזה הוכרע הדיון: נוצרה הסכמה כי מוטב להמתין למתקפה המצרית ולנצלה כדי
לכתוש את הצבא המצרי שבסיני, ואחר כך לצאת למתקפה מול כוחות מצריים מדוללים. הצבא
המצרי אכן החל במתקפה ב-14 בחודש, ספג אבידות כבדות, וב-15 בחודש החל צה"ל
בחציית התעלה.
שבתאי
שביט מתנגד למונופול של אגף המודיעין בצה"ל כמעריך הלאומי, כלומר כנושא
באחריות הלאומית להערכת המודיעין. הוא תומך למעשה במסקנתו של צבי זמיר, ראש המוסד
בתקופת מלחמת יום הכיפורים, אשר כלקח מהמחדל של אמ"ן במלחמה הזו, קבע כי יש לפזר
את תפקיד המעריך הלאומי בין גורמים אחדים, בהם המוסד. ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק
רבין (1995-1992), לנוכח המחלוקת שהייתה בין המחבר כראש המוסד לבין ראש אמ"ן,
אורי שגיא (1995-1991), לגבי תפקידו של אמ"ן כמעריך הלאומי, פסק כי האחריות
העליונה של אמ"ן היא להתרעה למלחמה בלבד. בכל שאר נושאי ציון ידיעות חשובות
יתקיים פלורליזם במחקר ובהערכה (עמ' 146).
מלחמת
המפרץ הראשונה, 17 ינואר – 28 בפברואר 1991
בתקופה
שלאחר מלחמת יום הכיפורים, מאמצע שנות ה-70 ועד "האביב הערבי" ב-2011,
תפסה סוריה את המקום הראשון בציון ידיעות חיוניות [צי"ח ] של אמ"ן.
בניגוד לאמ"ן, המוסד בין השנים 1989-1987 הציב את עיראק בראש הצי"ח.
הערכת המוסד התבססה על ניסיונותיו השונים של שליט עיראק, סדאם חוסיין, לפתח טילים
נושאי נשק בלתי קונבנציונאלי ולחדש את תוכנית פיתוח הנשק הגרעיני, לאחר שישראל
השמידה את הכור הגרעיני בעיראק עוד ביוני 1981. במסגרת חידוש פיתוח נשק גרעיני,
ניסתה עיראק ליצור צנטריפוגות להעשרת אורניום, תוך ייבוא חומר מיוחד לכך משתי
מדינות אירופיות [המחבר אינו נוקב בשמותיהן]. ישראל הצליחה לסכל את העברת החומר
הזה לעיראק לאחר ששכנעה את האירופים כי לחומר שהוטען בחשאי על מטוס מסחרי עיראקי
אין שום שימוש תעשייתי או מדעי, אלא לייצור צנטריפוגות להעשרת אורניום (עמ' 280).
בסוף
יולי 1990 שר הביטחון משה ארנס ביקר בארה"ב. המוסד יוצג בביקור על ידי המחבר
ושלמה [אינו מציין את שמו המלא], ראש חטיבת הנשק הבלתי קונבנציונאלי במוסד. שלמה
סקר את נושא הנשק הבלתי קונבנציונאלי שבידי משטרו של סדאם חוסיין בפני פורומים
בראשות שר ההגנה האמריקאי ריצ'רד צ'ייני, וראשי הצבא ובכירי המודיעין האמריקאי.
הוא דיבר באנגלית רהוטה, הפגין בקיאות פנומנאלית בנושא, ולא נזקק לניירות שהיו
מונחים לפניו. לדברי שלמה: "עמדתי...והרציתי בלהט על הסכנה הנשקפת לעולם
מהנשק הגרעיני העיראקי ששאלת הופעתו בארסנל של סדאם חוסיין היא רק עניין של
שנה-שנתיים...יריתי מן השרוול את כל הנתונים הרבים, בתחושת ביטחון כזו שלא הזמינה
שום הבעת ספקות" (עמ' 283). עמדתו הנחרצת של שלמה בנושא הנשק להשמדה המונית
הושפעה מכך שבתור נער חווה את השואה. להערכתו של שלמה, הרצאותיו בנושא הנשק הבלתי
קונבנציונאלי שבידי סדאם חוסיין, אותן נשא בפני בכירי אנשי הצבא והמודיעין
האמריקאים, תרמו, ולוּ במעט, להחלטתו של הממשל האמריקאי לצאת למלחמה נגד עיראק
ב-1991 ואולי גם ב-2003 (עמ' 274). [מהטקסט לא ברור באיזו מידה הערכותיו של שלמה
בנושא הנשק הגרעיני של עיראק וסוגי נשק אחרים להשמדה המונית היו נכונות. בעת ביקרו
של ארנס בארה"ב בסוף יולי 1990 ניכרה מתיחות בין עיראק לכוויית, וב-2 באוגוסט
פלשה עיראק לכוויית. אצל המחבר אין
התייחסות כלשהי ליחסי עיראק-כוויית בהקשר לביקור, וסביר להניח כי המוסד לא חזה את
הפלישה – אחרת המחבר היה מציין זאת.]
כשבוע
לפני תחילת המלחמה של מדינות הקואליציה בראשות ארה"ב לשחרור כוויית מהכיבוש
העיראקי – מלחמה שהחלה ב-17 בינואר 1991 – התקיימה
פגישה חשאית בבריטניה בין ראש הממשלה יצחק שמיר למלך ירדן חוסיין [המחבר לא נכח
בפגישה]. המלך חוסיין לא נענה לבקשת ראש הממשלה לאפשר לחיל האוויר הישראלי במקרה
חריג לחצות את המרחב האווירי של ירדן בדרך לתקוף מטרות בעיראק. עם זאת המלך התחייב
שהוא לא יתיר לחיל האוויר העיראקי לטוס מעל שמי ירדן וימנע מכוחות עיראקיים להיכנס
לשטח הממלכה. ראש הממשלה התחייב שהוא לא יפר את הריבונות הירדנית במרחב
האווירי שלה.
במהלך
מלחמת המפרץ, בחודשים ינואר-פברואר 1991, 39 טילי "אל-חוסיין" שוגרו
מעיראק ונחתו בשטחה של ישראל. היו אלה טילים פרימיטיביים שפותחו על ידי העיראקים
מטיל הסובייטי סקאד. עיראק הגדילה את טווח הטיל הזה מ-300 ל-600 ק"מ, תוך
הפחתת מטען הנפץ שלו מ-1000 ל-250
ק"ג. הערכת המודיעין הייתה כי לעיראקים ישנם ראשי קרב כימיים לטילים האלה, אך
המשטר ישתמש בהם רק בתור אפשרות אחרונה. לאחר שנורו טילים מעיראק לישראל, הופעל על
שמיר לחץ כבד מצד שר הביטחון משה ארנס והצבא להגיב על הירי העיראקי באמצעות הפצצת אתרי
הטילים ואף פעולה קרקעית להשמדתם – אולם ראש הממשלה עמד בלחצים. לדעת המחבר,
החלטתו של שמיר הייתה נכונה והיא נבעה משתי סיבות כבדות משקל. ארה"ב דרשה
מישראל לא להתערב במלחמה מחשש שהדבר עלול לפגוע בקואליציה שלה נגד עיראק, שכללה
מדינות ערביות. כמו כן שמיר מצא לנכון לקיים את התחייבותו למלך חוסיין.
רבין:
הסכם אוסלו (אוגוסט 1993) והשלום עם ירדן (אוקטובר 1994)
באפריל
1989 נתמנה שבתאי שביט לראש המוסד על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר. מועמדו של יצחק
רבין, שר הביטחון דאז, לתפקיד ראש המוסד היה ראש אמ"ן, אמנון ליפקין-שחק.
העובדה כי שביט לא היה מועמדו של רבין לא הפריעה ליחסי האמון והערכה שהתקיימו בין
שר הביטחון לראש המוסד החדש.
למחבר
יחס מסויג כלפי הסכם אוסלו עם הפלסטינים שנחתם באוגוסט 1993, בתקופת כהונתו של
רבין כראש ממשלה. שיחות אוסלו התנהלו ללא אישור הממשלה או הקבינט "על ידי
קבוצה של אנשים שלעניות דעתי פעלו מטעם עצמם" (עמ' 172). המוסד מוּדר משיחות אוסלו שהתנהלו בחשאיות גמורה [החל מתחילת
1993]. המוסד לא עסק בפיקוח על ישראלים, אך הוא עלה על קיום השיחות באופן מקרי
ועקיף. כאשר שבתאי שביט היה מדווח על כך לרבין, בתחילה לא היה מגיב; בהמשך דיווחיו של המחבר, במקביל להמשך השיחות
באוסלו, רבין היה אומר כי אינו מאמין שיֵצא מזה משהו, וכאשר השיחות כבר היו בשלב
מתקדם היה מגיב באומרו שהוא יודע על קיום השיחות. ראש המוסד פעל מתוך הנחה כי
מחובתו לדווח, בעוד לראש הממשלה עומדת הזכות להגיב ולהסביר, או לא להגיב ולא להסביר
מה קורה. רק במקרים נדירים במיוחד נהג ראש המוסד לבקש הסברים מראש ממשלה.
"בנושא
הפלסטיני בכלל, וביחס למגעי אוסלו בפרט, רבין היה פאסיבי, חסר אמונה, ותיעב את
ערפאת" (עמ' 172). ב-7 ביוני 1993 רבין שלח מכתב רשמי לשר החוץ שמעון פרס בו
דרש להפסיק את שיחות אוסלו, אבל באותו החודש חזר בו מדרישתו. סיבה אפשרית לשינוי
בעמדתו: באותו החודש שלח רבין את אפרים סנה ללונדון לפגישה עם נביל שעת', חבר
בוועד הפועל של אש"ף, כדי לבדוק את אמינות המסלול.
אחד
ההסברים האפשריים להסכמתו של רבין לאוסלו הוא – חששוֹ, שאם יפריע לפרס לקדם את התהליך, יפעל פרס
להדחתו מתפקידו [סותר את דברי המחבר בהמשך לפיהם רבין תמיד פעל משיקולים ממלכתיים,
ולא אישיים.] כמו כן, עמדתו של רבין כלפי
אוסלו הייתה נגזרת מהמשא ומתן עם כל אחת בנפרד, סוריה וירדן, אשר התקיים במקביל
לשיחות אוסלו ושיקף את רצונו להגיע לשלום. "הוא היה משוכנע שמדינת ישראל לא
יכולה להמשיך לחיות על חרבה" (עמ' 173). במשא ומתן עם הסורים ניסה רבין לבדוק
האם חאפז אסד, נשיא סוריה, יהיה מוכן להיענות לתנאיה של ישראל (במיוחד בתחום
סידורי הביטחון) בתמורה להצעה היפותטית לסגת מרמת הגולן. התשובות שהגיעו לרבין
להצעתו מאסד, באמצעות שר החוץ האמריקאי וורן כריסטופר, והמחבר – שנשלח על ידי רבין
למלך מרוקו חסן השני, כדי שהמלך יבדוק את הנושא אצל אסד – לא סיפקו את תנאי
המינימום של רבין. [משתמע: היעדר אפשרות ריאלית להגיע להסכם עם סוריה וקשיים בהשגת
הסכם עם ירדן עמדו מאחורי נכונותו של רבין לתת את אישורו להסכם שהתגבש באוסלו
באוגוסט 1993.]
המשא
ומתן החשאי עם הפלסטינים באוסלו במחצית הראשונה של 1993 הִקשה על המשא ומתן עם
ירדן. המלך חוסיין היה מודע לקיומן של השיחות באוסלו והתריע מפניהן, בעוד המוסד,
שהיה ממוּדר מהשיחות, בתחילה לא אישר קיומן ובהמשך טען כי אין לייחס להן חשיבות.
על כן, לאחר טקס החתימה על ההסכם בין
ישראל לאש"ף בוושינגטון בספטמבר 1993, הרגיש המלך נבגד ומרומה. פגישה
שהתקיימה בין רבין לחוסיין בעקבה באוקטובר 1993 לא הניבה תוצאות: הצד הישראלי מעוניין
היה בהתקדמות מהירה לקראת הסכם שלום, בעוד הצד הירדני דגל בהתקדמות הדרגתית. ב-2
בנובמבר 1993, באישורו של רבין, קיים שר החוץ פרס פגישה חשאית עם חוסיין בעמאן
במהלכה הושגה טיוטה להסכם שלום. חוסין השביע את פרס לשמור את דבר הפגישה בסוד, עד
לנאומו של המלך בפרלמנט הירדני בו התכוון להכין את העם לקראת שלום עם ישראל. ואולם
קיום הפגישה דלף באשמת פרס, המלך רגז מאוד, ומנובמבר 1993 עד מארס 1994 השיחות בין
ירדן לישראל למעשה הוקפאו.
במארס
1994 החלה התקדמות משמעותית לקראת הסכם עם ירדן בתרומתו המיוחדת של אפרים הלוי,
המשנה לראש המוסד – ואולם ב-12 באפריל ביצע חמאס פיגוע קשה באוטובוס בחדרה. רבין,
פרס וראש אמ"ן זעמו על המלך בראותם
בו כנושא באחריות, ולוּ חלקית, לפיגוע. במשא ומתן עם ירדן עוררה ישראל את נושא
הימצאותם של ארגונים אסלאמיים קיצוניים בשטח הממלכה, בהם חמאס. תשובת ירדן הייתה
כי הארגונים האלה נמצאים בשטחה בשליטתה המלאה, ואם תגרש אותם יפנו ללוב ואלג'יריה
ויוכלו לפעול בחופשיות. [תירוץ צולע. טענה נוספת של ירדן הייתה כי הארגונים בשטחה
עוסקים בהסברה ולא טרור.] אנשי המוסד, חלקית על סמך היכרותם האישית את אנשי הממשל
בירדן, היו פחות חשדניים כלפי הירדנים [ומעורבותה בטרור], בהשוואה לגורמי הערכה
אחרים במודיעין [אמ"ן?] . אפרים הלוי תרם תרומה מכרעת ליישוב ההדורים בעקבות
הפיגוע באפריל, ולהשגת הבנות מפורטות על הסכם שלום עם הירדנים במאי. לדעת המחבר, חוזה
השלום עם ירדן שנחתם באוקטובר 1994 "הוא פסגת הישגיו של יצחק [רבין] ותרומתו הגדולה ביותר בסוגיית
הסכסוך ההיסטורי הישראלי-ערבי. כמה חבל שאת פרס נובל לשלום הוא לא קיבל על פועלו
זה" (עמ' 173).
בהתייעצות
ביטחונית שקיים רבין ביום שישי ה-3 בנובמבר 1995 עם ראשי מערכת הביטחון, בהם ראש
השב"כ והמחבר (רבין נהג לקיים התייעצות כזו בכל יום שישי), עלתה גם שאלת מחאת
הימין הקיצוני, אך רבין ביטל אותה כלאחר יד. למחרת בערב, כאשר מזכירו הצבאי של
רבין, דני יתום, מסר לשבתאי שביט על ניסיון ההתנקשות בראש הממשלה, נסע ראש המוסד
מייד לבית החולים אליו הובהל רבין. לאחר שנודע לו
בבית החולים על מותו של רבין, לחץ את ידה של לאה, אשתו של המנוח, ואמר:
"לאה, הוא עלה בסערה השמיימה" (עמ' 168). הביטוי הזה שיקף את הערכתו
הרבה, ואף הערצתו לאיש. רבין ניחן
בפטריוטיות עמוקה, ניתוח אנליטי מעולה ובממלכתיות. החלטותיו היו נטולי שיקולים
אישיים או מפלגתיים. במיוחד מעריך המחבר את השתתפותו של רבין בתרגילי מודל לקראת
מבצעים מיוחדים מחוץ לגבולות המדינה, "כשהוא מבלה אחרי יום עבודה ארוך ומתיש,
לילה שלם [במקומות נידחים,] נפגש עם לוחמים מיוזעים, משוחח איתם, מתחקר, בודק כל
דבר עד אחרון הפרטים" (עמ' 189).
בפגישה
הראשונה עם ראש הממשלה החדש, שמעון פרס, הודיע לו שבתאי שביט על כוונתו לסיים את
תפקידו. לדבריו, כבר במחצית הראשונה של השנה שוחח עם רבין על סיום הקדנציה שלו.
לבקשתו של פרס, הסכים להמשיך בתפקידו שישה חודשים נוספים.
המכשול
לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני: בעיית הפליטים
עקירתם
של חלק גדול, ואולי רוב, הפליטים הפלסטינים – מבין כ-700,000 פליטי 1948 – לא הייתה
מחוץ לפלסטין (ארץ ישראל) המנדטורית. על כן, הם ברובם אינם פליטים על פי הנורמה או
החוק הבינלאומי. רק חלק מהם גורשו, בעוד חלק עזבו מרצון בתקווה לשוב לאחר סיום
המלחמה. למדינת ישראל הייתה הצדקה מוסרית וקיומית לגירושם. בעקבות החלטת החלוקה של
כ"ט בנובמבר 1947 פתחו הפלסטינים במעשי איבה לחיסולו של היישוב היהודי, אליהם
הצטרפו מדינות ערב לאחר תום המנדט הבריטי ב-15 במאי 1948 במטרה לחסל את מדינת
ישראל באִבָּה – וזאת כשלוש שנים לאחר שואת יהודי אירופה. החלטות הגירוש התקבלו
משיקולים צבאיים ובאי נחת מוסרי של אין ברירה.
הרוזן
פולקה ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם והעוין את ישראל, הספיק להשאיר בספטמבר
1948, לפני שנרצח [על ידי אנשי לח"י], דו"ח שהפך למעין צוואתו. בדוח קבע
ברנדוט כי זכות הפליטים הפלסטינים לחזור לבתיהם ואדמותיהם היא מוחלטת ושום צד מן
הצדדים אינו יכול לערער עליה. על בסיס קביעה זו קיבלה העצרת הכללית של
האו"ם ב-11 בדצמבר 1948 את החלטת 194 ובה סעיף ג' בו נאמר: "הפליטים
שירצו לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות כן במועד מוקדם ככל האפשר,
ככל שירשו הנסיבות" (עמ' 230). החלטה זו למעשה מסייגת את זכות השיבה ברצון
לחיות בשלום עם שכניהם וב"נסיבות". [ראוי לציין כי כל חברות הליגה
הערבית שהיו באותו הזמן חברות באו"ם – מצרים, עיראק, לבנון, סוריה, ערב
הסעודית ותימן – הצביעו נגד ההחלטה הזו, כיוון שראו בה בלתי מספקת. ]
ארה"ב
הייתה בראש מעצמות המערב שתמכו בהחלטת העצרת הכללית 194. מנקודת ראותה של ישראל
הייתה זו החלטה שלילית ביותר: קליטת אוכלוסייה ערבית עוינת בתחומי מדינת ישראל
הייתה משנה את הרכבה הדמוגראפי ויוצרת איום על עצם קיומה. ואולם ארה"ב,
והנשיא טרומן אישית, הפעילו לחץ כבד על ישראל (הממשל איים להשעות מתן הלוואה
חיונית לישראל) להיענות, ולוּ חלקית, להצעה בקליטת רבע מיליון פליטים מתוך
כ-700.000. כתוצאה מלחצים אמריקאיים הסכימה ישראל רשמית באוגוסט 1949 לקלוט
100,000 פליטים, אך הצעתה נדחתה על הסף על ידי מדינות ערב שדרשו קליטתם של כל
הפליטים הפלסטינים בתחומה.
ב-8
בדצמבר 1949 הוקמה "סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם" (UNRWA) שנועדה לטפל
בפליטים הפלסטינים של שנת 1948. [אונר"א הוקמה בהתאם להחלטת העצרת הכללית של
האו"ם מס' 302 בתמיכת מדינות ערב וישראל, וללא התנגדות אף מדינה.] ישראל
בראשות ראש הממשלה דוד בן-גוריון תמכה בהחלטה, כיוון שממילא לא ראתה פתרון לסכסוך
עם הערבים באופק. בתור מדינה ענייה שכרעה תחת הנטל הכספי של קליטת עלייה המונית,
ראתה ישראל בסוכנות הזו גוף שיממן את צורכיהם הבסיסיים של הפליטים, בלי שהעול
הכספי ייפול עליה.
אונר"א
הגדירה את מעמד הפליט בצורה שונה ותמוהה מזו של סוכנות האו"ם לפליטים (UNHCR), שהוקמה ב-1950.
ההבדל החשוב ביותר בהגדרת הפליט מצד אונר"א היה בקביעה כי "צאצאי הפליטים הפלסטינים,
לרבות ילדיהם המאומצים כחוק, זכאים גם הם להירשם (כפליטים)" (עמ' 224). [אונר"א אינה מבדילה בין פליט חסר
אזרחות לבין פליט שזכה לאזרחות – כולם פליטים עד עצם היום הזה.] הגדרה זו התקבלה בלחצם של מדינות ערב
ונועדה להשתמש בפליטים כקרדום לחפור בו נגד קיומה של מדינת ישראל, באמצעות הדרישה
לאפשר לכל פליטי 1948 לדורותיהם לחזור לתחומי מדינת ישראל בהתאם להחלטת העצרת
הכללית 194. ההגדרה הנציחה וניפחה את מעמד הפליטים הפלסטינים: מספרם, אשר בשנה בה
אונר"א החלה לפעול ב-1950 נאמד ב-700,500 – מוערך [ב-2014] בכ-5 מיליון.
ההגדה הייחודית של פליטי 1948, החלטת 194 של העצרת הכללית, הקמת אונר"א,
בצירוף תיאור מפלתם של הפלסטינים ב-1948 כ"נַכּבָּה" (שואה) – כל אלה
נועדו להצדיק את חיסולו של הקיום היהודי על אדמת ארץ ישראל והקמת מדינה פלסטינית
על חורבותיה. כאשר באמונה האסלאמית יש חזון (כמו החליפוּת האסלאמית) – ובמקרה
הפלסטיני שובם של הפליטים וחיסולה של מדינת ישראל – ההישג הנדרש במטרה להגשימו
אינו ניצחון בסבב הראשון. די בהישרדות המותירה תקווה לסבב הבא, עד שיושג הניצחון.
לאחר
השתלטותו של חמאס על רצועת עזה ביוני 2007, כבר באותה השנה בבחירות לאיגוד העובדים
של אונר"א, מתוך 27 חברים בוועד האיגוד נבחרו 25 אנשי חמאס מזוהים (עמ' 249).
בכך הפכה אונר"א לארגון טרוריסטי, וארה"ב, אשר בסביבות 2016 תרמה
כחמישית, 250 מיליון דולר, לתקציב של אונר"א (1.25 מיליארד דולר) הפכה –
לדברי המחבר – לתומכת בארגון טרוריסטי
(עמ' 249). המחבר העריך נכון כי ממשל הנשיא דונלד טראמפ (החל את שלטונו בינואר
2017) לא יסכים להמשיך לבזבז 250 מיליון דולר מדי שנה על אונר"א.
שבתאי
שביט מטיל ספק רב באפשרות כי ההנהגה הפלסטינית תיוותר על זכות השיבה ותסתפק בשובם
של מספר פליטים סמלי למדינת ישראל – וזאת מהסיבות הבאות. מנקודת ראותם של
הפלסטינים, בידיהם "קלפים" חזקים בעלי תוקף חוקי בינלאומי כמו החלטת
העצרת הכללית 194 והגדרת הפליטוּת על ידי אונר"א. כמו כן, במשך כ-70 שנה
(2018-1948) גזרה ההנהגה הפלסטינית על מיליוני פלסטינים להמשיך ולחיות במחנות
הפליטים, כדי לשמור על מעמדם ועל זכות השיבה, ובנתה מערכת חינוך אשר טיפחה את זכות
השיבה והשנאה לישראל כאחראית ל"שואת" העם הפלסטיני.
המתווה
לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים בו דגל המחבר בעבר
[באופן
מפתיע מצד האיש שכיהן כראש המוסד בתקופת יצחק שמיר] שבתאי שביט מעלה סוגיה קשה:
"האם אחרי חמישים שנות כיבוש [2017-1967], המאבק הפלסטיני לגיטימי או
לא?...אני אכן סבור שהמאבק הפלסטיני צודק" (עמ' 197). עם זאת הוא פוסל שימוש
בטרור, קרי במלחמה נגד אזרחים, מצד הפלסטינים. בתור מי שעוסק בביטחון במישור המעשי
הוא אינו יכול להפקיר את הילדים הישראלים הנוסעים בגדה המערבית בטענה כי המאבק
הפלסטיני צודק. אין אצל המחבר קביעת עמדה
ביחס לשימוש באלימות נגד כוחות הביטחון, וגם משתמע כי מקובל עליו מאבק בלתי אלים
נגד הכיבוש, בנוסח גנדי בהודו.
שבתאי
שביט בהחלט מוכן לוותר על שטחים בהם יש לישראל זכויות היסטוריות בתמורה לשלום. עד
סביבות 2016 למחבר היו רק שני קווים אדומים מול הפלסטינים: (1) ישראל לא יכולה
לוותר על ריבונותה דה יוּרֶה בירושלים. עם זאת, לדבריו, ניתן להגיע להסדרים מעשיים
בשטח בירושלים, תוך שמירה על ריבונות יהודית [כמו בהר הבית]. (2) ישראל לא יכולה
לקבל את תביעת הפלסטינים בעניין "זכות השיבה". קבלת "זכות
השיבה" תביא כליה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כיוון ששני הקווים
האדומים האלה אינם מקובלים כלל על הצד הפלסטיני, הרי נראה כי בשלב ההיסטורי הזה לא
ניתן להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים במשא
ומתן דו צדדי, כפי שמוכיח כישלונם של אהוד ברק (2000) ואהוד אולמרט (2008).
"אופציות
חד-צדדיות שאני עצמי הייתי בין תומכיהן, גם הם לא הניבו תוצאות מלבבות. אני מתכוון
כמובן לנסיגה החד-צדדית מלבנון ולפינוי מחבל עזה" (עמ' 201). ישראל גם לא
עמדה מאחורי הצהרותיה בשני המקרים לפיהן היא תגיב קשות על כל התגרות לאחר השלמת
המהלך החד-צדדי, ובכך נפגע כושר ההרתעה שלה. אף על פי כן, במחצית 2016 המחבר שוב –
בהיעדר תנאים להסדר קבע – תמך במהלך חד
צדדי שיזמה עמותת מפקדים למען הביטחון. התוכנית מבוססת על "אחריות ביטחונית
כוללת לצה"ל בכל השטח עד להסדר הקבע; היפרדות מהפלסטינים – חיים זה לצד זה
ולא זה בתוך זה [כיצד?]; מחויבות לפתרון שתי המדינות" (עמ' 202).
הדרך
המוצעת לפתרון הסכסוך ב-2017: הסדר מקבילי
– אלטרנטיבה למשא ומתן דו-צדדי
בפגישות
חשאיות שקיים שבתאי שביט עם מנהיגים
ערבים בתקופת שירותו כראש המוסד
(1996-1989), הוא התרשם שמדינות ערב, בוודאי המתונות, התעייפו מהסכסוך
הישראלי-פלסטיני ומעוניינות בסיומו. [סיום הסכסוך יאפשר למדינות ערב, במיוחד באזור
המפרץ, לחבור בברית עם ישראל מול האיום הממשי כלפיהם, בדמותה של איראן.] לאור זאת, ולנוכח כישלון הקונספציה של משא ומתן
דו צדדי בין ישראל לפלסטינים, הגיעה העת ללכת להסדר מקבילי. הסדר כזה יכלול פתרון
קבע לסכסוך בין ישראל לפלסטינים, אשר יושג במשא ומתן בהשתתפות מדינות ערב,
המסכימות באופן עקרוני להגיע לשלום עם ישראל. שילובן של מדינות ערב במשא ומתן חשוב
ביותר, כיוון שלמנהיגיהן, בתור ערבים, תהיה יכולת רבה יותר – אף מזו של ארה"ב
– ללחוץ על הפלסטינים לקבל את ההסדר שיושג במשא ומתן עם ישראל. קביעה זו מתבססת על
אירוע בטקס החתימה על הסכם "עזה ויריחו תחילה" בקהיר במאי 1994. במהלך
הטקס הזה, כאשר יאסר ערפאת התחמק מלחתום על מפות שצורפו להסכם, נשיא מצרים חוסני מובארק,
בשידור חי בטלוויזיה קילל את ערפאת בערבית ותבע: "תחתום, הוי כלב"!
- וערפאת התקפל וחתם.
המכשיר
לקידום המשא ומתן כבר קיים בדמות יוזמת השלום הסעודית משנת 2002 שאושרה על ידי
הליגה הערבית. היוזמה קוראת לנסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שנכבשו ביוני 1967,
כולל מזרח ירושלים, ופתרון בעיית הפליטים הפלסטינים "שעליו יוסכם תוך התאמה
עם החלטת 194 של העצרת הכללית של האו"ם" (עמ' 207). בתמורה לכך, מדינות
ערב תכוננה שלום ויחסים נורמאליים עם ישראל. התנגדותה של ישראל ליוזמה הזו נבעה
בראש וראשונה כיוון שמוזכרת בה החלטת 194 המכירה בזכות השיבה של פליטי 1948 לתחומי
מדינת ישראל. ואולם בשנים שלאחר פרסום היוזמה, מדינות ערב הראו נכונות להגמיש את
עמדותיהן – כמו העלאת אפשרות לחילופי
שטחים בין ישראל לפלסטינים – כולל בשאלת
הפליטים וירושלים. ביולי 2014 אישיות סעודית בכירה (טורקי אל-פייסל) התייחסה ליוזמת השלום הערבית לא כתכתיב, אלא
בסיס למשא ומתן. לדעת המחבר, היוזמה הסעודית קרובה להצעות אהוד ברק בקמפ דיוויד (2000), מתווה ביל
קלינטון (2000), "מפת הדרכים" של ג'ורג' בוש הבן (2002) והצעותיו של
אהוד אולמרט לאבו מאזן (2008). שבתאי שביט מאמין כי רוב הציבור הישראלי ומנהיגיו
יסכימו לפרמטרים האלה להסדר. הסדר הקבע יתבסס על ההנחה לפיה שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני,
יפנימו שחלק משאיפותיהם הלאומיות הן בגדר חלום בלבד, שלאורך הזמן יקהה את עוצמתו.
לגבי הפלסטינים כוונתו לחלום זכות השיבה, ולגבי הישראלים – חזון ארץ ישראל השלמה
"וכנ"ל לגבי ירושלים" (עמ' 210).
המנגנון
להשגת ההסכם חייב להיות משא ומתן חשאי, אשר בשלביו המוקדמים והחשובים בו תמלא
ארה"ב תפקיד מרכזי. בשלב ראשון תושג הסכמה מקסימאלית בין ארה"ב לישראל
ביחס להסדר הקבע, ולאחר מכן תפעל אמריקה לגיוס תמיכתן של מדינות ערב בו, ובראש
וראשונה סעודיה, מצרים, ירדן ומדינות המפרץ. המחבר מציע את הדרך הבאה להתמודד עם בעיית
הפליטים: ישראל צריכה להשפיע על ארה"ב לחדול מלסייע לאונר"א, ולהעביר את
הטיפול בפליטים הפלסטינים לסוכנות האו"ם לפליטים (UNHCR). הסוכנות הזו הוקמה
כבר ב-1950, מטפלת בכלל הפליטים בעולם, והגדרת מונח הפליט שלה שונה מזו של
אונר"א.
מזרח תיכון חדש על פי שביט
שבתאי
שביט סבור כי ניתן לכונן מזרח תיכון חדש שיחליף את המבנה הגיאופוליטי שלו, שנקבע
במידה רבה לפני כמאה שנה בהסכמי סייקס-פיקו ב-1916. ההסדר החדש יאפשר לשים קץ
לדאע"ש ולהביא ליציבות באזור. בצפונה של עיראק ובצפונה של סוריה תוקם מדינה
כורדית עצמאית. כמו כן, בשטחים הסוניים בעיקרם של עיראק וסוריה תוקם מדינה סונית
עצמאית. שתי המדינות העצמאיות החדשות תזכינה לתמיכת ארה"ב ותיחשבנה למעשה
לאזור השפעה אמריקאי. איראן, בתמורה להכרה במצב החדש, תזכה להכרה בהשפעתה מצד
המערב בעיראק מוקטנת, שיעית בעיקרה. רוסיה, בעבור אותה ההסכמה, תזכה להכרה בהשפעתה
בסוריה מוקטנת, כולל בנוכחותה הצבאית, הימית והאווירית בה. המחבר מוּדע כי במבט
ראשון נראה חזונו בלתי ריאלי, ועל כן מציע לעיין בו שוב בכובד ראש.
הערות
ביקורתיות שלי
חלק
גדול מהספר עוסק באופן כללי בנושאים כמו מודיעין, טרור וסייבר – נושאים עליהם אפשר
לקרוא בספרים אחרים. גם הסקירה ההיסטורית על הפליטים הפלסטינים לקוחה ממחקרים
שנעשו בידי אחרים. חבל כי שבתאי שביט, אשר
שירת במוסד בשנים 1996-1964 בתפקידים חשובים
ומילא משימות מעניינות, לא מצא לנכון להביא לידיעת הקוראים את המידע
הייחודי שברשותו (החומר שכיום כבר אינו חסוי, כמו הסיוע הישראלי למורדים הכורדים בעיראק) על פעילותו
ארוכת השנים. זו לדעתי ההחמצה הגדולה ביותר של ספר.
לדברי
המחבר, הסכם השלום עם ירדן שנחתם באוקטובר 1994 "הוא פסגת הישגיו"
של רבין, ו"חבל שאת פרס נובל לשלום
הוא לא קיבל על פועלו זה" (עמ' 173). לדעתי, זו קביעה בעייתית ביותר מהסיבות
הבאות. (1) חוזה השלום עם ירדן דמה לטיוטת הסכם השלום שכבר השיג שמעון פרס ב-2
בנובמבר 1993[1]. (2) שלום
דה פקטו עם ירדן התקיים עוד לפני חוזה השלום הפורמאלי – בעוד בנורמליזציה ביחסי
ישראל-ירדן, שאמורה הייתה לבוא בעקבות
השלום, ממילא לא חלה התקדמות משמעותית.
כנגד
הייחוס שלי את השלום עם ירדן במידה רבה לפרס, אפשר לטעון כי אני מסתמך על מקור
אוהד לפרס, וכי ישנן דעות אחרות, ומכל מקום אין זו טעות עובדתית. אולם בספר ישנן,
לצערי, גם טעויות עובדתיות מובהקות לא מעטות. אביא אחדות מהן.
"החדירה
הצבאית המוצלחת הראשונה של ברית המועצות הייתה לעיראק...חלק מהתוצר המודיעיני [על
הנשק הסובייטי שנשלח לעיראק] הגיע ארצה
עוד לפני שמצרים וסוריה קיבלו את מערכות הנשק הסובייטי שסופקו לעיראק" (עמ'
96). תיקון. עסקת הנשק הראשונה הגדולה בין בריה"מ למדינה ערבית הייתה עם
מצרים ב-1955 ("העסקה הצ'כית"). באותה השנה המשיך לשלוט בעיראק משטר אנטי קומוניסטי אשר ניתק את הקשרים הדיפלומטים
עם בריה"מ, מצב שנמשך עד יולי 1958. עוד
ראוי לציין כי החל מ-1955 ועד המשבר בקשרים בין מוסקבה לקהיר ב-1974, תפסה מצרים
בבירור את המקום הראשון ברשימת מדינות ערב שקיבלו נשק מבריה"מ.
"מלחמת
ההתשה ב-1971-1970" (עמ' 131). תיקון. מלחמת ההתשה התנהלה פורמאלית החל
מ-1969 (למעשה החלה כבר ב-1968-1967) והסתיימה ב-7 באוגוסט 1970.
"כאשר
יצאנו מלבנון ב-2001" (עמ' 288). התאריך השגוי הזה חוזר בעמודים 290, 291,
292. תיקון. צה"ל השלים נסיגתו
מלבנון ב-24 במאי 2000.
"ב-1999
נאלצה סוריה לפנות מלבנון את כוחותיה
הצבאיים" (עמ' 291). תיקון. הצבא הסורי יצא מלבנון ב-2005, על רקע החלטת
מועצת הביטחון בנדון משנת 2004 ורצח ראש הממשלה רפיק חרירי ב-2005.
מלחמת
לבנון השנייה "הייתה... מלחמה ארוכה יותר מכל מלחמות ישראל מאז מלחמת השחרור,
להוציא מלחמת התשה" (עמ' 289). תיקון. מלחמת לבנון השנייה נמשכה 34 ימים מ-12
ביולי עד 14 באוגוסט 2006. לעומת זאת, כבר השלב הראשון של מלחמת לבנון הראשונה,
"מבצע שלום הגליל" נמשך מ-6 ביוני עד 29 בספטמבר 1982. עוד אפשר לטעון
כי מלחמת לבנון הראשונה הסתיימה למעשה רק ב-2000 עם יציאת צה"ל מלבנון.
מי
שהצית את המהפכה בתוניס בדצמבר 2010 היה "בוגר אוניברסיטה" (עמ' 161). תיקון.
גרסה זו הופצה ברשתות חברתיות בעולם הערבי
– אך לאמתו של דבר האיש לא סיים את לימודיו התיכוניים אותם עזב על מנת לפרנס את
משפחתו. עד כאן טעויות עובדתיות.
כעת
הערות אחדות לגבי האיום הגרעיני של איראן. שבתאי שביט מודה כי הערכת המודיעין של המוסד משנת 1996 (שחוברה לפני
הבחירות של מאי באותה השנה, בתקופה בה שביט עדיין עמד בראש המוסד) כללה תחזית
שגויה בדבר יכולתה הגרעינית של איראן, לפיה עד שנת 2006 תהיה בידי טהראן "יכולת
מבצעית מסוימת (כמה משגרים וכמה טילים גרעיניים) שתהווה איום קיומי על מדינת
ישראל" (עמ' 30).
לדעתי,
נראה כי זוהי דוגמה חשובה אחת מני רבות לכך שההערכות של מערכת הביטחון וההנהגה הפוליטית מִסַכנת
האיום הגרעיני של טהראן היו ונשארו מופרזות. איום הגרעין האיראני, שבטיפול בו
שוקדת מערכת הביטחון החל משנות ה-90 של המאה שעברה, נותר עד היום (2019) איום
פוטנציאלי, ולא ממשי. כלומר, בידי איראן עדיין אין נשק גרעיני. גם אם לאיראן יהיה
נשק גרעיני יש בידי ישראל ובעלת בריתה בפועל, ארה"ב, אמצעי להרתיע את איראן, קרי
נשק גרעיני בעל יכולת להשמידה. יש לציין
כי לא רק שתי מעצמות העל לא השתמשו זו נגד זו בנשק גרעיני, אלא גם הודו ופקיסטן,
בגלל יכולת הרתעה הדדית. עוד ראוי לציין כי גם המשטר הנאצי לא השתמש בנשק כימי נגד
בעלות הברית, בין היתר, בגלל גורם ההרתעה. אם וכאשר יהיה בידי איראן נשק גרעיני,
עדיין האיום הגדול ביותר מצִדה כלפי ישראל יהיה לא בהפעלתו כי אם בנשק הקונבנציונאלי
שברשותה או בידי שלוחותיה, כמו חיזבאללה שמחזיק בלמעלה מ-100,000 טילים. הסבירות
כי ארגון חיזבאללה ישתמש בטילים האלה נגד ישראל תהיה גבוהה הרבה יותר מאשר הפעלת
האופציה הגרעינית נגדה מצד איראן, כיוון שנגד מלחמה קונבנציונאלית מוגבלת ואף רחבה – כפי שהראו ניסיונות העבר –
אין בידי ישראל אמצעי הרתעה מספיקים.
על
סמך ההנחות שצוינו לעיל אפשר לומר כי ישראל במשך עשרות שנים הקדישה יותר מדי
אמצעים (ואף בזבזה משאבים, כמו בתרגול הפצצת המתקנים הגרעיניים של איראן) בנושא האיום
הפוטנציאלי בדמות הגרעין האיראני, על חשבון ההתמודדות עם האיום שממומש
ומתעצם ומשתכלל לאורך למעלה מ-18 שנים, בדמות ירי טילים מעזה לשטחה של ישראל. סביר
להניח כי לוּ מערכת הביטחון הייתה מַפנה חלק מהמשאבים שהקצתה בטיפול בנושא הגרעין
האיראני לטיפול באיומים השוטפים מרצועת עזה (כמו שכלול אמצעי ההגנה נגד טילים),
אזי יכולת ההרתעה ומצבה הביטחוני של ישראל בעימות מול ארגוני הטרור ברצועת עזה היה
הרבה יותר טוב.
