שלו, צרויה. שארית החיים
(ירושלים: כתר, 2011). 336
עמ'
צרויה שלו, ילידת קבוצת כינרת 1959,
נמנית עם הסופרים הישראלים החשובים. היא החלה את דרכה כלקטורית ועורכת ספרותית. את
מרבית ספריה פרסמה החל מתחילת המאה ה-21. יצירותיה זיכו אותה בפרסים בארץ, בצרפת,
גרמניה ואיטליה.
הדמויות העיקריות ביצירה והתפתחות
העלילה
סבתא חמדה הורוביץ, בת 80
אִמהּ של חמדה הייתה יוצאת דופן בנוף
הקיבוצי. רוב הזמן היא שהתה בשליחויות באמריקה או בעבודה משרדית בעיר – דבר שעורר
קנאתן של חברות הקיבוץ. מפאת עיסוקיה הרבים מחוץ לקיבוץ, לא היה לה זמן להקדיש
לבתה היחידה חמדה.
חמדה, בדומה לאִמהּ, הייתה ילדה חריגה
בקיבוץ וכבר מילדותה לא השתלבה בין ילדיו. אביה, ברוח האתוס של הקיבוץ בזמנו, רצה לחנכה
קשוחה ומחושלת, אך היא הייתה ילדה חרדה וחולמנית. האב אהב את בתו וכוונותיו היו
טובות, אך בתביעותיו האכזריות שנגדו את אישיותה של בתו, פגע בה – ומכאן יחסה כלפיו נותר אמביוולנטי.
אחד מהביטויים להיותה של חמדה ילדה תימהונית: היא נהגה לספר סיפורים דמיוניים על
אגם החוּלה, שאף אחד לא אהבם. אביה צידד בהתלהבות בייבוש אגם החולה, לא רק בגלל
התועלת שסבר שיש בייבוש הביצות, אלא גם לשם הסרת אחד הגורמים לחריגותה של בתו –
סיפוריה על האגם. בחלוף הזמן ראתה חמדה דמיון בין הניסיון לייבש את אגם החולה,
כלומר לשנות את טבעו, לבין ניסיונותיו של הקיבוץ להתאימה לאורח החיים שבו (כמו עבודה
פיזית קשה המלוּוה בתחרות על רמת התפוקה בין חברי הקיבוץ), שלא התאים לאופייה,
לאישיותה ולטבעה. לא פלא כי היא הזדהתה עם התנגדותו העיקשת של האגם לייבשו. לאחר
שייבוש האגם לא הביא לתוצאות המקוות בתחום החקלאות, אביה התאכזב ותסכולו הביא
למותו. כיוון שמות האב התרחש בסמוך להולדת בתה הבכורה של חמדה, דינה, האם כרכה את
שני האירועים ביחד ולא ראתה שמחה בהולדת הבת. בדומה לניסיון הכושל לייבש את האגם,
הקיבוץ לא הצליח לשנות את אופייה של חמדה, ובשלב מסוים היא עזבה את הקיבוץ ועברה
לגור לירושלים.
בערוב ימיה, היא ממשיכה לגור באותה דירה
בירושלים בה גידלה את שני ילדיה, ועוזרת מסורה הייתה מטפלת בה. במצב של ערפול
חושים, חמדה קמה ממיטתה במקום מגוריה בירושלים ונעה לכיוון החלון, כשהיא משלה את
עצמה כי תוכל לראות ממנו את אגם החולה – כפי שראתה את האגם בעבר מחלונה בקיבוץ.
היא מועדת ומועברת לבית חולים. בחדר המיון היא שמחה לראות לא את אבנר בנה המבקר
אותה, אלא את אביה. היא משוכנעת כי אבנר הוא אבא שלה. אבל כביטוי ליחסה
האמביוולנטי כלפי האב, חמדה בזמן הביקור, כשהיא עדיין שוכבת במיטת חולייה, לופתת
את צווארו של בנה, אותו חושבת לאביה, כאילו רוצה לחנוק אותו.
חמדה סבורה כי במהלך חייה היא סבלה
מחוסר באהבה. כאמור, אִמה הייתה עסוקה מאוד בעבודות מחוץ לקיבוץ, אהבתו של אביה
כלפיה הייתה בעייתית, ואף מבעלה אֶליק זכתה רק למעט אהבה. אליק חלה בגיל צעיר
יחסית, וחמדה טיפלה בו במסירות רבה עד יום מותו, אך הוא לא הכיר לה טובה על כך ואף
האשימה במחלתו.
אבנר הורוביץ בן 44, בנה הצעיר של חמדה
אבנר בגיל 23 מצא את עצמו נשוי לחברה
הראשונה שלו, שלומית. הוא בדיעבד מצטער על כך, אך מתקשה להיחלץ מנישואיו.
שלומית מרבה לתקוף את אבנר בהערות פוגעניות ועוקצניות ויחסי הזוג הולכים
ומידרדרים. בדומה לחמדה, אבנר מתלונן כי
לא זכה לאהבה, ומתעוררת אצלו המחשבה להתגרש כדי להיות "אוהב ונאהב" (עמ'
166). לזוג שני ילדים, תומר בן ה-12
ויותם התינוק. גם יחסיו של אבנר עם בנו תומר אינם טובים: הבן מתבטל בצפייה
יתרה במחשב, ומתרגז על האב שמעיר לו על כך. אבנר הוא עורך דין הפועל למען זכויות
אזרח, במיוחד מייצג בדואים וערבים.
בתחילת היצירה מרגיש אבנר ריחוק גם
מאחותו דינה. כאשר אחותו מגיעה לבית החולים לבקר את האם חמדה, שאושפזה
כתוצאה מנפילה, אבנר שהקדים אותה בביקור, מעדיף לא ליצור קשר איתה ומסתתר מאחורי
וילון. הוא חש יחס שלילי אף כלפי בתה של דינה, ניצן.
מרוב חיפוש אחר אהבה, התעניינותו של
אבנר בחדר המיון בבית החולים נתונה לא כל כך לאמו, אלא לביטויי אהבה רגשית בין
חולה חשוך מרפא לאישה, שנראית בעיניו כאשתו.
בהמשך, את זמנו הפנוי מעבודתו
מקדיש אבנר לא למשפחתו, אלא לאיתור הגבר החולה בו נתקל בחדר המיון בחברת האישה ושוחרר–
מתוך כוונת הצוות הרפואי לאפשר לו למות בביתו. בדרך לא דרך אבנר מצליח להגיע לביתו
של החולה ועליו מודעת אבל על שם פרופסור רפאל
אלון. הוא נכנס לחדר האבלים, ואז מתברר לו כי האישה היושבת אבלה על מות בעלה,
אינה אותה האישה שהייתה בחברת החולה בחדר המיון, וכי האישה ההיא הייתה כנראה
המאהבת החשאית שלו.
כאשר סטאז'רית בשם ענתי (=ענת),
העובדת במשרדו של אבנר, מספרת לו כי היא עומדת להתחתן עם החבר הראשון שלה, אך
בסמוך לפני החתונה מתלבטת אם לעשות זאת, מוצא לנכון הבוס לגלות לה כי הוא התחתן עם
החברה הראשונה שלו וכעת מצטער על כך. על כן, עצתו לענתי: "אבל אם את לא בטוחה
אז תחכי, לפעמים שווה לחכות לאהבה, גם היא באה כשאת כבר הולכת למות. כשהייתי עם
אימא שלי בבית חולים ראיתי אהבה, זה מראה שלא שוכחים" (עמ' 99).
לאחר שעלה בידו לגלות את החצי הגברי של
זוג האוהבים שפגש בבית החולים, מאמציו של
אבנר מתרכזים במציאת חציו הנשי. כשנודע לו כי ביום השלושים לפטירתו של הפרופסור
מתקיים ערב הרצאות לזכרו באוניברסיטה, הוא נוסע לאירוע בתקווה למצוא שם את אהובתו
החשאית. ואכן, הוא מזהה אותה בדמותה של מרצָה על הבמה הנושאת נאום הספד פילוסופי. שמה
של המרצָה ד"ר טליה, והיא
ברדתה מהבמה לוחצת את ידי אלמנת הנפטר וילדיו, היושבים בשורה הראשונה. בגמר האירוע
אבנר יוצר קשר עם טליה, מחמיא לה על הרצאתה ומבקש ממנה לספר על המנוח.
טליה מגלה פתיחות וגילוי לב כלפי אבנר.
היא מסיעה אותו לביתה, עורכת שולחן לכבודו, ומספרת כי הכירה את רפאל עוד בצעירותו.
הוא רצה להתחתן איתה – אבל היא עדיין לא הייתה בשלה לנישואים, עזבה אותו ונסעה
לניו יורק. כאשר שבה לארץ, רפאל היה כבר נשוי
לאלישבע ולזוג שני ילדים. האיש היה עדיין מאוהב בה, אך לא רצה באמצעות
גירושים לפגוע באשתו ובילדיו, ועל כן קשר
האהבה בינו לבינה במשך שנים נשא אופי חשאי. כאשר ילדיו גדלו ועזבו את הבית, תכנן
רפאל להתגרש מאשתו ולהתחתן עם טליה, אבל
אז חלה. לפני שחלה הוא עדיין הספיק להשתתף בשיפוץ ביתה של טליה, אליו התכוון
לעבור. לדבריה, הוא "העדיף למות במקום הזה, שבו תכנן לחיות את שארית
חייו" (עמ' 197). טליה מעריכה שלאלישבע הייתה ידיעה מסוימת על הקשר בינה
לבעלה, אבל כיוון שהיא ורפאל עבדו ביחד באוניברסיטה ניתן היה להסוות את אופיו.
טליה אינה מתעניינת באבנר, ועם זאת, משיחתו איתה נודע לו כי לאור סיקור פעילותו בכלי
התקשורת היא יודעת שהוא עורך הדין אבנר הורוביץ. בניגוד לטליה – אבנר מתעניין בה.
במהלך השיחה טליה מרבה לשתות יין, חשה עייפות, נענית להצעתו ללכת לישון, ובהיותה
מטושטשת הוא מפשיט אותה ומרחרח את גופה. בימים הבאים מתחזק רצונו להיפרד מאשתו,
כדי למות כשלצדו אישה עדינה ואצילית, שגם אם לא תאהב אותו תסכים לקבל את אהבתו,
וגם אם לא תסכים לא תיקח אותה ממנו (עמ' 216). אבנר מדמיין אישה זו בדמותה של
טליה, אותה מבקר כעת באמתלות שונות, ודי לו שבביקוריו היא אינה מחמיצה פנים כלפיו.
מריבה בין אבנר לשלומית בדרך לחתונתה של
ענתי (שבכל זאת מתחתנת עם החבר הראשון) חוצה רף, ואבנר עובר להתגורר בדירה בה גדל,
דירת אמו חמדה, שבינתיים שוחררה מבית החולים ורוב הזמן ישנה. הוא העביר לבית אמו
את הציוד החיוני לעבודתו, ספרים ומעט בגדים. האב מקיים קשר עם ילדיו ואף מעוניין
לפנקם כפיצוי על עזיבת הבית. אבנר אינו שוכר דירה, כיוון שעדיין מקווה שיוכל לגור
ביחד עם טליה.
בשיחה עם טליה – לאחר שכחודש חדל לבקרה
והיא לא יצרה קשר איתו – אבנר מביע את דעתו כי לאחר שהיא הקריבה את חייה למען רפאל
(משתמע ויתרה על נישואים והבאת ילדים לעולם), היא אינה צריכה להקריב גם את שארית
חייה, ועליה לחזור לחיים. הוא אינו מעז להציע במפורש את עצמו. תשובתה של טליה
מפתיעה אותו. טליה אומרת כי אין לה לאן לחזור: "רציתי את רפאל, זה הכול"
(עמ' 254). היא לא רצתה ללדת ילדים, כיוון שילדים משעבדים את האם. הילדים גם
גורעים מאהבתם של בני הזוג זה לזו, כיוון שגורמים שחלק מאהבתם הזו תינתן כעת לילדיהם.
בדיעבד היא מבינה שדווקא טוב שרפאל לא עזב את הבית: "קיבלתי את מיטבו, הייתה
לנו אהבה של קודש, ולא של חול" (עמ' 254). מדבריה ברור לאבנר כי היא אינה מעוניינת בקשר של זוגיות
איתו.
דינה הורוביץ-ירדן, בתה הבכורה של חמדה,
בת 45
בדומה לחמדה, דינה סבורה שגם היא גדלה ללא אהבת אם, וכי אִמה אהבה
ופינקה את אחיה, אבנר – דבר שעורר את קנאתה. היא היסטוריונית במקצועה ומלמדת
במכללה. לדינה בת יחידה ניצן בת ה-16.
רצונה העז, ערגתה של דינה לעוד ילד
נובעת מגורמים אחדים. בעת לידתה של ניצן, העוּבר התיאום ממין זכר נפטר בלידה – ומאז הרגישה דינה
בחסרונו של ילד שני וברצון להביא עוד ילד לעולם. ואולם הרצון הזה לא זכה למימוש,
וכעת, בגילה היא כבר אינה יכולה ללדת. בתה המתבגרת מתרחקת ממנה – מעדיפה לבלות עם נערות בנות גילה וגם עם חבר.
האם יודעת שיש לה חבר, על אף שהבת מנסה להסתיר זאת ממנה. האם מתרפקת על הזיכרונות
הנעימים שנותרו לה מהתקופה בה גידלה את ניצן בהיותה ילדה – אך כעת אין באפשרותה
להחזירם, אלא באמצעות גידול ילד קטן שיזדקק לה ויאהב אותה, והיא תוכל להעניק לו את
אהבתה שכעת ניצן אינה מעוניינת בה.
גדעון, בעלה של דינה, עובד כצלָּם
בעיתון ומכור לצילום. מרוב התמכרותו למקצועו, הוא אינו מקדיש לאשתו תשומת לב מספקת. בעת טיול בוונציה גדעון התעניין
באטרקציות לצילום ולא בה. דינה מרגישה כי ניצן וגדעון מנותקים ממנה והיא איבדה את
אהבתם. גידולו של ילד קטן עשוי להעניק לה שוב תחושה של חיוניות לקיומה ועניין
בחיים.
כאשר דינה מגיעה לבית חולים, בעקבות
הודעה על אשפוזה של אִמה עקב נפילתה – עוד לפני שהיא מבקרת את אִמהּ, היא מוצאת
לנכון להיכנס לחדר היולדות בו היא ילדה את ניצן. זאת כמעין נוסטלגיה ללידת הבת וכביטוי
לחלומה לזכות בעוד ילד. במהלך שיעור במכללה, דינה מבקשת מתלמידה המניקה את תינוקה
לצאת מהכיתה, בטענה כי התינוק משמיע רעשים – אך לאמתו של דבר מתוך קנאה באם
הצעירה. בגמר השיעור, כדי לפצות את התלמידה על היחס הבלתי הוגן כלפיה, היא מסיעה
אותה במכוניתה ליעדה, אבל במהלך הנסיעה מתעוררת אצל המורה המחשבה – וזו מחשבה בלבד
– להיפטר מהטרמפיסטית ולאמץ את תינוקה.
בשאיפתה לתינוק נגררת דינה להתנהגות
אבסורדית. בעת ביקור אצל אִמה חמדה (שכאמור שוחררה מבית החולים והוחזרה לביתה), אשר
שוכבת במיטה במצב של הכרה מטושטשת, הבת נכנסת למיטתה של האם ומנהלת שיחה איתה,
שהיא למעשה מונולוג על כמיהתה לילד. מהאם דינה מקבלת מֶסֶר מעורפל כי אם היא רוצה
ילד, עליה למצוא ילד. לפחות חלקית בהשפעת המסר הזה מבשיל אצל דינה הרעיון
לאמץ ילד – רעיון שהופך לאובססיה. היא משתפת את בעלה גדעון בתוכניתה ומנסה לשכנעו כי באמצעות הצלת ילד יתום
הם גם יצילו את עצמם בהעניקם משמעות לחייהם. הבעל דוחה את הרעיון בצורה נחרצת, בין
היתר מפאת גילו. גדעון אף מאיים כי אם דינה תממש את תוכניתה, הוא יעזוב אותה. דינה
מרגישה מתוסכלת ותוהה "מה תעשה בשארית יומה, בשארית חייה" (עמ' 144). כאשר
לניצן נודע מפי אביה גדעון כי אִמה רוצה לאמץ ילד, הבת מגיעה למסקנה כי האם אינה
אוהבת אותה ולכן רוצה להחליפה בילד זר. בדומה לאביה, היא מאיימת על האם כי אם הדבר
יקרה, היא תעזוב את הבית.
לדינה מכאיב מאוד יחסם השלילי של בתה
ובעלה כלפי פרויקט האימוץ. היא מרגישה שהשקיעה רבות במשפחתה, אבל כאשר מחליטה
לעשות משהו עבור עצמה נתקלת בעמדה עוינת. הגישה השלילית של משפחתה מעוררת בדינה
מדי פעם ספקות לגבי החלטתה לאמץ ילד, אבל היא תמיד מתגברת על התלבטויותיה ודבקה
במימוש שאיפתה. בעקבות מילוי בסתר טפסים לאימוץ
מתברר לה כי האימוץ כרוך בפרוצדורות קשות, ובכל מקרה היא תזדקק לחתימה
להסכמה להליך מצד בעלה. דינה משוחחת עם אישה שאימצה ילד, ממנה לומדת כי תהליך גידולו של ילד מאומץ כלל לא יהיה דומה
לאותו תהליך של התמזגות ואהבה שחוותה בעת גידולה של ניצן. היא עלולה לקבל ילד חולה
גופנית שמחלתו הוסתרה, ולרוב יהיה זה ילד פגיע ותוקפני: רוצים לחבקו, והוא בורח.
בקיצור, ההשקעה בגידול ילד מאומץ היא מעל ומעבר לזו שבגידול ילד ביולוגי נורמאלי,
והגמול מעט מאוד. עדותה של האישה הזו זמנית מרפה את ידיה של דינה.
התלכדות ואימוץ
באחד מרגעי הייאוש, לאחר שדינה מזה זמן
ממעיטה באכילה ויושבת על ספסל באפיסת כוחות, היא מתקשרת לאבנר. להפתעתה, אחיה מגיע
מהר ומביא לה אוכל. בהתאוששה היא מספרת לו: "יש משהו שאני רוצה לעשות בשארית
החיים שלי, אבל זה כנראה לא יקרה" (עמ' 212): דינה מגלה שהיא רוצה לאמץ ילד.
שוב להפתעתה, אחיה מצדיק את הרעיון – ולא מְשנה אם היא עושה זאת עבור עצמה – כי
מדובר במעשה אצילי, לגדל ילד שזקוק לאימא. דברי התוכחה שדינה שמעה מאחרים כי זוהי
פנטזיה, אינם משכנעים את האח. ברמז ליחסים בין דינה לאִמה, חמדה, אבנר מדבר על בת שאִמהּ לא רצתה בה, וכעת בתור
אישה, רוצה להיות לאֵם לילד שאמו אינה רוצה בו, ולגדלו באהבה.
עמדת בתה של דינה, ניצן, בשאלת האימוץ
משתנה, בעקבות ביקור אצל הסבתא חמדה. ניצן מבקשת מסבתא רשות לגור אצלה בטענה כי
אמה אינה חפצה בה כי אם מתכוונת לאמץ במקומה ילד אחר. הסבתא מסבירה לניצן כי אימוץ
ילד נוסף, בדומה ללידת ילד נוסף, אינה גורעת מאהבת האם לילד הקודם.
אבנר–
בשלב בו עזב את אשתו ומתגורר זמנית אצל אמו – מתקשר לדינה ומבקש ממנה לבוא לבית האם. שם פוגשת
דינה את ניצן וזו מודיעה לה כי בעקבות שיחה עם הדוד אבנר והסבתא היא מסירה את התנגדותה לנושא האימוץ. כעת היא
מבינה את אמהּ וסבורה כי האם אינה צריכה לוותר על אימוץ הילד למענה – על אף
שמבחינתה רעיון האימוץ אינו נוח. דברי הבת מרגשים את האם.
כעת נותר לדינה להסיר את התנגדותו של
גדעון לאימוץ. היא מודיעה לבעלה על החלטתה
לאמץ ילד, בעת שהות הזוג בנופש בבית מלון בים המלח, נופש אותו ארגן הבעל לרגל יום
הולדתה. דינה סבורה שלאחר ההתעלסות זהו העיתוי המתאים להשיג את הסכמתו של גדעון.
תגובת הבעל נותרה שלילית ביותר: הוא מתלבש מייד ומחליט לחזור הביתה, אבל נענה
לבקשתה של אשתו לחתום בבוא העת על הטופס לאישור האימוץ. גדעון מציע לדינה לחזור הביתה איתו, אך היא
מעדיפה להישאר לבד במלון. בלילה דינה מגיעה לבית אִמהּ, בו עדיין מתגורר זמנית
אבנר. היא מספרת לאחיה כי בעלה שב לביתו באמצע הנופש במלון, והאח חוגג איתה את יום
הולדתה על כוס חלב. האם חמדה, שנמצאת בבית, הייתה אמורה לשמוח שמשפחתה התאחדה
בביתה מתוך אהבה, אך הכרתה מטושטשת.
באופן פרדוקסאלי לכאורה, דווקא בתקופה
בה אבנר עזב את הבית ומתגורר בבית אמו, חלה התקרבות בינו לבנו תומר. הבן, שבעבר לא
התעניין כלל בעבודתו המשפטית של אביו, כעת בפגישה עם אביו, מראה עניין בסוגיה
שמתכונן אביו לייצג בבית המשפט. מדובר באישה פלסטינית הנשואה לערבי ממזרח ירושלים,
העומדת לגירוש לכפרהּ יחד עם ילדיה, בטענה של סיכון ביטחוני, כיוון שאחיה מחבל.
תומר מגלה מוּדעות למורכבות הבעיה: סיכון ביטחוני מול מימד אנושי. הבן מוסיף כי
מתוך המריבות בין אביו לאמו הוא למד לראות את עמדת שני הצדדים, והוא אוהב את שני
הוריו. לשמחתו של האב, הבן מעוניין להתלוות אליו, כדי לצפות בדיון בסוגיה בבית
המשפט. האב מרגיש גאווה בבנו.
לאחר שלאבנר, כזכור, התברר כי טליה אינה
מעוניינת בבן זוג, המעבר מבית אמו לדירתה יורד
מהפרק. כעת הוא מחפש לשכור בית ממוקם ליד דירתו הקודמת, כדי שילדיו יוכלו להגיע
אליו בקלות. מתווכת דירות נוסעת עם אבנר לבדוק דירה מתאימה. בהגיעם למקום, נוכח
אבנר לדעת לתדהמתו כי מדובר בביתה של טליה. טליה מספרת לאבנר כי היא באופן מפתיע
קיבלה משרה לשנתיים בחו"ל, ועל כן עוזבת זמנית את מגוריה. היא ממשיכה: אני
מצטערת, היינו יכולים לחסוך את דמי התיווך. אבנר מְפַנה את בית אמו ועובר לדירתו
החדשה – בניגוד לדינה, שמאז התקרית עם גדעון בבית המלון ממשיכה להתגורר בבית
אמה.
גדעון הופך לאב חד הורי הדואג לבית
ולבתו ניצן. שלא כמו אביה, ניצן מבקרת את אמה בבית סבתא והקשר בין האם לבת, בעקבות
הריחוק דווקא משתפר. בניגוד לחלק ניכר מחייה, כעת דינה חשה אהבה כלפי אמה החולה.
דינה מתגעגעת לגדעון ומזמינה אותו לבוא אליה, אך הוא לא מוכן לבוא כל עוד היא לא
מוכנה לוותר על אימוץ ילד.
תקופת מגוריה של דינה בבית אמהּ לא ארכה
זמן רב. גדעון מתקשר אליה ומבקש שתשוב הביתה. הסיבה: לניצן קרה אסון עליו היא אינה
רוצה לספר לו, והוא כרגע עוזב את הדירה בדרכו לעבודה. דינה בשובה לביתה מצליחה
לנחש את מהות האסון: החבר של ניצן עזב אותה. ניצן מְגַלה לאמה כי החבר היה מבוגר
ממנה בתשע שנים, וכי עד עתה היא מצאה לנכון להסתיר את הקשר שלה איתו מחשש כי הפער
בגילאים יביא להתנגדותה של אמהּ לקשר. כמו כן משתפת ניצן את אמה בסוד: בשבת, כאשר
אבא לא היה בבית, היא הסכימה לקיים יחסי מין עם החבר, זו הייתה התנסותה הראשונה,
וכעבור זמן קצר לאחר האירוע הוא עזב אותה לטובת האקסית שלו. האֵם עוזרת לבת להתגבר
על המשבר – משבר שמביא להתחדשות המשפחה. דינה
חוזרת להתגורר בביתה.
כעבור שבוע משובה לדירתה, דינה מקבלת
הודעה מחברת האימוץ: יש באפשרותה לאמץ ילד בן שנתיים, שנולד לנערה בת 16 – כגילה
של ניצן – ותמונתו ונתונים נוספים עליו נשלחים אליה בדואר אלקטרוני. על מנת לממש את
אפשרות האימוץ עליה לנסוע למוסד בו נמצא הילד – סיביר הקרה והרחוקה שברוסיה – כדי
לראות את הילד, להחליט, ולהסדיר את הליך האימוץ. תגובתו הראשונית של גדעון שלילית:
הוא למעשה מֵפֵר את הבטחתו לדינה ואינו
מוכן לנסוע לסיביר, במיוחד לא בחורף, כדי לאשר בחתימתו את האימוץ. לעומתו, אחיה
אבנר משאיל לה שני מעילי חורף מארונה של טליה, שלה ושל בן זוגה אלון, מחזק את ידיה
בהחלטתה, ואף מתנדב לנסוע במקומו של הבעל. גדעון ברגע האחרון מחליט לנסוע עם דינה,
אך מצהיר כי בעת המסע הוא לא ידבר איתה ובשובם יעזוב את הבית.
במהלך הטיסה ולאחר הנחיתה בסיביר, גדעון
מקיים את הצהרתו: הוא אינו משוחח עם אשתו, אבל מנצל את ההזדמנויות לצילומי נוף.
כאשר דינה ניצבת מול הילד העומד לאימוץ, נחשף בבירור הגורם שהניע אותה, והלך
והתחזק במהלך קבלת החלטתה לאמץ ילד: לא היה זה כל כך הרצון לזכות באהבה, אלא בראש
וראשונה הרצון להעניק אהבה. היא אומרת לעצמה: "כי זה הילד גם אם לעולם לא
יהיה שלי אהיה אני שלו" (עמ' 333). שיחת טלפון מאחיה מאלצת אותה לעבור לחדר
אחר. אבנר מודיע לדינה שהאם נפטרה ומציע לקבור אותה ליד הוריה בקיבוץ, ואחותו מאשרת
את הצעתו. בשובה לחדר הקודם, דינה, להפתעתה, רואה את גדעון מנסה ליצור קשר ידידותי
עם הילד. דינה מחליטה לקרוא לילד חמדת, לזכר אִמה.
ביקורת
שמה של היצירה "שארית החיים"
כיוון שלא רק חמדה, אלא גם שני ילדיה מרגישים את עצמם כנמצאים בשלב האחרון של
חייהם. גם הדמויות המשניות ברומן, טליה ורפאל, התכוונו בקרוב לבלות את שארית חייהם
יחדיו.
נושא האימוץ מביא להתלכדותה של משפחת
הורוביץ ובסופו של דבר גם ליישור ההדורים בין דינה, ניצן וגדעון. אבנר שבתחילת הסיפור העדיף לא לפגוש את דינה בעת שביקרה בבית חולים
את חמדה אִמם, בהמשך הרומן מתגלה כאח אוהב ותומך באחותו בשעותיה הקשות. גם יחסו
כלפי בתה של דינה, ניצן, משתפר. גדעון, על אף התנגדותו העיקשת לאימוץ, לבסוף,
משתמע, מצטרף לרעיון. דינה, בלי שהתכוונה לכך, כתוצאה מפרויקט האימוץ שלה, היא
חוזרת זמנית לחיות בבית אִמה יחד עם אחיה; הטינה ששמרה בלבה לאם על יחסה המועדף
לאחיה נעלמת – והמשפחה חיה מתוך אהבה.
בדומה לאחותו דינה, אשר מעוניינת יותר
להעניק אהבה מאשר לקבל, אחיה אבנר מוכן להסתפק בחייו האישיים באישה שלא תדחה את
אהבתו. עוד ראוי לציין כי בעבודתו כעורך דין המגן על קבוצות חלשות בחברה, אבנר
אינו מונחה על ידי בצע הכסף, כי אם באמפתיה כלפי לקוחותיו.
המסקנה העולה מהיצירה היא שהרצון להעניק אהבה אלטרואיסטית בסופו של דבר
מזכה את כולם, ולוּ בניצוצות של אהבה. מסקנה נוספת המשתמעת מהרומן
היא שצריך לאפשר לאנשים להגשים את שאיפותיהם האציליות, גם אם במבט ראשון הן נראות
אבסורדיות. מסקנה זו משתלבת עם שלילת כפייתו של אורח חיים מסוים מצד החברה על
אינדיבידואלים, בניגוד לטבעם – כפייה אותה חוותה חמדה בקיבוץ.
טליה מייצגת במידה רבה אנטיתזה לדמותה
של דינה. בניגוד לדינה היא אינה מעוניינת כלל בילדים, ולגביה משמעות האהבה היא
בעיקר לקבל ולא להעניק. כזכור, היא מצהירה:
"רציתי את רפאל, זה הכול". ושוב בניגוד לדינה – לטליה, לדבריה, אין אפשרות לחזור למעגל החיים בשארית ימיה.
בתקופה הקצרה שבה דינה ואבנר חוזרים
לגור בבית אִמם ניתן לראותה כמעין סגירת
מעגל שבסופו התפייסות. ביטוי דומה לסגירת
מעגל ולהתפייסות אפשר לראות בהחלטת ילדיה של חמדה לקבור אותה בקיבוץ בו נולדה – על
אף שלא אהבה את החיים בו. אימוץ הילד במקביל למות סבתא חמדה, ולקריאת הילד המאומץ
בשם הדומה לשמה, יכולים לסמל את המעגליות של החיים: לידה ומוות, ושוב לידה. סבתא
חמדה, שהביאה ילדים לעולם והעניקה להם אהבה, זוכה שזִכְרה יישמר לא רק בקרב ילדיה
ונכדיה הביולוגיים, אלא, ניתן לקוות, בנכד המאומץ הנושא את שמה. מי שמעניק אהבה
זוכה לא רק להתחדשות בשארית חייו אלא מעגל החיים שלו נמשך במובן מסוים גם לאחר
מותו, בזכרם של אנשים אחרים.
לדעתי, הקריאה ביצירה אינה קלה ולעיתים
אף מייגעת: המשפטים ארוכים וחלקם מכילים רעיונות מורכבים ומסובכים. קצב התפתחות
רוב העלילה הוא איטי. ברוּבה מַשרה היצירה אווירה של קדרות ואפלה, שמתבהרת בעיקר
בסופה.
הסכסוך היהודי-ערבי ביצירה
נושא הסכסוך היהודי-ערבי ברומן הוא
שולי, ובכל זאת ראוי לתשומת לב. בסיפור ניכר יחס אוהד כלפי עבודתו של עורך הדין
אבנר המגן על זכויות הבדואים. עבודתו מוצגת כמאבק נגד ניסיונות המדינה לדחוק את הבדואים
מאדמתם. [אין התייחסות להשתלטות הבדואים על אדמות המדינה ולבנייה הבלתי חוקית
הרחבה במגזר הבדואי.] לקראת סוף היצירה, הסטאז'רית ענתי מודיעה לאבנר על רצונה
לעזוב את משרדו. לטענתה, ברוב המשפטים הוא מפסיד, ובכל מקרה הנזק שבפעילותו עולה
על התועלת: הוא משתתף בהצגתה של המדינה כאילו מתנהל כאן הליך משפטי תקין, בעוד לאמתו של דבר זהו
משחק מכור. ברצונה להתקדם, לעבור למשרד מסחרי ולעשות כסף. אבנר מכבד את רצונה
ומוכן לשחררה מייד. משתמע כי הוא מעוניין שמתמחים יעבדו אצלו מתוך מסירות לנושא
ואף מתוך אהבה. על כן, לדידו, מי שמאבד את התחושה הזו, מוטב שיעזוב בהקדם.
אבנר נשאר דבק בעבודתו, על אף מוּדעותו
כי יש אמת בדבריה של ענתי: בחלק גדול מהמשפטים הוא מפסיד. לאחר עזיבתה של ענתי, אבנר
בכל זאת זוכה לעֶדְנָה. מגיעה אליו אישה
פלסטינית לבקש את עזרתו, בתור הכתובת לסיוע לערבים בהגנה על זכויות האדם. היא
נשואה לערבי ממזרח ירושלים המחזיק בתעודת זהות כחולה, אך כיוון שאחיה מחבל, רוצים
לגרשה מירושלים לכפר שלה יחד עם ילדיה. הבעל רשאי להתלוות אליה. בעת הדיון במשפטה טוען אבנר כי האישה כבר עשר שנים לא קיימה קשר
עם אחיה, ולכן בהמשך שהותה בארץ אין סיכון ביטחוני. בסופו של דבר השופט מאשר את
המשך מגוריה הזמניים בירושלים.
אבנר מנהל מעין שיח עם המדינה. הוא אוהב
אותה, אך גם מותח עליה ביקורת. אבנר רואה בפעילותו המשפטית ביטוי לדאגתו לעתידה של
המדינה, על אף שהמדינה חושדת במניעיו. לדעתו, "כדי להתגונן צריך להפחית את
נקודות החיכוך והאיבה, להחמיר בעיקר ולהקל בטפל" (עמ' 292).
בעת מגוריו הזמניים בבית אִמו לאחר שעזב
את אשתו, מהרהר אבנר בגורלה של המדינה. "קרובה היא לו כמו אמו ואחותו, וכמותן
סבוכה, וכמותן פגומה, וכמובן יקרה ללבו במצוקתה, והוא מבכה את גורלה כאילו כבר
נגזר...ובטרם בשלה [המדינה] הרקיבה...מדינה שנשענת על כל כך הרבה מתים...עשרות
אלפי מתים צעירים ילדים כמעט" (עמ' 249). בספר מוזכר החשש המלווה כל הורה
כאשר בנו מגיע לגיל הגיוס וניכרת כמיהה
לשלום.
ביצירה ישנה התייחסות לפיגועים נגד
אזרחים [משתמע, בתקופת האינתיפאדה השנייה]. אבנר, מצדו, אינו מוכן להגן על ערבי שנאשם בתכנון פיגוע בבית
קפה שליד משרדו. יצוין כי צרויה שלו נפצעה בפיגוע בירושלים בינואר 2004. בקֶשֶת
הפוליטית אפשר לשייך את אבנר לשמאל, אולי שמאל-מרכז.
