נבון, יצחק. כל הדרך: אוטוביוגרפיה (ירושלים:
כתר ספרים, 2015). 445
עמ' כולל מפתח שמות.
אוטוביוגרפיה של יצחק נבון (2015-1921),
אשר היה במשך כעשור עד 1963, מזכירו האישי
של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל,
דוד בן-גוריון, ונשיא מדינת ישראל בין
השנים 1983-1978. הסיכום משקף את גרסת המחבר, כולל הסבריו והשערותיו. ביטויים, כמו
"לדעתו של נבון", נועדו להדגשה בלבד. בסיכומי הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים,
וכמו כן פרק קצר של הערות ביקורתיות בסוף הסיכום, בו אני מביע את דעותיי.
ילדות, 1937-1921
יצחק נבון נולד ב-1921 בירושלים. מוצא
משפחתו של אביו, יוסף נבון, מגולי ספרד שעקרו [בסוף המאה ה-15?] לאימפריה העות'מאנית. בערך
בשנת 1670 אחד משלושת האחים של המשפחה התיישב בירושלים ויצחק נבון הוא נצר למשפחה
הזו. מוצא משפחתו מצד האם, מרים בן עטר, מספרד ומרוקו. יצחק נבון צאצא לרבנים, בהם
מפורסמים, מצד שני הוריו. האם עלתה לארץ ב-1884 בגיל ארבע וב-1902 נישאה לאביו. מרים
ילדה תשעה ילדים, חמישה מהם נפטרו בגיל צעיר, ונותרו שני אחים ושתי אחיות. על אף
שהאֵם, כמקובל באותה תקופה, לא ידעה קרוא וכתוב, היא הייתה עבוּר המחבר
"מעיין שופע של משלים, שירים, פתגמים וסיפורי-עם בספרדית ובמרוקנית"
(עמ'17) (מרוקנית הייתה שפה בה דיברה מרים
עם אימהּ). רק בגיל 65, לבקשתה, בעלה יוסף, לימד אותה קרוא וכתוב, ואז העלתה את
דברי הפולקלור שהיו שגורים בפיה על הכתב. יוסף היה איש ציבור, מורה וסופר
סת"ם. תקופה מסוימת עבד בבית תמחוי שטראוס בעיר העתיקה. הוא היה מבקר חריף של המוסדות הלאומיים, הסוכנות
וקרן הקיימת, בטענה כי אין בהם ספרדים; וכאשר דוד בן-גוריון נאם בשנות ה-20
בירושלים הפריע לו בקריאות ביניים (עמ' 14).
בירושלים התגוררה המשפחה בשכונת ספרדית,
אוהל משה. בשכונה ובביתו דיברו רק ספרדית-יהודית. עברית הייתה לשון בית הספר ובית
הכנסת, או במגע עם שכונות אחרות. איבה של ממש שררה בין הנערים הספרדים לאשכנזים:
פרצו תגרות ויידויי אבנים; קרבות אבנים היו גם בין ספרדים ליוצאי כורדיסטאן. באחד
הקרבות האלה נפצע המחבר מאבן. "היינו דתיים נוסח ספרד, כלומר מתונים, מכבדי
מסורת, אך לא קיצונים" (עמ' 20). לדעת נבון, הקיצוניות הדתית נוסח מפלגת
ש"ס "מנוגדת למורשת הספרדית"
ומקורה במנהיגים שלמדו בישיבות אשכנזיות (עמ' 21). המחבר גאה במוצאו הספרדי
ומביא אִמרות ופתגמים בלאדינו בתוספת תרגום.
החל מגיל שש למד הילד נבון בבית מדרש
"דורש ציון" בו למדו מקצועות כלליים כמו חשבון, אנגלית (זו הייתה תקופת
המנדט), ערבית ועברית, בנוסף ללימודי דת. בבית הספר כמעט כל התלמידים היו ספרדים
או בני עדות המזרח, בעוד המורים היו אשכנזים וספרדים. בבית ספרו מקובל היה להטיל
עונשים גופניים קשים, כגון מכות וצביטות. בעקבות עונש אחד כזה, על לא עוול בכפו,
אושפז התלמיד נבון בביתו במשך שבועיים. במהלך לימודיו היסודיים כמעט ולא נחשף המחבר לציונות. הציוני הבולט בין
המורים והמורה האהוב עליו ביותר היה "אדון גולדשטיין", אשר עורר בו אהבה
עזה לשירי ביאליק. ב"דורש ציון" למד המחבר שבע שנים, ובכיתה ח' עבר לבית
הספר "תחכמוני". בינתיים עברה המשפחה לשכונת שייח' באדר, בה גרה עם
שכנים ערבים ויהודים – אך בעקבות "מאורעות" 1936 (נמשכו עד 1939), נאלצה לצאת משם ולעבור
לשכונת "מקור ברוך".
ימי המדינה שבדרך, 1948-1937
את לימודיו התיכוניים עשה יצחק נבון בבית הספר "בית הכרם" שליד
האוניברסיטה. היה זה בית ספר ברמה גבוהה: בין מוריו נמנה ישעיהו ליבוביץ' שלימד
ביולוגיה. המחבר הצטיין במקצועות הומאניים, במיוחד בספרות ובלשון – אבל התקשה
במתמטיקה. בתיכון נחשף לציונות, אך בניגוד לרוב התלמידים ב"בית הכרם" לא
הצטרף לתנועות הסוציאליסטיות, כי אם בגיל 16 – בשנת 1937 ובעיצומם של
ה"מאורעות" – התגייס לבית"ר. בחירתו בבית"ר נבעה לא רק מסיבות
אידיאולוגיות, אלא מסיבות חברתיות-כלכליות.
תנועה סוציאליסטית כמו "מחנות העולים" הצטיירה בעיניו כמתאימה ל"ילדי
שמנת" – בעוד בבית"ר מצא חברים רבים משכונת מגוריו המקורית, אוהל משה. ואולם
בסוף לימודיו התיכוניים עזב המחבר את בית"ר. פיצוץ של אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) בשוק ערבי [בתגובה לרצח
יהודים ב"מאורעות"] בו נהרגו חפים מפשע עורר אצל נבון הנער פקפוקים לגבי
צדקת דרכו של הארגון. סיבה לא פחות חשובה ליציאתו
מבית"ר הייתה התפעמותו מאנשי הקיבוצים, עובדי האדמה. הוא היה משוכנע
כי זו הדרך לבנות את הארץ – ולא בנאומים חוצבי להבות בנוסח בית"ר.
בעת לימודיו באוניברסיטה העברית הצטרף נבון ל"הגנה", ובמקביל עבד
כמורה בתיכון "בית הכרם", בו היה תלמיד בעבר. לאור ידיעתו את השפה
הערבית, ב-1946 נתמנה לראש המחלקה הערבית
של ש"י – שירות הידיעות [המודיעין] של ה"הגנה" – באזור ירושלים.
האזור הזה השתרע מחברון בדרום עד רמאללה בצפון, ומיריחו במזרח עד לטרון במערב.
בתקופה שלפני כ"ט בנובמבר 1947 רוב המידע למחלקה זרם ממודיעים ערבים, אבל לאחר כ"ט בנובמבר
ותחילתה למעשה של מלחמת העצמאות, המודיעים הערבים פחדו להיפגש. כעת, רוב המידע
הגיע כתוצאה מהאזנה למִפְקדות הערביות. האזנה יעילה התאפשרה הודות למהנדס, עולה
חדש מרוסיה, שדאג לצד הטכני. את התשדורות היה קל יחסית לפענח, כיוון שרובן לא יהיו מוצפנות כלל או מוצפנות ברמה
נמוכה. בסוף אפריל 1948, בהכרעת הקרב על
המנזר סן סימון – אשר שלט על שטח אסטרטגי חשוב בירושלים – תפקיד חשוב מילא
המודיעין. כוחות הפלמ"ח, לנוכח האבידות והתשישות, עמדו לסגת מן המנזר. אך
ידיעה שהעביר ש"י לפיה הצד הערבי מתכונן להסיג את כוחותיו התוקפים מאותן
הסיבות עצמן, עודדה את הלוחמים העברים להחזיק מעמד, ואכן, במהרה ראו את הערבים
נסוגים (עמ' 53). תקופה חדשה במודיעין החלה לאחר הקמת המדינה ב-15 במאי 1948. מאז,
הכוח העיקרי הלוחם בגִזרה היה הלגיון הירדני, אשר הקשר שלו היה מוצפן בצורה
מקצועית. במצב החדש, פרופ' לשפות, יעקב פולוצקי, הצטיין בפענוח התשדורות ובהרכבת
מפתח הצופן של האויב.
באי רצון מילא נבון את הוראת
הפלמ"ח, ושכנע את רוב תושבי אבו גוש – יישוב בפרוזדור ירושלים שלא היה עוין ליהודים – לעזוב את הכפר לתקופת
המלחמה. לאחר המלחמה דאג המחבר אישית לקיים את הבטחתו: כל תושב אבו גוש שהגיש בקשה
לחזור לכפרו, נענה בחיוב.
במשרד החוץ, 1952-1948
לאחר סיום מלחמת העצמאות שירת נבון
במשרד החוץ. בזכות שליטתו בלאדינו הוא נשלח לאמריקה הדרומית, שם עבד בנציגויות של
ישראל באורוגוואי ובארגנטינה. במהרה גילה כי שימוש בלאדינו עם בני שיחו דוברי
הספרדית יכול לגרום לאי הבנות – בהן
מביכות שעלולות לגרום לנשים להסמיק – ועל כן טרח ללמוד ספרדית. כיוון שהשפה
הדומיננטית בקרב הקהילות היהודיות בארצות שירותו הייתה יידיש, דאג נבון ללמוד גם
שפה זו. נוסף לעבודה דיפלומטית שגרתית, עסק המחבר גם בפעילות מודיעינית בתוחם
ריכוזי האוכלוסייה הערבית ופושעים נאציים ביבשת. בסביבות 1950 השתתף הדיפלומט נבון בפגישה בין משלחת ישראלית לבין
נשיא ארגנטינה, חואן דומינגו פרון. הנציג הכלכלי הישראלי הציע למכור לארגנטינה
שלושה מוצרים: תפוזים, שיניים תותבות וראשי פרימוסים (רמת התיעוש והחיים בישראל
באותה תקופה הייתה נמוכה למדי). הנשיא הארגנטיני, על אף המוניטין שלו כדיקטאטור
נוקשה, התגלה בפגישה כאדם חביב וידידותי. ואולם, למשמע המוצרים המוצעים, בתחילה הוא צחק
בלעג בטענה כי ארצו אינה זקוקה להם, אך נענה לבקשת אוויטה, אשתו, בכל זאת לקנות
כמות מוגבלת מן הסחורה המוצעת, כיוון שמדובר בעזרה לידידים.
בין השנים 1952-1951 עבד נבון כמזכירו
של שר החוץ, משה שָׁרֵת, בו ראה אחד מגדולי האומה. שרת היה "בעל תפיסה מהירה,
כישרון נדיר לשפות, מאוד חרוץ...אנושי מאוד" (עמ' 73). "היכרותו את
הערבית המדוברת והספרותית כאחת הייתה מעמיקה ביותר" (עמ' 78). שרת נהג להתכתב עם נבון בערבית בתור שעשוע או
כדי שזר לא יבין. בקיאותו הרבה של שרת בשפה העברית התבטאה אצלו באובססיה לתיקוני
לשון. בעיצומם של דיונים שהתקיימו במשרדו, היה שר החוץ סוטה מהנושא בתיקוני לשון ארוכים
של הדוברים. כתוצאה מכך, אחדים מן המשתתפים בדיונים חששו להתבטא, פן יטעו, ואחרים
הקדישו יותר זמן לניסוח נכון של דבריהם מאשר לתוכנם.
באותה התקופה, ראש הממשלה בן-גוריון, לחץ
בהתמדה על שרת להעביר את משרד החוץ מתל אביב לירושלים, אך שרת נמנע מלעשות זאת,
בחששו מתגובת האו"ם והמעצמות. ראש הממשלה גם רגז על שמשרד החוץ אינו מוסר לו
את כל המידע וממעיט להתייעץ אתו.
במחיצת בן-גוריון, 1953-1952
היכרות מוקדמת עם בן-גוריון
בערך בשנת 1946 שמע נבון לראשונה את בן-גוריון נואם בפני קהל בירושלים והתרשם עמוקות מהאיש כמנהיג
עז נפש. ואולם הרושם שהותיר עליו בן-גוריון בפגישתם הראשונה היה מאכזב. היה זה
"בימים שלאחר" החלטת כ"ט בנובמבר 1947, כאשר הבריטים היו עדיין
בארץ (עמ' 55). במפגש הזה הוצע לבן-גוריון להקצות כסף (מתקציב הסוכנות היהודית) שישמש
לשיחודם של שוטרים בריטים בתחנת אבו גוש
בירושלים. בתמורה לשוחד הזה, הבריטים היו מוכנים למסור את התחנה לצד היהודי, ללא
קרב. בן-גוריון לא התעניין בנושא לעומק
ונמנע מלקבל החלטה. (בסופו של דבר היה צורך לכבוש את התחנה.)
בתקופת עבודתו של נבון כמזכירו של שרת
התרחש אירוע ששינה את מסלול חייו. בן-גוריון קיבל ספר בן ארבעה כרכים ממלומד יהודי
ארגנטיני (ליאון דוכובנה) על הפילוסופיה
של שפינוזה. ראש הממשלה, שהיה בקיא בשפינוזה והעריצוֹ (מבין הפילוסופים העריץ גם
את אפלטון ואת בודהא), החליט לקרוא את הספר במקורו הספרדי ולשם כך ללמוד ספרדית.
מזכירו של בן-גוריון, אפי (אפרים) עברון, המליץ על נבון כמורה פרטי לספרדית. כך,
במקביל לעבודתו אצל שרת, היה מגיע נבון בימי שישי לביתו של בן-גוריון על תקן מורה.
בן-גוריון התגלה כתלמיד חרוץ. הוא אף קלט את הדקדוק המסובך של השפה, תוך שהוא
משווה אותו ללטינית, יוונית עתיקה, ולשפות אירופיות מודרניות – אך היה לו קושי
בהיגוי נכון. לדברי נבון, "לאחר חודשים אחדים" (עמ' 85) קראנו את הספר על שפינוזה, ובהמשך, ביוזמתו של בן-גוריון,
עברנו לקרוא את "דון קישוט" (דון קיחוטה) של סרוונטס. פעם הכין בן-גוריון
למחבר הפתעה: הוא דקלם בהתלהבות בפניו קטע מנאום שנשא דון קישוט ובו מסר סוציאליסטי.
במהלך השיעורים התנהג ראש הממשלה בפשטות ובידידות ובהדרגה הוסרו המחיצות.
בינתיים, אפי עברון החליט מסיבות אישיות
להתפטר מתפקידו כמזכירו של בן-גוריון והמליץ על נבון כמחליפו. התפקיד קסם לנבון,
אך גם הבהיל מכובד המשימה. הוא גם מודע היה כי אנשי משרדו של ראש הממשלה עובדים
יומם ולילה, אין להם זמן לחיים אישיים ונותרים רווקים. שָׁרֵת יעץ לנבון לקבל את
התפקיד. שר החוץ הודה באוזניו כי יחסיו עם ראש הממשלה אינם תקינים, ועל כן חשוב כי
במשרדו של ראש הממשלה יימצא אדם ישר בדמותו של נבון, שלא יעסוק בקנוניות נגד שר
החוץ, אלא ינסה לקרב בין שני השרים. בדיעבד
מכנה המחבר את עצמו "טמבל", על עצם התלבטותו בקבלת התפקיד (עמ'
87).
במשרד ראש הממשלה
בניגוד לעבודתו של נבון עם שרת, שהתנהלה
לפי נוהל קבוע ומסודר של טיפול בעניינים שוטפים, בן-גוריון היה יושב בחדרו ונראה
היה כי לא היה מעוניין שיפריעו לו. [משתמע כי בן-גוריון לא רצה לשקוע בעניינים
טריוויאליים שוטפים שיפריעו לו לעסוק בנושאים חשובים ומהותיים לגורלה של המדינה.]
הוא הִרבה לקרוא ספרים וגם בשבתו במשרדו
הקדיש זמן למחשבה ולהגות בעניינים מדיניים. (הוא לא צפה בטלוויזיה ולא אהב מוסיקה.
ברדיו האזין בעיקר לחדשות.) ראש הממשלה טיפל בנושאי חוץ ובעיקר בקשרים עם ארה"ב, וענייני שביתת
הנשק, בהיותו גם שר הביטחון. לפעמים הקדיש זמן לנושאים מתחומים נוספים בהם מצא
לנכון להתערב, ולשם כך למד אותם היטב, כמו אם לבצע פיחות במטבע או לא. בנושאים
אחרים יצא מתוך הנחה כי אם תתעורר בעיה רצינית, יפנו אליו. ייחודו כמנהיג התבטא
ב"עומק מחשבה, אמת פנימית ותנופת חזון" (עמ' 95).
נבון מתאר יחסו לבן-גוריון כך:
"ככל שהתארכה היכרותי עמו, גדל האיש בעיני. אדם חסר גאווה, אינו מתנשא, תמיד
במצב רוח טוב" (עמ' 95). הוא לא התנהג כלפי מזכירוֹ כבוֹס, אלא הגדיר את הקשרים
כיחסים בין חברים. בן-גוריון שנא חנופה וגם מה שנראה היה בעיניו כחנופה, אך מוכן
היה לשמוע מפי נבון דברים טובים שאמרו אחרים על ראש הממשלה. כמו כן מוכן היה לשמוע
ביקורת על עצמו מעובד משרדו. בניגוד לדעה הנפוצה, ראש הממשלה היה רחוק מלהיות איש
זועם. אווירת לחץ שררה במשרד רק לפני שעסק בחיבור נאום או כתיבת מאמר. אז היה מבקש
נתונים בנושאים רלוונטיים (כמו גודל הייצוא והייבוא) והיה חסר סבלנות בהמתנה להגעת
החומר.
המחבר דוחה את הטענה בדבר היותו של
בן-גוריון דיקטאטור שפעל במסגרת דמוקרטית. לדעתו, בן-גוריון היה "מורגל
בדפוסים הדמוקרטיים ואף אהב אותם" (עמ' 98), כמו הפולמוס. הוא העריך אנשים
שלא הסכים לדעותיהם, אם היה מתרשם מכנות אמונתם (כמו את אסתר וילנסקה מן המפלגה
הקומוניסטית – בניגוד למאיר וילנר מאותה המפלגה).
במצבים בהם נדרשה החלטה מיידית, ידע
בן-גוריון להחליט מהר. אולם בדרך כלל תהליך ההחלטה היה מורכב: הוא נהג לבקש מידע
בנושא הרלוונטי ולהתייעץ עם אנשי משרדו. בעת ההתייעצויות סלד בן-גוריון מאומרי הן
ותבע מעוזריו להביע את דעותיהם ללא חשש. הוא ניסה לברר עם אנשי משרדו ושריו מה הן
ההשלכות של ההחלטה לטווח הרחוק. היה
שקוּל, זהיר ומהסס, כאשר הדבר נגע בענייני ביטחון וחוץ (עמ' 99, 210).
פעם, כשהיה עם בן-גוריון ביחידוּת, אמר לו האיש בקול נמוך: "כשאני צריך להחליט
על משהו, אני חושב על פתרון מסוים. אם אני מרגיש כמין חשמל בכל גופי, כל הגוף
רועד, אני יודע שהפתרון נכון. אף פעם זה לא הטעה אותי" (עמ' 99). על התבטאות
דומה מפיו של בן-גוריון שמע נבון מזאב שרף, מזכיר הממשלה בין השנים 1957-1948.
נבון ושרף החליטו לשמור את ההתבטאות הזו של בן-גוריון בסוד – אחרת תנוצל על ידי
יריביו הפוליטיים. ואולם, ממשיך נבון, גם מתוך מאמרים שפרסם בן-גוריון – ולא הובנו
בזמנם כפשוטם – מתברר כי היה באישיותו פן של מיסטיקן, ואולי אף האמין כי שמע בלבו
את קול השכינה (עמ' 101). [לדעתי, מתוך תיאורו של נבון ניתן להסיק כי המימד המיסטי
בתהליך קבלת החלטות אצל בן-גוריון היה שולי.]
בן-גוריון העריץ את התנ"ך והיה
בקיא בו – אך לא את התלמוד. היה בו רגש דתי כללי: הוא האמין בקיומו של "כוח
עליון" שמנהיג את העולם, כי הרי אין דרך אחרת, לדידו, להסביר את ההרמוניה
שבמערכת השמש ותופעות אחרות ביקום. בן-גוריון האמין בייחודו של עם ישראל וטען כי
בין כל העמים המוזכרים בתנ"ך – רק עם ישראל שרד.
בהקשר למימד המיסטי באישיותו של
בן-גוריון, ראוי לציין כי האיש התעניין רבות בבודהיזם, בתור דת של "מאות
מיליוני" בני אדם, וסבר כי בודהא דמות "יוצאת מן הכלל" (עמ' 224). בביקורו – יחד עם נבון – בבורמה
בדצמבר 1961, ראש הממשלה דן והתווכח עם ראש ממשלת בורמה אוּ-נוּ, בין היתר, על
מושגים בתורת הבודהיזם כמו הישארות הנפש ולידה מחדש. נבון באותו הביקור הסכים
לעבור מדיטציה, במהלכה הרגיש, לדבריו, חוויה נפלאה של אובדן הגוף. נבון מתייחס
לנושא המדיטציה בכובד ראש.
בן-גוריון ניחן בכוח נבואי. כבר ב-1953,
בתקופת סטאלין, הוא צפה לעלייה מבריה"מ, בעקבות תהליך ליברליזציה שיתרחש בעוד
25-20 שנה במשטר הסובייטי. הוא גם חזה, בין היתר, את עלייתה של סין כמעצמה. [יכולתו לראות את הנולד התבססה לא רק על
אינטואיציה, אלא מן הסתם על ידיעותיו הרבות כמו בתחומי ההיסטוריה והפילוסופיה. כמו
כן, בהערכת כוחו הנבואי אין להתעלם מנבואותיו שלא התגשמו.]
[במקביל לגדולתו של בן-גוריון היה בו
מימד של שובבות נעורים ואף ילדותיות.] מזכירו הצבאי של בן-גוריון, נחמיה ארגוב, לפעמים
היה נוהג בבן גוריון כמו בילד, ואף ילד שובב. במזג אוויר קר, כאשר בן-גוריון לא
רצה ללבוש מעיל, ארגוב היה ממש מצווה עליו: "בן-גוריון! אתה תלבש את
המעיל" – ובן- גוריון היה שומע בקולו. ארגוב גם היה דוחה את בקשותיו של ראש
הממשלה לאפשר לו לנהוג בג'יפ [לבן-גוריון לא היה רישיון נהיגה] (עמ' 90). עוד ראוי לציין כי בן גוריון נהג
לבצע מעשי קונדס, אשר מצאו חן בעיני נבון. לדוגמה, ראש הממשלה החביא את כובעו של
מפכ"ל המשטרה שבא לבקרו, ונהנה לראותו מחפש את כובעו, ללא הועיל, לפני צאתו.
התפטרותו הראשונה של בן-גוריון, דצמבר
1953
ב-1952, בשובו מתמרון צבאי שנערך בנגב,
ראה בן-גוריון במדבר צריף קטן ומספר אוהלים. הוא ביקש לעצור את הג'יפ בו נסע
ולהתעניין במקום. התברר לו כי מדובר בהתיישבות בלתי מפלגתית של שניים עשר בחורים
ובחורה – קיבוץ "שדה בוקר" בחיתוליו. ראש הממשלה היה מלא התפעלות מן
היוזמה החלוצית הזו, הוא ביקר במקום פעם נוספת, וברמז לעצמו, שאל את המתיישבים אם
ירצו לקבל אדם בן 65 בתור סנדלר. לאמתו של דבר אנשי המקום לא רצו לקבלו [בשלב הזה],
ועל כך אמרו בגלוי לנבון. מכל מקום, בנובמבר 1953 גמר בן-גוריון אומר להתפטר מכל
תפקידיו ולהתיישב בשדה בוקר.
ראש הממשלה ושר הביטחון הסביר את
התפטרותו בקושי להמשיך לשאת את המתח הנפשי העצום הכרוך במילוי תפקיד ראש הממשלה.
בלכתו למקום שומם בדרום, רצה לשמש דוגמה אישית לנוער להגביר את ההתיישבות בנגב.
בשיחות פרטיות רמז כי הוא עשוי לשוב לתפקידו כעבור שנה-שנתיים או יותר (עמ'
142-140). בן גוריון רצה כי לוי אשכול, שר האוצר – ולא משה שרת, שר החוץ – יחליפו בתפקיד ראש הממשלה. הוא נימק זאת באוזני
נבון בטענה כי שרת מעולם לא היה איש ההתיישבות ולא עבד בחקלאות. [נבון יותר מאשר
רומז כי הסיבה האמתית להעדפתו של בן-גוריון את אשכול הייתה קרבתו של האיש אליו –
בניגוד ליחסיו העכורים של בן גוריון עם שרת.] רוב צמרת מפא"י, וכמו כן נבון,
סברו כי שרת מתאים יותר מאשכול לתפקיד ראש הממשלה, והוא אכן נתמנה על דעת המפלגה
לתפקיד. למשרת שר הביטחון הציע בן-גוריון את פנחס לבון. על פני השטח לבון היה אכן
מוכשר מאוד, ועם זאת היו אישים שהזהירו מפני המינוי ובהם הרמטכ"ל, מרדכי מקלף;
שרת העבודה, גולדה מאיר; ומשה שרת אשר קבע כי האיש "נתון בתהליך של
רדיקליזציה" בענייני פנים וחוץ. עם זאת טען שרת, באופן תמוה (לדברי נבון), כי
במקום למנות את לבון לשר הביטחון יש למנותו לראש הממשלה, בהנחה שהאחריות שבמשרה
הרמה תרסן אותו (עמ' 145).
תקופת ביניים, 1955-1954
בממשלה שהוקמה בראשות משה שרת בינואר
1954 כיהן לבון כשר הביטחון. שר הביטחון החדש די בגלוי זלזל בשרת. נבון חזר להיות מזכירו של שרת, אך רק לתקופה
קצרה, עד להקמת הקואליציה, ואחר כך פנה
להשלים את לימודיו האקדמאיים. הוא התרשם
כי שרת "ישב על כיסאו של בן-גוריון כמי שיושב על גחלים" (עמ' 147) [אולי
רמז לאי התאמתו לתפקיד]. שרת גילה רגישות רבה לביקורת כלפיו וסבר כי סוד גדולתו של
בן-גוריון בכך שידע להתעלם מביקורת. לאחר התפטרותו מתפקיד המזכיר, סיים נבון את לימודיו
בהיסטוריה, תורכית, ותואר שני באסלאם. ביולי 1954 נלכדה חוליה של יהודים במצרים,
שהופעלה על ידי אמ"ן (אגף מודיעין) בראשות בנימין גיבלי ונועדה לפגוע במטרות
מערביות במצרים, כדי לסכסך בין מצרים לבין ארה"ב ובריטניה. דעתם של שרת
ובן-גוריון – שבהיותו בשדה בוקר עודכן בפרשה – הייתה כי על שר הביטחון, לבון
להתפטר. שרת טען כי גם אם לבון לא נתן את ההוראה לגיבלי להפעיל את החוליה במצרים,
"האחריות המוסרית מוטלת עליו, שהטיף ללא הרף למעשים של טירוף הדעת" (עמ'
154). לבון התפטר, ובן גוריון חזר לכהן כשר הביטחון בפברואר 1955 [בממשלה בראשות
שרת], וכראש הממשלה ושר הביטחון בנובמבר
1955.
שוב במחיצתו, 1963-1955
התפטרותו של שרת, יוני 1956
נבון חזר לשמש מנהל לשכתו של בן-
גוריון. בנושאים רבים, בהם אוריינטציה פרו מערבית, הייתה הסכמה בין בן-גוריון לשרת. חילוקי הדעות
בנושא פעולות התגמול (על מעשי טרור) התמקדו ביחס להיקף הפעולות ולעיתוים. שרת,
בתור שר החוץ, דגל בעמדה מתונה בנושא הזה –
מתוך רגישות לתגובות בעולם, במיוחד מצד מדינות ידידות, תגובות בעלת השלכות
על מדיניותן כלפי ישראל – בהשוואה לבן-גוריון שמילא גם את תפקיד שר הביטחון. נוסף
לחילוקי הדעות הענייניים, עם שובו של בן-גוריון לממשלה היחסים בינו לבין שרת הלכו
והעכירו. משתמע כי נוצרה שנאה אישית עמוקה בין השניים שהפריעה לתפקוד הממשלה,
ובן-גוריון אילץ את שרת להתפטר ביוני 1956. [בנושא הסכסוך בין בן-גוריון לשרת
משתדל נבון לשמור על איזון והערכה כלפי שניהם – אך ניכרת נטייה לטובת בן-גוריון.]
מבצע סיני, אוקטובר-נובמבר 1956
בטרם שובו של בן-גוריון לראשות הממשלה,
בין השנים 1955-1953 עבד נבון במשרד החוץ כאחראי על הדסק המצרי. במסגרת עבודתו
הבחין במברק של שגריר עיראק בקהיר – שיורט על ידי המודיעין הישראלי – ובו דיווח על עסקת נשק גדולה (מטוסים, טנקים
ותותחים) שנרקמת בין בריה"מ למצרים (במסווה של "עִסקה צ'כית"). בסופה
של הידיעה מישהו [מהמודיעין?] הוסיף הערה: "לא סביר". נבון העריך כי הדיווח
דווקא סביר מאוד, כיוון שהוא תואם את רצונו של מנהיג מצרים, גמאל עבד-א(ל)-נאצר,
לגבות את מדיניותו המיליטנטית בנשק מודרני. נבון מסר את הערכתו לממונים עליו, ומשה
שרת התייחס לדוח ברצינות. ואכן, היה זה למעשה מידע מוקדם על "העסקה הצ'כית" מספטמבר 1955 (עמ'
172).
התעצמותו הצבאית של נאצר בנשק סובייטי,
שהלכה וגברה מאז 1955, הגדילה את חרדתו של בן-גוריון לקיומה של מדינת ישראל, בתור
נקודה קטנה על פני המפה, המוקפת בים של אויבים. "בן- גוריון היה בטוח שנאצר
מתכנן לפתוח במלחמה נגדנו" (עמ' 173). ביום העצמאות ב-[16 באפריל] 1956, לאחר
צפייתו במצעד הצבאי בחיפה, התעודד בן-גוריון ואמר בחוג סגור: "צריך לשבור את
המנוול הזה! את נאצר!" (עמ' 174). מטרות "מבצע סיני", שנערך מ-29
באוקטובר עד 5 בנובמבר 1956, היו – כפי שהבהיר בן-גוריון בפני חברי הממשלה – לפתוח
את מְצרי טיראן ובכך להסיר את הסגר הימי מאילת, ולהרוס את בסיסי המחבלים בחצי האי
סיני. ראש הממשלה הוסיף: "אנחנו לא נישאר בסיני. יש לנו מדבר משלנו"
(עמ' 181). על כן, טוען נבון, כי הדעה המקובלת, לפיה ההחלטה על נסיגת צה"ל
מסיני התקבלה רק בסוף המבצע, אינה נכונה.
בתחילת מבצע סיני חלה בן-גוריון. הוא
שכב במיטה בביתו בתל אביב, ולכן נבון, מראשית המבצע ועד לסופו התגורר בביתו של ראש
הממשלה בקומה העליונה (עמ' 179). המתח שהצטבר אצל בן-גוריון לפני המבצע ובתחילתו
החל להתפוגג בהדרגה, אך הוא נותר עם חום גבוה. אף על פי כן תִפקד וקיבל החלטות.
לדוגמה, ראש הממשלה לא נתן אישור לבקשתו של מפקד חיל האוויר, דן טולקובסקי, להפציץ
שדות תעופה במצרים, כדי למנוע הפצצה על ידי מטוסים מצריים נגד ישראל, שלדבריו,
עמדה להתרחש. בן-גוריון קבע כי רק אם המצרים יפציצו – נגיב, אך לא נהיה הראשונים
(עמ' 181-180).
בן-גוריון [– על אף היחסים הקשים שלו עם
מנחם בגין, מנהיג מפלגת חרות – ] עדכן את
בגין מראש על מצבע סיני, מבצע שנעשה תוך תיאום חשאי עם צרפת ובריטניה.
במהלך המלחמה "הידיעה על האולטימאטום המיוחל [של בריטניה וצרפת למצרים] הגיעה
לידינו [קרי לידיעתו של בן-גוריון] דרך לא
אחר אלא מנחם בגין" (עמ' 181). בגין נהג בהתמדה להאזין לשידורי ה-בי.בי.סי,
וגם את הבשורה על האולטימאטום העביר מהמקור הזה.
ראש הממשלה עיכב את הודעתו על נסיגה
מסיני, שתוכננה להימסר בשידור ישיר ברדיו ב-8 בנובמבר בשעה 21:00 – עד שאבא אבן, שגריר ישראל בארה"ב, ישיג
מהאמריקאים תמורה עבור מהלך כזה. תמורה זו
אמורה הייתה לכלול פירוז חצי האי סיני והצבתו של כוח האו"ם בו; וחופש שיט במְצרי
טיראן. בהמתנה להודעתו של ראש הממשלה על הנסיגה, השרים פנחס ספיר וזלמן ארן היו
לחוצים ביותר. הם סברו כי על בן-גוריון למסור את ההודעה לאלתר, מחשש לפעולה צבאית
מצד בריה"מ נגד ישראל, בהתאם לאיגרת המאיימת שנשלחה מצד ראש הממשלה הסובייטי
לעמיתו הישראלי. בניגוד לשני השרים הלחוצים, בן-גוריון – כדי להינתק מהלחץ בזמן שהוא ממשיך להשהות את התחייבותו
לנסיגה – הזמין את נבון לחדרו, ושם, לפי הצעתו של ראש הממשלה, הם קראו ביחד
ב"מורה נבוכים" של הרמב"ם במקור הערבי. טקטיקת ההשהיה הוכיחה את
עצמה: לאחר שבן-גוריון השיג את מבוקשו מן האמריקאים, הוא מסר הודעה על נסיגה מסיני
[בשעה 00:30] (עמ' 185). [סביר להניח כי לא רק לחץ מצד ארה"ב, אלא גם לאיוּם
הצבאי הסובייטי היה חלק בהחלטתו של בן-גוריון לסגת מסיני. בהקשר אחר מציין נבון:
בן-גוריון "חושש מאוד מחרושצ'וב" (מנהיג בריה"מ), אותו כינה
"אנטישמי מנוול" (עמ' 197).]
בתחילת מבצע סיני התרחש טבח בתחומי
מדינת ישראל בכפר הערבי קאסם. תושבי הכפר,
שלא ידעו על הקדמת העוצר, נורו על ידי חיילי צה"ל בשובם לכפרם. 43 אזרחים
נהרגו. לדברי נבון, בן-גוריון קבע כי "זה נורא" וכי יש לחקור את האירוע
ולהעמיד את האשמים לדין (עמ' 180). [בסופו של דבר, עונשם של רוב המעורבים בטבח
הופחת באופן משמעותי.]
התאבדותו של נחמיה ארגוב, נובמבר 1957
נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של
בן-גוריון, היה הדמות המרכזית במשרד ראש הממשלה והאיש המסור והקרוב ביותר
ל"זקן". המחבר היה מיודד מאור עם ארגוב: זו הייתה "רעות אמיתית
ושוחחנו על הכול, כולל פרשיות של אהבות ואכזבות" (עמ' 93) [אחת מההתייחסויות
המעטות והמרומזות בספר לחייו הרומנטיים של נבון לפני היכרותו את
אשתו לעתיד, אופירה]. "היה כלל...שמעולם לא חרגו ממנו: כאשר בן-גוריון יוצא
למקום כלשהו, לעולם אין הוא יוצא לבדו. תמיד מתלווה אליו נחמיה [ארגוב] או
אני" (עמ' 195). אך כאשר בן-גוריון יצא לכנסת ב-29 באוקטובר 1957, ארגוב לא
היה לצדו, ונבון היה בניו יורק. באותו היום, כאשר ישב בן-גוריון ליד שולחן הממשלה
בכנסת, אדם מעורער בנפשו השליך רימון לעבר מושב הממשלה, ובן-גוריון נפגע ואושפז
בבית חולים. בתשובה למברקו של נבון האם עליו לחזור ארצה, ארגוב השיב כי אין צורך.
ואולם ב-2 בנובמבר קיבל נבון מברק דחוף
בזו הלשון: "עזוב הכול. בוא מיד ארצה" (עמ' 191). רק בחניית ביניים
בפאריס נמסר לו כי ארגוב התאבד ב-1 בחודש. בפתק שהשאיר ארגוב הוא טען כי התאבדותו
נובעת מדריסתו אדם למוות. אבל האיש שנדרס
על ידו לא מת, והסיבות להתאבדותו, לדברי נבון, היו עמוקות יותר. לארגוב היו נטיות
אובדניות, ו"חודשים ארוכים"
לפני אירוע ההתאבדות הוא התוודה באוזני המחבר כך: "אני רוצה למות...אין לי
יותר למה לשאוף. זכיתי להיות משרתו ואיש אמונו של גדול היהודים בכל הדורות"
(עמ' 194).
נבון נקרא בדחיפות לחזור לארץ, כדי לכלול אותו בצוות המצומצם של מקורבי
ה"זקן" שיבשר לבן-גוריון, שעדיין היה מאושפז בבית חולים, את הבשורה
המרה. בטרם הגעת משלחת המקורבים הזו לבית החולים, לאור מוּדעותם של עורכי העיתונים
לקשר המיוחד בין ראש הממשלה לארגוב, הם הוציאו מהדורה מיוחדת של עיתון, שנמסרה לבן-גוריון,
בה לא הופיעה ידיעה על ההתאבדות. נבון נוכח כאשר הרמטכ"ל, משה דיין, בישר
לבן-גוריון את הידיעה הקשה. בן-גוריון, לאחר ששאל שאלות אחדות על הסיבה להתאבדות,
"צנח על המיטה...התכסה בשמיכה...לא שמענו דבר, אך ראינו את גופו רועד ללא
הפסק, מבכי בלתי נשלט" (עמ' 192). לאחר מותו של ארגוב החליט נבון לנהל יומן,
בציינו: "יומן זה מוקדש לזקן היקר, למחשבותיו, למעשיו, הרגליו ופעולותיו
במידה שזכיתי לראותם מקרוב" (עמ' 196).
פּוֹלָה
המחבר, שהיה מקורב לבן-גוריון, ובהמשך
גם לאשתו פולה, בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 הפך לאיש סוד ליחסים המורכבים בין
השניים. לעתים פולה הייתה נותנת לבעלה הוראות כמו לילד, כגון, "אל
תאכל!" "כן תאכל!" "תיקח את הסוודר!" – ובן גוריון היה
נשמע בקולה. פולה נהגה להתלונן באוזני נבון על שבעלה אנוכי, איכפת לו רק מעצמו והוא
אינו מקדיש תשומת לב לה, לילדים ולנכדים –
ורק מעמדה כאשת ראש הממשלה מונע ממנה לעזוב אותו (עמ' 111-110). סגנון
דיבורה היה תערובת של עברית בצירוף מילים וביטויים באנגלית וביידיש.
לכידת אדולף אייכמן ומשפטו, 1961-1960
במאי 1960 מסר ראש המוסד, איסר הראל, לבן-גוריון על לכידתו בארגנטינה של הפושע הנאצי
אדולף אייכמן – מהאחראים הראשיים להשמדת יהודי אירופה – והבאתו למשפט בישראל.
תגובתו המיידית של בן-גוריון הייתה: "מניין לך שזה אייכמן?" ראש הממשלה
חשש כי בבית המשפט עלול הפושע להכחיש את זהותו, ועל כן הציע לראש המוסד לוודא את
זהותו באמצעות אנשים שהכירוהו בתקופת ההשמדה. בן-גוריון המשיך: אם יתברר כי האיש
אכן אייכמן, "אז זה דבר גדול מאוד. לא מעניין אותי האיש", אמר – אבל
חשוב שהנוער והעולם, באמצעות המשפט, יכירו את השואה (עמ' 222). לאחר וידוא זהותו
של אייכמן והעמדתו למשפט, אכן, לא התעניין בן-גוריון באיש עצמו – האם הוא גבוה או
נמוך, סדיסט או עובד טכני "מסור" – אלא במהלך המשפט כמֶסֶר על השואה.
בעיות ביטחוניות ושלום עם המדינות
השכנות
ביולי 1958, בעקבות עלייתו לשלטון
בעיראק של עבד-אל-כרים קאסם, חרד בן-גוריון כי עיראק תשתלט על ירדן, ותוך שיתוף
פעולה עם סוריה ומצרים תהדק את החגורה סביב ישראל (עמ' 263). [האיום ממנו חשש
בן-גוריון לא התממש, ובמהרה קאסם ונאצר הסתכסכו.] כצעד מנע, שקל
ראש הממשלה להשתלט על הגדה המערבית, תוך מתן אוטונומיה לתושביה. עם זאת
הביע בן-גוריון חשש מכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות הגדולות (כמו שכם, טול כרם)
באומרו: "זו תהיה אלג'יריה במהדורה ישראלית [הכוונה להתקוממות הערבים
באלג'יריה באותה העת נגד השלטון הצרפתי, שעתידה הייתה להביא לעצמאות ב-1962]. לא
שטח אנו צריכים אלא יהודים...לוּ היינו 4 מיליון...היינו יכולים לישון בשקט"
(עמ' 205).
בן-גוריון נפגש פעמיים בפאריס עם נשיא צרפת, שרל דה גול, ביוני 1960 וביוני
1961. במפגש הראשון שני המדינאים שוחחו על נושאים גלובאליים (סין, בריה"מ, ארה"ב, איחוד אירופה),
ודה גול התרשם מעומק חשיבתו של בן-גוריון. בפגישה השנייה הציג הנשיא הצרפתי את ראש
ממשלת ישראל כאחד המדינאים הגדולים. במהלך הפגישה הזו שני האישים שוחחו ביחידות
בגן, ובן-גוריון גילה לנבון את תוכן שיחתם. בתשובה לשאלתו של המארח על השאיפות
הטריטוריאליות של ישראל, השיב בן-גוריון: "אני מוכן לחתום על ההסכם שלום עם
כל אחת ממדינות ערב השכנות...על בסיס הגבולות הקיימים". בתשובה לשאלה נוספת
של דה גול השיב כי ישראל תוכל להגשים את החזון הציוני בשִטחה, קרי לרכז במדינה
קטנה בגודל כ-21,000 קמ"ר "עוד שמונה עד עשרה מיליון יהודים". זאת
בדומה להולנד, אשר בשטח של 36,000 קמ"ר חיים בה 13 מיליון נפש (עמ' 216). לשם
כך, המשיך בן-גוריון, נְפתֵח את הנגב.
הפגישה ההיסטורית בין בן-גוריון לקנצלר
מערב גרמניה ראויה לאזכור גם בהקשר לחשיבות שייחס ראש הממשלה לפיתוח הנגב. ב-14 במארס
1960 עמדה להתקיים בניו יורק פגישה ראשונה בין ראש ממשלה ישראלי, בדמותו של בן-גוריון,
לקנצלר מערב גרמני, בדמותו של קונרד אדנאואר. סוכם מראש בין צוותי שני הצדדים כי
ראש הממשלה יבקש מִלווה בסכום של 250 מיליון דולר ל-10 שנים. נבון העריך כי ניתן
להגדיל באופן משמעותי את בקשת המלווה, ובסמוּך לפני הפגישה ניסה לשכנע את
בן-גוריון לבקש מלווה בסכום מיליארד דולר, וכשלא עלה בידו ירד לבקשה של 750 מיליון
דולר. ראש הממשלה חזר וטען כי אינו יכול לשנות את הסכום שסוכם מראש, אבל לבסוף
החליט לבקש 500 מיליון דולר. בתום הפגישה מסר בן-גוריון לנבון כי אדנאואר מייד
נענה לבקשת 500 מיליון הדולר (עמ' 213-208). בהמשך, באוזני השרים, זקף ראש הממשלה
את גודל המלווה לזכותו של נבון. בן-גוריון רצה ליעד כמעט את כל סכום המלווה לפיתוח
הנגב – ואולם לאחר התפטרותו ב-1963, לא כך נעשה הדבר, ונבון מצר על כך.
בעומק לבו האמין בן-גוריון כי בסופו של
דבר ייכון שלום בין ישראל לשכנותיה, אך לשם כך חייבים להתמלא שני תנאים. (1) המדינות
השכנות חייבות להכיר בכך שאין באפשרותן
להשמידנו. על מנת לחזק הכרה זו, אסור לישראל להיות מבודדת בזירה הבינלאומית. (2)
חייב לחול שינוי רדיקאלי במשטרים הערביים: או לכיוון דמוקרטיה או יקום מנהיג ערבי
שיתרכז ברווחת תושביו ולא במבצעי ראווה צבאיים.
בתקופת כהונתו כראש ממשלה ניסה בן-גוריון להיפגש עם מנהיגים ערבים – בהם
נאצר, בסביבות 1963-1962 בתיווכה של יוגוסלביה – אך לא הצליח.
המשך פרשת לבון, 1963-1960
פנחס לבון, שנאלץ להתפטר מתפקיד שר
הביטחון ב-1955, והחל מ-1956 כיהן כמזכ"ל ההסתדרות – מוסד חשוב ביותר באותה התקופה
– הלך וצבר כוח פוליטי. ב-1960 הוא ביקש מבן- גוריון לטהר את שמו לגבי הפעילות
הכושלת של אמ"ן במצרים ב-1954, בטענה כי המסמך התומך בגרסת ראש אמ"ן,
בנימין גיבלי, לפיה לבון הוא שהורה על הפעילות הזו – מזויף. (בהמשך התברר כי המסמך אכן זויף בהוראת
גיבלי למזכירתו.) עמדת בן-גוריון הייתה כי
יש להקים ועדת חקירה משפטית אובייקטיבית ב"פרשה". בעקבות זה החל לבון
תוקף את בן-גוריון. כמו כן הגביר לבון את חששם של ותיקי המפלגה שבן-גוריון סולל את הדרך לסילוקם באמצעות קידום
"הצעירים". בממשלה שהוקמה בדצמבר 1959 אכן קודמו "צעירים"
ובהם משה דיין ושמעון פרס. הערכה הדדית
ואף הערצה שררה בין בן-גוריון לדיין, וב-1959 הוא מונה לשר החקלאות. (במאי 1958
ציין נבון ביומנו כי דיין רצה להתמנות לשר החוץ, ולא היה מרוצה מתפקיד שר החקלאות
שבן-גוריון הציע לו, אך לבסוף הסכים.)
בן-גוריון העריך מאוד את שמעון פרס, במיוחד כאיש ביצוע בתחום רכישת נשק.
ב-1959 בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, נענה לבקשתו של פרס לשדרג את מעמדו מתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון לסגן שר
הביטחון, תוך המשך עיסוק בענייני רכש.
כמזכירו של בן-גוריון טיפל נבון גם
בענייני מפלגה. לפי גרסת נבון: "יום אחד [ב-1960?] בא אלי דיין וסיפר לי
שהוותיקים זוממים לסלק את בן-גוריון." נבון ביקש לברר אצל לוי אשכול, שר
האוצר, האם אכן קיימת מגמה כזו במפלגה. אשכול, לאחר שהתחמק מתשובה ישירה, רמז
לבסוף: "אני לא אומר את זאת...אבל...ככה, יש אווירה." נבון השיב
[ברוגז]: "יופי אשכול. כך תיכנס להיסטוריה. אתה תוריד את בן-גוריון...יפה
מאוד" (עמ' 235).
באוקטובר 1960 יזם לוי אשכול את הקמתה
של "ועדת השִבעה" – ועדת שרים מן המפלגות המרכיבות את הממשלה, שתפקידה
לאסוף חומר על "הפרשה" ולהמליץ
המלצות. בתגובה, בן-גוריון בתחילה איים להתפטר אם לא תקום ועדה משפטית, אך בנובמבר
השלים עם קיומה של "ועדת השבעה", בתנאי שלא תְּזַכה את לבון. ואולם,
בישיבת הממשלה שהתקיימה בסוף דצמבר 1960 הציגה "ועדת השבעה" את מסקנותיה
וזיכתה את לבון ממתן ההוראה לפעולה במצרים. בן-גוריון נדהם, הִכה באגרופו על
השולחן, טען כי זה עיוות הדין וכי הוא לא יישב בממשלה כזו, ויצא מחדר הישיבות.
לאחר צאתו, אמר יושב ראש "ועדת השבעה", שר המשפטים פנחס רוזן, לאשכול כי
הוא הִטעה את חברי הוועדה באמירתו כי עבודתה מתואמת עם בן-גוריון. טענה דומה השמיע
כלפי אשכול שר המשטרה, בכור שלום שטרית (עמ' 243). במכתב של בן-גוריון לאשכול מ-27
בדצמבר 1960 הוא נימק את התפטרותו בכך שמסקנות הוועדה הן "עיוות הדין"
וגם "פגיעה קשה במערכת הביטחון ובעבודתי כשר הביטחון" (עמ' 244). בן-גוריון
דבק בהנחה כי זיכוי לבון פירושו "אוטומטית" הרשעת גיבלי, ובמשתמע, גם הצבא ואף פגיעה בבן-גוריון עצמו שצה"ל היה בבת
עינו.
בסוף ינואר 1961 בן-גוריון התפטר מן
הממשלה. במצב החדש, אשכול היה מוכן ליטול את תפקיד ראש הממשלה
ל"חודשיים-שלושה", כדבריו, עד שבן-גוריון יוכל לשוב לתפקידו. אבל גולדה
מאיר, שרת החוץ, עמדה נחרצות על הליכה לבחירות כלליות בעקבות הודעת ההתפטרות,
והמשך עמידתו של בן-גוריון בראשות הממשלה. זאת על אף שגולדה הייתה הדמות
הדומיננטית במעין מרכז כוח של ותיקי
המפלגה שכלל את שר המסחר והתעשייה, פנחס ספיר, ואת שר החינוך, זלמן ארן.
"יחסה של גולדה לבן-גוריון היה מורכב. היו בו הערצה משולבת בקנאה" (עמ'
160). בפברואר1961 [לשביעות רצונו של בן-גוריון] הודח לבון מתפקיד מזכ"ל
ההסתדרות.
באוגוסט 1961 התקיימו בחירות כלליות,
ובן-גוריון חזר לעמוד בראשות הממשלה החדשה שכיהנה מנובמבר 1961 עד להתפטרותו הסופית של "הזקן" ביוני 1963. פרשת
לבון המשיכה להעסיק את בן-גוריון גם בתקופת הממשלה הזו. [משתמע כי בן-גוריון התיר
לעיתונאי, חגי אשד, גישה למסמכים סודיים, כדי לחקור את הפרשה ולפרסם ספר.] במאי 1963 מסר נבון לבן-גוריון את מסקנות כתב
היד של ספרו של אשד (שטרם פורסם) ולפיהן "כמעט ודאי שלבון נתן את
ההוראה" [על הפעלת הסוכנים במצרים] (עמ' 245). נבון הצליח לשכנע את בן-גוריון, לפחות בשלב
ראשון לא לפרסם את הספר – פן יאשימו אותו בגילוי סודות בשעה שנוח לו – ובמקום זאת
להעביר את מסקנות הספר לשופט בית המשפט העליון, חיים כהן (עמ' 246-245). בסיכומו
של דבר, פרשת לבון, כפי שהתעוררה מחדש בתחילת שנות ה-60, הסבה נזק לתדמיתו של בן-גוריון.
לבון, בהשפעת כלי התקשורת, הצטייר בעיני הציבור כנקי כפיים, שנרדף על ידי
בן-גוריון מסיבות אישיות (עמ' 347). [ניתן להסיק כי פרשה זו על ספחיה הייתה אחת
הסיבות להתפטרותו של בן-גוריון ב-1963. היא חשפה את חולשתו הפוליטית בתוך מפלגתו: הרוב
במפא"י רצה לחדול להתעסק ב"פרשה" בטענה שהיא פוגעת במפלגה.]
הרקע להתפטרותו של בן-גוריון ביוני 1963
ב-13 במאי 1963 נשא בן-גוריון נאום
בכנסת בו טען כי מפלגת חרות בגלגולה ההיסטורי (כוונתו הייתה למאמר שפרסם אבא
אחימאיר ב-1933) שיבחה את היטלר. דבריו עוררו מהומה בכנסת מצד חברי חרות, בהם
מנהיגה, מנחם בגין. בלחץ יושב ראש הכנסת הסכים בן-גוריון לוותר על האשמה הזו, אך בסוף נאומו מסר פתק
ליושב הראש בו טען כי "בריונים" השתלטו על הכנסת והוא מתפטר ממנה (עמ'
255-254). לפני הנאום, ניסה נבון לשכנע את בן-גוריון למחוק את הטענה הפוגענית כלפי
חרות, אך לשווא. [בדומה ל"פרשה", בוויכוח עם חירות ב-13 במאי מצא בן-גוריון
את עצמו בודד בצמרת מפלגתו – גורם נוסף להתפטרותו.]
ב-[18] במאי 1963 הגיע מכתב מנשיא
ארה"ב, ג'ון קנדי, לבן-גוריון ובו דרישה לאפשר לפקחים אמריקאים לבקר בכור
הגרעיני בדימונה. [היה זה שלב מחמיר בלחץ מתמיד שהפעיל ממשל קנדי על ישראל למנוע
פיתוח נשק גרעיני בכור.] בדיון שהתקיים אצל בן-גוריון, גולדה מאיר אמרה כי צריך
לאפשר את ביקור הפקחים, כיוון שקנדי "יודע בוודאי הכול ולא יסלח אם לא נאמר
את האמת." שמעון פרס טען, לעומתה, כי אסור להיכנע לקנדי: "אמירת
האמת...תסבך אותנו קשות עם הצרפתים" [שעזרו בהקמת הכור?] (עמ' 261). משה דיין
תמך בפרס, בעוד בן-גוריון ואשכול טרם הכריעו מה לעשות. [הדעה המקובלת היא כי לחצו של קנדי בסוגיית
הכור הייתה אחת הסיבות להתפטרותו של בן-גוריון. באמצעות ההתפטרות קיווה להרוויח זמן עבור מחליפו בתפקיד ראש
הממשלה, כדי להתחמק מהנושא, או לפחות לעכב את ביקור הפקחים.]
פרשה אחרת שקירבה את התפטרותו של
בן-גוריון הייתה שאלת המדענים הגרמנים [בעלי עבר נאצי] שעבדו בפיתוח נשק [מתקדם
לכאורה] עבור מצרים. בן-גוריון, בהסתמך על ראש אמ"ן, מאיר עמית, טען כי ראש
המוסד, איסר הראל, מגזים בחומרת הסכנה האורבת לישראל מפעילות המדענים הגרמנים
במצרים. עוד טען בן-גוריון כי יש לטפל
בפרשה בדיסקרטיות מול גרמניה, בלי לסכן את הקשרים עמה. גולדה מאיר, שרת החוץ,
הייתה שותפה לעמדת איסר הראל בדבר ממדי הסכנה מפעילות המדענים, ואף איימה להתפטר
מן הממשלה בגלל חילוקי הדעות בנושא עם בן-גוריון. מכל מקום, איסר הראל הקדים את
גולדה והתפטר מאותה הסיבה במארס 1963.
בן גוריון, מצִדו, במהלך חודש מאי 1963
התכוון פעמים אחדות להתפטר, כמו על רקע נאומו בכנסת ב-13 בחודש שהוזכר לעיל. נבון השקיע מאמצים רבים להניאו
מכך. בין היתר אמר לבן-גוריון כי אינו
יכול להרשות לעצמו לפרוש "באמצע כתיבת המכתבים לדה גול, קנדי, חרושצ'וב ונהרו"
[ראש ממשלת הודו]. הרקע למכתבים הייתה הכרזה על איחוד משולש מצרים-סוריה-עיראק
באפריל 1963. "הכרזה זו החרידה את בן-גוריון" (עמ' 255). [בדיעבד ברור
כי לא הייתה הצדקה לבהלה הזו, כיוון שהיה זה איחוד פורמאלי בלבד שהתפרק במהרה.] בניסיון נוסף למנוע את התפטרות
"הזקן", ב-27 (?) במאי דאג נבון
לזמן לביתו של בן-גוריון את לוי אשכול,
וכשזה לא הצליח לשכנעו, הביא לביתו את גולדה מאיר ואת זלמן ארן, שר החינוך. גולדה
טענה באוזני ראש הממשלה כי הוא אינו יכול להתפטר בלי להמתין לתשובות למכתביו,
במיוחד ממדינאים כמו דה גול וקנדי, כי הרי בכך לא רק יעליב אותם, אלא גם ישתמע כי
חששותיו מן המצב אינם רציניים. כנגד המשכנעים טען בן-גוריון כי הוא עייף לאחר חמש
עשרה שנה בתפקיד ראש הממשלה, מזה שנה הוא כבר רוצה להתפטר – והוא הציע כי אשכול
יחליפו כראש ממשלה, ושאול אביגור – כשר ביטחון. עם זאת הסכים בן-גוריון לקיום פגישה נוספת עם צמרת מורחבת של
המפלגה ב-30 (?) במאי.
על אף שבן-גוריון נהג לומר כי הוא אינו
מתפטר בגלל מישהו – התרשמותו של נבון הייתה כי הוא נדחף לצעד הזה בגלל איומי
ההתפטרות של גולדה, התפטרות שתפגע בתדמיתו (עמ' 262). על כן ניסה נבון לתרום
ליישוב ההדורים ביניהם. בפגישה ב-30 (?) במאי טען בן-גוריון כי אין חילוקי דעות
בינו לגולדה, אך גולדה השיבה כי ישנם בשאלת המדענים הגרמנים: "המסע נגדם
הופסק". תשובת ראש הממשלה הייתה: הפאניקה הופסקה, אבל לא המסע (עמ' 259). עוד
טענה שרת החוץ כי משרד הביטחון [קרי בן-גוריון ושמעון פרס] חותר נגד משרד החוץ. נבון התערב בדיון והפריך
אחת מטענותיה, ורק "משום כבודה" לא רצה להמשיך (עמ' 260). דיין טען
באותו הפגישה כי בן-גוריון וגולדה פופולאריים מאוד, ועל שניהם אסור להתפטר. אבל
שני האישים, גם בפגישות שנערכו ביניהם ביחידות, לא הצליחו להתגבר על חילוקי הדעות
ביניהם. לאחר ש"הסחבת" בנושא
ההתפטרויות הלכה ונמשכה גם בימים הבאים, אמר דיין: צריך להתכנס בפורום מצומצם
"ולהחליט מתי עוזבים...ולמי מוסרים מה" – כלומר, היה מעניין לזכות בחלק
מן הירושה (עמ' 262). דבריו לא שמו קץ למשבר ההתפטרויות.
בינתיים חלו התפתחויות בחייו האישיים של
נבון. ב-25 ביוני 1963 הוא עמד להתחתן עם אופירה ארז, ילידת תל-אביב 1936, בעלת
תארים אקדמאיים בפסיכולוגיה ושיקום מאוניברסיטאות בארה"ב, שעבדה בארץ בתחומי
השכלתה. המחבר היה עסוק בענייני חתונתו, וכמו כן עמד לצאת לארה"ב, להשתתף
בסמינר בהנחיית ד"ר הנרי קיסינג'ר. לקראת יציאתו מהארץ, דאג נבון להשיג הבטחה
מבן-גוריון כי הוא לא יתפטר בזמן שהותו בחו"ל (עמ' 266). עוד בטרם נסיעתו,
אורי לוברני, שהיה אמור להחליף את נבון בזמן היעדרותו, כבר נכנס לתפקידו. ביום
שישי [14 ביוני] הגיע נבון למשרדו של בן-גוריון,
כדי להזכיר לו את תאריך הנישואים – ונראה היה כי לא צפוי משבר בפתח. אבל כעבור יומיים, ביום א' [16 ביוני] קיבל
נבון הודעה מלוברני, לבוא בדחיפות למשרד כי "הזקן" מתפטר. להערכתו של
נבון, הסיבה המיידית להתפטרות הייתה פגישה בין בן-גוריון לגולדה, שהתקיימה במוצאי
שבת [15 ביוני], ונסבה כנראה שוב בפרשת המדענים הגרמנים. נבון משער כי שיחה זו
הייתה הקש ששבר את גב הגמל (עמ' 267). הפעם מסע השכנועים הריטואלי לא הועיל – בן-גוריון
לא חזר בו מהתפטרותו.
במבט לאחור מסכם נבון את תקופת עבודתו עם
בן-גוריון כך: "פסגת חיי כאיש צעיר הייתה כמובן עבודתי כמזכירו המדיני של
בן-גוריון, אדריכל התקומה, מענקי המנהיגים שקמו לעם היהודי ועיצבו את גורלו"
(עמ' 413). נבון מוסיף: "בבוא היום תקבע ההיסטוריה את מקומו [של בן-גוריון]
לצד משה ויהושע ודוד, לא פחות מכך" (עמ' 7).
הרקע להקמת רפ"י ולהתפרקותה,
1968-1963
לאחר התפטרותו של בן-גוריון ביוני 1963,
ראש הממשלה ושר הביטחון החדש, לוי אשכול, הציע לנבון להיות מנהל לשכתו, תפקיד אותו
מילא אצל קודמו. נבון לא הסכים ויעץ לאשכול למנות לתפקיד איש אמונו. ב-1963 נענה
נבון להצעתו של שר החינוך והתרבות, זלמן ארן, לעבוד במשרדו כראש פרויקט לביעור
האנאלפביתיות. בסוף 1964, באסיפה בבניין ההסתדרות בירושלים התעמת נבון עם אשכול, בנסותו לקדם את תביעתו של בן-גוריון להקים ועדת
חקירה משפטית ב"פרשה". ואכן, בן-גוריון, לאחר התפטרותו, באמצעות חומר
שאסף ובסיוע משפטנים, פעל להקמת ועדת חקירה כזו. בין התומכים בתביעתו של בן-גוריון
להקים ועדה משפטית היה היועץ המשפטי לממשלה, משה בן זאב – אך אשכול סירב. נבון
הזהיר את בן-גוריון מבעוד מועד, כי אם הוא יתפטר מראשות הממשלה, לא יעלה בידו
להקים ועדת חקירה. לאחר ש"הזקן" נוכח לדעת כי מאמציו בעניין הוועדה הם
לשווא, מסקנתו הייתה כי אין הוא יכול להישאר במפלגה "מושחתת", כדבריו
(עמ' 268).
ביוני 1965 הקים בן-גוריון את
"רשימת פועלי ישראל" (רפ"י). נבון סבר כי אין מספיק בסיס לפילוג,
וכי לא יהיה בכוחה של רפ"י לקדם את הקמת ועדת החקירה, אך מתוך תמיכה
בבן-גוריון ובעמדתו ב"פרשה" הצטרף למפלגתו. הוא התפטר מתפקידו במשרד
החינוך והתמנה למזכיר רפ"י בירושלים. יחד עם שמעון פרס, שכנע נבון את טדי
קולק לרוץ מטעם רפ"י לראשות עיריית
ירושלים. קולק במשך זמן רב עמד בסירובו, לבסוף הסכים ונבחר ב-1965... והשאר
היסטוריה. [עמד בראש העיר 28 שנים עד 1993.]
אבל הבחירות לכנסת שנערכו באותה שנה הסתיימו עבור רפ"י במפח נפש –
הרשימה זכתה רק ב-10 מנדטים.
נבון נבחר לכנסת מטעם רפ"י, אך
בתור חבר באופוזיציה לא הרגיש נוח לתקוף את חבריו מהעבר כמו אשכול, גולדה וארן.
מצב זה לא נמשך זמן רב, כיוון שערב מלחמת ששת הימים, ביוני 1967 הוקמה ממשלת ליכוד
לאומי, בה כיהן דיין מטעם רפ"י כשר הביטחון, ובינואר 1968 הצטרפה רפ"י
למפא"י והוקמה מפלגת העבודה. בעקבות מלחמת יוני 1967 שלטה ישראל על אוכלוסייה
פלסטינאית ביהודה, שומרון וחבל עזה. כבר אז [ב-1968-1967?], בניגוד לעמדת חבריו
ברפ"י, טען נבון כי "הזמן אינו פועל לטובתנו, אלא לרעתנו"; ודגל
ב"הקמת מדינה [פלסטינית] עצמאית", בנימוק כי "לא נוכל להחזיק מעמד
כשולטים על מיליון ורבע ערבים" (עמ' 278). המחבר מוסיף כי דבריו אקטואליים גם היום [קרי
ב-2014]. בניגוד לרוב חברי הכנסת היהודים, במזנון הכנסת נהג נבון לשוחח עם חברי
הכנסת הערבים ולשמוע את בעיותיהם, כאשר ידיעתו את השפה הערבית עזרה להסיר מחיצות
(עמ' 280).
"ששת הימים",
"רומנסרו" ו"בוסתן", 1972-1967
[בפרק הזמן הזה, על אף שהמשיך להיות חבר
כנסת – כנראה לא עסק נבון בפעילות פוליטית אינטנסיבית, ועל כן, היה לו פנאי לפעילות
ספרותית, בה החל עוד בהיותו סטודנט.] בעקבות מלחמת ששת הימים ושחרור הכותל חיבר נבון
את היצירה "ששת הימים ושבעת השערים". בסוף 1968, לבקשתו של יהורם גאון,
כתב נבון טקסטים לערב מיוחד בשם "רומנסרו ספרדי" (רומנסרו הינו שיר
סיפורי). הייתה זו הפעם הראשונה בארץ שתרבות לאדינו (או ספניולית) עלתה על הבמה.
ב-1970, לבקשתו של המפיק, יעקב אגמון, חיבר נבון מחזה בשם "בוסתן
ספרדי". היצירה מבוססת על הווי ילדותו בקרב העדה הספרדית בירושלים, ויש בה גם
דמויות של אשכנזים וערבים. על המחזה זכה נבון בפרס "כינור דוד", כמחזאי
הטוב של השנה. המחזה התקבל באהבה רבה על ידי הקהל – ואף זכה להצלחה מחודשת כשהועלה בנוסח חדש
ב-1998: למעלה משני מיליון איש צפו בו "ועוד היד נטויה" (עמ' 294).
מאבקים והתמודדויות, 1978-1972
ב-1972, ראש סיעת העבודה בכנסת, משה
ברעם, הפעיל לחץ כבד על אנשי סיעתו לבחור בישראל ישעיהו-שרעבי כמועמד ליושב ראש
הכנסת מטעם המפלגה – כנגד מועמדותו של נבון.
לחצו של ברעם נבע, לפחות חלקית, בגלל השתייכותו של נבון לרפ"י בעבר.
אף על פי כן, בתום ההצבעה בסיעה קיבל נבון 28 קולות מול 30 שניתנו לישעיהו. נבון
בטוח למדי כי לולא הלחץ הזה היה זוכה בקלות לא רק במועמדות המפלגה לתפקיד, כי אם
גם נבחר ליושב ראש הכנסת בתמיכת מַרבית המפלגות, כולל הקומוניסטים והערבים.
תופעה דומה התרחשה במארס 1973, בעת
ההתמודדות הפנימית במפלגת העבודה על המועמדוּת מטעמה לתפקיד נשיא המדינה. ראש
הממשלה גולדה מאיר, שבתחילה לא התנגדה למועמדותו, נכנעה ללחצם של בכירים
ב"אחדות העבודה" לשעבר (ישראל גלילי ויגאל אלון). הם טענו באוזני ראש
הממשלה כי נבון, כחבר רפ"י לשעבר, בתור נשיא, לאחר הבחירות לכנסת יטיל על
דיין (איש רפ"י לשעבר) את הרכבת הממשלה. בהקשר זה ראוי לציין כי להערכת נבון,
דיין לא שאף לתפקיד ראש הממשלה, כיוון שהיה מודע לחולשתו: קושי לקבל הכרעות. הקושי
הזה עמד מאחורי השינויים התכופים בעמדותיו (עמ' 168). [לדעתי, אין זה סביר להניח
כי גולדה אכן האמינה לטענה המוזרה מטעם בכירי "אחדות העבודה", ויש לחפש
את ההסבר להתייצבותה למעשה של ראש הממשלה נגד מועמדותו של נבון לנשיא בסיבות
אחרות, כמו חוסר רצון לקלקל את יחסיה עם גלילי, שהיה מקורב לה.] מכל מקום, בהצבעה
במרכז המפלגה הופעל לחץ עקיף מצד גולדה לבחור במועמד שלה לתפקיד הנשיא: פרופ'
אפרים קציר. למרות זאת, בהצבעה במרכז זכה נבון ב-221 קולות, מול 279 שניתנו לקציר –
ביטוי לתמיכה רחבה במועמדותו של נבון בקרב
חברי מפלגה מן השורה ובציבור בכלל. בן-גוריון, שכבר פרש מן החיים הפוליטיים, שלח
מכתב לנבון בו הביע את צערו "על שהאיש היחיד שהיה צריך עכשיו להיבחר נשיא
המדינה...לא נבחר." הוא סיים את מכתבו במשפט [נבואי]: "אני מאמין
שעוד...נזכה לראותך נשיא האומה" (עמ' 307).
[נבון מסתפק בהערות ספוראדיות על מלחמת
יום הכיפורים, שהתחוללה באוקטובר 1973.]
על אף הערכתו הרבה לאריאל שרון – המחבר מותח ביקורת על היוהרה שלו, וגם של
עזר ויצמן: שניהם לפני מלחמת יום הכיפורים לא ראו את הנולד. הם התעלמו מנחישות
החלטתם של המצרים, במוקדם או במאוחר, וגם באבידות של מיליון הרוגים, לחצות את תעלת
סואץ. נבון, שעקב אחר כלי התקשורת בארצות ערב, היה מודע לרצונם העז של המצרים
להחזיר את שליטתם על השטחים שאיבדו ב-1967, ובמיוחד תעלת סואץ.
בעקבות מלחמת יום הכיפורים נאלצה גולדה
מאיר להתפטר מראשות הממשלה, ועל תפקידה, באפריל 1974, התמודדו יצחק רבין ושמעון פרס. נבון תמך בחברו
הקרוב, פרס, אותו העריך כניחן בכושר ביצוע – במיוחד בתחום רכישת נשק ובניית עוצמתה
של ישראל [הקמת הכור הגרעיני בדימונה] – ובניסיון
פוליטי. ואולם נבחר רבין. יחסיו של נבון, כדבריו, עם רבין היו "טובים",
על אף שלא הסתיר את תמיכתו בפרס (עמ' 310). רבין היה חסר ניסיון פוליטי, ובתור איש
צבא טרם הפנים את חשיבות השכנוע והמגע עם האנשים הן במישור המפלגתי והן בכלל
הציבור. נבון, בצורה עדינה ואדיבה, ניסה להסב את תשומת לבו של רבין לכך. כמו כן,
בתור יושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת [בין השנים 1977-1974], בהופיעו
בטלוויזיה, עזר לרבין להשיג תמיכה ציבורית בהסכם ההפרדה השני בסיני שנחתם בספטמבר 1975.
בהופעתו טען בין השאר כי הצעד הבא לאחר ההסכם הזה יהיה הסכם שלום ישראלי-מצרי.
לקראת הבחירות לכנסת – שנערכו במאי 1977
והביאו לעלייתו של הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון – פנו לנבון חברים ממפלגת
ד"ש, ובהם מנהיגה, יגאל ידין, וביקשו שיצטרף לשורותיהם. המחבר דחה את פנייתם,
בנימוק כי השתתפותה של ד"ש בבחירות תפגע בכוחה של מפגלת העבודה ותביא לעלייתו
של בגין לשלטון. פנייה דומה להצטרפות –
אותה דחה גם כן – קיבל נבון ממפלגת
"שלומציון" בראשות אריאל שרון. לאור דעותיו ה"יוניות" של נבון
בנושא השטחים, העיתונאי ואיש אמונו של שרון, אורי דן, טען באוזני המחבר בנוכחות
שרון כי "אריק...מוכן להחזיר את כל השטחים תמורת שלום!" שרון אישר זאת ואמר
כי אינו מפרסם את הדבר מחשש שיאבד את תומכיו. נבון מוצא לנכון לציין כי פנייה
להצטרף ל"שלומציון" קיבל גם
יוסי שריד, בעל הדעות ה"יוניות". כל זה לא מנע משרון להפוך בהמשך
ל"אבי אבות ההתנחלות" ולסמל לארץ ישראל השלמה – עד 2005-2004 (עמ' 313).
נשיא בישראל, מאי 1978 - מאי 1983
בראשית 1978 הודיע הנשיא אפרים קציר כי
לא יתמודד לכהונה נוספת. מועמד מפלגת השלטון, הליכוד, לתפקיד היה פרופ' יצחק שווה,
לו הייתה מובטחת גם תמיכת המפד"ל, בזכות היותו חובש כיפה. במצב כזה העריך
נבון כי אין לו סיכוי לגבור על שווה. ואולם, מה שדחף את נבון להסיר את מועמדותו
ללא קרב היה בירור שערך ולפיו, אם אכן יפרוש מהמרוץ, מפלגת "הליברלים",
בתור חטיבה בליכוד, תציג את איש מפלגתה, אלימלך רימלט, כמועמד נגד שווה. לרימלמט
הובטח רוב נגד שווה בזכות "הליברלים", "המערך" (מפלגת העבודה
+ מפ"ם), ד"ש ואחרים. לאור המצב שנוצר עם הצגת מועמדותו של רימלט, שווה,
לבקשת בגין, פרש מן המרוץ. בתגובה, נבון מיהר להציג מחדש את מועמדותו, הפעם מול
רימלט. רימלט [לנוכח התוצאות הצפויות], באצילות, פרש מן ההתמודדות ואיחל הצלחה
לנבון. ב-19 באפריל 1978 נבחר נבון פה אחד לנשיא החמישי של מדינת ישראל.
נבון היה מודע היטב כי נשיא במדינת
ישראל הוא סמל, ושָלל על הסף יוזמה שהעלה איש מפלגתו (יגאל אלון) להרחיב את
סמכויות המִשרה. בתור נשיא, שם לו למטרה להיפתח לעם ולהקשיב באמפתיה לפרטים
ולקבוצות. במהלך חמש שנות נשיאותו ביקרו בבית הנשיא כ-300,000 אנשים, נוסף על
"מאות אלפי" אזרחים איתם נפגש בסיוריו בארץ. ביקוריו בארץ התרכזו במוקדי
המצוקה, כמו עיירות פיתוח. במארס 1979 ערך ביקור במשך שלושה ימים בשכונת "התקווה"
בתל אביב – שכונה בעלת תדמית של אזור פשע – בה התקבל בהתרגשות ובחום. בביקוריו
באזורי המצוקה למד מקרוב על בעיות התושבים, עזר להביא לטיפול בבעיותיהם, העניק
הרגשה לאנשים שהמדינה מתעניינת בהם, ובכך תרם להזדהותם עם המדינה.
מקום חשוב בפעילותו הנשיאותית הקדיש
נבון לערביי ישראל. הוא ביקר בערים ובכפרים ערביים, ונאם בערבית בפני התושבים
בחגיהם. נבון לא ניסה לטשטש את חילוקי הדעות עם הערבים, במיוחד בשאלה הפלסטינית
[אין פירוט בנושא], אך הדגיש את הצורך בדו-קיום בשלום.
יחסיו של נבון עם ראש הממשלה בגין היו
קורקטיים ומבוססים על כבוד הדדי. בשיחות
אישיות בלבד, לפעמים היה הנשיא מחווה דעה מנוגדת לזו של בגין בעניינים מדיניים. לעתים
אף היה מוצא דרך עקיפה להביע את מורת רוחו ממדיניות הממשלה. לדוגמה, כאשר בגין יזם
הרחבת ההתיישבות הישראלית בשטחים, הודיע נבון: "איני מבקר ביישובים שמחוץ
לתחומה הריבוני של המדינה, ודחיתי בנימוס כל הזמנה להיות אורחם של יישוב או
התנחלות מעבר לקו הירוק" (עמ' 337). [הכלל הזה לא הוחל מצד נבון על רמת
הגולן.]
בתחילת מארס 1979 הגיע נשיא ארה"ב
ג'ימי קרטר לישראל, במסגרת מסע דילוגים להביא לחתימה על חוזה שלום בין ישראל
למצרים. בפגישתו עם נבון הביע הנשיא האמריקאי דאגה מכך שבגין אינו רוצה לחתום על
המסמך. טענתו של בגין הייתה כי לפני חתימתו של ראש הממשלה על ההסכם עם מצרים, על הכנסת לאשרו. קרטר הביע חשש כי זו רק תואנה
מצד בגין. נבון הצדיק את בגין בנימוק כי זוהי הפרוצדורה הנאותה במשטר דמוקרטי, וגם
הרגיע את קרטר בהביעו את ביטחונו כי ראש הממשלה מחויב להסכם המתגבש. כמו כן הציע
לנשיא האמריקאי כי מוטב שטקס החתימה על חוזה השלום, בהשתתפות בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת, ייערך בוושינגטון, וכך "it
will be your show" [זו תהיה ההצגה
שלך]. קרטר התעודד מהערכתו של נבון את
המצב, התלהב מרעיון ניהול טקס החתימה בוושינגטון – ומרוב התרגשות "פרץ
בבכי" (עמ' 340).
בתום הפגישה עם קרטר דיווח נבון על
מהלכה במכתב אישי לבגין. במכתב ציין כי הוא, נבון – לנוכח ספקותיו של הנשיא
האמריקאי ביחס לנכונותו של בגין לחתום על הסכם שלום – טען בין השאר: "מר
בגין...הקריב רבות למען השלום, קורבנות שאפילו אני – יונה שביונים במפלגת העבודה
לשעבר – לא בטוח שהייתי מוכן להם" (עמ' 341). [להערכתי, זו לא הייתה מליצה. אכן, ספק רב, אם מישהו מראשי מפלגת העבודה היה
באותה התקופה מוכן לחזור לגבולות ה-4 ביוני 1967 עם מצרים בתמורה לחוזה
שלום.] טקס החתימה על חוזה השלום עם מצרים
נערך ב-26 במארס 1979 בוושינגטון, ונבון חש סיפוק על שבעצתו לנשיא האמריקאי תרם
במשהו לבימוי המחזה.
בסוף אוקטובר 1980 ביקר נבון במצרים על
פי הזמנת הנשיא סאדאת. בגין, בתשובה לפנייתו של נבון, הבהיר היטב כי הוא אינו
מעוניין שהנשיא ינהל משא ומתן מדיני כלשהו עם הצד המצרי. נבון התכונן היטב לביקור
ובין היתר תרגל ערבית בניב מצרי. לפי בקשת נבון מהמצרים, נוספו לביקורו פגישה עם
סגן הנשיא, חוסני מובארק (מתוך הנחה כי בשלב מסוים יחליף את סאדאת), ופגישה עם
עיתונאים ואנשי רוח. במהלך ביקורו נשא נבון שני נאומים בערבית: בארמון הנשיאות
ובפני חברי מפלגת השלטון. מטרת ביקורו ונאומיו הייתה להסביר כי ישראל אינה זנב של
הקולוניאליזם, אלא שייכת לאזור הזה. יש לה הרבה משותף עם הערבים כמו בשפה השמית
ובדת המונותיאיסטית. עוד סיפר למצרים כי בילדתו, יחד עם אימו, היה מאזין ברדיו
לזמרת המצרייה, אום כולתום. בפגישה עם עיתונאים ואנשי רוח פנה אליהם בגלוי בשפתם,
וכה אמר: "אנחנו לא מפלצת – אבל גם לא חלשים [שני סטריאוטיפים של יהודים שהיו
דומיננטיים בתקשורת הערבית]. אנו עם שחזר לארצו, שמקבץ את תפוצותיו, שמבקש לכרות
שלום עם שכניו מתוך כיבוד המורשת שלהם" (עמ' 360).
נבון התרשם לחיוב ממובארק. בשיחה עם
סאדאת הציע נבון להקים פרויקטים אחדים לקידום השלום. הנשיא המצרי הסכים, אך המיזמים
לא בוצעו. בסיום הביקור שיבח סאדאת את נבון ואמר כי בביקורו כבש את לבבות העם
המצרי. "התחבקנו ודמעות פרידה זלגו מעיני שנינו" (עמ' 362). [לדעתי,
מגזים נבון בהערכתו החיובית כלפי סאדאת ומובארק. יש לקחת בחשבון כי שני המדינאים
המצרים השמיעו באוזניו את הדברים שרצה לשמוע,
במיוחד בתקופה בה ישראל טרם החזירה את כל חצי האי סיני למצרים, ומצרים
הייתה מבודדת בעולם הערבי. ]
כאשר הבחין נבון "חודשים אחדים
לפני הבחירות של 1981" (עמ' 337) כי
בגין מבולבל ומנותק מן המציאות, הדאיגה אותו העובדה כי גורל המדינה מופקד בידי אדם
ש"אינו יודע מה קורה סביבו" (עמ' 338). הוא העלה סוגיה זו בזהירות בפני
שרי הליכוד, אך אלה התחמקו מהנושא. לבסוף מצא הנשיא דרך דיסקרטית (באמצעות אפרים
קציר) לברר מה מצבו הרפואי של ראש הממשלה אצל רופאו האישי. הרופא הודה כי מצב בריאותו
של בגין אינו תקין, אך קבע כי מדובר במצב חולף "ואין סיבה לדאגה" (עמ'
339). ואכן, במערכת הבחירות שב בגין לאיתנו.
שלב כואב בהגשמת חוזה השלום עם מצרים
היה פינוי היישובים הישראלים מחבל ימית שבסיני באפריל 1982. נבון, כבר בדיון בסיעת
רפ"י שהתקיים בעקבות מלחמת ששת הימים –
כנגד תוכניתו של דיין להקים נמל בימית ויישובים פורחים בצפון סיני – טען כי אם אנו רוצים שאי פעם יהיה שלום בינינו
למצרים, אין להקים יישובים ואין לבנות נמל (עמ' 365). כידוע, עמדת דיין היא
שהתקבלה, הושקעו תקציבים גדולים בהקמת הפרויקטים האלה, שכעת על ישראל היה לפנותם.
ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון, לא הופיעו בפני תושבי היישובים שעמדו לפנותם –
אך נבון מצא לנכון לבוא למתיישבים, כדי לתת תחושה של אוזן קשבת למכאובם.
מלחמת לבנון הראשונה (מלחמת שלום הגליל)
החלה ביוני 1982. בתחילת המלחמה, לפי
התדרוך שקיבל נבון, ביוזמתו, מהרמטכ"ל רפאל איתן (רפול), מטרת הפעולה הייתה
להרחיק את ירי הקטיושות של אש"ף מטווח פגיעה בגליל, ולשם כך לחדור לשטחה של
לבנון בעומק של 40 ק"מ. לנשיא התעוררו ספקות ביחס ל-40 הק"מ והוא שאל את
הרמטכ"ל פעמיים: "לאן כל זה מוביל? הולכים על ביירות?" הרמטכ"ל
הכחיש, "וההמשך ידוע" (עמ' 367) [באוגוסט-ספטמבר 1982 כבשה ישראל את
ביירות.] כבר מלכתחילה לא היה המחבר שלם עם המלחמה, תחושה שגברה במהלכה לנוכח
אבידותיה של ישראל וההרס בלבנון. ואולם המחלוקת הקשה בינו לממשלה התרחשה בספטמבר 1982, בעקבות הטבח במחנות הפליטים
הפלסטיניים "סברה" ו"שתילה" שנעשה בידי כוחות נוצריים, בשטח
שהיה נתון לשליטתה של ישראל. לחצו של נבון על בגין, כולל נאומו של הנשיא בטלוויזיה
ב-20 בספטמבר, הוא שכנראה הכריע את הכף בעד החלטת הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית
בנושא הטבח.
בינואר 1983 ביקר נבון בארה"ב
ונפגש עם הנשיא רונלד רייגן ועם בכירים בממשלו. מסעו לארה"ב נערך על רקע
המשכה של מלחמת לבנון. במהלך הביקור התלונן נבון בפני האמריקאים על ההידרדרות
ביחסים עם מצרים והציג את הקונצנזוס המדיני: "התנגדות לחזרה לגבולות 67' ו-...הגדרת
אש"ף כארגון טרור" (עמ' 370). היה זה ביקורו השני והאחרון של נבון כנשיא
בחוץ לארץ (הראשון, כזכור, היה במצרים). הוא הסתפק בשני ביקורים מחוץ לארצו, כיוון
שראה את עיקר תפקידו לטפל במצב בארץ. את חופשותיו בילה עם משפחתו בארץ, ולא
בחו"ל.
לזוג נבון היו שני ילדים, בת נעמה
(מאומצת) ובן ארז, שהיה רק בן חמש כשנבחר נבון לנשיא. נבון מפרט ומשבח את פעילותה
המקצועית והציבורית של אשתו אופירה בתקופת נשיאותו – תקופה בה היא חלתה בסרטן השד.
היא התמודדה באומץ ובגילוי לב עם המחלה, והצליחה במאבקה נגד כריתה מלאה – הכריתה
בוצעה במקום הנגוע בלבד. אופירה נפטרה מהתפרצות נוספת של המחלה ב-1993.
בחזרה אל החיים הפוליטיים, 1990-1984
לאחר הקדמת הבחירות לכנסת ליולי 1984
הוצף נבון בפניות מתוך מפלגת העבודה להתמודד על ראשות המפלגה. נימוקי הפונים היו
פשוטים וברורים: ניצחונו ישים קץ ליריבות המתמדת בין פרס לרבין הפוגעת במפלגה; ורק
מפלגת העבודה בראשות נבון – כפי שחזו הסקרים – תוכל לנצח את הליכוד. נבון התלבט
בדבר התאמתו לתפקיד ראש הממשלה – תפקיד הדורש הכרעות במצבי לחץ – וכמו כן קשה היה
לו להתמודד נגד ראש המפלגה המכהן, שמעון פרס, שהיה ידיד נפשו. בינתיים, בעוד נבון
מתלבט, החליטו פרס ורבין על הליכה משותפת, ללא התמודדות, לפיה פרס יוצב במקום
הראשון ברשימה, ורבין – בשני. [ייתכן כי חששם של פרס ורבין מפני אפשרות התמודדותו
של נבון על ראשות המפלגה וניצחונו, עמד מאחורי ההסדר לפיו ויתרו על התמודדות
ביניהם.] בעקבות זאת, חלק מהאנשים שיעצו לנבון להתמודד, שינו את דעתם בטענה כי
הדבר ייצור פירוד במפלגה.
ואולם כעת, העצות האלה לא הרתיעו את
נבון. הוא נפגש עם רבין ואמר לו: "הסקרים מראים שעִם פרס לא ננצח, ואם אני
אהיה בראש, נוכל לנצח. בוא נלך אנחנו ביחד. אנחנו צריכים לחשוב על טובת המדינה
ואיך להפיל את הליכוד" (עמ' 384). רבין דחה את הצעתו של נבון באדיבות
ובנחרצות. לאחר הפגישה עם רבין יצא נבון בהודעה פומבית שלא יתמודד על ראשות
העבודה. זמן קצר לאחר מכן קיבל שיחה מפרס בה הוצע לו להיות מס' שתיים ברשימה (ורבין
יהיה מס' שלוש) ותפקיד שר החוץ, אם העבודה תנצח בבחירות. נבון מניח כי ההצעה הזו
נעשתה על דעתו של רבין. המחבר הסכים להצעה, בהעריכו כי הדבר יסייע להוריד את
הליכוד מהשלטון. בדיעבד סבור נבון כי עשה משגה וכי לאדם שהיה נשיא אסור לחזור לפוליטיקה.
נבון צפה בטלוויזיה בתוצאות הבחירות של
1984 יחד עם פרס ורבין, ראה את פניהם הנפולות והרהר בינו לבין עצמו:
"נו, אם הייתם מסכימים שאהיה בראש, אולי הכול היה נראה אחרת" (עמ' 385).
לאחר הבחירות הוקמה ממשלת אחדות לאומית:
שתי השותפות העיקריות בה היו מפלגות העבודה והליכוד. הוסכם מראש כי במהלך השנתיים
הראשונות של הממשלה פרס יעמוד בראשה, ויצחק שמיר ישמש שר החוץ, ושני האישים יתחלפו
בתפקידים בשנתיים הבאות. נבון התמנה לשר החינוך והתרבות, ולסגן ראש הממשלה יחד עם
דוד לוי מהליכוד. תפקיד סגן ראש הממשלה היה ריק מתוכן ולכן הציע נבון לדוד לוי כי
שניהם יוותרו עליו – אך לוי התנגד נחרצות. הקיצוצים הדרסטיים בתקציב המדינה
בשנתיים הראשונות פגעו קשה בחינוך. אולם, בשנה השלישית, בזכות שיחתו עם שר האוצר
החדש, משה נסים, בוטל הקיצוץ במשרדו.
נבון כיהן כחמש וחצי שנים כשר החינוך
והתרבות עד לפרישתה של מפלגת העבודה מן הממשלה במארס 1990. בתפקידו שאף להגשים את
היעדים הבאים: חינוך לערכים כמו אמת, יושר, כיבוד הזולת והשונה, וכיבוד המורשת;
חינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום בשלום בין העדות ובין יהודים לערבים; חשיבות החינוך
המדעי-טכנולוגי והעלאת הדימוי של בתי הספר המקצועיים; שיפור ההבעה בכתב ובעל פה –
גם כדי לתרום לעומק החשיבה. שיפור ההיגוי: ניסה להציל את ההיגוי הנכון של האותיות
ע' ו-ח', כחלק משימור הזיקה למקורות שלנו ולמולדתנו. נבון יזם את פרויקט הנסיעות
של תלמידים למחנות ההשמדה בפולין. בתור שר התרבות, קבע תוכנית לפיה כל תלמיד ייחשף
במשך שנת לימודים למספר אירועי תרבות, כמו הצגת תיאטרון. היה לו חלק בהקמתו של
"בית הספר לקולנוע בירושלים" ב-1989.
מאמציו
לקרב בין תלמידים דתיים בזרם הממלכתי לבין תלמידים חילוניים, באמצעות
מפגשים, נתקלו בהתנגדות הדתיים. מאידך גיסא, תוכניותיו להביא להכרת היהדות בקרב
הזרם הממלכתי בחינוך, כמו באמצעות לימוד תוכן התפילות ומה נמצא בתוך המזוזה, נתקלו
בהתנגדות החילונים. השר גם יזם קיום מפגשים בין תלמידים יהודים לערבים. בעקבות
המפגשים הגיע למסקנה כי יש להרחיב את לימוד הערבית וגם את שעות הלימוד על הסכסוך היהודי-ערבי
עבור התלמידים היהודים, כדי שיוכלו להתמודד עם טענות הערבים על כיבוש, גירוש
ואפליה. כנגד טענות הערבים על אפליה, נקט באפליה מתקנת בתקצוב ביחס לסקטור הערבי
בחינוך. תסכל אותו לראות את שגשוגה של מערכת החינוך של מפלגת ש"ס, אשר בזכות
כוחה הפוליטי נהנתה מתקציבים עדיפים. נבון ממשיך: מערכת החינוך הזו [חרדית לא
ציונית] הטמיעה בילדים "מסרים שלא יכולתי להשלים עמם", ובזכות ארוחה חמה
בצהרים בגני הילדים ויום חינוך ארוך, משכה אליה ילדים ותלמידים מהזרם הממלכתי-דתי ואף ילדים
חילוניים.
עסקת ג'יבריל 1985 והשלכותיה (העסקה על שם מפקד ארגון הטרור
הפלסטיני "החזית העממית – המִפקדה הכללית")
ב-6 במארס 1985 נדונה בקבינט הביטחוני
הצעתו של ארגון "החזית העממית" בראשות אחמד ג'יבריל להחליף שלושה חיילים שבויים ישראלים בתמורה לשחרור 1,150
מחבלים, בתוכם רוצחים נתעבים ביותר. בדיון הראשון השתתפו חברי הקבינט בהרכב מלא,
חמישה מן הליכוד וחמישה מן העבודה ובהם נבון. תשעה חברי קבינט תמכו בעסקה, ביניהם
שר הביטחון יצחק רבין, גיבור המלחמה אריק שרון, ו"הנץ" יצחק שמיר. נבון
היה היחיד שהתנגד לעסקה והוא חזר על התנגדותו בישיבה נוספת של הקבינט ב-13 במארס. תמצית
טיעונו היה כי אין לפדות שבויים בכל מחיר. מול רגשות משפחות השבויים, טען נבון, יש
להתחשב ברגשות המשפחות שיקיריהם נרצחו. עוד אמר כי בנכונותנו לשחרר מחבלים כה רבים
עבור חיילים מעטים, אנו משדרים לאויב חולשה וכניעה ומעודדים אותו למעשי חטיפה
נוספים. נבון הזהיר: "זו תהיה טעות
היסטורית, ואנחנו נשלם על כך ביוקר" (עמ' 390).
ואכן, עסקת ג'יבריל עודדה מעשי חטיפה
נוספים מצד חיזבאללה ופלסטינים והכשירה את הקרקע לעסקות בנוסח דומה לזו עם ג'יבריל
– מה עוד שחֶלק מן המחבלים המשוחררים חזרו
לרצוח יהודים. בינואר 2004, בעסקה עם חיזבאללה, שחררה ישראל כ-400 אסירים
ביטחוניים בתמורה לשלוש גופות של חיילים
(שנהרגו בניסיון מצד חיזבאללה לחטוף אותם בהר דב) ואזרח אחד (אלחנן
טננבוים). ב-2006, הארגונים חיזבאללה בצפון וחמאס בדרום, בפעולות שנועדו לחטוף חיילים על מנת להחליפם באסיריהם,
גררו את ישראל למלחמות ולעסקות נוספות בנוסח ג'יבריל. [בסוף 2011 שחררה ישראל 1027
אסירים ביטחוניים, בהם רוצחים, בתמורה לחייל השבוי גלעד שליט.]
פעילות ציבורית לאחר פרישה מהחיים
הפוליטיים, מארס 1990-[2014]
מאז פרישתו מהפוליטיקה עסק נבון במשך
כרבע מאה בפעילות ציבורית. נבון גילה התעניינות רבה בתופעת האנוסים ביחס ליהודי
ספרד ופורטוגל. האינקוויזיציה שפעלה בארצות האלה נגד האנוסים, התפשטה מארצות האם
למושבות שלהן באמריקה הלטינית. עוד בטרם פרישתו מהפוליטיקה טרח נבון לנסוע
למקסיקו, כדי לעיין במסמכים של האינקוויזיציה השופכים אור על גבורתם של האנוסים בחקירות. ב-1991, לקראת מלאות 500 שנה לגירוש היהודים
מספרד – מאורע שהתרחש ב-1492 – השתתף המחבר כמַנחה בסדרת טלוויזיה ישראלית על
תולדות יהודי ספרד מאז התיישבותם ועד לגירוש.
עם הזמן חלו תמורות בחייו האישיים. [בסביבות
1996,] כשנתיים לאחר מות אופירה, הכיר נבון
את מירי שפיר, בעלת קריירה מרשימה בתחום עיצוב אופנה ויחסי ציבור, ואחרי תקופה
ארוכה של חיים משותפים הם נישאו [ב-2008]. נבון זכה לראות שני נכדים מבנו, ארז,
ולנכד מבתו, נעמה.
ראוי לציין, כי כמו שבנושא חילופי השבויים
החזיק נבון "היונה" בעמדה "ניצית", גם בהתייחסותו הקצרה
לנסיגה החד-צדדית ("ההינתקות")
מרצועת עזה ב-2005 מביע המחבר עמדה "ניצית". לדבריו, המימד "היוני"
בעמדותיו של אריאל שרון – שכאמור בא לידי ביטוי בתקופת הקמתו את מפלגת
"שלומציון" ב-1977 – צץ מחדש בשנים 2005-2004, ביוזמתו ובביצועו את
תוכנית ההינתקות מעזה. לדעת נבון, "התנתקות חד-צדדית היא מעשה שגוי במנטאליות
של המזרח התיכון, וטוב היה שלא תיעשה כלל, משתיעשה ללא הסכמה" (עמ' 313).
מלבד התנגדותו למחיר מופרז, חסר
פרופורציות, בעסקות חילופי שבויים, ולנסיגה חד-צדדית, ללא הסכם, משטחים שכבשה
ישראל ב-1967 – המשיך נבון לדבוק בעמדות "יוניות" בתחום יישוב הסכסוך
הישראלי-ערבי. הוא קובע: "לא יסלח לנו שלא נענינו" [– משתמע לכניסה למשא
ומתן –] ליוזמת השלום הסעודית. [היוזמה התקבלה בפסגת הליגה הערבית בביירות במארס
2002.] עם זאת, מודה המחבר כי היוזמה כללה "תנאים קשים", בהם בסוגיית
הפליטים הפלסטינים וירושלים (עמ' 416) [תוכנית השלום הסעודית השאירה אי בהירות
מסוימת לגבי זכותם המלאה של פליטי 1948
לשוב לבתיהם, קרי למדינת ישראל הריבונית; וקראה לנסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים
הכבושים ב-1967, כולל ירושלים המזרחית – כתנאים לסיום הסכסוך ולנרמול היחסים עם
מדינות ערב.]
[ברמז למדיניותן של ממשלות ישראל בראשות בנימין נתניהו, החל
בכינון ממשלתו השנייה ב-2009 וכלה בסיום חיבור הספר בסביבות 2014,] טוען נבון כי
שרים וחברי כנסת משמיעים את הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" – אך
"מנהיגינו אינם פועלים על פי העקרונות שלהם הם מטיפים" (עמ' 416). [נבון
גם רומז לחרדתו מכך שקבוצה קיצונית של מתנחלים משפיעה על החלטות ממשלת נתניהו. המחבר
אומר:] "אני מודאג מהגל המיסטי והמשיחי שצומח על הגבעות ומתפשט ומשפיע גם
במקומות שבהם צריכים לשלוט רק ההיגיון והרציונאליות. הרוח הזאת עלולה להצית
אש" (עמ' 418-417). אף על פי כן, סבור נבון כי "אורות של ישראל מרובים
מצלליה" (עמ' 415), והוא לא איבד
תקווה כי ישראל תוכל להיות "אור לגויים" (עמ' 419).
הערות ביקורתיות
בספר ניתן למצוא טעויות עוּבדתיות
אחדות. לדוגמה, נבון מציין: בדצמבר 1969, "כיהנתי אז כחבר כנסת ברשימתו של
בן-גוריון, רפ"י" (עמ' 163). עוּבדתית, רפ"י חדלה להתקיים מינואר 1968,
לאחר שהתאחדה עם מפלגת העבודה, ובדצמבר 1969 כיהן
נבון כחבר כנסת מטעם העבודה – בעוד רשימתו של בן גוריון באותה העת כונתה "הרשימה
הממלכתית". דוגמה נוספת. נבון מספר כי במהלך ביקורו במצרים באוקטובר
1980, התלונן באוזניו סגן הנשיא, חוסני מובארק, על חוק סיפוח הגולן (עמ'
355-354). החוק להחלת השיפוט והמינהל הישראלי על הגולן חוקק בדצמבר 1981, כך שאין
זה סביר כי הנושא נדון בביקור הזה. (ועוד. בעמ' 330 טעות לגבי תפקיד בו החזיק
חרושצ'וב ולגבי הסיבה בה הִכה בנעל על הדוכן של האו"ם.)
בסתירה מסוימת לקביעתו של נבון כי
בן-גוריון היה דמוקרט, אפשר להביא, קודם כול, את דברי המחבר עצמו לפיהם בן-גוריון
נהג לומר כי הוא אינו יודע מה רוצה העם , אך "נדמה" לו כי הוא
"יודע" "מה רצוי לעם" (עמ' 98). במשפט הזה, לדעתי, מורגשת
השפעתו של הפילוסוף אפלטון, שהיה נערץ על בן-גוריון. אפלטון התנגד לדמוקרטיה,
ומשטרו האידיאלי היה שלטון הפילוסופים שיודעים מה טוב למדינה. על אף שמשפט זה
מאפשר להעלות ערעור מסוים על דמותו של בן-גוריון כדמוקרט, עדיין אפשר לטעון כי
מדובר פה רק בסתירה לכאורה לדמוקרטיה. זאת כיוון שמנהיג הראוי לשמו במשטר דמוקרטי
אינו מי שמשתית את מדיניותו בהתאם לתוצאות סקרי דעת הקהל המשקפים הלכי רוח
פופוליסטיים שמקורם ברגשות – אלא מנהיג היודע להוביל אחריו את העם במדיניות שקולה
המבוססת על חשיבה רציונאלית, תוך לקיחת בחשבון השלכות לטווח ארוך. עוד אפשר לציין, כי בתקופה בה המשך שלטונה של
מפא"י היה מובטח, יכול היה העומד בראשה בדמותו של בן-גוריון לנקוט במדיניות לא
פופולארית, ביודעו כי הדבר עלול לעלות לו בירידה בשיעור התמיכה במפלגתו, אך לא
באובדן השלטון.
נוסף לנימת ההסתייגות הזו ביחס לדמותו
של בן-גוריון כדמוקרט, ישנן עוּבדות הנמצאות בסתירה ברורה לקביעה כי בן-גוריון היה
דמוקרט בעת כהונתו כראש ממשלה. בשנות ה-50, שירות הביטחון הכללי (השב"כ),
הכפוף לראש הממשלה, עקב למעשה אחר כל המפלגות בישראל. הריגול לא הוגבל רק לאלה
העוינות ביותר למפא"י השולטת (כמו חרות) או פרו-סובייטיות (מק"י,
מפ"ם ואחדות העבודה), אלא הוחל גם על מפלגה בעלת אידיאולוגיה ליברלית –
"הציונים הכלליים". באותה התקופה גם הקידום בדרגים הגבוהים בצבא הושפע
במידה לא מבוטלת מחברוּת במפלגת השלטון. במקביל התקיימה אפליה בעבודה (כמו בעצם
התקבלות לעבוד, בהענקת מעמד של עובד קבוע, וכל זאת אף בדרגים הנמוכים) בסקטור
הממשלתי על רקע השתייכות מפלגתית. התעלמות
מן העוּבדות האלה היא חלק מן האידיאליזציה שעושה נבון לבן-גוריון בספרו.
הרושם שיוצר המחבר לפיו לבן-גוריון,
בצאתו למלחמת סיני, לא הייתה כוונה כלל לספח, ולוּ חלקית, את חצי האי
סיני אינה תואמת את העוּבדות הבאות, שמביא
המחבר עצמו. (1) בישיבת הממשלה ערב מבצע
סיני, ב-28 באוקטובר 1956, הבחין בן גוריון בין "אדמה מצרית" לבין חצי
האי סיני [שבתקופה העות'מאנית במאה ה-19
לא היה חלק ממצרים], וכשנשאל על גורלו של סיני השיב: "אינני יודע", ועם
זאת העריך כי נצטרך לסגת ממנו בעקבות לחץ בינלאומי (עמ' 186). (2) בדיעבד הצטער בן
גוריון על נאומו [ב-7 בנובמבר 1956] בעקבות סיום מבצע סיני, בו הופיע הביטוי "מלכות ישראל השלישית"
(עמ' 99). נבון אינו מוצא לנכון לפרט את תוכן הנאום הזה בו שלל בן-גוריון את ריבונותה של מצרים על חצי
האי סיני והדגיש את זכותה ההיסטורית של ישראל לשארם-א-שייח.
בהקשר ל"פרשת לבון" מתעלם
המחבר מכך שבן-גוריון בשום פנים ואופן – גם לאחר התפטרותו מראשות הממשלה – לא היה
מוכן לקבל את העובדה כי המסמך התומך בגרסת ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, לפיו
הפעולה הכושלת במצרים נעשתה בהוראת לבון, הוא מזויף; וכי הזיוף נעשה בהוראת גיבלי
למזכירתו. בן-גוריון, כפי שמציין המחבר, דבק בעמדה לפיה הרשעתו של גיבלי לא רק
מזכה אוטומטית את לבון, אלא גם מטילה דופי בצבא ואף בשר הביטחון עצמו. גישה זו, להערכתי,
נראית תמוה ובלתי הגיונית. סביר יותר לטעון כי שני האישים, בנימין גיבלי ופנחס
לבון, אשמים: גיבלי אשם במתן ההוראה לפעולה במצרים, כשהרקע להוראה זו היה המדיניות
ההרפתקנית בתחום הביטחון לה הטיף לבון. בדבר אשמתם של שני האישים האמינו בזמנם,
בין היתר, משה שרת (כפי שמציין המחבר) ושמעון פרס. התעקשותו של בן-גוריון להקים
ועדת חקירה משפטית בלתי תלויה ב"פרשה" נראית צודקת. עם זאת – ומכך מתעלם
נבון – סביר להניח כי מאחורי התעקשות זו
של בן-גוריון עמדו שיקולים של מאבקי כוח פנים מפלגתיים, במיוחד בתקופה לאחר
התפטרותו ב-1963: לנגח את צמרת מפא"י ובמיוחד העומד בראשה, אשכול, ואולי תוך
תקווה לחזור לשלטון. בן-גוריון רצה
לפגוע במנהיגים הוותיקים של המפלגה בתור
אישים שזירזו (אם לא הביאו), בצורה זו אחרת, את התפטרותו.
אין אצל המחבר תיאור של יחסיו עם
בן-גוריון בסוף שנות ה-60, כמו ערב מלחמת
ששת הימים במאי-יוני 1967, ובשנים 1969-1968 כאשר נותר בן-גוריון חבר הכנסת היחיד
מרפ"י שלא הצטרף למפלגת העבודה. בתקופה זו, סוף שנות ה-60, פעל
"הזקן" בצורה נואשת להביא להדחתו של אשכול מראשות הממשלה, ולשם כך ניסה,
ללא הצלחה, לגייס אף את תמיכת בגין, ממנו בעצם סלד. שנאתו של בן-גוריון כלפי אשכול
הפכה לתהומית: כאשר בפברואר 1969 קיבל בן-גוריון הודעה מנשיא המדינה על מותו של
אשכול, פסק מייד כי לא ילך להלווייתו של האיש, אשר בעיניו היה "פושע"
ו"רמאי" [על דמותו
של בן גוריון בסוף שנות ה-60: שילון,
אבי. בן-גוריון, אפילוג (תל אביב: עם עובד, 2013), לדוגמה, עמ' 73, 91-90.]
אין, לדעתי, להתעלם מקנאה-שנאה אישית שהתפתחה אצל בן-גוריון כלפי שני מדינאים, שרת ואשכול, לאחר שהם החליפו
אותו בתפקיד ראש הממשלה. בן-גוריון עצמו בוודאי היה מודע למגרעות באישיותו, באומרו:
"אין אנשים מושלמים בעולם. אפילו בתנ"ך אין תיאור של אדם מושלם ללא כל
פגם ומשגה" (כפי שמצוטט בספרו של נבון בהספד שנשא על מות ארגוב, עמ' 197).
עם כל חסרונותיו, נראה כי בן-גוריון היה
לא רק מחולל המדינה כי אם גם גדול ראשי הממשלה של ישראל (אך לא אשווה בינו לבין
גיבורי התנ"ך, כפי שעושה המחבר, כיוון שייתכן כי חלקם דמויות מיתולוגיות.) בתחום החוץ היו לו טעויות טקטיות, אך אפשר לומר
כי הוא לא טעה במישור האסטרטגי, ביחס למהות. לפי נבון, כבר בסוף שנות ה-50 חשש
בן-גוריון כי אם ישראל, משיקולים ביטחוניים, תשתלט על הגדה המערבית (יהודה
ושומרון), הדבר עלול להביא להתקוממות פלסטינית, בנוסח התקוממות הערבים נגד השלטון הצרפתי באלג'יריה באותה העת.
עוד ראוי להוסיף, כי אף בתקופת האופוריה בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים – ניצחון
אשר שילש את גודל שטחה של ישראל – דגל בן-גוריון בצירוף לתחומי מדינת ישראל רק
מקצת מהשטחים החדשים: ירושלים המזרחית ורמת
הגולן, ולא את יהודה ושומרון, תוך מוּדעות לבעיה הדמוגרפית. בהקשר זה, חשוב לציין
כי בסוף המאה ה-20 מדינות התפרקו בהתאם למרכיביהן הלאומיים (לדוגמה, בריה"מ ויוגוסלביה) או שינו מהותית את צביונן (דרום אפריקה), מסיבה
מרכזית אחת: התנגדות מצד האוכלוסייה המקומית המהווה את הרוב בארצה לשליטת עליה מצד
מיעוט אתני.
נבון חוזר פעמים אחדות על קביעתו
כי אחת מטעויותיו הייתה שובו לחיים הפוליטיים לאחר הנשיאות וכי מי שכיהן כנשיא
אסור עליו לעשות זאת. (לדוגמה, עמ' 414).
ובכל זאת, עדיין לא ברור האם גם במקרה שהיה
נבחר לראש ממשלה ב-1984 (אפשרות שבהחלט הייתה ריאלית), ומן הסתם היה מצליח
לקדם משהו מסדר יומו המדיני ברוח
בן-גוריון – האם גם אז סבור היה כי זו הייתה טעות לשוב לזירה הפוליטית. נבון ניחן בראייה
נכוחה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובאומץ לנקוט עמדות בלתי פופולאריות – כמו בנושא
עסקת ג'יבריל – אומץ הדרוש למנהיג אמיתי.
ולסיום, ספרו של נבון הוא יצירה מקסימה,
כתובה בעבירת נאה וקריאה. הספר משלב בין האישי ללאומי, בין אנקדוטות משעשעות לבין
אירועים היסטוריים. הוא מכיל חומר חשוב על ההווי בירושלים בטרם קום המדינה, ומוסיף
מידע על דמותו של בן-גוריון. בפרק האחרון של הספר ניתן לראות צוואה חברתית
ופוליטית של המחבר למדינת ישראל.
