בואן, ג'רמי. ההתקוממויות הערביות: העם רוצה להפיל את המשטר (לונדון, 2013) [סיכום ספר]

Bowen, Jeremy. The Arab Uprisings: The People Want the Fall of the Regime (London: Simon & Schuster, 2013). Revised and updated.

בואן, ג'רמי. ההתקוממויות הערביות: העם רוצה להפיל את המשטר (לונדון, 2013). הוצאה מתוקנת ומעודכנת. 374 עמ' כולל מפתח שמות. [סיכום ספר]

סיקור וניתוח של ההתקוממויות בעולם הערבי משלהי 2010 עד אביב 2013, תוך התרכזות בתוניס, מצרים, לוב וסוריה. ג'רמי בואן נולד בבריטניה ב-1960, שימש כתב BBC במזרח התיכון החל מ-1991 ועורך הדסק המזרח תיכוני של אותו שירות שידור מ-2005. המחבר היה עד ראייה לחלק ניכר מן האירועים המהפכניים שמתוארים בספרו. הסיכום משקף את  גרסת המחבר כולל השערותיו וניתוחיו (מלבד הערות קצרות בסוגריים מרובעים).  את הערותיי הוספתי בפרק נפרד בסוף הסיכום.

הרקע למהפכות

למשטרים האוטוריטאריים  ששלטו בעולם הערבי מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 היה הסכם בלתי כתוב עם עמיהם: המשטרים יספקו מקומות עבודה ואוכל זול והעמים יוותרו על חירותם. לארצות הברית ולבריטניה היה אינטרס בקיומם של המשטרים האלה, כיוון שנלחמו נגד האסלאם הפוליטי, כדוגמת זה שהגיע לשלטון באיראן ב-1979. לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 האינטרס של ארה"ב בקיומן של הדיקטטורות החילוניות בעולם הערבי אף התחזק, כיוון שיכלו להילחם בברוטאליות נגד ארגונים אסלאמיים קיצוניים, ללא עכָּבות משפטיות שהגבילו את המשטרים הדמוקרטיים במערב. על כן, קיצונים אסלאמיים הוסגרו על ידי ארה"ב לטיפוליהם של המשטרים בלוב, סוריה, מצרים וירדן. הלחימה של ארה"ב באפגניסטן החל מ-2001 ובעיראק החל מ-2003, הגבירה את הרגשות האנטי אמריקאיים בעולם הערבי ותרמה לחיזוקו של האסלאם הקיצוני – ובמקביל להגברת האינטרס האמריקאי בשיתוף פעולה עם דיקטטורות ערביות חילוניות בלחימה נגדו.

ב-2005, שרת החוץ של ארה"ב, קונדוליזה רייס, בנאומה באוניברסיטת קהיר, הודתה בגלוי כי במשך 60 שנה נקטה ארצה במדיניות של העדפת היציבות על פני הדמוקרטיה. היא טענה כי מדיניות זו כשלה וכי ארה"ב אינה יכולה להמשיך להשתמש בפחד מבחירתם החופשית של עמים  להצדקת שלילת החופש. ואולם בפועל לא חל שינוי משמעותי במדיניותה של ארצה בעקבות הנאום.

גורם חשוב ביותר לפרוץ המהפכות בעולם הערבי היה חוסר יכולתם של משטרים רבים לספק מקומות עבודה ומזון זול לחלקים ניכרים באוכלוסייה, כפי שהצליח בעבר. במיוחד כשלו המשטרים לרצות את הדור הצעיר, המשכיל והמחובר לאינטרנט, הן במציאת מקום תעסוקה והן בשאיפתו לחופש. הדור הזה שימש קטליזאטור של המהפכות, במיוחד בתוניס ובמצרים, כאשר השימוש באינטרנט זירז את הפצת המידע על האירועים המהפכניים, כולל מידע ויזואלי, אשר היווה השראה לחיקוי.  

תוניס

מנקודת ראות מערבית, למשטרו של הנשיא,  זִין אל-עאבדין בן עלי, היו מעלות רבות. הוא נלחם נגד האסלאם הקיצוני והפוליטי, קידם זכויות נשים ודגל במודרניזציה, ובתקופתו כלכלת תוניס פרחה. ואולם ב-2009 המצב הכלכלי הורע. שגריר ארה"ב בתוניס, רוברט גודק (Godec), במברק מיולי 2009 היטיב לתאר את המצב בארץ שירותו. הוא דיווח כי משטרו של בן עלי "איבד את המגע עם העם של תוניס", אינו סובל ביקורת ונשען על המשטרה, וכי האבטלה הגבוהה, השחיתות והנפוטיזם מעוררים תרעומת (עמ' 33).

האיש שהצית את המחאה בתוניס היה מוחמד בוּעזיזי (Bouazizi), בן 26 מהעיר סִידִי בוּזיד (Bouzid). הדיווחים המוקדמים לפיהם לאיש הייתה השכלה אקדמאית, אך הוא נאלץ למכור ירקות בשוק, זכו להד רחב בעולם הערבי, כיוון ששיקפו את מצבם של משכילים רבים. ואולם לאמִתו של דבר בועזיזי אף לא סיים את לימודיו התיכוניים, אותם עזב על מנת לפרנס את משפחתו. ב-17 בדצמבר 2010 החרימו פקחי העירייה את סחורתו ואת עגלת הירקות שלו, כיוון שעסק במסחר ללא רישיון.  בתגובה הצית האיש את עצמו, הועבר לטיפול לבית חולים, אך נפטר מכוויות ב-4 בינואר 2011.

ניסיון השריפה העצמית עורר מחאה עממית נגד השלטון בתוניס. מאמציו  של הנשיא בן עלי להרגיע את הרוחות, כמו באמצעות ביקורו את בועזיזי בבית חולים, לא הועילו. כאשר ההפגנות נגד בן עלי התרחבו, החליט הצבא לחצוץ בין המשטרה למפגינים ברחובות, ואחר כך הדיח את הנשיא שיצא לגלוּת לערב הסעודית ב-14 בינואר 2011, לאחר שהחזיק בתפקידו כ-23 שנים. מכל מקום, הידיעות על ההצתה העצמית של בועזיזי ומותו, שהופצו במהירות באמצעות האינטרנט ורשת החדשות אל-ג'זירה, הפכו את האיש למעין ניצוץ שהצית התקוממויות ברחבי עולם הערבי, שסבל מבעיות פוליטיות וכלכליות-חברתיות דומות לאלה של תוניס.

המחבר לא היה בתוניס בזמן המהפכה, ורק כעבור כחצי שנה לאחר מותו של בועזיזי נפגש עם הפקחים שהחרימו את סחורתו. בעת האירוע בזמנו, בדצמבר 2010, דיווחי אינטרנט טענו כי אישה פקָּחית, בשם פאידה חמדי, סטרה לבועזיזי ועמיתיה הִכו אותו. בשיחה עם המחבר, האישה וחבריה לעבודה הכחישו זאת מכל וכל, וטענו כי הם ביצעו את תפקידם בהחרימם סחורה של סוחר באזור האסור למסחר, מפאת קרבתו לתחנת משטרה ולמשרד המושל. עוד טענה הפקחית כי הנשיא בן עלי אסר אותה לאחר התקרית ללא שום הצדקה, אלא רק כדי לשמש שעיר לעזאזל  – אך כבר לאחר הדחתו של בן עלי היא עמדה על זכותה להישפט, זכתה לדבריה למשפט הוגן ושוחררה. מסקנתו של המחבר היא כי לוּ הפקחים אכן התנהגו בברוטאליות כלפי בועזיזי, הם לא היו יכולים להמשיך לחיות ולעבוד בעירם, כפי שעשו.

באותו הביקור בעירו של בועזיזי, סידי בוזיד, כחצי שנה לאחר "מהפכת היסמין", התרשם המחבר כי תושבי העיר כבר היו מאוכזבים מן המהפכה. בלט לעין אחוז גבוה של מובטלים צעירים. בגלל השנאה למשטרה ולפקחי העירייה, הם נעלמו כמעט מן הרחובות –  וכך, במקום הסדר שאפיין את מדינת המשטרה של בן עלי, פשו היעדר החוק והפשיעה.

באוקטובר 2011 מפלגת א-נהדה (Nahda) בראשות ראשיד ע'נושי  (Rashid Ghannushi)–מפלגה אסלאמית מתונה שהבטיחה לכבד את זכויות האזרח – ניצחה בבחירות בתוניס. הניצחון התאפשר בגלל אופייה הדתי של החברה הערבית. העובדה כי האסלאמיסטים ניצחו, במדינה שנחשבה למערבית ביותר מבין ארצות ערב, הייתה אות מבשר לגבי העתיד לקרות במדינות ערב אחרות.

מצרים

חוסני מובארק עלה לשלטון במצרים בעקבות רצח הנשיא אנואר סאדאת ב-1981.  אחד מצעדיו הראשונים היה להכריז על מצב חירום, שלא בוטל במשך כ-30 שנות שלטונו, מצב שהקנה למעשה למשטרה ולכוחות הביטחון מעמד מעל החוק. המהומות במצרים החלו כ-10 ימים לאחר הימלטותו של נשיא תוניס מארצו, ב-25 בינואר 2011, יום המשטרה, שהיה יום שבתון. הסיבות להתקוממות במצרים דמו לאלה שבתוניס: מצב כלכלי קשה, אבטלה, עלייה במחירי המזון; היעדר חופש פוליטי והתנהגות ברוטאלית של המשטרה. בדומה לתוניס, העם מאס בשלטונו הממושך של נשיא אחד, והעובדה כי מובארק שאף להוריש את השלטון לבנו, גמאל, לא הותירה תקווה לשינוי משמעותי. כל הגורמים האלה איחדו את רוב הציבור המצרי נגד המשטר: ליברלים, פשוטי העם והאסלאמיסטים. הצלחת המהפכנים בתוניס להדיח את הנשיא עוררה השראה במיוחד בקרב הדור הצעיר  והמשכיל  במצרים. האינטרנט והרשתות החברתיות שימשו לדור הזה אמצעי למעקב אחר המאורעות ולהתארגנות נגד המשטר בארצם.

ב-26 בינואר 2011, ג'רמי בואן, בהיותו בטיסה לקהיר במטרה לסקור את ההתקוממות בארץ זו, לא צפה כי מובארק יודח. הוא העריך, כי בניגוד לנשיא התוניסאי, יצליח מובארק לדכא את ההתקוממות נגדו באכזריות וביעילות. יתרה מזו. גם כאשר ראה במו עיניו את ההפגנות ההמוניות נגד המשטר בקהיר ב-28 בינואר, שהתקיימו  ביום שישי שהוכרז על ידי המתקוממים כיום הזעם, הוא עדיין היה שבוי בהערכתו הקודמת לגבי הצלחת הישרדותו של מובארק, גם לנוכח היערכותה של המשטרה מבעוד מועד ובכוחות גדולים. ואולם כבר באותו היום הצליחו המפגינים להתגבר על כוחות המשטרה, שהוצבו על גשרי הנילוס, ולהגיע לכיכר "תַחְריר". בימים הראשונים לסיקור האירועים נפגע  המחבר מגז מדמיע ונעצר זמנית על ידי המשטרה – אך גם חלק מהמפגינים התייחס אליו בעוינות, ומפגין אחד איים לדקור אותו. המחבר היה בכיכר תחריר עם המפגינים מ-28 בינואר ועד להתפטרותו של מובארק ב-11 בפברואר. בקרב המפגינים בלטו נשים שכלל לא הוטרדו מינית. עם זאת היו אירועים מזעזעים כמו תקיפתה של כתבת CBS, Lara Logan (עמ' 78).

בסופו של דבר לא הצליח המשטר לעמוד מול הלחץ האדיר של המפגינים, אשר בהרכבם שיקפו את  מירב הציבור המצרי: אנשי המעמד הבינוני ועניים, ליברלים ודתיים. ב-31 בינואר המועצה הצבאית העליונה  פרסמה הודעה לפיה היא לא תרשה לפגוע במפגינים. היה זה מהלך שבישר את התמוטטות שלטונו של מובארק. ראשי הצבא הגיעו למסקנה כי דיכוי ההתקוממות הזוֹכָה לתמיכה המונית רחבה ופעילה עלול להיכשל,  מה עוד שחיילים עלולים להירתע מלפגוע במפגינים מחשש להימצאותם של  קרובי משפחה בקרבם. כך, בדומה לתוניס, הכריז הצבא בשלב מכריע על ניטרליות אוהדת למפגינים.  ב-11 בפברואר נאלץ מובארק להתפטר והשלטון עבר למועצה הצבאית העליונה בראשות שר ההגנה, הפילדמרשל מוחמד חוסיין טנטאווי (Tantawi). הצבא החליט לסלק את מובארק, כדי להמשיך לשמור על שלטונו ועל מעמדו כבעל פריבילגיות – מצב שהתקיים במצרים למעשה מאז הפיכת "הקצינים החופשיים" ב-1952. (לפי הערכות מקובלות שלט הצבא בכ-30% מהכלכלה המצרית ובבעלותו היו מפעלי תעשייה וחברות בנייה.)

במהלך ההפגנות בכיכר תחריר, רק האגף הצעיר של ארגון "האחים המוסלמים" הצטרף למפגינים. בתקופת מובארק היה הארגון הזה בלתי חוקי, אך נסבל, ומרביתו בעת ההפגנות נקט בעמדת המתנה. על אף נוכחותם הרבה של גברים ונשים דתיים בכיכר תחריר בעת המחאות, הצעירים החילוניים היוו את חיל החלוץ של המהפכה. כַּתָּבים  מערביים, בהם המחבר, בהשפעת שיחותיהם עם משכילים ערבים ממתנגדי המשטר שדיברו אנגלית רהוטה, סברו כי בעקבות המהפכות תהפוכנה מדינות ערב במהירות לדמוקרטיות מערביות. לאחר שהדבר לא קרה וניכרה התחזקותו של האסלאם הפוליטי, אותם הכתבים העריכו כי מצרים תתפתח לפי הדגם של טורקיה בתקופת שלטונו של ארדואן (שהחל ב-2003) – וגם תחזית זו התבדתה.

בניגוד לתחזיות האלה –  לאחר הפלת משטרו של מובארק, הקרב האמתי   על השלטון עתיד היה להתחולל בין שני כוחות שהיו מאורגנים היטב מבחינה לוגיסטית וכספית במשך שנים רבות לפני מהפכת ה-25 בינואר: הצבא והאחים המוסלמים (עמ' 80). העובדה כי המועצה הצבאית העליונה בראשות טנטאווי המשיכה לשלוט במצרים במשך למעלה משנה אחר המהפכה, מפברואר 2011 עד הבחירות לנשיאות ביוני 2012, מוכיחה את חוזק כוחו של המוסד הזה. על ההשפעה הרבה להשקפת עולמם הדתית של האחים המוסלמים בחברה המצרית ניתן ללמוד מסקר שנערך במצרים ב-2010, גם אם נתייחס לתוצאותיו בזהירות, כיוון שנערך בתקופת הדיקטטורה של מובארק. לפי הסקר הזה, 95% מהנשאלים סברו שעל האסלאם למלא תפקיד חשוב בפוליטיקה. רוב גדול מהנשאלים האמין בענישה לפי חוקי האסלאם: 80% רצו לסקול נואפים, 77% טענו כי יש להלקות גנבים ולכרות את ידם, ו-86% סברו כי העונש על נטישת האסלאם צריך להיות  מוות (עמ' 177).

האתגר החשוב של המשטר לאחר הדחת מובארק היה להתמודד עם הידרדרותו של מצב הביטחון שהתבטאה בעלייה בפשיעה ובאלימות. העובדה כי בבחירות לנשיאות ביוני 2012, אחמד שפיק – גנרל וראש ממשלתו האחרונה של חוסני מובארק, כלומר איש המשטר הישן  – כמעט וניצח בהן, הוכיחה את כמיהתו של חלק ניכר מן הציבור המצרי לסדר, שלמענו היה מוכן להקריב את חירותו. יריבו של שפיק, נציג האחים המוסלמים, מוחמד מוּרְסי, ניצח בהפרש של פחות מ-2%. במחצית הראשונה של 2013, התרשם המחבר כי מורסי מתנהג כאילו זכה בבחירות בניצחון סוחף  ומגביר את הפילוג. ג'רמי בואן אף רומז כי מדיניותו הבלתי זהירה של מורסי עלולה לפגוע בו (עמ' 316). 

לוב

ארבעה ימים לאחר הדחתו של מובארק, ב-15 בפברואר 2011 החלה התקוממות בבנגאזי נגד משטרו של מועמר קדאפי, שליטה של לוב מאז 1969. הפגנה גדולה ראשונה נגד קדאפי בעיר הבירה, טריפולי, התחוללה ב-21 בפברואר.  ב-25 בפברואר הגיע המחבר  ללוב מלונדון בטיסה מיוחדת עבור כתבים שיזם סַיף אל-אסלאם  קדאפי, בנו ולמעשה יורשו המיועד של שליט לוב. בהגיעו לנמל התעופה של טריפולי מצא אותו המחבר במצב של כאוס. מספר העובדים הזרים בלוב באותה תקופה נאמד ב-2 מיליון (מרביתם מצרים ואפריקאים שחורים), ורובם רצו להימלט דרך נמל התעופה, דבר שיצר פקק בו.   בימי שהותו של ג'רמי בואן בטריפולי הוא שמע קולות ירי. היו אלה יריות לפיזור מפגינים, ובהמשך יריות מצד מתקוממים שהשיגו נשק. המחבר וכתבים אחרים נהגו להתגנב לרובע טאג'וּרה  (Tajoura) שבטריפולי בו התקיימו הפגנות נגד המשטר, אותן המשטר נהג לפזר בגז מדמיע ובאש חיה.

כ-45 ק"מ מערבה מטריפולי שוכנת העיר זאוויה (Zawiya), אשר בחודש הראשון של ההתקוממות הייתה בידי המורדים. בתחילה התיר המשטר, באופן מפתיע, לעיתונאים לבקר בה, כדי שייווכחו במו עיניהם כי מתנגדי המשטר הם כביכול קיצונים אסלאמיים מסוממים. ואולם הביקור הוכיח למחבר כי מתנגדי המשטר הם משכבות שונות של האוכלוסייה.  הם סיפרו לו על אנשים שנעלמו בבתי כלא ועל הכנסות  מנפט שבוזבזו. במהלך שהותו בלוב בתקופת המהפכה נעצר המחבר מספר פעמים על ידי השלטונות, אך היה משתחרר בזכות השתייכותו לארגון שידור גדול, הבי-בי-סי, ובזכות אזרחותו הזרה. לעומת זאת אנשי הצוות הערבי שלו הוכו ועונו קשות לפני שחרורם.

ב-1 במארס ערך המחבר (יחד עם נציגת ABC, Christiane Amanpour) ראיון עם קדאפי, בו חזר המנהיג הלובי על טענתו לפיה הארגון אל-קאעידה  עומד מאחורי ההתקוממות נגדו. בכך רצה קדאפי לנצל את שיתוף הפעולה אתו מצד מדינות מפתח במערב נגד הארגון הזה ולמנוע את תמיכתן במורדים. הוא טען כי עמו אוהב אותו וימות על מנת להגן עליו. יצוין כי שיתוף פעולה בין שירותי המודיעין של לוב מצד אחד לבין שירותי הביון של ארה"ב ה-CIA ושל בריטניה ה- MI6 מצד שני, התקיים בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר 2001. נפילת משטרו של קדאפי עתידה הייתה לחשוף מסמכים המפרטים את שיתוף הפעולה הזה, שנמצאו במִתְקני המודיעין של לוב. בין הגילויים ראוי לציון האירוע הבא. ב-2004, ה-CIA וה-MI6 חטפו בבנגקוק פעיל בתנועה צבאית אסלאמית שהתנגדה למשטרו של קדאפי, עבד-אל-חכים באלחאג' (Belhaj). בעיני שני ארגוני הביון המערביים  האלה נחשד האיש כתומך באל-קאעידה, והוא הוסגר ללוב, לטיפול משטרו של קדאפי.  בלוב עונה באלחאג' קשות במשך כשש שנים (שוחרר ב-2010), ולאחר הצלחת המהפכה נגד קדאפי היה עתיד לשמש המפקד הצבאי של טריפולי (עמ' 240-234).  

בעת הראיון  עם קדאפי  במארס, טרם התקבלה החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם שהתירה הפצצות נגד משטרו, וקדאפי נראה נינוח ובטוח בניצחונו. ואכן, בשלב הזה ידו הייתה על העליונה. בהמשך החודש כוחותיו התקרבו למעוז המורדים, העיר בנגאזי, וקדאפי הבטיח לבצע טבח במתנגדיו בה. בתגובה, ביוזמת שלוש מעצמות המערב – ארה"ב, בריטניה וצרפת  – קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-17 במארס החלטה, אשר הסמיכה את מדינות הארגון "לנקוט בכל האמצעים הדרושים"  להגן על האזרחים בלוב, והכריזה על "אזור אסור לטיסה" מעל לוב, כדי למנוע מקדאפי להשתמש בחיל האוויר לדיכוי ההתקוממות. לשגרירת ארה"ב באו"ם, סוזן רייס – אשר הייתה יועצת לענייני אפריקה בממשלו של ביל קלינטון בעת הטבח ברואנדה ב-1994 – היה חלק נכבד בגיוס ממשלו של ברק אובמה למען קידום ההחלטה הזו במועצת הביטחון, במטרה למנוע מחדל של הישנות טבח. כמו כן, היוזמה המערבית במועצת הביטחון הושפעה מלחצי הליגה הערבית ומשיקולי נפט.  כדי להבהיר כי ההחלטה לא תהווה מתן אישור לפלישה מערבית ללוב בנוסח עיראק ב-2003 [ובכך כנראה להרגיע את רוסיה ואת סין, שלבסוף נמנעו בהצבעה], הוציאה ההחלטה מכלל אפשרות כיבוש חלק כלשהו משטחה של לוב על ידי כוח זר.

המחבר עזב את לוב ימים אחדים לפני החלטת מועצת הביטחון על אזור אסור לטיסה, וחזר אליה שבועות אחדים לאחר מכן. על כן נאלץ להגיע ללוב מתוניס ביבשה. בדרכו לטריפולי, ראה ערים שמרדו בקדאפי ונכבשו מחדש, בהן העיר זאוויה (Zawiya). בעיר הזו אף נתקל באדם שבפגְשוֹ לראשונה בתקופת ההתקוממות בעירו תמך במהפכה – אך כעת, כאשר פגְשוֹ שנית, נתן לו להבין כי הוא פוחד לדבר.

בעוד קדאפי וסַיף אל-אסלאם, עדיין הפגינו ביטחון עצמי, היו בכירים במשטר הלובי שהחליטו לערוק מבעוד מועד. הבולט בהם היה שר החוץ, מוּסא כוּסא, אשר כיהן כראש המודיעין הלובי בין השנים 2009-1994. הוא הגיע ללונדון ב-30 במארס 2011. בעברו היה האיש מעורב בפיגועים נגד המערב, בהם תמיכה ב"צבא האירי הרפובליקני" (IRA), ובפיצוץ מטוס נוסעים של  חברת PAN AM  מעל לוקרבי שבסקוטלנד ב-1988. ואולם, במסגרת שיתוף הפעולה בין הביון הבריטי ללובי נגד הטרור לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, מוסא כוסא  אף ביקר בלונדון ונפגש עם ראש ה-MI6 (עמ' 234). לאחר עריקתו ב-2011 הוא עבר תשאול קצר בבריטניה, בעקבותיו הורשה לצאת לגלות נוחה בקטר. לדעת המחבר הייתה הצדקה להעמידו למשפט – אך בריטניה החליטה להעניק לו מעין פרס על עריקתו (עמ' 227).

באמצע יוני 2011, נפגש ג'רמי בואן בשגרירות הרוסית בטריפולי עם השליח המיוחד של רוסיה ללוב, מיכאיל מרגאלוב (Margelov). אישיותו הייתה מרשימה: הוא היה ערביסט הבקיא בתחומו ודיבר ערבית ואנגלית באופן שוטף. המֶסֶר של מרגאלוב היה כי על קדאפי לוותר על שלטונו, כיוון שאיבד את הלגיטימיות שלו בעקבות רצח בני עמו. ואולם עזיבתו של קדאפי חייבת להיות מסודרת, כדי למנוע הידרדרותה  של לוב למעשי אלימות (עמ' 154).  עוד טען כי יש לפתור את המשבר בדרך מדינית, ולא צבאית, ובהתאם לכך ביקר בבנגאזי ונפגש עם נציגי המורדים. הוא גם העריך כי קדאפי יוכל להישאר בלוב תחת הגנת שבטו. [בפרספקטיבה היסטורית נראה כי היה הגיון בגישתו של מרגאלוב, שנועדה למנוע מלחמת אזרחים בלוב, וגם כמובן, לנסות לשמור על האינטרסים של רוסיה בארץ זו.]  אך להערכת המחבר, השגת הסדר כזה הייתה למעשה משימה בלתי אפשרית, מפאת הפער שלא היה ניתן לגישור בין קדאפי שדבק בשלטונו לבין האופוזיציה  והמערב שטענו כי יש לא רק להדיחו כי אם גם להעמידו לדין.

ההפצצות של נאט"ו נגד משטרו של קדאפי, אשר מטרתן המוצהרת הייתה להגן על אזרחים, היו לרוב מדויקות. עם זאת היו גם תקלות מביכות שגרמו לפגיעה באזרחים. לדוגמה, ב-19 ביוני הופצץ בית בשכונת סוּק-אל-ג'וּמְעָה בטריפולי – שכונה שנחשבה לאחד ממעוזי ההתקוממות נגד קדאפי בבירה (עמ' 162). ועוד דוגמה: בהפצצת ביתו של בכיר בממשל הלובי ב-20 ביוני נהרגו 13 אנשים, בהם 5 ילדים ואישה בהריון – בעוד דווקא  האישיות נגדה כוונה ההפצצה  לא נהרגה (עמ' 167-169).

ב-20 באוקטובר 2011 איתרו המורדים את קדאפי ורצחו אותו באכזריות. התרשמותו של המחבר היא כי רוב הלובים אכן רצו במותו ולא היה אכפת להם באיזו דרך יעשה הדבר. עוד טענו הלובים, כי לוּ היה מעמידים את קדאפי למשפט, הליך שיפוטו היה ממושך, וכי אף במהלך המשפט הוא היה ממשיך להטיל את מוראו על הלובים. המחבר סבור כי נקיטת שיטותיו של קדאפי מצד המתקוממים נגדו לא הייתה הדרך הראויה למשטר החדש. הוא גם מותח ביקורות על מאסרים רחבי היקף של אפריקאים שחורים על ידי המיליציות השונות של המורדים והחזקתם ללא משפט בתנאים מבעיתים. המאסרים נעשו בחשד כי הם שימשו שכירי חרב במשטרו של קדאפי, אך רובם כנראה לא היו כאלה והיחס הברוטאלי כלפיהם ניזון ממניעים גזעניים.

בבחירות לפרלמנט ביולי 2012 ניצחה מפלגתו של מחמוד ג'יבריל. ג'יבריל הגדיר את מפלגתו כליברלית, אך לא חילונית, והבטיח כי השריעה תהיה בסיס לחוקה. מפלגות דתיות מובהקות לא הצליחו בבחירות בלוב, דווקא כיוון שהחברה הלובית הדתית בעיקרה, ראתה במפלגות המתיימרות להפוך אותה לעוד יותר דתית – עלבון. מכל מקום, לא הצליחה לוב לכונן משטר יציב, המיליציות השונות נהנו ממעמד עצמאי ואף ירו אלה באלה. ב-2013 לוב הייתה שרויה במצב של כאוס, כשהמדינה נשלטה למעשה על ידי מיליציות יריבות, קיצונים דתיים ופושעים. המיליציות כפו את דעתן על הממשלה, ובגלל היעדר ביטחון שגרירויות זרות החלו לפנות חלק מהצוותים שלהם.

סוריה

בתחילת 2011, המשטר בסוריה של הנשיא בשאר אסד, שעלה לשלטון ב-2000 (קדמו לכך 30 שנות שלטון של אביו, חאפז אסד), נראה לכאורה יציב. בדומה לקדאפי –  אשר מירב מנהיגי המערב חיזרו אחריו בעשור הראשון של המאה ה-21 – גם אסד, בגלל חשיבותה של סוריה באזור זכה לחיזורים מהמערב. ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר ביקר בדמשק ב-2001, ונשיא צרפת, ניקולא סרקוזי – ב-2008, וזאת על אף מעורבותו של אסד ברצח ראש ממשלת לבנון, רפיק חרירי ב-2005. באחת השיחות עם המחבר, לפני פרוץ המרד נגדו, טען אסד כי הוא רואה את עצמו כגשר בין מזרח למערב, בעל ברית של איראן שיכול להיות ידידותי גם כלפי ארה"ב ואירופה, וגם לתמוך ב"שחרור פלסטין". הדבר לא הפריע לטון העוין של  משטרו כלפי ארה"ב והמערב, ולמדיניות הלוחמנית שלו נגד ישראל  –  כל אלה זכו לפופולאריות בקרב עמו ובעולם הערבי בכלל. תמיכתו במנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, אשר בזכות מלחמתו המוצלחת לכאורה נגד ישראל ב-2006 הפך למעין כוכב בעולם הערבי, תרמה לפופולאריות של פטרונו, אסד. ואכן, בינואר 2011 הביע אסד את ביטחונו, כי המהפכות שפקדו את תוניס ומצרים לא תגענה לסוריה, בזכות הקו התקיף שהוא נוקט נגד ישראל והמערב.

אסד, רופא העיניים במקצועו, טעה באבחנתו. המהומות נגד משטרו החלו במארס 2011 בעיר דַרְעא, בדרומה של סוריה, ליד הגבול עם ירדן. מלבד שנות העריצות הארוכות של שושלת אסד שנשענה במידה מסוימת על עדת מיעוט, העדה העלאווית – למורת הרוח נגד משטרו של בשאר אסד היה גם גורם כלכלי. בצוֹרת קשה בין השנים 2011-2006 פגעה קשה באיכרים. עד מאי-יוני 2011 ההפגנות נגד המשטר היו בלתי אלימות, ולאסד היה עדיין סיכוי לבצע רפורמות דמוקרטיות, אותן הבטיח במשך עשור, ואולי אף לשרוד. ייתכן מאוד כי אסד אכן שקל אפשרות כזו, וסגן הנשיא, פארוּק א-שרע, אף רמז על כך. כביטוי לכאורה למגמה הזו, באפריל 2011 חוקי החירום בוטלו – אך בפועל דבר לא השתנה כתוצאה מהטלת מגבלות חדשות על קיום הפגנות. על שֶדָבָר אינו עומד להשתנות, ניתן היה להסיק כבר מנאומו של אסד ב-30 במארס 2011. חוסר התוחלת להביא לשינויים במשטר בדרכי שלום הביא לראשית ההתקוממות החמושה נגד המשטר. ב-2012-2011 אנשי עסקים סורים בחו"ל מימנו משלוחי נשק למורדים, שקראו לעצמם "הצבא הסורי החופשי". הנשק שנרכש הוברח לסוריה דרך טריפולי שבלבנון.

בגלל תחילת ההתקוממות, קשיים נערמו בפני בקשתו של המחבר להגיע לסוריה. רק כעבור כ-10 חודשים מהגשת הבקשה, הותר לו להיכנס לדמשק, ומשם בינואר 2012  עשה את דרכו לדרעא – לעיר בה כזכור החלו המחאות נגד השלטון –  בליווי אנשי ביטחון של המשטר. בדרך בין דמשק לדרעא ראה מחסומים רבים של הצבא,  ודרעא נראתה כעיר כבושה ובה עמדות צבא המוגנות בשקי חול. הימצאותם של אנשי הביטחון מנעה מהתושבים להביע את דעתם על המשטר. ואולם, באופן מפתיע, אותם אנשי ביטחון  הפנים (ה"מוּחאבַּראת") לא מנעו מהעיתונאים ללכת לכיוונה של גבעה, אשר במעלה שלה עמדו צעירים, רובם ממש בני נוער, שבשפת סימנים ביקשו ליצור קשר עם הכתָּבים. הם סיפרו לעיתונאים על הדיכוי הברוטאלי של ההתקוממות בעירם, כולל מעשי רצח,  ואף צעקו, "בשאר, אנו רוצים לתלות אותך" (עמ' 125). בשובם של העיתונאים למיניבוס, שוב באופן מפתיע, אנשי המוחאבראת  לא נראו מרוגזים ואף לא ניסו להחרים את החומר המצולם. המחבר מעלה שני הסברים אפשריים להתנהגותם. ייתכן כי היה לאנשי ביטחון הפנים מלשין בתוך הקבוצה שדיברה עם העיתונאים; או בקרב המוחאבראת עצמו היו אנשים שעייפו מן האלימות והחליטו להתנער ממנה ולבגוד במשטר. 

בינואר 2012  המחבר ביקר גם ברובע (District)  86 של דמשק הקרוב לארמון הנשיאות. זהו רובע עני המאוכלס על ידי בני העדה העלאווית, רובם עובדי שטח בדרג נמוך של שירותי הביטחון הסוריים. העלאווים מהווים כ-12% מתושבי סוריה, והנשיא בשאר אסד ואנשי מפתח במשטרו משתייכים לעדה הזו. רוב העלאווים תומכים במשטר הסורי כיוון שבקיומו הם רואים ערובה לעצם קיומם.  גם הנוצרים, המהווים כ-10% מהאוכלוסייה, תומכים ברובם במשטרו של אסד, וזאת מפחד מפני החלפתו במשטר אסלאמי קיצוני. העלאווים והנוצרים מהווים את הגרעין הקשה של תומכי המשטר. החשש מפני משטר אסלאמי פונדמנטליסטי עמד מאחורי התמיכה באסד  מצד רוב הדרוזים המהווים כ-3% מהאוכלוסייה, ומאותה סיבה זכה אסד לתמיכה בקרב אחוז ניכר מהכורדים המהווים כ-9% מתושבי המדינה.  רוב המורדים נגד המשטר באים מקרב הסונים, המהווים כ-66% מהאוכלוסייה, ואולם גם בקרב העדה הזו התמיכה במורדים אינה מובנת מאליה. למעמד הסוני הבינוני יש עניין בהמשך קיומו של המשטר כדי למנוע כאוס.

נוסף לביקורים בדרעא ובדמשק בחסות המשטר, באותו החודש הצליח המחבר להגיע עם צוותו מדמשק למעין פרוור של העיר, דוּמה (Douma), שנמצא היה  בשליטה חלקית של המורדים. המעבר ממרכז דמשק לפרוור הזה בכביש ראשי נמשך כ-20 דקות, אך המחבר הגיע אליו בדרכים עקיפות, ברכב אותו הסיעה נהגת אמיצה שפעלה בשירות המורדים. הכניסה והיציאה לדוּמָה היו כרוכות בסיכון: הרכב עלול  היה להיתקל במחסומים של השלטון. בדוּמה פגש המחבר מורדים אמיצים ונחושים, ואולם חימושם היה דל: נשק אישי מעריקים ורובי ציד. בציודם הצבאי המועט ובהתארגנותם שנשאה אופי מקומי, הם שיקפו את מצבם של מעוזי מורדים אחרים באותה תקופה.

ב-22 בינואר 2012, הליגה הערבית בכינוסה בקהיר החליטה להטיל סנקציות על דמשק וגיבשה הסדר לפיו על אסד לפרוש מהשלטון. לבנון ועיראק נמנעו בהצבעה על ההחלטה [ביטוי להשפעתה של איראן – שתמכה במשטרו של אסד – על מדיניותן של ביירות ובגדאד]. כאשר בריטניה וארה"ב ניסו לכלול את החלטות הליגה הערבית בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם, רוסיה וסין הטילו וטו על ההחלטה ב-4 בפברואר 2012.  לפי דיפלומט מערבי, סין רצתה להצביע בעד ההחלטה, אך הצטרפה לרוסיה בגלל הבנה להצטרף לצדה נגד שלוש מדינות המערב הקבועות במועצת הביטחון (עמ' 287).

להתנגדותה של רוסיה להחלטה הזו, ובהמשך להחלטות נוספות במועצת הביטחון, שכוונו למעשה להדיח את  משטרו של אסד, היו שיקולים סבירים אחדים. (1) הרוסים הסיקו את הלקח מן ההחלטה שהתקבלה  במועצת הביטחון בנושא הלובי ב-17 במארס 2011, אשר דיברה על הצורך להגן על אזרחים "בכל האמצעים הדרושים", אך נוצלה על ידי מדינות המערב למלחמה ישירה נגד משטרו של קדאפי. (2)  עוד טענו הרוסים, כי מיגור משטרו של אסד בלי לכונן משטר אחר במקומו, יהפוך את סוריה לסומליה, דהיינו למדינה ללא שלטון מרכזי השסועה בלחימה בין מיליציות יריבות. (3) נוסף לכך, הנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, שאף להחזיר לרוסיה את מעמדה כמעצמה, כולל במזרח התיכון, ובהקשר זה סוריה עם משטר ידידותי למוסקבה הייתה חשובה לו.

בעקבות החלטת הליגה הערבית מינואר 2012, ערב הסעודית וקטר תמכו במורדים בנשק ו"הצבא  הסורי החופשי" נעשה יעיל יותר. ביולי, כתוצאה מהטמנת פצצה במטה בדמשק, בו תואמו פעולות נגד המורדים, אנשי ביטחון ואנשי צבא בכירים נהרגו בפיצוץ, בהם גיסו של הנשיא, ושר ההגנה. זו הייתה מכה רצינית למשטר.

בביקורו בדמשק באפריל 2013, בדומה לביקורו ב-2012, במקביל לסיור מטעם השלטונות בעיר, הצליח המחבר ליצור קשר עם המורדים וסייר באזורי שליטתם. בסוריה רוב רובה של האופוזיציה שנלחמה נגד המשטר הייתה מורכבת מארגונים ג'יהאדיסטיים. ברובע בדמשק שבשליטת ארגון אסלאמי (Liwa al-Islam), התרשם כי התנהגותו מתונה. ירי המרגמות ומכוניות התופת של המורדים – כל אלה היו מגיעים לפעמים למרכז דמשק. בשכונות הנאמנות לשלטון הוקמו "ועדות עממיות" שקיבלו נשק, ונראה כי גם אזרחים רגילים  היו מחזיקים נשק להגנה עצמית, בגין ריבוי מעשי החטיפות. חלקם הגדול של החטיפות נשא  אופי קרימינאלי עם גוון פוליטי: סונים, המצוידים בנשק –  הקשורים כנראה למורדים – היו חוטפים שיעים ודורשים כופר מן המשפחה. בדומה להערכתו ב-2012, המחבר התרשם כי חלק ניכר מן האוכלוסייה הסורית תומך במשטרו של אסד: תמיכתו חזקה במיוחד בקרב המיעוטים, אך גם סונים תומכים בו  כרע במיעוטו, בהתחשב כי האלטרנטיבה המסתמנת הינה הֶרֶס, אנדרלמוסיה וקנאות דתית. המשטר מאמין כי הוא מנצח במלחמה (בעזרתן של רוסיה ואיראן), וכי טענתו שאויבו העיקרי הוא האסלאם הקיצוני מוכחת כנכונה. 

אפילוג

באביב 2013, האופוריה שאחזה את העולם הערבי בעת פרוץ המהפכות לפני כשנתיים, פגה. במהפכות במדינות ערב "עד עתה" המנצח הגדול היה האסלאם הפוליטי. אבל כאשר האסלאם הפוליטי יצטרך לספק לא רק חלומות, אלא גם דברים ממשיים כמו מקומות עבודה ורמת חיים טובה יותר, הבחירה  מחדש באסלאם לא תהיה מובנת מאליה. זאת בהנחה הסבירה כי תהינה עוד בחירות דמוקרטיות, כיוון     שאנשים   שמרדו בדיקטטורות  לא יוותרו בקלות על זכות הבחירה (עמ' 296-295). המחבר סבור כי בערב הסעודית יכולה להתחולל מהפכה, בגלל דמיון מסוים בנסיבות בינה למדינות ערב בהן פרצו מהפכות ב-2011 (רוב אוכלוסייתה צעירה ושיעור אבטלה גבוה בקרב הצעירים) (עמ' 305).

הערות שלי

ג'רמי בואן עקב אחר המהפכות בעולם הערבי והתפתחותן החל מ-2011, כולל סיקור אירועים בעת התרחשותם תוך  סיכון חייו. עם זאת, התוצאה בכל הקשור לגילויים ולתובנות חדשות  אינה מרשימה. ראויה לציון הערכתו כי הגורמים האסלאמיים ניצחו בבחירות בתוניס ובמצרים, כיוון שהיו מאורגנים יותר טוב מזה שנים רבות – אך אם לאחר עלותם לשלטון לא יצליחו לספק את הדרישות החומריות של האוכלוסייה, הפופולאריות שלהם תרד. ואכן היעדר שיפור במצב החומרי ואף הידרדרותו היו אחת הסיבות לירידה במעמדו של מוחמד מורסי, שנוצלה על ידי שר ההגנה, עבד-אל-פתאח א-סיסי, כדי להדיחו בהפיכה צבאית ביולי 2013. אותם הגורמים עמדו גם מאחורי ירידת בכוחה של מפלגת א-נהדה בבחירות בתוניס בנובמבר 2014. המחבר, עוד לפני הדחתו של מורסי, רמז על ניכורו את הציבור החילוני-ליברלי, דבר שעלול להיות בעוכריו. כמו כן, התאמתה תחזיתו של המחבר כי המאבק על השלטון במצרים לאחר מהפכת 2011 עתיד להתחולל בין האחים המוסלמים לצבא. ביתר פירוט, לאחר המהפכה, בשנים 2012-2011 שלט למעשה הצבא, אחר כך  ב-2013-2012 שלט הנשיא האסלאמי מורסי, ומאז יולי 2013 שוב בפועל חזר לשלוט הצבא (על אף קיומן של בחירות לנשיאות ב-2014), כאשר ההתנגדות העיקרית לשלטונו באה מן האחים המוסלמים.  ואולם, בניגוד לנאמר על ידי המחבר באפילוג – לדעתי, מפלגה אסלאמיסטית  שתגיע לשלטון בדרכים דמוקרטיות, בגלל האידיאולוגיה הקיצונית שלה, לא תרשה, ככלל, עריכת בחירות שעלולות להדיחה. המקרה של תוניס הוא היוצא מן הכלל.

ראוי לשים לב להבדלים בין הקלוּת היחסית בהפלת המשטרים הפרו מערביים בתוניס ובמצרים לבין  הקושי בו נתקלו המתקוממים בהפלת משטרו של קדאפי ובחוסר יכולתם להפיל את משטרו של אסד. בלוב, המורדים כנראה לא היו מסוגלים להפיל את המשטר ללא סיוע מבחוץ, ובסוריה המורדים לא היו מצליחים לערער את המשטר ללא סיוע מבחוץ. אפשר למנות את הסיבות הבאות לשוני. (1)בלוב ובסוריה היו הדיקטטורות ברוטאליות יותר מאשר בתוניס ובמצרים. (2) בלוב ובסוריה, לחלקים חשובים באוכלוסייה היה אינטרס בהמשך קיומו של השלטון. (3) רטוריקה אנטי מערבית ואנטי ישראלית חֲזקה הוסיפה לפופולאריות של קדאפי ואסד.

אפשר לראות את אחד הגורמים החשובים לפרוץ המהפכות בארצות ערב ב-2011 בהרעה במצב הכלכלי שמקורו במשבר הכלכלי העולמי שהחל ב-2008. כלומר, אותו הגורם הכלכלי שחולל את המהפכות היה קשור רק באופן חלקי בשליטים ובמשטרים שהיו במדינות ערב, כי אם בגלובליזציה של הכלכלה. ומכאן אפשר להניח מראש, כי גם שינוי במשטרים ובשליטים לא יביא לשיפור משמעותי במצב הכלכלי בארצות ערב. במילים אחרות, אותן המחאות במדינות ערב, שהפכו לרחבות היקף בזכות ההצטרפות אליהן של האזרחים הפשוטים  בתקווה לחולל  שיפור בתעסוקה ולהוריד את מחירי המזון – תקוותיהם בעצם נידונו לכישלון מראש,  אלא אם כן יתחוללו שינוים מהותיים במערכת הכלכלה העולמית. אפשר אף לטעון כי השתלבות בכלכלה העולמית ושיפור ברמת החיים שבעקבותיה לפעמים זוכים להצלחה הרבה יותר גדולה דווקא במשטר דיקטטורי, בהשוואה למשטר דמוקרטי. הדוגמה לכך היא צמיחתה המהירה של כלכלת סין, בהשוואה למצב הכלכלי העגום של חלק ניכר מהאוכלוסייה בהודו.

היעדר יציבות פוליטית בארצות ערב בתקופת המהפכות ובעקבותיהן פגע בכלכלה כמו בייצור,  בייצוא, בהשקעות של משקיעים מקומיים וזרים ובתיירות. במדינות שנגררו למלחמת אזרחים כמו סוריה ולוב, ערים הפכו לעיי חורבות  וענפי ייצוא חשובים כמו נפט וגז, נהרסו או שותקו באופן חלקי. מכאן, המהפכות הביאו במהרה בין אם לירידה ברמת החיים ובין אם להרס מרקם החיים ולהפיכת מיליוני תושבים לפליטים חסרי כל. לאחר עליית כוחו של ארגון "המדינה האסלאמית" בסוריה (ובעיראק) ב-2014,  מצבם של התושבים ב"אזורים המשוחררים" הורע לא רק מבחינה כלכלית. הדיקטטורה החילונית בעיקרה של בשאר אסד, שלא כפתה אורח חיים דתי או חילוני על האוכלוסייה וגילתה יחס סובלני כלפי מיעוטים לאומיים ודתיים, הוחלפה בדיקטטורה  דתית קיצונית. זו כופה בברוטאליות אורח חיים דתי על האוכלוסייה, מכירה רק בזרם הסוני האדוק באסלאם – בעוד כל שאר הזרמים באסלאם והמיעוטים הלאומיים והדתיים הופכים לתושבים נחותים, רבים מהם מוצאים להורג, ולרוב נאלצים להימלט על נפשם. סיכויים טובים לכינונו של משטר דמוקרטי קיימים לכאורה במדינות ערב בהן רוב האוכלוסייה הומוגנית מבחינה לאומית, עדתית ודתית ואינה נגועה בקיצוניות דתית. דוגמה טובה לכך היא תוניס.

בפרספקטיבה היסטורית ניתן לראות במהפכות ובהתמוטטותן של משטרים דיקטטוריים בעולם הערבי, בתחילת העשור השני של המאה ה-21, המשך לתהליכים שהתרחשו במזרח אירופה ובבריה"מ בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 של המאה ה-20. ואולם בעוד שברוב מדינות אירופה המעבר לדמוקרטיה הצליח, הרי ברוב מדינות ערב נכשל. הסיבות לכך נעוצות בשוני הרב בין החברות במזרח אירופה לאלו שבארצות הרב. החברות במזרח אירופה גילו לא רק פתיחות רבה כלפי התרבות המערבית על כל מרכיביה כי אם גם רצון עז לחקותה, כולל ערכי הדמוקרטיה וחילוניות. אלה גם היו חברות הומוגניות בעיקרן מבחינה לאומית. לעומת זאת חלק ניכר ממדינות ערב אינן הומוגניות מבחינה דתית, עדתית, שבטית ואתנית. ארצות ערב דתיות בעיקרן, כאשר דתן האסלאמית, במיוחד בזרמיה הקיצוניים,   נוטה להסתגר מפני התרבות המערבית ואף רואה בה מעשה שטן.

התמורות הדמוקרטיות שהתחוללו במזרח אירופה ובבריה"מ בשלהי המאה ה-20  מצאו את ביטוין הראשון בעולם הערבי בתמורות במשטר באלג'יריה. אלג'יריה, אשר משטרה הושפע במידה מסוימת מן המשטרים הקומוניסטיים בגוש הסובייטי ותהליכי הדמוקרטיזציה בהם, בדצמבר 1991 ארגנה בחירות דמוקרטיות בשלבים. ואולם לאחר שהתברר כבר בשלבים הראשונים של הבחירות כי בסופן צפוי ניצחון מוחץ למפלגות האסלאמיות – חולל הצבא הפיכה וביטל את תוצאות הבחירות. בהמשך, במשך כעשר שנים השתוללה מלחמת אזרחים בין הצבא, שנתמך כללית  על ידי הציבור החילוני ומפלגותיו, לבין האסלאמיסטים. במלחמה הזו נהרגו כ-100,000 איש והיא הסתיימה בניצחון – אך לא מלא וסופי – של  המחנה החילוני. את ניצחונן של המפלגות האסלאמיות בבחירות הדמוקרטיות באלג'יריה ב-1991  אפשר לראות כאות משבר לְמה שעתיד היה להתחולל בבחירות דמוקרטיות בתוניס ובמצרים לאחר המהפכות ב-2011, וגם לדומיננטיות של הזרמים האסלאמיים ברוב רובן של ארצות ערב, בין אם נערכו בהן בחירות או לא. רב גם הדמיון בין מלחמת האזרחים באלג'יריה לבין מאבקו העקוב מדם של משטרו של א-סיסי במצרים נגד האחים המוסלמים וקבוצות טרור אסלאמיות. מלחמת האזרחים באלג'יריה מזכירה במידה מסוימת גם את מלחמת האזרחים בסוריה החל מ-2011.

ואולם בעוד במקרה של אלג'יריה בחר המערב לתמוך בדיקטטורה החילונית – במקרה של סוריה, בגלל עוינותו הבסיסית של אסד למערב ובריתו עם המשטר האסלאמי באיראן, בחר המערב לתמוך באופוזיציה. בהדרגה, במיוחד מ-2014, כאשר הכוחות היעילים העיקריים הנלחמים נגד אסד נותרו הארגונים האסלאמיים הקיצוניים שהלכו וצברו כוח ("המדינה האסלאמית" ו"חזית א-נוּסרה"), נוכח המערב לדעת כי תמיכתו ההתחלתית הנלהבת באופוזיציה נגד אסד עלולה להתגלות כחרב פיפיות משתי סיבות. (1) משטרו של אסד החל להצטייר כרע במיעוטו בהשוואה לקיצוניות האסלאמית. (2) אף לפני השתלטותם על סוריה, קיצונים אסלאמיים עלולים לצאת משטחה לביצוע פיגועים במדינות המערב.

בשלהי 2014, בסיכומו של דבר עולה מסקנה שנשמעת אכזרית.  מדיניות ארוכת השנים מצד מעצמות המערב של העדפת יציבות (ולוּ באמצעות משטרים דיקטטוריים) ואי התערבות בכוח בנושאי פנים במדינות ערב, בכל זאת  הייתה נכונה. היא הועילה למערב והייתה הרע במיעוטו עבור התושבים הערבים. ב-2014 התברר מעל לכל ספק כי מצבם של התושבים הורע ללא הכר דווקא באותן מדינות ערב בהן התערב המערב – מתוך כוונה להביא אליהן דמוקרטיה   – בין אם באופן ישיר (לוב, ועיראק עוד ב-2003)  ובין אם באופן עקיף (סוריה).  המערב הצליח למגר (במקרה של עיראק ולוב) או לערער (במקרה של סוריה)   את המשטרים הקיימים,  אך לא היה בכוחו לכונן משטרים דמוקרטיים במקומם.