ויסגלס,
דב. אריק שרון – ראש ממשלה: מבט אישי (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד,
2012). 310
עמ' כולל מפתח שמות [סיכום ספר] Dov Weissglas
עורך הדין דב (דובי) ויסגלס,
יליד 1946, הכיר אישית את אריאל שרון
(2014-1928) מאז 1982, עת פעל כפרקליטו בפרשת הטבח ב"סברה ושתילה",
ובהמשך במשפט הדיבה של שרון נגד כתב העת "טיים". בין השנים 2006-2002
שירת ויסגלס כמנהל לשכתו של ראש הממשלה
אריאל שרון, אך למעשה היה יועצו המדיני. הספר מתרכז בתקופה בה שימש ויסגל יועצו המדיני של שרון. המחבר מגלה כיצד
גובשה תוכנית היציאה מעזה ב-2003 וכיצד
התגבר שרון על הקשיים שנערמו בביצועה ב-2005. על אף הערכתו הרבה של המחבר לשרון,
הוא גם חושף חלק מחולשותיו. הסיכום משקף את גרסת המחבר, להוציא הערות קצרות
בסוגריים מרובעים. את הערותיי הביקורתיות ריכזתי בפרק נפרד בסוף הסיכום.
פרשת "סברה ושתילה"
ומשפט הדיבה נגד "טיים", 1985-1982
דב ויסגלס פגש לראשונה את אריאל
שרון באוקטובר 1982, עת שרון שימש שר הביטחון בממשלתו של מנחם בגין וּויסגלס שירת במחלקה המשפטית של משרד
הביטחון. בתור פרקליט ויסגלס היה חלק מצוות שתפקידו היה להכין את שרון לעדוּת
בוועדת החקירה הממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק כַהן. מטרת
הוועדה הייתה לברר האם אישים בכירים בדרג הצבאי והפוליטי בישראל נושאים באחריות
כלשהי לטבח במחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה בספטמבר 1982. הטבח בוצע על ידי
מיליציות נוצריות, "הפלגנות", בעת מלחמת לבנון הראשונה. במהלך הדיונים
עם שרון ניסה ויסגלס לשכנעו לטעון כי אחריותו לאירועי הטבח מוגבלת לאור העובדות
הבאות. (1) היה זה הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) שהורה על כניסת הפלנגות, כ-120
איש, למחנות, כדי לטהר אותם ממחבלים פלסטינים. (2) רפול דיווח על הוראתו לשרון,
שרון הקשיב, לא התנגד ובכך אישר. ואולם שרון התנגד בתוקף לניסוח לפיו רפול הורה
והוא, שרון, רק אישר, כיוון שראה בכך בריחה מאחריות ואי מתן גיבוי לפָקוּד שלו.
לכן בוועדה דיבר שרון על "ההוראה שלי" להכניס את הפלנגות למחנות ואף לא הזכיר ברמז כי זו הייתה הוראתו של
רפול (עמ' 30-29). לכן, הוועדה ראתה בשרון את האחראי העיקרי להחלטה להכניס את
הפלנגות למחנות הפליטים.
בהמשך קיבל שרון מכתב אזהרה מן
הוועדה לפיו הוא עלול להיפגע. זאת כיוון שבהכניסו את
הפלנגות למחנות הפליטים ב-16 בספטמבר 1982 לא נתן דעתו לסכנת הנקמה מצד הפלגנות
בתושבי המחנות, בעקבות רצח מפקד הפלנגות לשעבר ונשיא לבנון בשיר ג'ומייל ב- 14 בספטמבר. לאחר מכתב האזהרה הפך ויסגלס
בהדרגה לפרקליטו האישי של שרון בפרשה הזו. בדוח הסופי של הוועדה שפורסם בפברואר
1983 טענה הוועדה, בהתאם לאזהרתה, כי כל
בר דעת, בהכניסו את הפלנגות למחנות, היה אמור לצפות את נקמת הפלנגות בתושבי
המחנות. לדעת המחבר זו הייתה מסקנה שגויה מהסיבות הבאות. (1) כל הבכירים הישראלים
המעורבים בפרשה ובהם ראש המוסד, נחום אדמוני, לא צפו מראש למעשה הטבח. (2) אדמוני
נימק את אי ציפייתו לטבח בכך שבשיר ג'ומייל נרצח לא על ידי פלסטינים, ודווקא
ליורשו, אמין ג'ומייל, היו קשרים טובים עם ההנהגה הפלסטינית בלבנון (עמ' 38). (3)
ב-1999 רוברט חאתם – שומר ראשו לשעבר של אלי חובייקה, שפיקד על מבצע הפלנגות
במחנות הפליטים ב-1982 – פרסם ספר, אשר
חשף את התעלומה מאחורי המניע לטבח. לפי הספר, אלי חובייקה היה סוכן סורי והטבח
בוצע בהוראת הסורים, כדי להביך את ישראל ולפגוע במעמדה בלבנון.
בעקבות הטלת אחריות עקיפה על
שרון בפרשת הטבח בסברה ושתילה, המליצה הוועדה
כי עליו להתפטר מתפקיד שר הביטחון וכי תיק הביטחון לא יופקד עוד בידיו בעתיד. בניסיון
למנוע אימוץ מסקנות ועדת כַהַן על ידי ממשלת ישראל, ויסגלס – בהתאם לרעיון של
אורי דן (עיתונאי המקורב לשרון) ולבקשתו
של שרון – חיבר חוות דעת משפטית, לפיה אימוץ מסקנות הדוח עלול
לסבך את ישראל בפשע של השמדת עם (עמ' 44). חוות הדעת לא עזרה והממשלה אימצה את דוח
כהן. שרון התפטר מתפקיד שר הביטחון באי רצון, ורק לאחר שהמחבר הצליח לשכנעו כי
המשך החזקתו בתפקיד הזה – המהווה הפרה של מסקנות הוועדה והחלטת הממשלה לאמצן – יפגע
בו אף יותר ממסקנות הוועדה.
בפברואר 1983 הופיעה כתבה
בשבועון האמריקאי "טיים" בה נרמז בבירור – בהסתמך על נספח ב', הנספח
הסודי של ועדת כהן – כי שרון הסית את הפלנגות לבצע את הטבח במחנות הפליטים. כיוון
שבנספח ב' לא נאמר דבר כזה כלל, הגיש ויסגלס במארס 1983, בשמו של שרון, תביעת דיבה
נגד השבועון "טיים" בארץ. המחבר שמח על ששרון מוכן היה להשתמש בשירותיו,
על אף שנכשל למעשה בסיועו המשפטי לפני ועדת כהן. במקביל להגשת התביעה בארץ, אחד
ממשרדי עורכי הדין הגדולים בניו יורק,
"שיי אנד גולד" (Shea
& Gould) , הגיש תביעה נגד אותו השבועון
בניו יורק. המשרד היה בבעלות עורכי דין יהודים, והוא סייע לשרון ללא תשלום, ואף שילם שכר לוויסגלס,
אשר נלווה כיועץ לשרון במשפט בניו
יורק. המחבר שימש בין היתר מקשר בין שרון
לעורכי דינו האמריקאים, בגלל השוני בדרכי חשיבה ובעיות שפה. שרון גם לא הבין את
כללי המשחק המשפטי, אותם למד באופן חלקי "אגב תנועה" (עמ' 94). קשייו של שרון בשפה האנגלית גרמו
לפעמים לסיטואציות גרוטסקיות במהלך הופעתו במשפט (עמ' 77).
הדבר שהִקְשה על התביעה הייתה
קביעתו של השופט, אברהם סופר (יהודי), כי גם אם יוכח שלטענתו של "טיים"
לפיה עודד שרון את הפלגנות לבצע את מעשה הטבח אין שום סימוכין בנספח ב' – הרי די אם תימצא הוכחה לטענתו הזו במקור אחר,
אזי תביעת הדיבה תידחה. זאת בנימוק כי הסתמכותו של "טיים" על נספח ב' לא
הייתה מהותית ביחס לאמיתות הדברים. בהקשר
זה היה חשש שיופיע עד שקר, במיוחד עד שקר בעבור בצע כסף, שינסה להפליל את שרון.
נוסף לכך, שרון היה זקוק לראיה מסייעת שתאשר את גרסתו לפיה לא הסית את הפלנגות
לביצוע הפשע, אך ממשלת ישראל סירבה להתיר פרסום מסמכים מטעמי סודיות. לבסוף, נענה
היועץ המשפטי לממשלה, הפרופסור יצחק זמיר, ליוזמתו של אברהם סופר והתיר לשופט
ישראלי בדימוס, מוסכם על התביעה וההגנה במשפט, לבדוק את המסמכים הסודיים. השופט
בדימוס היה יצחק כהן, לשעבר יושב ראש ועדת כהן, אשר כבעבר לא מצא שום אמירה או
מעשה של שרון שעודדו את הפלנגות לבצע את הטבח.
המשפט בניו יורק הסתיים בפברואר
1985. בפסק הדין נקבע כי הפרסום ב"טיים" היה פוגעני וכוזב ובכך זכה שרון
לניצחון מוסרי. עם זאת המושבעים קבעו כי הפרסום נעשה ללא כוונת זדון, ובהיעדר
זדון, בהתאם לחוק האמריקאי, תביעת הדיבה נדחתה ו"טיים" זכה במשפט. במארס
1985 החלה להתברר בבית המשפט המחוזי בתל אביב התביעה שהגיש ויסגלס נגד
"טיים" בארץ, שבועון השייך ל"טיים" ביבשת אירופה ולמעשה
מהווה אותו כתב העת שבארה"ב. לכן, השופט קיבל את טענת ויסגלס כי פסק הדין
שהתקבל בניו יורק לגבי היותו של הפרסום על שרון פוגעני וכוזב, תקף גם לגבי התביעה
בארץ. הואיל ובישראל, בניגוד לארה"ב, אין צורך להוכיח כוונת זדון כדי לזכות
בתביעת דיבה, הסכים "טיים" בהסדר פשרה לפצות את שרון ב-200 אלף דולר,
מהם שילם שרון 32 אלף דולר עבור הוצאות המשפט בארה"ב, בו פורמאלית הפסיד.
מנהל לשכת ראש הממשלה שרון,
2006-2002
ב-23 באפריל 2002, בהתאם לבקשתו
של שרון, נכנס ויסגלס לתפקיד מנהל לשכת ראש הממשלה. שרון רצה בו בלשכה על מנת שבין
היתר, כדברי ויסגלס, "אֲפתֵחַ את התחום המדיני" (עמ' 105). ואכן הקדיש
ויסגלס את מירב זמנו לתחום הזה, כולל פיתוח קשרים אישיים בין שרון למנהיגי העולם,
במיוחד עם נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש הבן .(George W.
Bush) המחבר שהה תקופה ארוכה בארה"ב, עבד בה עם משרד
עורכי דין ידועים והכיר היטב את הזירה
האמריקאית. שרון "הפקיד" בידי ויסגלס את "מלאכת טיפוח ושימור
היחסים שבין ראש הממשלה ולשכתו ובין הבית הלבן" (עמ' 149). המחבר נהג לנסוע
לוושינגטון בערך פעם בחודש, ליום או יומיים, לעדכון, לבירור ולהחלפת דעות. הוא נהג
לקיים עם שרון שיחות הכנה לפני הביקורים האלה ולעדכנו על תוצאותיהם. בזכות שיטת
העבודה הזו – שעודד שרון – הקשר בין לשכת ראש הממשלה לבין הבית הלבן היה, להערכת
המחבר, "הדוק כפי שלא היה מעולם" (עמ' 149). האישים בממשל האמריקאי דרכם קיים ויסגלס קשר עם
הבית הלבן – באמצעות שיחות טלפון ופגישות –
היו היועצת לביטחון לאומי, קונדוליסה רייס, וסגנה, סטיב האדלי (Steve Hadley).
המחבר נפגש לראשונה עם רייס
במאי 2002, ומן הרגע הראשון נוצרו בין השניים, לפי גרסתו, "יחסי עבודה נעימים
וקשר של אמון והערכה". במהרה הקשר בין ויסגלס לרייס התמסד, ולדבריו – "ניהלנו
שיחות יומיומיות כמעט". רייס נהגה להתקשר לפעמים כדי לאמת או לשלול ידיעות
שפורסמו בתקשורת – אך, ככלל, עסקו השיחות בהתפתחויות באזור ובקשרים הבילטראליים,
ושני הצדדים עיצבו מדיניות של "אפס הפתעות". שני הצדדים לא חששו
מהדלפות, דבר שאִפשר למחבר להביע לפעמים את דעתו, ולא "דעת השולח".
בהדרגה הפך ויסגלס לערוץ "תקשורת עיקרי, ובעניינים מסוימים אף בלעדי, שבין
הבית הלבן וראש הממשלה" (עמ' 157-156).
שרון ובוש "שוחחו בטלפון
ארבע או חמש פעמים בשנה...הם נפגשו פעמיים-שלוש בשנה...הם חיבבו והגו אמון זה
לזה" – אך "תהום" רבצה ביניהם מבחינת הגיל, המנטאליות והשפה (עמ'
162). כיוון שלא היה מקובל על שרון לנסות לאלתר בנושאים רציניים ניסוחים מורכבים
באנגלית – "בין הנשיא בוש או רייס
ובין שרון לא התקיים דו-שיח מלא ופתוח" (עמ' 161). ויסגלס פירש באוזני הממשל
את רצונותיו וכוונותיו של שרון, ואת עמדת הממשל באוזני שרון. שרון וּויסגלס יצרו
חלוקת תפקידים במשאים ומתנים עם בכירי הממשל: "הוא נוקשה וקשוח..אני 'רך
ופייסני' ...והכול כשאנו מתואמים עד המילימטר האחרון" (עמ' 162). כיומיים או
יום לפני הפגישה בין ראש הממשלה לנשיא ארה"ב, נהג ויסגלס לפגוש את קונדוליסה
רייס, והחל מ-2005 את מחליפה, סטיב האדלי, במטרה להכין את הפגישה של שרון. נסקרו
הנושאים לדיון במהלך פגישת המנהיגים, ההסכמות, המחלוקות והודעה משותפת לתקשורת.
בפגישות עם הנשיא התלוו לשרון
בדרך כלל היועץ המדיני (דני איילון ואחריו שלום תורג'מן), השגריר בוושינגטון (דני
איילון), המזכיר הצבאי (משה קפלינסקי ואחריו יואב גלנט), והמחבר. כאשר הפגישה עם
הנשיא עסקה בנושאים רגישים במיוחד היא הוגבלה לשני משתתפים בכל צד: שרון וּויסגלס
מול בוש וקונדוליסה. בשיחות עם הנשיא ישב ויסגלס "בדרך כלל" סמוך לשרון,
"כדי לסייע לו באיתור מסמכים, ולעיתים בתרגום הדברים" (עמ' 115). שרון
סבל מעייפות בעקבות טיסות (ג'ט-לג) – גורם אשר, במשתמע, פגע בכושר תפקודו בפגישות
עם הנשיא. נוסף לכך, "המתח – לקראת הפגישה ובמהלכה – החמיר את קשיי השמיעה"
[של שרון, בעיה ממנה סבל] (עמ' 115). כל זה פגע עוד יותר במידת הבנתו ושליטתו בשפה
האנגלית. בשיחות באנגלית שרון "לא סמך על עצמו לחלוטין". על כן, על מנת
לא לשגות, השתמש בטקסט שהוכן מראש. כאשר גלשה השיחה מהדברים המתוכננים, כמו בעת
שנשאל שאלה על ידי הנשיא וחשש שלא הבינה, ביקש ללא היסוס מוויסגלס שיתרגמה לעברית. לפעמים היה משיב על שאלה כזו
בעצמו ולפעמים, ללא הרגשת תסביך, היה
מבקש מוויסגלס כי ישיב במקומו.
באירועים מסוימים ביקש שרון מוויסגלס כי ידבר עם בכירי הממשל במקומו,
ובעצמו היה מסתפק בהקשבה. עם זאת היה מוסיף בעוקץ – "אבל אל תיסחף מדי: לרגע
אני מסיר ממך את העין, ואתה כבר מוסר שטחי מולדת" (עמ' 115). לשרון היו חשדות
כלפי הממשל האמריקאי ואף כלפי ההערכות האופטימיות של ויסגלס בדבר כוונותיו הטובות
של הממשל. כדי לבחון את הנושא היה מתייעץ
עם שלום תורג'מן, יועצו המדיני (עמ' 171). תורג'מן היה בעברו איש משרד החוץ, שלט
היטב באנגלית ובערבית, ולאחר מינויו של דני איילון לשגריר בוושינגטון, מונה בהמלצת
ויסגלס להחליפו כיועץ ראש הממשלה.
התפתחויות מדיניות: "מפת הדרכים",
2003-2002
לדברי ויסגלס, היעדר תחכומי
לשון באנגלית אצל שרון התגלה כנכס בעיני הממשל האמריקאי, אשר ראה בכך ביטוי
לישירות וכנות. האמריקאים גם התרשמו כי שרון שולט בפוליטיקה הישראלית ויכול להעביר
החלטות קשות. בביקורו הרביעי של שרון כראש
ממשלה בארה"ב במאי 2002 נשבר הקרח בינו לבין האמריקאים. בביקור הזה, בשיחה
בארבע עיניים עם בוש, הודיע שרון כי במסגרת הסדר מדיני תסכים ישראל לפנות התנחלויות (עמ' 170). [ראוי לשים לב כי היה זה ביקורו הראשון של שרון
בוושינגטון לאחר מינויו של ויסגלס למנהל לשכתו – אך ויסגלס אינו מייחס לעצמו השפעה
כלשהי על השינוי הזה בעמדת שרון.]
לקונדוליסה רייס היו תלונות
חוזרות ונשנות כלפי ישראל ביחס למחסומים ביהודה ושומרון. מורת רוחה מהמחסומים נבעה
בחלקה מחוויות הילדות הקשות שלה כשחורה, בתקופת הגזענות בעיר מולדתה ברמינגהם,
במדינת אלבאמה. [התיאור הזה אכן משקף את עמדתה של רייס כלפי
המחסומים.
Rice, Condoleezza. No Higher Honour: A Memoir of
My Years in Washington (London: Simon and Schuster, 2012), pp. 616,
623.]
שרון ניסה ללכת לקראתה ולהסיר
חלק מהמחסומים, אך היה נאלץ להחזירם בעקבות פיגועים. לדברי ויסגלס, הפיגוע הקשה בירושלים ב-18 ביוני
2002 – בו שרון, בהגיעו למקום האירוע, ראה
במו עיניו את "הגוויות, חלקן ערופות ראש", עדיין במצב של ישיבה באוטובוס
הפגוע – הביא למפנה בעמדת שרון ביחס לצורך להקים גדר הפרדה ביטחונית (עמ' 166).
הגדר נועדה לעצור את פיגועי ההתאבדות, אך
עוררה את התנגדותו של הממשל האמריקאי, בדמותה של רייס. לדברי המחבר, הממשל לא היה מתנגד לגדר, לוּ הייתה נבנית לאורך
גבולות "הקו הירוק" של 1967.
ויסגלס מודה בעצמו, כי התפתלויות הגדר מזרחה ויצירת לולאות בה, כדי לכלול
התנחלויות בתחומה, יצרו קשיים בכניסתם של חקלאיים פלסטינים לשדותיהם ושל תלמידים
לבתי ספרם.
נאומו של הנשיא בוש ב-24 ביוני
2002 סימן את התקרבותו לעמדת שרון בנושאים
אחדים. הנשיא קבע כי קודם יש להפסיק את הטרור ורק לאחר מכן לפתוח במשא ומתן מדיני;
וברמז ברור לצורך להחליף את יאסר ערפאת קבע כי "הפלסטינים ראויים למנהיגות
חדשה, אחרת, כזו הנלחמת בטרור" (עמ' 175).
על אף ששרון קיבל את נוסח נאומו של הנשיא שעתיים לפני שנישא, שרון היה מתוח
בזמן הציפייה בטלוויזיה בשידור חי בנאום,
בגלל חששו משינויים של הרגע האחרון, שביטאו את חדשנותו הרבה כלפי האמריקאים (עמ'
175). לפי ויסגלס, לא רגז שרון על הכללתו של חזון שתי המדינות, הישראלית
והפלסטינית, בנאום הנשיא, כיוון שעוד לפני היותו ראש ממשלה נהג לומר כי מדינה
פלסטינית "היא עובדה קיימת" (עמ' 190).
ויסגלס שימש "לא כבלדר,
אלא כמי שהיטיב לתקשר עם שרון בעשרים
שנה" (עמ' 161). במקרים מסוימים, בזכות הכרתו של ויסגלס את מערכת הערכים של
שרון, את האתוס שלו ואת אישיותו, הוא היה מצליח לשכנעו להיענות לתביעות אמריקאיות –
תביעות שבתחילה סירב לקבלן. לדוגמה, בעקבות מינויו של סלאם פיאד לשר אוצר חדש ברשות הפלסטינית בסוף
יוני 2002 – מינוי שהיה מקובל מאוד על הממשל האמריקאי – התקשרה רייס לוויסגלס
וביקשה כי ישראל תעזור לשר החדש לתפקד על ידי חידוש העברת כספי המסים. כוונתה
הייתה להעברת כספי המכס והערך המוסף, שישראל הייתה גובה עבור הרשות הפלסטינית, אך
הפסיקה העברתם לרשות בעקבות המשך האינתיפאדה השנייה בסוף 2001. שרון סירב להיענות
לבקשתה של רייס. ויסגלס, לפי הצעתה של רייס, נפגש עם פיאד, התרשם ממנו לטובה ולבסוף
הצליח לשכנע את שרון להיענות לבקשה האמריקאית. ואכן פיאד, לדברי ויסגלס, קיים את
הבטחותיו, ובתקופת כהונתו כשר האוצר ובהמשך כראש ממשלה, הכספים שהועברו לרשות לא
התגלגלו לידיים בלתי רצויות.
דוגמה נוספת: בסוף ספטמבר 2002
דרשה רייס להוציא את צה"ל מהמוקטעה – מִתחם מפקדתו של המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת
שברמאללה. לאחר מאמצי השכנוע של
ויסגלס נענה שרון לדרישה זו מלבד השארת
במוקטעה כוח קטן, שנועד למנוע בריחת מבוקשים
(עמ' 159-158). (לעומת זאת, חיסלה
ישראל את מנהיג חמאס, שייח' אחמד יאסין, במארס 2004 – על אף התנגדותה של וושינגטון.
לדברי ויסגלס, רייס ניבאה בטעות כי במקרה של חיסולו, המזרח התיכון "יעלה
בלהבות" ו"מאות אלפים יסתערו על
שגרירויות אמריקניות". עמ' 164).
החל מסתיו 2002 התנהלו דיונים
בין ישראל לארה"ב בדבר תוכנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשם "מפת
דרכים לשלום" (Road Map to Peace). ויסגלס
עמד בראש הצוות הישראלי למשא ומתן בנושא המסמך הזה. האמריקאים נענו לתביעתה של
ישראל כי המסמך ישקף את העיקרון שנקבע
בנאומו של בוש מיוני 2002, לפיו הפסקת הטרור ופירוק ארגוני הטרור הם תנאים הכרחיים,
הקודמים לשלב פתיחת משא ומתן מדיני. עם זאת, ישראל העלתה הסתייגויות לגבי המסמך,
בהן דרישתה של שרת הקליטה, ציפי לבני, כי הפלסטינים יכירו בישראל כמדינתו של העם
היהודי. ישראל גם דרשה למנוע את שיבת
הפליטים הפלסטיניים משנת 1948 לתחומי מדינת ישראל. מפת הדרכים פורסמה ב-30 באפריל
2003, בלי להיענות להסתייגויות האלה, אך בהודעה נשיאותית שפרסם הבית הלבן ב-23
במאי נאמר כי ארה"ב "תתייחס" להערותיה של ישראל
"ברצינות" בעת ביצוע מפת הדרכים
(עמ' 187). ב-25 במאי, לאחר דיון סוער,
קיבלה הממשלה את מפת הדרכים (שר האוצר, בנימין נתניהו, נמנע בהצבעה). כדי להשיג את
תמיכתם של רוב השרים בהחלטה, ניאות שרון לכלול את כל 14 ההסתייגויות של ישראל
בהחלטת האישור, כחלק בלתי נפרד ממפת הדרכים. זו הייתה ההחלטה הראשונה של ממשלת
ישראל המסכימה להקמתה של מדינה פלסטינית, לאחר מילוי תנאים מסוימים.
האמריקאים חשדו כי שרון,
בהתעקשותו על מילוי השלב הראשון של מפת הדרכים – קרי הפסקה מוחלטת של הטרור – שואף
לתקוע את השלב המדיני. בפסגת עקבה ביוני 2003 (בה השתתפו בוש; עבדאללה, מלך ירדן; מחמוד
עבאס, ראש הממשלה של הרשות הפלסטינית; ושרון), בוש בשיחה אישית עם שרון בנוכחות
ויסגלס, חזר ושאל את ראש הממשלה, מה תעשה ישראל לאחר מילוי השלב הראשון של מפת
הדרכים, כלומר, הפסקת הטרור. שרון מצדו היה
נמנע מלהשיב על השאלה והיה חוזר ואומר כי על הפלסטינים קודם כל להפסיק את
הטרור. עמדתו זו הרגיזה את בוש שאף איים [שאם שרון ימשיך בהתחמקויותיו] – "אקח
את המטוס ואעוף מכאן". כאן ויסגלס
מצא לנכון להתערב ואמר כי אחרי הפסקת הטרור תפתח ישראל במשא ומתן מדיני. בעקבות
זאת שרון היה מוכן לפרט מעט את העמדה הישראלית, אך במפגש הזה ובמפגשים נוספים עם
האמריקאים נמנע מלהיכנס לפרטים, כמו שרטוט גבולות הקבע (עמ' 197-196).
שרון, בנאומו בפסגת עקבה, הביע
הבנה ל"חשיבות של רציפות טריטוריאלית ביהודה ובשומרון למדינה פלסטינית בת
קיימא". כמו כן אישר כי ישראל תימנע "מפעולות חד-צדדיות העלולות לחרוץ מראש את תוצאות המשא ומתן" –
כלומר תימנע מבניית יישובים ביהודה ובשומרון. הוא גם הבטיח לפרק מאחזים בלתי
חוקיים (עמ' 200). לדעת ויסגלס, פינוי רצועת עזה (תוכנית ההתנתקות), תאם את
העקרונות להסדר מדיני אותם העלה שרון כבר בנאומו בעקבה (עמ' 201).
התנתקות מעזה, 2005-2003
לאחר ועידת עקבה, נשף ערפאת בעורפו של ראש הממשלה עבאס וסירב להעניק
לו סמכויות רחבות לפעול נגד הטרור המתחדש
של חמאס. בתחילת ספטמבר 2003 עבאס התפטר,
הרשות חזרה למעשה לשליטתו המלאה של ערפאת, וחמאס המשיך בפיגועים. במצב המדרדר הזה נפגש
ויסגלס עם רייס בוושינגטון בספטמבר. רייס טענה באוזניו כי לנוכח חומרת המצב וחשש
מלחצים אירופיים לוותר על השלב הראשון של מפת הדרכים, על ישראל לעשות "משהו
דרמאטי", שיחלץ את התהליך המדיני מן המבוי הסתום (עמ' 209). בשובו לארץ העביר
ויסגלס לשרון את דברי רייס והציע "יציאה מעזה", תוך פירוט היתרונות שבתוכנית הזו, כדלהלן. בכל הסדר קבע ישראל ממילא תצא מעזה; היציאה
מעזה תקטין את ההקצאות בכוח אדם ובציוד הנדרשות לשמור על מתיישבי עזה; המהלך הנועז
ישפר את תדמיתה של ישראל בעולם ויקטין את הלחצים לוותר על ביצוע השלב הראשון של
מפת הדרכים. תגובתו הראשונית של שרון הייתה שלילית. לדברי ויסגלס הוא אמר משהו
בנוסח, "מה שאתה מציע פירושו סיום כהונתי" (עמ' 210). [כלומר שרון חשש
כי המהלך יביא לקיצו הפוליטי.] עם זאת שרון לא פסל את ההצעה על הסף וביקש מוויסגלס
להעלותה בכתב, כדי שיוכל לשקול אותה.
באמצע אוקטובר 2003 נושא היציאה מעזה הועלה על ידי שרון ב"צוות
החווה". יועצו של שרון, אייל ארד, טען כי התוכנית תביא תוך חודשים ספורים
להתפרקות ממשלתו ותוך שנה לקיצו הפוליטי. שרון השיב כי החשש מעתידו הפוליטי לא
ירתיעו ממה שראוי ונכון לעשות. בניו של שרון, עמרי וגלעד, תמכו ביציאה מעזה. שרון
מצדו שם את הדגש על היתרונות שבתוכנית: ממילא בהסדר הקבע לא יישארו ישראלים בעזה;
התוכנית תשפר את מצבה הביטחוני והמדיני של ישראל, ואולי אף תקדם הסדר עם הפלסטינים
(עמ' 211.) עוד טוען המחבר כי "כבר
בשלב מוקדם של כהונתו כראש ממשלה" [ב-2003?] הבין שרון כי לנוכח ההתנגדות
העזה להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון
בעולם, כולל בממשלו של בוש, צריך להתמקד ביישובים שניתן להציל מפינוי, וכי תוכנית
ההתנתקות תאפשר לישראל לשמור על גושי ההתיישבות הגדולים (עמ' 271). ב-18 בנובמבר, בעת ביקור באיטליה, נפגש שרון
עם אליוט אברמס, מחזיק תיק המזה"ת במועצה לביטחון לאומי, ושיתף אותו בתוכנית
לצאת מעזה. זו הייתה הפעם הראשונה בה בכיר בממשל האמריקאי שמע על התוכנית מפי שרון.
ב-24 בנובמבר 2003 נפגש ויסגלס
עם רייס בוושינגטון והציג לפניה את תוכנית הנסיגה מעזה כמהלך חד צדדי של ישראל
(ערפאת המשיך לשלוט ברשות הפלסטינית), בהוסיפו, כי עבור המהלך הזה תבקש ישראל
תמורה מארה"ב. רייס הופתעה ושמחה, אך
גם חששה מתחבולה הטמונה בתוכנית, שמא הנסיגה מעזה נועדה לבצר את אחיזתה של ישראל
ביהודה ושומרון. לכן, קבעה רייס, כי הממשל יראה בתוכנית "פריצת דרך
מדינית", אם היא תלוּוה בנסיגה כלשהי מיהודה ושומרון (עמ' 212). ויסגלס,
בשובו לארץ, דיווח לשרון על תגובתה של רייס. ב-18 בדצמבר שרון בנאום בכנס הרצלייה
רמז לראשונה בפומבי על תוכנית התנתקות מעזה.
הסיבות ליציאה מ"ציר פילדלפי" (רצועת חיץ בין רצועת עזה
למצרים) היו צבאיות ופוליטיות. (1) רצועה ברוחב של 40 מטר ובאורך של 3-2 קילומטרים
תהפוך למלכודת מוות לחיילים. (2) להשמיט
את הטענה כי כיבוש הרצועה טרם הסתיים. לישראל היו הבנות עם מצרים כי לאחר יציאת
צה"ל מרצועת עזה, (1) ייפתח לרחבה מעבר רפיח, אשר יביא לצמצום בפעילות מנהרות
ההברחה ממצרים לרצועה, (2) וגם כי כ-5,000 אנשי ביטחון מצרים ייכנסו לרצועה.
(במציאות הכניסו המצרים רק כמה מאות אנשי ביטחון ואלה יצאו מעזה לאחר השתלטותו של
חמאס על הרצועה ביוני 2007.)
בפברואר 2004 התנהל מו"מ
בין ויסגלס לבין האדלי ואברמס לגבי התמורה האמריקאית עבור פינוי עזה ויישובים
יהודיים ביהודה ושומרון. לטענת ויסגלס, הושג סיכום בין שני הצדדים לפיו ימסור שרון
לבוש מכתב בדבר כוונתו להביא לאישור הממשלה את תוכנית ההתנתקות מעזה, ובתמורה
ימסור בוש מכתב לשרון בדבר תמיכתה של ארה"ב בסיפוח גושי ההתיישבות הגדולים
לישראל והתנגדותה לשיבת פליטי 1948 לתחומי מדינת ישראל (עמ' 227). בתוכנית המקורית
שהוצעה לאמריקאים בפברואר התכוונה ישראל, נוסף לפינוי כל היישובים מעזה, לפנות 17
יישובים ביהודה ושומרון, בהם התגוררו כ-15,000 מתיישבים (עמ' 227). ואולם
בבדיקה חוזרת של התוכנית על ידי הצוות האמריקאי, הוא הגיע למסקנה כי פינוי 17
היישובים עלול להיות מסוכן, בהיעדר ברשות הפלסטינית גורם שיוכל לקבל אחריות על
השטח שיְפוּנה. לכן הוסכם על מהלך מוגבל: לפנות 3 [4, ולא 3, טעות של ויסגלס]
יישובים בשומרון. כיוון שצמצום מספר היישובים המפונים נעשה ביוזמת הצד האמריקאי,
האמריקאים, בהגינותם, לא הפחיתו את התמורה שתקבל ישראל( עמ' 228). לטענת ויסגלס,
הערכת שני הצדדים, הישראלי והאמריקאי הייתה כי ישראל תספח כ-10% משטחי יהודה
ושומרון בהסדר סופי. כמו כן דחתה ישראל ניסיון אמריקאי לרמוז על חילופי שטחים
במסגרת הסדר סופי בין ישראל לפלסטינאים והנושא הזה לא הופיע במכתבו של בוש (עמ'
230).
ב-14 באפריל, בעת שהנשיא בוש
הקריא את המכתב שעמד למסור לשרון בטקס בבית הלבן, שרון היה מתוח, כיוון שעדיין לא
בטח שהממשל האמריקאי יקיים את הבטחותיו. משתמע כי שרון הבין את הנוסח החיובי של
המכתב מבחינתה של ישראל, לא מדברי בוש, אלא משפת הגוף של עיתונאיים ישראלים
בכירים, שנכחו באירוע (עמ' 236). לטענת
ויסגלס ההבטחות האמריקאיות במכתב ביחס לגושי ההתיישבות והפליטים היוו "מהפכה
מדינית" (עמ' 235). ויסגלס ממשיך וטוען כי המכתב הנשיאותי היה הישג אדיר של
שרון שלא דמה להצעותיו של קלינטון בקמפ דיוויד ב-2000, כיוון שהצעות אלה לא חייבו
את הממשל הבא. לעומת זאת מכתב נשיאותי מהווה התחייבות של ממשלת ארה"ב. המכתב
גם זכה לאישור שני בתי הקונגרס ברוב גדול (עמ' 239).
במשאל עם שנערך בקרב מתפקדי
הליכוד ב-2 במאי 2004 הצביעו נגד תוכנית ההתנתקות 60% ו-40% בעד. לעומת זאת בקרב
הציבור הרחב היה רוב גדול בעד יציאה מעזה. ויסגלס בעקביות הפציר בשרון לבצע את
תוכנית היציאה מעזה ולהעדיף את האינטרס הממלכתי על פני חישובים מפלגתיים. שרון,
ככלל – להוציא נכונות זמנית להמיר את תוכנית היציאה בהצעת פשרה שהשיג עם נתניהו – בשיחות אישיות עם ויסגלס טען כי הוא נחוש לבצע את התוכנית ומחכה לשוך הסערה.
ב-3 ביוני השרה, ציפי לבני, השיגה הצעת פשרה עם מובילי ההתנגדות לתוכנית בליכוד והם
נתניהו, סילבן שלום ולימור לבנת. בהצעת הפשרה דובר על ביצוע התוכנית בשלבים,
כך שבכל שלב לפני פינוי נוסף יתקיים דיון.
בדרך זו נשמרה התוכנית המקורית תוך מתן מראית עין של הישג למתנגדיה. ב-6 ביוני
התקבלה תוכנית ההתנתקות בממשלה ברוב של 14 נגד 7.
בסוף אוקטובר 2004 התיר שרון את
צאתו של ערפאת לטיפול רפואי בצרפת – בניגוד לעמדת צה"ל. הערכת הצבא הייתה כי
ערפאת יבריא בקרוב ואחר כך ימשיך במסעות באירופה במטרה להחזיר לעצמו את מעמדו.
הערכה מנוגדת לזו, קיבל ויסגלס מפלסטיני [ויסגלס
אינו חושף את שמו], אשר איתו היה בקשר
ונחשב לאמין, והיה במוקטעה [מקום בו היה נצור ערפאת]. הפלסטיני בשיחת טלפון
לוויסגלס טען כי ערפאת ימות ממילא, ולכן
מוטב לישראל לאפשר לו לצאת לטיפול רפואי בחו"ל, כדי שלא יאשימו אותה במותו.
ויסגלס דיווח על השיחה לשרון, שרון השתכנע, וערפאת הוטס לבית חולים בצרפת, שם נפטר
בנובמבר 2004.
בינתיים, תוכנית ההתנתקות כבר יצאה לדרך, אך בליכוד הלכה והתגבשה קבוצת
חברי כנסת ושרים אשר חלקם התנגדו לתוכנית וחלקם, ובהם נתניהו, תמכו בה בהססנות,
תוך איום מתמיד לעבור למחנה המתנגדים. במצב כזה הקואליציה התקשתה לפעול, ושרון,
כדי להעביר את תקציב המדינה בכנסת, הבטיח תוספת תקציבית למפלגת יהדות התורה.
בתגובה, בדצמבר 2004 הצביעה מפלגת שינוי נגד הצעת התקציב והרחיקה את עצמה מן
הממשלה. באותו החודש מפלגת העבודה בראשות שמעון פרס הצטרפה לקואליציה של שרון, ובינואר
2005 הושבעה ממשלתו החדשה השלישית של
שרון, אשר בקיץ בצעה את תוכנית ההתנתקות מעזה. באוגוסט, עם תחילת הפינוי, התפטר
נתניהו מן הממשלה. בהסכמתו של ראש הממשלה לרעיונו של ויסגלס לפנות את רצועת עזה,
ואחר כך הפיכת הרעיון לתוכנית וביצועה
הלכה למעשה, באו לידי ביטוי מעלותיו של שרון, כמו
יכולת להקשיב לדעה שאינה מקובלת עליו, ולפעמים לבסוף, באורח מפתיע לעשות מִפְנה
ולקבל אותה; חשיבה בלתי שגרתית; אומץ, קור רוח, עקשנות ודבקות במטרה (עמ' 94).
במהלך 2005 ניהל ויסגלס שיחות
ממושכות עם אליוט אברמס ועם רייס (החל מינואר 2005 שרת החוץ) בנושא בנייה בגושי
ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון. הושגה הבנה כי ארה"ב לא תמחה על בנייה
בתוך הגושים האלה כל עוד, במשתמע, תהיה סבירה ותיעשה בסמוך לאזורי הבנייה הקיימים.
בכך מומש מכתבו של הנשיא בוש הלכה למעשה (עמ' 219). הממשל לחץ לפנות מאחזים בלתי
מורשים – דבר שהבטיח שרון לעשות עוד בפסגת עקבה ביוני 2003. כדי ליצור כלים
משפטיים יעילים לטיפול בבעיה, פנה ויסגלס ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, והיועץ
המליץ למנות את טליה ששון לפעול בנושא. שרון היה מודע לעמדתם השלילית של המתנחלים
כלפי טליה ששון, אך השתכנע על ידי ויסגלס בכל זאת למנותה לתפקיד. טיעונו של ויסגלס
היה כי דווקא מינויה של ששון ייראה כמהלך אמין בעיני האמריקאים, ולא כאמצעי להתחמקות (עמ' 215).
להלן גרסת ויסגלס על הבחירות
למועצה המחוקקת הפלסטינית (פרלמנט). לאחר מות ערפאת, נבחר מחמוד עבאס ליושב ראש
הרשות הפלסטינית ב-2005, והרשות יזמה
בחירות למועצה המחוקקת בהשתתפות הארגון האסלאמי הקיצוני, חמאס. הנחת הרשות הייתה
כי חמאס יזכה רק בכ-25% מהקולות , ישתלב בפוליטיקה ויחדל מטרור מחד גיסא, ומאידך
גיסא לא יסכן את המשך שליטת ארגון פתח ברשות. הממשל האמריקאי תמך בצורה נלהבת
בעריכת הבחירות, כיוון שראה בהן צעד חשוב בדרך להגשמת חזון הדמוקרטיה שלו במזרח
התיכון. ישראל התנגדה להשתתפותו של חמאס בבחירות – אך לא יכלה למנוע את הבחירות,
אלא בדרך צבאית. "ימים ספורים לפני הבחירות" נפגש ויסגלס בחשאי "עם
אחד מבכירי הרשות". האיש הגיע למסקנה כי פתח יפסיד בבחירות, ולכן הציע, וליתר
דיוק התחנן, לנקוט בתחבולה לביטולן. בהתאם לתחבולה זו, ישראל תאסור על ערביי מזרח
ירושלים להצביע למועצה המחוקקת בבתי הדואר (פרוצדורה לה הסכימה ישראל בבחירות
קודמות לרשות ב-1996), הרשות הפלסטינית תגנה את הצעד הזה (וכצפוי גם העולם), אך
תשתמש בו כתירוץ לביטול הבחירות. שרון הסכים לתוכנית וישראל הודיעה כי היא
"שוקלת" לבטל אפשרות הצבעת ערביי מזרח ירושלים בבתי הדואר. התגובה הפלסטינית, באופן צפוי
ומוסכם מראש, הייתה גינוי ואיום לבטל את הבחירות. ואולם, "בסמוך ליום לפני
הבחירות", הודיע מחמוד עבאס כי הבחירות תתקיימנה בין אם ישראל תתיר לערביי
מזרח ירושלים להצביע ובין אם לא. הפלסטינים הסבירו לישראל כי הודעה זו פורסמה בלחץ מחלקת המדינה [בראשות
קונדוליסה רייס] לקיים את הבחירות במועדן
(עמ' 264-263). הבחירות התקיימו בינואר 2006 וחמאס זכה ב-76 נציגים במועצה מול 48
של פתח.
לטענת המחבר, השתלטותו הצבאית
של חמאס על רצועת עזה ביוני 2007 והתגברות ירי הטילים לעבר דרומה של ישראל
בעקבותיה, היו מתרחשות גם אם ישראל
לא הייתה מפנה את הרצועה. ואולם
במקרה של הישארות ישראלית ברצועה, חמאס לא היה מסתפק בירי טילים לשטחה של ישראל,
אלא גם מגביר את התקפותיו על יישובים וחיילים ישראלים ברצועה וגובה מישראל מחיר כבד
(עמ' 265).
הקמת "קדימה" וחזונו
המדיני של שרון, 2006-2005
"יתכן מאוד" שהרעיון
להקים את מפלגת קדימה נולד אצל שרון כבר בסוף מאי 2003, עת התקיימה ישיבה סוערת של
סיעת הליכוד, בעקבות אישור תוכנית מפת הדרכים בממשלה. באותה הישיבה הטיחו חברי
הליכוד דברים קשים כלפי שרון, ובתגובה, בשיחה עם ויסגלס, אמר שרון: "אינני
מתכוון להישאר עוד הרבה זמן עם חבורת הנבלות הללו" (עמ' 278). לאחר פרישתו של
נתניהו מן הממשלה וביצוע תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה באוגוסט 2005, בסתיו דרגת
ההתנגדות לשרון בליכוד, מלוּוה בצעקות ובקללות,
עלתה לשיאים חדשים. שרון ראה במתנגדיו בליכוד כאנשים המנותקים ממציאות מחמת
בערות – מלבד נתניהו. נתניהו, לדעת שרון, לא היה נבער, אלא שתאוות השלטון אצלו
גברה על השיקול הממלכתי (עמ' 284). החלשה
משמעותית במעמדו של שרון בליכוד הייתה רק אחת הסיבות להחלטתו לפרוש ממפלגה זו.
שרון הבין כי לא יוכל להגשים עם הליכוד את תוכניתו המדינית החדשה, שהלכה והתגבשה
אצלו.
האהדה לה זכה שרון בזירה
הבינלאומית חיזקה בו את תודעת השליחות. בחוג חבריו הקרובים נהג לומר: "אני
האחרון שיכול להביא להסדר...להגיד – חברים, היה חלום, החלום הסתיים, צריך לראות את
המציאות...לצאת ממרבית השטחים. אחרי איש כבר לא יוכל לעשות זאת" (עמ' 282). בסוף
השבוע של חג הסוכות [אוקטובר 2005] התכנסו מקורביו של שרון ובהם שני בניו והמחבר,
והגו תוכנית "להתקרב הביתה", אשר בהמשך תשונה ל"תוכנית
ההתכנסות". עיקרה – לפנות יישובים בודדים ורחוקים ביהודה ושומרון לתוך גושי
ההתיישבות הגדולים. הדבר נועד להתבצע תוך תיאום עם הרשות הפלסטינית ולתת בידה רצף
טריטוריאלי. בנובמבר 2005 הודיע שרון על פרישתו מהליכוד, ויחד עם תומכיו ממפלגה
הזו, בצירוף חברים אחדים ממפלגת העבודה
ובהם שמעון פרס, הקים את מפלגת קדימה, שנועדה להגשים את תוכניתו המדינית. שרון חדל
למלא את תפקיד ראש הממשלה עקב אירוע מוחי בינואר 2006, ומחליפו, אהוד אולמרט,
התכוונן להגשים את תוכנית ההתכנסות ואף הציגה לממשל האמריקאי במאי 2006. אולם, היחלשות במעמדו של אולמרט, בעקבות מלחמת
לבנון השנייה ביולי-אוגוסט 2006 , גרמה לו לנטוש את הרעיון (עמ' 285-284).
בעדותו של ויסגלס לפני ועדת
[אליהו] וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה,
שמונתה בספטמבר 2006, העריך המחבר, כי שרו ן לא היה יוצא למלחמה זו, ובוודאי לא
היה מורה על מבצע יבשתי. במקום זאת היה
מסתפק בתגובה מוגבלת על ידי חיל האוויר. הערכתו של ויסגלס נסמכה על השיקולים
הבאים. (1) שרון הפנים את לקחי מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, בה התגלו הן מגבלות
כוחו של צה"ל והן האפשרויות המסוכנות
שבהסתבכות בלחימה בלבנון. (2) שרון הקפיד לא לקבל החלטות בלתי מחושבות בהשפעת רגעי
הזעם של הפיגועים. (3) שרון היה מודע כי הצבא בשנים 2005-2000 ערוך למלחמה נגד
הטרור הפלסטיני ולא למבצע יבשתי רחב היקף נגד חיזבאללה, וכי יש להתרכז במלחמה נגד
הפלסטינים ולהימנע מלהסתבך במלחמה בשתי חזיתות. בתור ראש ממשלה שרון היה מודע
ביותר למגבלות ביצועיו של צה"ל, ומשתמע
כי התייחס בלעג לסיסמה "תנו לצה"ל לנצח" (עמ' 127-126,
129).
הערה על הקשרים עם רוסיה
המחבר ושרון ייחסו חשיבות רבה
לשדולה היהודית רבת ההשפעה בארה"ב, איפא"ק (AIPAC). באחד מביקוריו ברוסיה, בפגישה עם הנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין,
כאשר שרון שאל במה ישראל הקטנה יכולה לעזור לרוסיה הגדולה, השיב פוטין, כי הוא
רוצה ללמוד איך מקימים מהפזורה הרוסית הגדולה בארה"ב, ארגון הדומה ביעילותו
לאיפא"ק. שרון דיבר עם פוטין באמצעות מתורגמן, אך ידע לנהל שיחה ברוסית ברמה
פשוטה ורמת הבנתו את השפה הרוסית הייתה טובה (עמ' 152).
שרון גם הבין את המנטאליות
הרוסית, דבר שבא לידי ביטוי בביקורו של פוטין בארץ בסוף אפריל 2005, עת ניסה שרון
לשכנעו לא למכור טילי כתף נגד מטוסים לסוריה, מחשש שיגיעו לחיזבאללה. שרון סיפר
לפוטין את עלילות הגבורה של טייסת, אישה יהודייה עטורת מדליות, אשר לחמה במסגרת
הצבא הסובייטי נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה וכעת התגוררה בארץ; ואחר כך שאל את
פוטין בתמיהה, האם ייתן ידו לפגיעת טרוריסטים בה ובוותיקי הלוחמים (וטרנים) ממלחמה זו המתגוררים בישראל. נראה כי
בסופו של דבר הטיעון השפיע על פוטין ועסקת הטילים בוטלה (עמ' 154).
העלייה מחבר המדינות
(בריה"מ לשעבר) הייתה יקרה מאוד ללבו של שרון. [הוא מן הסתם העריך את תרומת
העולים בחיזוק כוחו של צה"ל.] לכן כעס על מפלגת ש"ס ובמיוחד על שר
הפנים, אלי ישי, בשל מדיניות הערמת הקשיים על עולים מבריה"מ לשעבר, כמו בתחום
הכניסה לארץ, הגיור והחיתון. מסיבה זו שרון ממש חיפש תירוץ להוציא את ש"ס
מממשלתו הראשונה (2003-2001) ולא שיתפה
בממשלתו השנייה (2005-2003) (עמ' 148-147).
הצמרת המדינית-ביטחונית; פרשיות
שחיתות
המחבר חושף את מגרעותיהם של אישים מרכזיים בצמרת המדינית והביטחונית שקינאו
במעמדו של ויסגלס ולרוב היו ביקורתיים גם כלפי שרון, כמו בנימין נתניהו, שר האוצר
בממשלתו השנייה של שרון בשנים 2005-2003; סילבן שלום, שר החוץ בממשלתו השנייה של שרון;
משה בוגי יעלון, רמטכ"ל; ואפרים הלוי, ראש המוסד ואחר כך ראש המועצה לביטחון
לאומי. המחבר מביא לרוב דוגמאות לקטנוניותם
בכל מה שנוגע למעמדם האישי. (לדוגמה, עמ' 198.) לטענת המחבר, נתניהו ויעלון לא היו עקביים
בהתנגדותם לתוכנית ההתנתקות של שרון מעזה. עוד טוען המחבר כי שרון סיים את כהונתו
של הרמטכ"ל, יעלון, בתום שלוש שנים – ולא האריכה בשנה, כמקובל – רק מתוך
היענות לבקשותיו החוזרות ונשנות של שר הביטחון, שאול מופז. מופז התלונן על יעלון
כי אינו מוכן להקצות די כוחות לביצועה המוצלח של תוכנית ההתנתקות מעזה. המחבר גם מותח ביקורת כלפי אולמרט, כמו על הדלפתו את תוכנית הנסיגה מעזה לעיתון
"ידיעות אחרונות" בדצמבר 2003 ועל ייחוס אותה לעצמו (עמ' 213).
ויסגלס מתאר כמגוחכות והזויות
את החקירות בפרשות שחיתות שהתנהלו נגד שרון באמצע שנות ה-80, עת כיהן שרון כשר
המסחר והתעשייה, ואשר הסתיימו בלא
כלום. שרון לא התרגש מן החקירות האלה
ולפעמים אף היה משועשע מהן. ויגלס ממשיך: לעומת זאת, לגבי החקירות המאוחרות,
כמו "אננקס מחקרים"
ו"סיריל קרן", שבהן נחשדו בניו, היה מצב רוחו שונה. הוא הרגיש
"אומלל" על שאינו יכול לעזור לבניו, כיוון שלא היה לו מושג מהפרשיות
האלה (עמ' 293, 297). [שתי הפרשיות האלה עסקו במימון מערכת הבחירות של שרון בליכוד
ב-1999. בנובמבר 2005 בנו, עמרי, הורשע בפרשת "אננקס מחקרים" (אשר שימשה
חברת קש לגיוס כספים עבור שרון) ונידון לשבעה חודשי מאסר.] לטענת ויסגלס,
"עמרי נענש בעונש חמור, בלתי מידתי, מרושע ומוטעה מן הבחינה המשפטית"
(עמ' 293). המחבר מעלה השערה – ומותירה בגדר השערה בלבד – לפיה העלייה הפתאומית
בלחץ דמו של שרון שגרמה לאירוע מוחי חמור ב-4 בינואר 2006 ולהעברת סמכויותיו כראש
ממשלה לאולמרט, נבעה מידיעה שפורסמה ביום לפני כן. בידיעה ששודרה בערוץ 10
בטלוויזיה נאמר כי מתנהלת חקירת שוחד נגד שרון, ובעקבותיה כבר באותו היום התקשר
שרון מתוח וכעוס לוויסגלס (עמ' 297-296).
הערות ביקורתיות
בספר טעויות אחדות שנובעות
מחוסר תשומת לב או רישול. להלן כמה דוגמאות: במקום אחד פיגועי ה-11 בספטמבר 2001
בארה"ב מיוחסים לתאריך 9 בספטמבר
2001; במפגש בין שרון לעבאס ב-17 במאי
2003 האחרון מתואר כ"יו"ר הרשות הפלסטינית" (עמ' 192) – בעוד לאמיתו
של דבר היה ראש ממשלה, ואת תפקיד היו"ר מילא ערפאת. כמו כן המחבר קובע כי מאז הודח שרון מתפקיד שר הביטחון
ב-1983 ועד להיבחרותו לראש ממשלה ב-2001, "לא
היה לשרון כל מגע ממשי עם ארצות הברית הרשמית" (עמ' 155). הדבר בוודאי אינו נכון בתקופת כהונתו של שרון
כשר החוץ בין השנים 1999-1998 בממשלת נתניהו. (טעות נוספת שמקורה ברישול, ראו, לדוגמה עמ'
274.)
על אף שהמחבר אינו מתיימר להיות
אובייקטיבי ביחס לשרון, אינו מסתיר את הערכתו הרבה כלפיו ובהתאם לכך נמנע מלחשוף
את מגרעותיו – הרי בין השיטין ניתן להבחין בחלק מהן. בספר ניתן לאתר דוגמאות אחדות
לזלזולו של שרון בחוק ובסדרי ממשל תקינים. (1) בעקבות פרסום מסקנות דוח ועדת כהן
ואימוצן על ידי הממשלה בפברואר 1983, שרון חייב היה להתפטר מתפקיד שר הביטחון, אך
בתחילה הוא סירב לעשות זאת (עד שוויסגלס שכנעו). (2) לאחר פרסום מסקנות דוח ועדת
כהן, אמר שרון בהזדמנויות אחדות באוזני המחבר: "אנחנו את הדו"ח הזה עוד
נקרע לגזרים, בדרך דמוקרטית" (עמ' 57). (3) ב-1984 דיבר שרון באופן חצוף ובקול מאיים עם היועץ
המשפטי לממשלה, פרופסור יצחק זמיר (עמ'
60). כמו כן קשה לקבל את עמדת המחבר כי
לשרון לא היה מושג בנושא החקירות המאוחרות שהתנהלו נגדו כמו "אננקס
מחקרים" ו"סיריל קרן".
למרות שהמחבר טוען כי שרון לא
היה גזען ואף נהג בכבוד כלפי הערבים, הרי ניתן לאתר בספר מקרה אחד בו שרון ניצל את
הלכי הרוח הגזעניים כלפי הערבים בליכוד בכלל ובמרכז הליכוד במיוחד, כדי לחזק את
מעמדו. בסביבות 1985 הוגשה תלונה של צייד בן מיעוטים נגד שרון, בה טען, בין היתר,
כי שרון בעט במבושיו (עמ' 290). לטענת ויסגלס, שרון רק משך את הרובה מידי הצייד,
כיוון שזה סירב להתפנות מחוותו, לאחר שהוסבר לו כי החווה היא שטח פרטי. בהתבטאות
פומבית, שרון לא מצא לנכון להכחיש את ההאשמה נגדו (שלבסוף בוטלה), כי אם התגאה בה,
בתארו את עצמו כעונה לציפיות של "ציבור החברים" בליכוד,
ה"צמא" ל"נאה דורש ונאה מקיים. לא רק מטיף לבעוט לערבים במבושיהם,
אלא בועט" (עמ' 291). היה זה במהותו אותו הליכוד ואותו המרכז, אשר שרון
בהדרגה "גילה" שהוא גס ובזוי לאחר שנעשה ראש ממשלה.
המחבר מעדיף להתעלם משימושו של
שרון בפופוליזם לאומני במשך עשרות שנים, כדי לחזק את מעמדו בתוך הליכוד, בתקופה בה לא היה ראש ממשלה – פופוליזם אותו נטש
לאחר היבחרותו לראשות הממשלה ואף סלד מבכירים בליכוד, שכעת השתמשו באותו האמצעי
נגדו. כאמור, שרון ייחס את התנגדותו
המאוחרת של נתניהו לתוכנית היציאה מעזה לא לבערותו, אלא להעדפת השיקול האישי של
תאוות השלטון על פני השיקול הממלכתי. כלומר, לאחר שלנתניהו התברר כי רוב חברי
הליכוד מתנגדים לתוכנית ההתנתקות, הדרך הבטוחה עבורו לחזור לראשות המפלגה הייתה
להתייצב בראש מחנה המתנגדים. על טענתו זו של שרון כלפי נתניהו אפשר לומר כי
"הפוסל במומו פוסל". שרון עצמו, במיוחד בתקופות בהן לא מילא תפקידים
בכירים בממשלה, הצטייר בבירור כסמן הימני של הליכוד. קשה להאמין כי רק לאחר שהגיע
לתפקיד ראש הממשלה, לפתע נפקחו עיניו, ראה את המציאות נכוחה וביצע מִפְנה חד
במדיניותו כלפי ההתיישבות היהודית ברצועת
עזה וביהודה ושומרון.
המחבר מציין חלק ממגבלותיו של
שרון. אחדות מהן נבעו מפאת גילו כמו שמיעה
לקויה, קשיים בהליכה, ובין השיטין ניתן להבחין גם במצבים של עייפות ואף אפתיה. כמו
כן הוא התקשה להבין ולדבר אנגלית וגם
"בהערכת מצבים שבהם נדרשה השליטה במידע מורכב" (עמ' 94). במצב כזה, בו
ראש הממשלה היה מוגבל ביכולתו לקיים בעצמו דיאלוג אינטנסיבי עם הממשל האמריקאי,
הפך ויסגלס למעין מתווך פעיל בין שרון לממשל. מתוך הכרתו את המציאות הפוליטית
בוושינגטון מחד גיסא ואת עולם הערכים של שרון מאידך גיסא, במקרים לא מעטים היה
מצליח ויסגלס לשכנע את שרון להיענות לבקשות הממשל. נראה כי זו סיבה חשובה ליחסם
החם של הנשיא בוש ושל קונדוליסה רייס כלפי ויסגלס. באחד הצילומים בספר בוש ממש
מנשק את ויסגלס במצחו. ואולם נראה כי
הסיבה העיקרית להוקרה הרבה כלפי ויסגלס מצד ממשלו של בוש הייתה חלקו
בתוכנית הנסיגה מרצועת עזה. לפי ספרו של
ויסגלס, היה זה הוא שיזם את רעיון הנסיגה מעזה ב-2003, תרם להזזת ראש ממשלה בן 75 שהיה ידוע בעמדותיו הניציות לקבלה; ובהמשך, כאשר הלכו ונערמו קשיים בדרך
לביצוע הנסיגה, היה זה שוב ויסגלס שסייע בידי שרון לדבוק בתוכניתו ולבצעה ב-2005. מספרו
של ויסגלס מצטייר שרון כראש ממשלה שבקבלת החלטותיו החשובות התייעץ ונעזר לא בשריו,
אלא בקומץ יועציו בהם תפס ויסגלס מקום חשוב ומיוחד, ובבניו, עמרי וגלעד.
ויסגלס, לדבריו, ניצל את
כישוריו והכרתו את הזירה האמריקאית גם כדי לקדם את האינטרסים של ישראל בוושינגטון.
היה לו חלק חשוב בהישג המדיני בדמות מכתבו
הרשמי של בוש לשרון מאפריל 2004. ואולם ויסגלס מפריז בחשיבות המסמך הזה. בניגוד
לטענת ויסגלס, המכתב הרשמי של הנשיא בוש רק נתן להבין כי גושי ההתיישבות הגדולים
ביהודה ושומרון יסופחו לישראל ואף סייג זאת בצורך בהסכמה הדדית. ושוב בניגוד לוויסגלס,
אין לראות במכתב "מהפכה מדינית". המסמך
היה המשך בעיקורו לעמדותיו של
קודמו בתפקיד, הנשיא ביל קלינטון, בעת שיחות קמפ דיוויד בקיץ 2000, הן ביחס לסיפוח גושי ההתיישבות והן ביחס
להתנגדות לזכות השיבה של פליטי 1948 לתחומי מדינת ישראל. גם טענותיו של ויסגלס
לגבי חשיבותו המשפטית של המסמך ומחויבות הממשלים הבאים לקיימו מוגזמות ואף מופרכות.
ראוי לציין כי בוש לא הזכיר את המכתב
בזיכרונותיו כלל – גם אם ניקח בחשבון כי הפרק
בספרו הדן בסכסוך הישראלי פלסטיני קצר. [[Bush, George W. Decision
Points (UK: Virgin Books,2011
הנשיא שהחליפו, ברק אובמה, ושרת
החוץ בתקופת הכהונה הראשונה שלו, הילרי קלינטון, התעלמו מן המכתב. (בפרספקטיבה
היסטורית, אפילו המחויבות האמריקאית בדבר
חופש השיט במצרי טירן מ-1957 לא עמדה למעשה במבחן ערב מלחמת ששת הימים
ב-1967.)
מתוך פרספקטיבה היסטורית, לאור
הצלחתו של שרון להגשים את הפינוי המלא של
רצועת עזה מנוכחות ישראלית, ניתן להסיק את המסקנה הבאה. כדי להביא ליציאתה של
ישראל מן השטחים שכבשה במלחמת יוני 1967, על
המועמד השואף לעמוד בראש המדינה להסתיר חלק מדעותיו האמיתיות, ולהדגיש את השתייכותו
דווקא לזרם הימני הניצי. רק כשהוא נהנה ממעמד של ראש ממשלה ומהיוקרה
של מנהיג פטריוטי ללא רבב, יוכל לבצע את השינויים, אשר אפילו המחנה השמאלי היוני
נמנע להטיף להם בפה מלא. זאת בדומה ליכולתו של ראש הממשלה, מנחם בגין, להביא
לחזרתה של ישראל לגבול הבינלאומי עם מצרים, תוך ויתור על שליטה בחצי האי סיני
ופינוי היישובים בו, במסגרת חוזה השלום ב-1979. בפרספקטיבה רחבה יותר, יכולתם של
בגין ושרון להוציא לפועל ויתור על שטחים ויישובים שנחשבו בעיני חלק רחב מהציבור
הישראלי כשטחי מולדת, דמתה לאותה יכולת שהפגין נשיא צרפת, שרל דה גול, עטור
הפטריוטיות, לוותר על אלג'יר, שבעיני רבים מהצרפתים נחשבה לחלק מארצם.
