פרימקוב, יבגניי מקסימוביץ'. במהימנות: המזרח התיכון על הבמה ומאחורי הקלעים (המחצית השנייה של המאה ה-20 –תחילת המאה ה-21) (מוסקבה, 2006). 382 עמ'. ללא מפתח שמות. [סיכום ספר] [רוסית]
Конфиденциально: Ближний Восток на сцене и за кулисами (вторая половина XX – начало XXI века ) (Москва : Российская газета , 2006)
לפי גרסתו של יבגני פרימקוב (Primakov, Evgenii Maksimovich) (2015-1929), סבתו מצד האם הייתה יהודייה והיא נישאה לרוסי ששם משפחתו פרימקוב. על אביו, שהוצא להורג בטיהורים ב-1937, הוא נמנע באופן עקבי מלפרסם פרטים, דבר שהותיר מקום לשמועות על יהדותו של האב, ומכאן גם של פרימקוב עצמו. ואולם בעיני עצמו ובעיני בכירי הממסד הסובייטי ובהמשך הרוסי - היה פרימקוב רוסי. בתקופה הפוסט סובייטית הוא היה נוצרי פרבוסלבי באמונתו, והפטריארך הרוסי השתתף בטקס קבורתו. פרימקוב היה ערביסט וכלכלן בהשכלתו, שימש כתב העיתון "פרבדה" במזרח התיכון בשנות ה-60 של המאה ה-20 ובמקביל פעל גם עבור ה-ק.ג.ב. בשנים 1977-1970 היה סגן מנהל "המכון לכלכלה עולמית וליחסים בינלאומיים" (IMEMO) שבמוסקבה; בשנים 1985-1977 היה ראש המכון למזרחנות במוסקבה, ובשנים 1989-1985 מנהל IMEMO. במקביל למילוי תפקידיו האקדמאיים הרמים, התחזק מעמדו כיועץ בכיר להנהגה הסובייטית בנושא המזרח תיכוני. בסוף תקופת המשטר הסובייטי בשנים 1991-1990 מילא פרימקוב תפקידים פוליטיים חשובים ובהם חבר ב"מועצת הנשיאות" של מיכאיל גורבצ'וב, ולבסוף קוּדם לראש ביון החוץ הסובייטי. לאחר פירוקה של בריה"מ ובתקופת נשיאותו של בוריס ילצין (1999-1991), בין השנים 1996-1991 היה מנהל שירות ביון החוץ של רוסיה; שר חוץ בין השנים 1998-1996, וראש ממשלה בין השנים 1999-1998. רק עלייתו המטאורית של המדינאי החדש בזמנו בפוליטיקה הרוסית, ולדימיר פוטין, שהתמנה לראש ממשלה באוגוסט 1999 – מנעה ממפלגתו של פרימקוב להשיג רוב (בקואליציה עם מפלגות נוספות) בבחירות ל"דוּמה" (duma-הפרלמנט הרוסי) בדצמבר, והביאה אותו לפרוש מן המרוץ לנשיאות בתחילת 2000, ובהמשך מן הפוליטיקה בכלל.
ספרו מתרכז בהתפתחויות במזרח הערבי במחצית השנייה של המאה ה-20 וביתר דיוק במצרים, בסוריה ובעיראק; בסכסוך הערבי-ישראלי ולגורמים שבו, ובהם נוסף לארצות שהוזכרו, ישראל, הפלסטינים ולבנון. מקום חשוב בספר מוקדש למעורבותו האישית של המחבר במדיניותה של בריה"מ ואחר כך זו של רוסיה באזור: סיקור המלצותיו להנהגת ארצו ושליחויותיו לאזור – כולל שליחויות חשאיות, אשר נחשפות בספרו. הגילויים בספר אינם רבים ואין בהם כדי לשנות את ההערכה כלפי מדיניותה של בריה"מ במזרח הערבי. על אף קיומם של ביטויים לגילוי לב ולאובייקטיביות אצל פרימקוב – הספר בעיקרו מגמתי ביותר ונועד להצדיק את מדיניותה של בריה"מ, ובהמשך זו של רוסיה באזור מחד גיסא, ולהשחיר את זו של ארה"ב מאידך גיסא. הסיכום שלי מתרכז במדיניותה של מוסקבה כלפי ישראל וכלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. התוספות בסוגריים מרובעים הן שלי.
ישראל, המזרח הערבי, 1967-1948
פרימקוב אומר בגלוי כי בריה"מ סייעה לישראל בעזרת משלוחי נשק [באמצעות צ'כוסלובקיה] במלחמתה מול מדינות ערב בשנים 1949-1948. בסיבות לתמיכתה של מוסקבה בישראל באותה תקופה מדגיש המחבר את הקִרְבָה האידיאולוגית בין שתי המדינות, שבאה לידי ביטוי במיוחד בתנועה הקיבוצית, ובאהדה הרבה למדינה הסובייטית בקרב היישוב בכלל. לדעתו, סטאלין קיווה כי ישראל עשויה להפוך ל"אי סוציאליסטי" הקשור בבריה"מ, אשר יגביל את ההשפעה הבריטית (עמ' 257). הסיבה לירידה בקשרים הסובייטיים-ישראלים בהמשך תקופתו של סטאלין, לפי המחבר, נעוצה הייתה ברצונה של ישראל לנהל פעילות תרבותית בקרב יהודי בריה"מ ומאמציה לאפשר הגירה המונית של יהודים מבריה"מ לתחומה. המחבר מתעלם מן ההתלהבות הלאומית-ציונית בקרב היהודים הסובייטיים, שעורר ביקורה של גולדה מאיר, צירה (שגרירה) של ישראל בבריה"מ, בבית הכנסת במוסקבה ב-1948. ואולם, תוך אזכור שמה של גולדה, רומז המחבר כי אהדתה של אשתו של מולוטוב (שר החוץ הסובייטי) לציונות, עוררה דאגה אצל סטאלין. אין אצל המחבר חידושים ב"פרשת הרופאים" והפיצוץ בצירות הסובייטית בישראל – אירועים שעמדו מאחורי ניתוק הקשרים הדיפלומטיים מצד מוסקבה עם ירושלים ב-1953.
פרימקוב עומד בהרחבה על הקשרים בין "הקצינים החופשיים" שעלו לשלטון במצרים ב-1952 לבין ארה"ב. בהתאם לכך, ממשיך המחבר, העדיף המנהיג המצרי, גמאל עבד-אל-נאצר, לרכוש נשק בארה"ב על פני בריה"מ. על כן, לדעת פרימקוב, ניהל נאצר את המשא ומתן עם מוסקבה בדבר רכישת נשק ב-1955, כאמצעי לחץ על וושינגטון להשיג את מבוקשו. [אין אצל המחבר התייחסות לשיחות סובייטיות-מצריות בתחום אספקת הנשק ב-1954 ואף בשנים קודמות.] רק בלית ברירה – ממשיך פרימקוב – לאחר סירובה של ארה"ב לספק נשק למצרים בגלל התנגדותה ל"ברית בגדאד", הסכימה מצרים לרכוש נשק סובייטי ב-1955. המחבר זוקף את המפנה החיובי במדיניותה של מוסקבה כלפי קהיר לביקורו של דמיטרי שפילוב (D.T. Shepilov) במצרים ביולי 1955. באותו זמן שפילוב היה העורך הראשי של "פרבדה", ודיווחו החיובי להנהגה הסובייטית על המשטר המצרי הביא לשינוי – בניגוד לעמדת השגריר במצרים, סולוד (Solod), שעדיין דגל בקו הסטאליניסטי הישן. המחבר מברך על המפנה הזה (עמ' 75-74). (ב-1957 הצטרף שפילוב לקשר להדחת המנהיג הסובייטי, ניקיטה חרושצ'וב; הוא סולק מן המפלגה ב-1961, אך הוחזר ב-1976.)
לטענת פרימקוב, הגורם העיקרי מאחורי הקמת האיחוד המצרי-סורי ("רפובליקה ערבית מאוחדת" – רע"ם) בפברואר 1958 לא היה הגשמת האידיאל של אחדות ערבית, אלא מניעת השתלטות המפלגה הקומוניסטית הסורית על סוריה (עמ' 56). מסיבה זו, ארה"ב קיבלה את האיחוד בצורה רגועה ובמהלך 1958 חידשה את משלוחי החיטה למדינה המאוחדת, בהתאם לתוכנית לסיוע הומניטארי (עמ' 57). לעומת זאת, לדברי פרימקוב, למוסקבה היו סיבות לגלות מורת רוח כלפי האיחוד בראשות נאצר והן: נאצר הגביר את הרדיפות נגד המפלגות הקומוניסטיות בסוריה ובמצרים; והפיץ בשפה הערבית חוברת על "מעשיה עקובי מדם" של בריה"מ בהונגריה ב-1956 [הכוונה לדיכוי ברוטאלי של המרד ההונגרי על ידי בריה"מ באותה שנה]. כתוצאה מכך בשנים 1961-1958, בתקופת קיומה של רע"ם, נתנה בריה"מ עדיפות מסוימת לפיתוח קשריה עם משטרו של עבד-אל-כרים קאסם בעיראק על פני משטרו של נאצר. פרימקוב ממשיך: דוגמה למגמה זו הייתה ביקורו של אנסטאס מיקויאן (Anastas Mikoyan) , סגן ראשון של ראש הממשלה וחבר בפוליטביורו, בעיראק באפריל 1960. בשיחה עם קאסם מתח מיקויאן ביקורת על מדיניותו האנטי קומוניסטית של נאצר וטען כי אם קאסם ימשיך במדיניותו "הדמוקרטית" [קרי שיתוף פעולה עם הקומוניסטים העיראקיים], אזי יוכל לתפוס את הבכורה בעולם הערבי (עמ' 77). מכל מקום, המדיניות של העדפת עיראק על פני רע"ם נמשכה תקופה קצרה, ולאחר פירוק האיחוד המצרי-סורי ב-1961 ועד למותו של נאצר ב-1970, לא ניסתה בריה"מ, לדברי פרימקוב, לחפש אלטרנטיבה למצרים בדמות ארץ ערבית רדיקאלית אחרת.
בהתייחסו לסוציאליזם של נאצר באמצע שנות ה-60, מזכיר פרימקוב את רצונו של השליט המצרי לשלבו עם טיפוח הסקטור הפרטי, וזאת בניגוד למודל הסובייטי. המחבר טורח להקדיש פרק קצר להזמנתו של פרופסור ליברמן [ Evsei Grigorievich Liberma כלכלן סובייטי-יהודי שדגל ברפורמות בעלות נימות ל יברליות מערביות] על ידי נאצר למצרים, שיחתו הארוכה אתו וקבלת הפנים היוצאת מגדר הרגיל שערך לכבודו (עמ' 20-19). פרימקוב מצדיק את מדיניות שיתוף הפעולה של בריה"מ עם המשטרים הערביים השמאליים, כדוגמת משטרו של נאצר, תוך הזנחת האינטרסים של המפלגות הקומוניסטיות המקומיות. מדיניות זו, ממשיך פרימקוב, עוררה התנגדות של חלק מן הקומוניסטים המקומיים, הבולט בהם, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הסורית, חאלד בקדש (עמ' 71).
בהקשר למלחמת האזרחים בתימן באמצע שנות ה-60, בה תמכה מצרים בראשות נאצר ברפובליקאים – וערב הסעודית במלוכנים, יודע פרימקוב לספר כי הסעודים העבירו מזוודות מלאות זהב לראשי שבטים, כדי להטותם לטובתם. ואולם המחבר מתעלם משימוש בגזים רעילים מצד כוח המשלוח המצרי בתימן. ביחס למעורבותה של בריה"מ במלחמה בתימן, פרימקוב מודה, אך אינו מרחיב בעובדות הידועות הבאות. (1) טייסים סובייטים העבירו את כוח המשלוח המצרי לתימן. (2) לאחר הוצאתה של מצרים את כוחותיה מתימן, בעקבות מפלתה ב"מלחמת ששת הימים" ב-1967, נוצרה סכנה ממשית למשטר הרפובליקאי. בנסיבות האלה ב-1968-1967 "ארגנה [בריה"מ] גשר אווירי להצלת" המשטר בצנעה, שכלל משלוחי "תחמושת" (עמ' 108). [טייסים סובייטיים היו כנראה גם מעורבים בצורה מוגבלת בלחימה.] להערכתי, בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר, כי המעורבות הסובייטית במלחמה בתימן הייתה בזעיר אנפין הקדמה ושדה ניסוי למעורבותה הצבאית של בריה"מ בסכסוך הישראלי-ערבי בעקבות מלחמת יוני 1967.
"מלחמת ששת הימים" והשלכותיה, 1973-1967
פרימקוב מגמד את חלקה של בריה"מ בפרוץ מלחמת יוני 1967. לדבריו, הסובייטים סיפקו מידע למצרים – שהיה מבוסס על עובדות, כדבריו – בדבר הכנותיה של ישראל למתקפה נגד סוריה. ואולם, ממשיך פרימקוב, למצרים היו מקורות מידע משלה בדבר כוונתה של ישראל לתקוף את סוריה, ומידע זה, ולאו דווקא הסובייטי, הוא שהביא לריכוז הכוחות המצרים בסיני מאמצע מאי 1967. לפי הערכה מקובלת, דווקא המידע הסובייטי הוא שגרם למצרים להכניס את כוחותיה לסיני. עם זאת, בניגוד לגרסה הישראלית המקובלת, כולל אצל היסטוריונים רציניים (כמו מיכאל אורן [Michael B. Oren]), לפיה המידע הסובייטי בדבר הכנותיה של ישראל למתקפה נגד סוריה היה שקרי – מידע זה היה אמיתי [ראה זיכרונותיו של ישראל ליאור (המזכיר הצבאי של ראש הממשלה לוי אשכול) בספרו של איתן הבר, "מחר תפרוץ מלחמה", 1987]. מכל מקום, פרימקוב טוען, וכנראה בצדק, כי מצרים לא התכוונה לתקוף את ישראל ראשונה, וכי נאצר התכוון לבוא לעזרתה של סוריה במקרה שישראל תחדור לסוריה על מנת לכבוש חלק משטחה, ולא במקרה של המשך בתקריות הגבול. פרימקוב מתעלם מן ההיסטריה האנטי ישראלית שלוותה בקריאות להשמיד את ישראל, במקביל לריכוזי הכוחות מצד ארצות ערב השכנות נגד ישראל במאי 1967, וגם אינו מפרט את תביעותיו של נאצר כלפי ישראל, בתמורה להפגת המתיחות. בהקשר לחלקה של בריה"מ בליבוי כוונות המלחמה של מצרים, טוען המחבר, כי היו התבטאויות של אנשי צבא בכירים, בהם שר ההגנה, אנדרי גרצ'קו, שפורשו לא נכון על ידי המצרים. ואולם, ממשיך, פרימקוב, את הקו של ההנהגה הסובייטית ביטא ראש ממשלת בריה"מ, אלכסי קוסיגין, אשר בשיחה עם שר ההגנה המצרי ב-26 במאי הזהיר את מצרים ממלחמת מנע.
הגילוי של פרימקוב הוא כי ב-28 במאי קיבל הפוליטביורו החלטה לארגן פגישה חשאית בין ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, לבין נאצר במוסקבה, כדי למנוע מלחמה. ב-3 ביוני לפנות בוקר [על אף שישראל כבר קיבלה למעשה את ההחלטה לצאת למלחמה] נתן אשכול את הסכמתו לשגריר הסובייטי בישראל לנסוע לפגישה, אך בינתיים נאצר חזר בו מהסכמתו הקודמת למפגש, בטענה כי הסורים מתנגדים לכך. פרימקוב מעריך, וכנראה בצדק, כי אשכול הרגיש הקלה, כאשר השגריר הסובייטי חזר אליו להודיעו, כי הפגישה לא תצא לפועל. מנקודת ראותו של אשכול, ממשיך, פרימקוב, השיחות במוסקבה היו מעכבות את ההכרעה הישראלית לפתוח במלחמה (עמ' 120-117). עוד מגלה פרימקוב, כי בעקבות מפלתן הצבאית הקשה של מצרים וסוריה במלחמת יוני, שתי המדינות האלה שקלו להצטרף ל"ברית ורשה". בריה"מ לא הייתה מעוניינת בכך, ובסופו של דבר, מצרים וסוריה החליטו לא לעשות את הצעד הזה משיקולים משלהן, כמו השלכותיו על מעמדן בליגה הערבית ובעולם השלישי. עד כאן גרסת פרימקוב (עמ' 123-122).
פרימקוב מאשר כי בסתיו 1970, לאחר עלייתו לשלטון במצרים של הנשיא החדש, אנואר סאדאת, במוסקבה סברו כי הוא יהיה שליט לתקופת ביניים בלבד (עמ' 12). כבר מראשית שלטונו של סאדאת, ניכרו הן לדעת פרימקוב והן של ה"רזידנט" [הנציג הקבוע] של ה-ק.ג.ב בקהיר, שינויים לרעה באוריינטציה של מצרים כלפי בריה"מ, עליהם דיווחו שני האישים לקרמלין. הביטויים הבולטים ביותר לשינוים האלה, לדברי פרימקוב, היו פיטורי מקורבי נאצר חסידי הקו הפרו-סובייטי על ידי סאדאת במאי 1971 , ובאותו החודש, קיום שיחות מצדו עם שר החוץ האמריקאי, ויליאם רוג'רס, בקהיר. בשיחותיו עם רוג'רס, חזר סאדאת על הבטחתו החשאית לאמריקאים, להביא לסיום הנוכחות הצבאית המאסיבית של בריה"מ במצרים, בתמורה לנסיגה ישראלית מהגדה המזרחית של תעלת סואץ. ואולם, ממשיך פרימקוב, כיוון שניסיונותיו של סאדאת לשיפור הקשרים עם ארה"ב טרם נשאו פרי והוא נזקק לנשק הסובייטי, חתם סאדאת על חוזה ידידות עם בריה"מ בסוף מאי 1971, ואף הבטיח כי ימשיך בקו של נאצר. החתימה על החוזה והבטחותיו של סאדאת למוסקבה הטעו, לדברי פרימקוב, את הצמרת הסובייטית ובראש וראשונה את הנשיא, ניקולאי פודגורני, שחתם על חוזה הידידות בעת ביקורו במצרים וראה בו הישג; וכמו כן את שר החוץ אנדרי גרומיקו, ואת החבר המועמד לפוליטביורו, בוריס פונומריוב, שנלוו לביקורו של פודגורני; וגם את שגריר בריה"מ בקהיר, וינוגראדוב (V.M. Vinogradov) (עמ' 140). ואולם במוסקבה היו גם קולות ספקניים ביחס לכוונותיו של סאדאת. על כן ביוני 1971 נשלח המחבר למצרים לבדוק את המצב מקרוב ובסיום ביקורו חזר על הערכתו בדבר תזוזה מערבה במדיניותה של קהיר. בהסתמך על עוזרו של ליאוניד בריז'נייב, טוען פרימקוב, כי המנהיג הסובייטי גילה עניין בהערכתו, אך פודגורני רתח מזעם על המסמך שחיבר פרימקוב, ומשתמע כי שם קץ לאותה פתיחות להערכתו, שעשוי היה לגלות בריז'נייב (עמ' 144). יצוין, כי עד לפיטוריו של פודגורני ב-1977, התרכז השלטון בבריה"מ במעין שלישייה ("טרויקה"), שכללה את מזכירה הכללי של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ ומנהיגה למעשה, בריז'נייב, שעדיין היה נאלץ להתחשב בשני שותפיו לשלטון והם קוסיגין ופודגורני (וגם בחברי פוליטביורו נוספים).
באופן מפתיע, אין אצל פרימקוב מורת רוח כלפי מדיניותו של סאדאת בהקשר להפיכה הכושלת נגד שליט סודאן, ג'עפר נומיירי, שבוצעה בהשתתפות המפלגה הקומוניסטית הסודאנית ב-1971. המחבר טוען, כי לבריה"מ היו קשרים הדוקים עם משטרו של נומיירי לפני הפיכה זו, וכי ההפיכה הייתה מהלך הרפתקני שבוצע על ידי הקומוניסטים המקומיים ללא ידיעת בריה"מ. [באותה התקופה היו לסאדאת קשרים טובים עם משטרו של נומיירי והוא הביע תמיכה במדיניותו של נומיירי בדיכוי הקומוניסטים לאחר ההפיכה]. פרימקוב ממשיך, כי בריה"מ מצדה, בצעד הומאני להצלת חייהם של ראשי המפלגה הקומוניסטית הסודאנית, שלחה את פונומריוב בדחיפות בלילה לקהיר, לפגישה עם סאדאת. פונומריוב ביקש מסאדאת להתקשר לנומיירי, כדי שזה יבטל את גזרי דין המוות נגד צמרת המפלגה הקומוניסטית. תשובתו של נומיירי הייתה כי האישים האלה כבר הוצאו להורג (עמ' 89-88).
פרימקוב סבור, כי בנסיבות שנוצרו לאחר "מלחמת ששת הימים" ביוני 1967, אכן צדקה בריה"מ בנתקה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל, כדי לשמור על יוקרתה בקרב הערבים. ואולם, טוען המחבר, אי חידוש היחסים הדיפלומטיים בהמשך לא היה מוצדק. כבר ביוני 1971 המליץ פרימקוב, בתזכיר שהועבר למנהיגה של בריה"מ, בריז'נייב, לנקוט ביוזמה כלפי ישראל – בציינו כי לארה"ב יכולת לנהל מדיניות אקטיבית כלפי שני הצדדים בסכסוך הערבי-ישראלי (עמ' 266). עוד טוען פרימקוב כי ביולי אף נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בשיחה עם אישיות סובייטית בכירה (בוריס פונומריוב), הביע עניין בכך שבריה"מ תקיים דיאלוג עם ישראל ולא תשאיר תחום זה בידי ארה"ב בלבד. מכל מקום, באוגוסט 1971 קיבל הפוליטביורו החלטה לשלוח את פרימקוב לשליחות חשאית לישראל. את ההוראות לשליחות זו – ולשליחויותיו הנוספות לישראל בהמשך שנות ה-70 – קיבל פרימקוב מראש ה-ק.ג.ב יורי אנדרופוב, ומשר החוץ, אנדרי גרומיקו. באזכור שמותיהם של שני האישים האלה בהקשר לשליחות זו והבאות, שמו של אנדרופוב אצל המחבר, קודם תמיד לשמו של גרומיקו. מכאן אפשר להסיק, כי חלקו של אנדרופוב בעיצוב המדיניות הסובייטית בנדון לא נפל מזה של גרומיקו – ואולי אף עלה. עוד יש לזכור כי במישור המפלגתי, ב-1971 מעמדו של אנדרופוב היה גבוה יותר מזה של גרומיקו (הראשון היה חבר מועמד לפוליטביורו והשני חבר בוועד המרכזי של המפלגה), אך החל מ-1973 שניהם הועלו לחברות מלאה בפוליטביורו. כמו כן יש לזכור כי בתקופה בה ביצע פרימקוב את שליחויותיו לישראל בשנות ה-70, היה לו תפקיד ב-ק.ג.ב (פורמאלית היה סגן מנהל מכון מחקר חשוב, IMEMO), וכי לחלק משליחויותיו, כפי שמציין פרימקוב בעצמו, נלווה נציג של ה-ק.ג.ב (יורי קוטוב Urii Vasil'evich Kotov). משתמע כי תפקידו של נציג השירות החשאי התרכז בצד הטכני של ארגון הפגישות עם הצד הישראלי (עמ' 268-264).
אפשר להניח כי מטרתה העיקרית של בריה"מ בקיום מגעים עם ישראל, הייתה להבטיח לעצמה מעמד של מתווכת בסכסוך הערבי-ישראלי, ובכך לשבור את המונופולין ממנו נהנתה ארה"ב בתחום הזה, ולהעלות את יוקרתה שלה באזור. לדעתי, העיתוי בקיום הפגישות, החל מאוגוסט 1971, היה קשור חלקית בבעיות שנוצרו בקשרים הסובייטיים-מצריים בתקופת סאדאת. לאחר שלמוסקבה התברר כי קשריה עם קהיר נסדקו, היא החליטה לברר, ולברר בלבד, נקיטת מדיניות מתוחכמת ופתוחה יותר במזרח הערבי, מאשר הישענות על בעלת בריתה העיקרית באזור, מצרים. הפתיחות התבטאה באי טריקת דלת כלפי ניסיונותיה של ישראל לפתוח בדיאלוג עם הסובייטים. בעצם קיום מגעים עם ישראל, היה מקופל איום סובייטי כלפי סאדאת – ולוּ דק ביותר – כי למוסקבה אופציות נוספות באזור, והוא אינו יכול לקבל את התמיכה הסובייטית בו כמובנת מאליה. עד כאן הערכתי על השיקולים של מוסקבה בפתיחת השיח החשאי עם ירושלים.
כפי שמציין פרימקוב, הממשלה הישראלית בראשותה של גולדה מאיר, העבירה בחודשים מאי ויולי 1971, דרך צד שלישי, פניות לבריה"מ בדבר נכונותה של ישראל לסגת מרוב השטחים שכבשה ב-1967 ובדבר האינטרס שלה לחדש את הקשרים הדיפלומטיים עם בריה"מ. להערכתי, ישראל הייתה מעוניינת בחידוש הקשרים הדיפלומטיים עם בריה"מ, כדי לשפר את מעמדה הבינלאומי, ובתקווה לצמצם את תמיכתה של מוסקבה במדינות ערב. כמו כן, נרמול הקשרים ועצם הדיאלוג עם הסובייטים, נועד לקדם עניין עלייתם של יהודי בריה"מ ארצה. נושא יהודי בריה"מ אכן הועלה על ידי הצד הישראלי בשיחות החשאיות עם פרימקוב בשנות ה-70, במהלכן ניסה הצד הסובייטי להגן על הערמת קשיים רציניים בפני עליית יהודים לארץ, בטענה כי יש להבדיל בין חופש הגירה של יהודי בריה"מ לבין עידוד הגירתם.
במהלך ביקורו החשאי בישראל באוגוסט 1971 נפגש פרימקוב בנפרד עם שרי הממשלה הבכירים לפי הסדר הזה: שר החוץ, אבא אבן; ראש הממשלה, גולדה מאיר; ושר הביטחון, משה דיין. אבא אבן ניסה לברר ממי בדיוק בממשל הסובייטי קיבל פרימקוב את המנדט לשליחותו, ופרימקוב בתשובתו הזכיר את אנדרופוב וגרומיקו. כפי שמגלה פרימקוב בספרו, בעת שליחותו הוא לא ידע בעצמו על קיומה של החלטת פוליטביורו בנדון שהוזכרה לעיל – החלטה עליה נודע לו רק בזמן כתיבת ספרו, עת מצא לנכון והורשה לעיין במסמכי הפוליטביורו. לפרימקוב, כפי שאמר במפורש לצד הישראלי, לא הייתה סמכות לדון בחידוש הקשרים הדיפלומטיים. עוד טוען פרימקוב, כי מאמציה של גולדה ליצור רושם כאילו ישראל עצמאית ביחס לארה"ב – כדי לעניין את מוסקבה בקיום קשרים עמה – לא שכנעו אותו. בשיחות בנושא הסכסוך הערבי-שראלי חזרו שני הצדדים על עמדותיהם הידועות. פרימקוב ניסה לשכנע את הצד הישראלי להסכים לנסיגה לגבולות ה-4 ביוני 1967 בתמורה להסדר פוליטי הכולל ערבויות בינלאומיות בהשתתפות בריה"מ. לעומת זאת השרים הישראלים, לדברי פרימקוב, דחו בתוקף את הנסיגה לגבולות ה-4 ביוני, דגלו בסיפוח שטחים נרחבים לישראל ובהם שארם-א-שייח וזלזלו בערבויות המוצעות, בטענה כי הערבויות שניתנו לישראל לאחר נסיגתה מסיני ב-1957 לא עמדו במבחן.
ואכן, מדיניותה של ישראל עד למלחמת יום הכיפורים ב-1973 עדיין התנהלה בהשפעת ניצחונה המוחץ במלחמת ששת הימים. ישראל קיוותה לספח שטחים נרחבים, שכבשה ממדינות השכנות ב-1967, ובטחה בכוחה ולא בערבויות בינלאומיות, שממילא לא עמדו במבחן ערב מלחמת ששת הימים. לדעתי, בזמן כתיבת שורות אלה ב-2012, מתוך פרספקטיבה היסטורית, מדיניות זו הייתה שגויה. נסיגה לקו ה-4 ביוני 1967 בגבול עם מצרים בתחילת שנות ה-70, בתמורה לערבויות בינלאומיות אמריקאיות-סובייטיות הייתה מונעת את מלחמת יום הכיפורים (אשר בסופו של דבר הביאה לחזרתה של ישראל לקו ה-4 ביוני עם מצרים). יתרה מזו. כיוון שנושא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית עדיין לא זכה להכרה בינלאומית בתחילת שנות ה-70 – במסגרת חזרה כללית לגבולות ה-4 ביוני, רצועת עזה הייתה מוחזרת למצרים והגדה המערבית לירדן. כך ישראל הייתה זוכה בשְכנוּת עם מדינות אחראיות בעלות שלטון מרכזי, במקום עם ארגונים פלסטיניים מיליטנטיים, חלקם טרוריסטיים מובהקים ובעלי מחויבות דתית עמוקה להשמיד את ישראל. (עד 1973 סוריה לא הייתה מוכנה לקבל את החלטת מועצת הביטחון 242, ולכן ההסדר עמה היה כנראה נדחה.) עד כאן הרהורי בנושא.
יש לציין, כי על רקע מעורבותה הישירה של בריה"מ נגד ישראל בקרבות אוויר, במהלך "מלחמת ההתשה" בתעלה סואץ ב-1970, והמשך נוכחותו המאסיבית של הפרסונאל הצבאי הסובייטי במצרים (שמנה כ-20,000 איש ונוכחותו נמשכה עד 1972) – נושא העימות הצבאי הישיר בין שתי המדינות עלה בשיחותיו של פרימקוב. לדברי פרימקוב, בשלב מסוים של השיחה עמו, איבדה גולדה מאיר מקור רוחה וטענה כי במקרה של מלחמה, תפיל ישראל "מטוסים יהיו אשר יהיו" ("какие-либо самолеты"), אשר יפריעו לה (עמ' 273). בתשובה לשאלתו של פרימקוב, לאלו מטוסים כוונתה, היא התחמקה מתשובה ישירה. דיין, בשיחתו הנפרדת עם המחבר שהתקיימה בהמשך, ניסה להערכתו של פרימקוב לרכך את הרושם של דברי גולדה. הוא טען כי ישראל מעוניינת להימנע מכל התנגשות עם הפרסונאל הצבאי הסובייטי במצרים – ואולם, כאשר המטוסים הישראלים, לדבריו, הותקפו על ידי המטוסים הסובייטיים בתעלת סואץ, לצד הישראלי לא הייתה ברירה. בקיצור, נראה כי בשיחות החשאיות עם פרימקוב הן בנושא הצבאי והן בנושא המדיני, שני הצדדים חזרו על עמדותיהם הפומביות הידועות ולא הושגה שום התקדמות.
להערכתי, בגלל העדר התקדמות בשיחות באוגוסט 1971, וחוסר אופטימיות לגבי אפשרות לפריצת דרך בעתיד מצד שני הצדדים, שתי פגישותיו החשאיות הבאות של פרימקוב עם נציגים ישראלים נערכו בווינה, ולא בירושלים, וישראל יוצגה בהם בדרג של פקידים בכירים, ולא ראשי השלטון. בפגישה הראשונה, בספטמבר 1971 ניסה פרימקוב, ללא הצלחה, לקדם תוכנית שלום סובייטית לסכסוך הערבי-ישראלי, שהתבססה על התוכנית שכבר הציג בביקורו בארץ באוגוסט. בפגישה השנייה במארס 1973, הצד הישראלי היה מעוניין בהשתתפות סובייטית סמלית, בהסדר ביניים, שעיקרו פתיחתה של תעלת סואץ לשיט, במקביל לנסיגה ישראלית חלקית מסיני. בהסכם כזה, מודה פרימקוב, בריה"מ לא הייתה מעוניינת. במשתמע אפשר לומר, כי לסובייטים לא היה אינטרס בהסדר בחסות אמריקאית, שיקדם את מעמדה של ארה"ב במצרים בפרט ובאזור בכלל מחד גיסא, וידחק את מעמדה של בריה"מ מאידך גיסא. בהקשר למגעים הסובייטיים-ישראליים מציין המחבר, כי בריה"מ לא נענתה ליוזמתה של ישראל מספטמבר 1972, שנועדה להביא לחידוש הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, תוך ניצול ההרעה בקשרים הסובייטיים-מצריים בעקבות יציאת [למעשה גירוש] הפרסונאל הצבאי הסובייטי ממצרים.
לדברי פרימקוב, פומבית, דבקה בריה"מ בעמדתה הפורמאלית, לפיה חידוש הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל מותנה בחיסול הסיבות שהביאו לניתוק הקשרים האלה – קרי, נסיגת ישראל לגבולות ה-4 ביוני 1967. עם זאת, מגלה פרימקוב, בצמרת הסובייטית היו גורמים שתמכו בחידוש הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל [עוד בטרם מילוי התנאי של מוסקבה] ובהם אנדרופוב, "מודיעין החוץ", גרומיקו "היסס" ובריז'נייב "לא התנגד" (עמ' 283). להערכתי, עמדתו של אנדרופוב שיקפה את פתיחותו ותחכומו, בהשוואה לעמיתיו בצמרת, וגם את האינטרס של מודיעין החוץ של ה-ק.ג.ב לשפר את יכולת הריגול שלו בישראל. כביטוי לעמדתם הגמישה של אנדרופוב וגרומיקו בשאלת חידוש הקשרים הדיפלומטיים – ממשיך פרימקוב – בדיווחם המשותף של שני האישים האלה לפוליטביורו על תוצאות פגישתו של פרימקוב במארס 1973, הם הציעו ליידע את הצד הישראלי בדבר אפשרות לפתוח נציגות ישראלית במוסקבה בתוך השגרירות ההולנדית. ואולם כביטוי לקיומו של רוב בפוליטביורו נגד חידוש הקשרים, הצעה כזו לא נכללה בהחלטתו הרלבאנטית מאפריל 1973 (עמ' 283).
"מלחמת אוקטובר" ("מלחמת יום הכיפורים") והשלכותיה, 1979-1973
הפרק על מלחמת אוקטובר 1973 דל בתוכנו ומגמתי ביותר. גם בהקשר של מלחמת יום הכיפורים, לא מהסס המחבר להציג את ארצו כמנהלת מדיניות שוחרת שלום, ולהטיל את האחריות לפרוץ המלחמה על ארה"ב. בהתאם לכך, אין בספר התייחסות כלשהי לאספקת הנשק המאסיבית של בריה"מ למצרים החל מפברואר-מארס 1973, כדי לאפשר לה לפתוח במלחמה נגד ישראל, ואין דיון במידת הגיבוי של מוסקבה לאופציה הצבאית של קהיר. פרימקוב טוען כי בריה"מ לא ידעה את "השעה" בה תתחיל המתקפה המצרית-סורית נגד ישראל. פינוי משפחות הדיפלומטים וה"מומחים" הסובייטיים ממצרים וסוריה ימים ספורים לפני פרוץ המתקפה נגד ישראל, מוצג על ידי פרימקוב לא כביטוי לכך שבריה"מ ידעה לפחות את המועד המשוער שבו תחל המלחמה, אלא כאיתות סובייטי לוושינגטון שמוסקבה לא דגלה בפתרון צבאי ואף אזהרה בדבר סכנה כזו (עמ' 150-149). [לגבי האזהרה, ייתכן כי יש מן האמת בטענת פרימקוב.] עוד טוען פרימקוב, כי את הרעיון לפתוח במלחמה מוגבלת נגד ישראל, כאמצעי להתניע את התהליך המדיני, שאב סאדאת משר החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג'ר (עמ' 154). כך שואף פרימקוב ליצור את הרושם כי ארה"ב אחראית למעשה לפרוץ המלחמה. בהמשך נראה שפרימקוב קצת מסתבך בסתירה לגבי מדיניותה "שוחרת השלום" של בריה"מ, כאשר בא בטענות לסאדאת על שעצר את המתקפה נגד ישראל בסיני מוקדם מדי, כחלק מן התיאום המוקדם שלו כביכול עם האמריקאים. התזה של המחבר לאורך הפרק על המלחמה נועדה להשמיץ את סאדאת, וזאת תוך הסתמכות על זיכרונות שפרסמו יריביו ואויביו, ועל שיחותיו של המחבר איתם. בכך מבטא המחבר את מורת רוחה של מוסקבה כלפי המנהיג הערבי ששם קץ להשפעתה במצרים ותרם לדחיקתה מן המזרח התיכון – ומאידך גיסא פתח את ארצו לרווחה בפני השפעה אמריקאית.
בהסתמך על זיכרונותיו של שגרירה הוותיק של בריה"מ בוושינגטון, אנטולי דוברינין Dobrynin)), שמילא תפקיד זה גם בתקופת המלחמה, טוען המחבר – וכנראה בצדק – כי בריה"מ לא התכוונה לשלוח כוחות לעזרתה של מצרים, כאשר מצבה הצבאי הלך והדרדר בסוף המלחמה. לטענת המחבר, איום מרומז כזה מצד בריז'נייב באיגרתו לנשיא האמריקאי, ריצ'רד ניקסון, נבע מצורכי פנים. האיום נועד להפיג את הלחצים מצד חברים אחדים בפוליטביורו לנקוט בקו תקיף יותר, ובהם שר ההגנה, אנדרי גרצ'קו, ושלאפין (A.N. Shelepin).
לאחר מלחמת יום הכיפורים, בסוף 1973 התכנסה ועידת השלום בז'נווה, בה שימשו בריה"מ וארה"ב יושבות הראש של הוועידה. במסגרת מעמדה זה, נציג בריה"מ לוועידה, גרומיקו, קיים פגישה עם אבא אבן. היה זה המפגש הפומבי הראשון בין נציגים מבריה"מ וישראל, מאז ניתוק הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות ב-1967. במעין המשך למפגש הזה, החל מ-1974, התקיימו מדי שנה מפגשים גלויים בין נציגי שתי המדינות בדרג שרי חוץ, במסגרת העצרת הכללית השנתית של האו"ם. כל המפגשים האלה לא הניבו תוצאות. במקביל למפגשים האלה, בריה"מ, בהתאם להתפתחויות באזור, הייתה מפעילה גם את הערוץ החשאי שלה עם ישראל. כך במארס 1975 קיבל הפוליטביורו החלטה לחדש את המגעים החשאיים עם ישראל. כפי שאפשר להבין מספרו של פרימקוב, הרקע להחלטה הזו היה המשך ההידרדרות בקשרים הסובייטיים-מצריים, ובעיקר כישלון זמני במאמצי התיווך האמריקאיים בין מצרים לישראל – דבר שפתח לכאורה הזדמנות בפני הסובייטים, לנסות לתווך בסכסוך הערבי-ישראלי. אין ספק כי בריה"מ שאפה לבטל את הבלעדיות בתיווך בסכסוך, ממנה נהנתה ארה"ב, ולהחזיר לעצמה מעמד שווה לכאורה לארה"ב ביישוב הסכסוך על ידי חידוש ועידת השלום בז'נווה.
באפריל 1975 הגיע פרימקוב לביקור חשאי בישראל (כבעבר מלווה על ידי נציג ה-ק.ג.ב קוטוב) ונפגש בנפרד עם כל אחד משלושת האישים הבאים: ראש הממשלה, יצחק רבין; שר החוץ, יגאל אלון; ושר הביטחון, שמעון פרס. ההצעה הסובייטית שהעביר פרימקוב להנהגה הישראלית, כללה חזרה על עמדתה הפומבית של מוסקבה ביחס להסדר הסכסוך הישראלי-ערבי, והיא חידוש ועידת השלום בז'נווה כמנגנון להשגת ההסדר, ונסיגת ישראל לגבולות ה-4 ביוני 1967. היא כללה גם מרכיב חדש, שנוסף לעמדה הסובייטית מאמצע שנות ה-70 והוא הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה בראשות "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף). פרימקוב הבטיח, כי מוסקבה תדאג למתן את אש"ף. לטענת פרימקוב, לוּ הייתה נענית ישראל להצעה הסובייטית ב-1975, הרי כבר אז ניתן היה להגיע לאותו הסדר בין ישראל לפלסטינים שהושג ב-1993. [הערכה מופרזת, אם לא תלושה מן המציאות.] כפי שמוסר פרימקוב, הצד הישראלי בשיחותיו ב-1975 התנגד נחרצות הן להקמת מדינה פלסטינית והן לנסיגה לגבולות ה-4 ביוני. יצוין, כי באותה תקופה ישראל בראשות מפלגת העבודה נהגה להתחמק ממתן תשובה לשאלה, האם הכרת אש"ף בישראל והפסקת הטרור מצדו, יביאו לשינוי במדיניותה כלפי הארגון; ועדיין קיוותה כי ניתן יהיה לעקוף את אש"ף באמצעות השגת הסדר עם ירדן. מכל מקום בשיחות עם פרימקוב, לדבריו, נקט רבין בעמדה שלילית גלויה כלפי התיווך הסובייטי וטען כי בריה"מ מייצגת למעשה את הערבים. אלון, לעומתו, מוכן היה להסכים לתפקיד סובייטי מסוים בהסדר כולל, אך התנה זאת בחידוש הקשרים הדיפלומטיים מצד מוסקבה עם ירושלים. פרימקוב ממשיך ואומר כי מבין הצמרת הישראלית, נקט פרס בעמדה השלילית ביותר כלפי בריה"מ. עוד טוען פרימקוב, וכנראה בצדק, כי גורם בכיר בצד הישראלי הדליף את דבר קיום שיחותיו לעיתון מערבי, וזאת במטרה לפגוע בערוץ החשאי (עמ' 293-289).
ב-17 בספטמבר 1977 התקיימה פגישה חשאית בישראל בין פרימקוב לבין ראש הממשלה, מנחם בגין. כפי שמציין פרימקוב, מפגש זה התקיים כבר לאחר שובו של שר החוץ, משה דיין, משיחות חשאיות במרוקו, בהן הושגה פריצת דרך במשא ומתן בין ישראל למצרים. בשיחות עם בגין, הציג פרימקוב חידוש בעמדתה של מוסקבה בשאלת החזרת הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל. כעת בריה"מ כבר לא התנתה את חידוש היחסים בנסיגתה של ישראל לגבולות ה-4 ביוני 1967, אלא בחידוש עבודתה של ועידת השלום בז'נווה. בגין, לדברי פרימקוב, לא גילה עניין במפנה שחל בעמדתה של מוסקבה בשאלת חידוש הקשרים והתנגד לחידוש ועידת ז'נווה [כנראה בגלל פריצת הדרך שהושגה במרוקו] . במקום זה הציע בגין, כי בריז'נייב יזמין אותו למוסקבה וטען, כי בשיחות אישיות אתו יוכל להגיע להסכמה בכל הנושאים. המחבר מציין, כי הצעתו של בגין להיפגש עם בריז'נייב לא הייתה מציאותית, ועל כן לא הועברה למוסקבה. עם זאת חולק פרימקוב מחמאות לבגין, על היותו רחוק מלהיות מדינאי הממלא הוראות מוושינגטון; על החשיבות הרבה שייחס למעמדה של בריה"מ באזור והשפעתה על הערבים; על אהדתו הכנה לעם הרוסי אותו תיאר בשיחותיו עם פרימקוב בחמימות רבה, ובדברו רוסית בצורה שוטפת – וכל זאת בניגוד לקודמיו בתפקיד ראש ממשלה. וגם בניגוד לקודמיו נמנע בגין משימוש בטון לוחמני, בהעלותו את שאלת יהודי בריה"מ (עמ' 298-294). במאמר מוסגר אפשר להוסיף את הערת פרימקוב, כי פגישות חשאיות בין נציג בריה"מ לראשי השלטון בישראל המשיכו להתקיים בשנים הבאות, עד לחידוש הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות בסוף 1991 – אך פרימקוב כבר לא נטל בהן חלק.
בדומה לתעמולה הסובייטית בזמנה, תוקף פרימקוב את תהליך השלום המצרי-ישראלי בין השנים 1979-1977, בטענות שהוא החליש את עמדת הערבים בעימות נגד ישראל, ופגע בהשגתו של הסדר כולל לסכסוך הערבי-ישראלי, בו הייתה מעוניינת ארצו שוחרת השלום. המחבר מתעלם מכך כי חוזה השלום המצרי-ישראלי לא סגר את הדרך בפני מדינות ערב נוספות כמו סוריה ללכת בעקבותיה של מצרים ולהגיע להסכמי שלום עם ישראל – אלא שארצות ערב לא היו מוכנות לשלום ובחרו להטיל חרם על מצרים. הסיבות האמיתיות למורת רוחו של פרימקוב מן השלום המצרי-ישראלי, נעוצות בכך שהוא הושג בחסות אמריקאית בלעדית, וכי סאדאת, בחתירתו אליו ובחתימתו עליו שם למעשה קץ להשפעה הסובייטית במצרים. כביטוי לסלידתו של פרימקוב מסאדאת, בתצלומים בספרו הכוללים פגישותיו אף עם אישים שוליים בעולם הערבי (כמו מנהיג "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" נאיף חוואתמה) – סאדאת אינו מופיע כלל .
לבנון, סוריה ואש"ף, 1983-1976
להבנתי, השיחות החשאיות של בריה"מ עם ישראל – בתור גורם פרו מערבי מובהק הקשור בצורה הדוקה עם ארה"ב – השתלבו במהלך סובייטי דומה ביחס לנוצרים בלבנון במחצית השנייה של שנות ה-70. גם במקרה הלבנוני המשימה של ניהול שיחות חשאיות עם הנוצרים הוטלה על פרימקוב והוא נפגש עם גורמים פרו-מערביים בבירור: עם מנהיג "הפלנגות" פייר ג'ומאייל באפריל 1976 (עמ' 192-189), ועם מנהיגים נוצריים נוספים ב-1978 ובהם דני שמעון. לדעתי, הסיבות מאחורי המהלך המפתיע הזה, במבט ראשון, מצד מוסקבה היו כנראה אנאלוגיות לאלה שמאחורי מגעיה עם ישראל. בגילוי לב, מודה פרימקוב, כי במשבר הלבנוני של שנות ה-70 ותחילת ה-80, לא יכלה בריה"מ לסמוך על אף גורם לבנוני – אף לא על המפלגה הקומוניסטית הלבנונית. מפלגה זו, ממשיך פרימקוב, שיתפה פעולה "בצורה הדוקה" עם עיראק, אשר הושיטה לה סיוע פיננסי (עמ' 203). [יצוין, כי המשטר הבעת'י בעיראק באותה תקופה דיכא את המפלגה הקומוניסטית בארצו, אך היה מוכן לתמוך בגורמים, שהתנגדו להגמוניה של המשטר הבעת'י היריב של סוריה בלבנון ובהם הקומוניסטים הלבנונים.] עוד מאשר פרימקוב, כי לא כל מהלכיה של מדיניותה של סוריה בלבנון תאמו את אלה של מוסקבה. לדוגמה, פלישתה של סוריה ללבנון ביוני 1976 נעשתה ללא תיאום עם בריה"מ. המחבר גם מודה בחצי פה כי הפלישה כוונה עד תחילת 1978 נגד גורמים הקשורים במוסקבה ובהם מנהיג הדרוזים, כמאל ג'ומבלאט, ואש"ף בראשות ערפאת. (פרימקוב מציין כי במארס 1977 ג'ומבלאט נרצח, אך מתעלם מכך שהדבר נעשה על ידי דמשק.) ב-1983, שוב לחוסר שביעות רצונה של מוסקבה, ניסתה סוריה להדיח את ערפאת מראשות אש"ף. פרימקוב מגלה, כי כדי למנוע השתלטות של כוחות פרו-סוריים על מעוזו של ערפאת בעיר טריפולי שבלבנון, במהלך יוני 1983 קיים פרימקוב פגישות נפרדות בדמשק ובטריפולי עם הנשיא חאפז אסד וערפאת. עוד מגלה פרימקוב, כי בפגישתו עם ערפאת הוא העביר לו מסר בעל פה ממנהיגה של בריה"מ, יורי אנדרופוב [שהחליף את בריז'נייב לאחר מותו בנובמבר 1982], אשר לשביעות רצונו של המנהיג הפלסטיני נתן לו להבין, כי מוסקבה אינה שותפה לקו של דמשק להדיחו. המחבר טוען כי מאמצי הסובייטים תרמו להפגת המתיחות בין הסורים לאש"ף (עמ' 248-243). ואולם, יש להוסיף, כי לאמתו של דבר תרומה זו לא הייתה ממשית. כבר בשלהי 1983 גירש אסד את ערפאת והכוחות הנאמנים לו מטריפולי, ובשנים הבאות המשיך במאמציו החתרניים נגד ערפאת.
מעניינת עמדתו של פרימקוב כלפי המשטר השמאלי בדרום תימן, שהתקיים במהלך שנות ה-70 וה-80 , היה המשטר המרקסיסטי היחיד בעולם הערבי, והיחיד בעולם הערבי שהצביע ב-1980 באו"ם נגד גינוי הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. על משטר זה מותח פרימקוב ביקורת קשה בגין קיצוניותו הדוגמאטית וחוסר הריאליזם שלו. עוד טוען פרימקוב, כי המאבקים העקובים מדם בתוך ההנהגה בדרום תימן נשאו אופי אישי בעיקרו (עמ' 95-89). כנראה כבר בתקופת המשטר הסובייטי, וביתר שאת במבט לאחור, לא האמין פרימקוב בפרספקטיבה קומוניסטית בעולם הערבי.
רוסיה והסכסוך הישראלי-ערבי, 2006-1996
עוד בשלהי המשטר הסובייטי ב-1991, חידשה מוסקבה את קשריה הדיפלומטיים עם ירושלים – דבר שהפך את המפגשים בין מדינאים משתי המדינות לעניין שבשגרה. פרימקוב, אישית, נפגש עם ראשי השלטון בישראל במחצית השנייה של שנות ה-90, בתקופת נשיאותו של בוריס ילצין, בתפקידו כשר החוץ ואחר כך כראש ממשלה. באפריל 1996, בהיותו שר החוץ, נפגש פרימקוב עם ראש ממשלת ישראל, שמעון פרס, בארץ. לדברי פרימקוב, כמו בשיחות ב-1975, גם כעת דגל פרס בתוקף בתיווך בלעדי של ארה"ב בסכסוך הישראלי-ערבי. לכן, יש להניח, הערכתו של פרימקוב כלפי פרס נותרה שלילית. באוקטובר 1996, שוב בתור שר החוץ של רוסיה, נפגש פרימקוב בישראל עם ראש ממשלתה החדש, בנימין נתניהו. פגישה נוספת בין השניים התקיימה במוסקבה [ב-1998?], עת פרימקוב כיהן כראש ממשלה. פרימקוב מציין כי הוא גיבש אז יחס די חיובי כלפי נתניהו, וזאת בניגוד – ממשיך פרימקוב – ליחס למנהיג הישראלי באותה תקופה מצד עמיתיו במדינות ערב ובוושינגטון. יחס זה נוצר על אף – כפי שמודה פרימקוב – שנתניהו נסוג למעשה מן ההבנות בשאלה הפלסטינית שהושגו בתקופת פרס. סביר להניח כי החיוב ביחסו של פרימקוב כלפי נתניהו נבע מן הסיבות הבאות. נתניהו הסכים לתיווכו של פרימקוב, שנועד להפיג את המתיחות בין ישראל לסוריה ב-1996, ומשתמע כי גילה פתיחות בשאלת תפקיד רוסי בתיווך להשגת הסדר ישראלי-סורי. נוסף לכך, חוסר הסימפטיה כלפי נתניהו בוושינגטון (בדומה לבגין), כבר היה בו כדי לזכותו בנקודות זכות במוסקבה. יתרה מזו, ממשלת נתניהו, ובמיוחד שר החוץ שלו, אריאל שרון, הסתייגו ממדיניותה של ארה"ב בשאלת קוסובו ובכך התקרבו לעמדתה של רוסיה בסוגיה זו. (עם זאת, אצל פרימקוב אין התייחסות לישראל בהקשר של המלחמה בקוסובו.)
מסיכום פגישותיו של פרימקוב עם ראשי השלטון בישראל, בתחילה בתור נציג חשאי של בריה"מ בשנות ה-70 ובהמשך כאישיות רמת מעלה של רוסיה בשנות ה-90, ניתן להגיע למסקנה הבאה. היחס המפתיע לטובה מצד בריה"מ, ובהמשך מצד רוסיה, דווקא כלפי ראשי השלטון של הליכוד, בגין ונתניהו – אישים אשר נקטו בקו פחות מתפשר בשאלה הפלסטינית בהשוואה למנהיגי מפלגת העבודה – יש בו לחזק את התזה כי לא קידום השלום עמד בראש מעייניה של מוסקבה באזור, אלא קידום האינטרסים שלה. ראשי ממשלה שגילו פתיחות כלפי שיתופה הממשי של בריה"מ בהשגת הסדר בין ישראל לשכנותיה ואף עוררו עליהם מדי פעם את זעמה של וושינגטון, הועדפו על ידי מוסקבה על פני אלה שהפקידו את התיווך בסכסוך באופן בלעדי בידי ארה"ב.
פרימקוב מלא הערכה והערצה כלפי המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת. הוא מייחס לו ויתור למעשה על חיסולה של מדינת ישראל והסתפקות בפועל בהקמת מדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, כבר בשיחה אישית אתו ביוני 1971 (עמ' 235-234). פרימקוב משבח את ההתמתנות הנוספת שחלה בעמדותיו של ערפאת ביחס לישראל, במיוחד הצהרתו מ-1988 בזכות שלום עם ישראל. ואולם, באופן מפתיע, טוען המחבר כי חוסר הסכמתו של ערפאת לקבל את תוכנית הנשיא האמריקאי, ביל קלינטון, ב-2000 – תוכנית שנועדה ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני –נראית בעיניו מוטעית. לדעת פרימקוב, ערפאת בצורה בלתי מציאותית עמד על זכותו של כל פליט פלסטיני [וצאצאיו] ממלחמת 1948 לשוב למולדתו, קרי למדינת ישראל. עם זאת, לדעת המחבר, ערפאת היה מוכן להתגמש בסוגיית הפליטים בהמשך, בשיחות טאבה – אך עלייתו של אריאל שרון לשלטון בישראל ב-2001 מנעה את השלמתן (עמ' 254-253). פרימקוב דוחה בנחישות את האשמה כי היה זה ערפאת שעמד מאחורי מעשי הטרור נגד אזרחים ישראלים באינתיפאדה השנייה, שהחלה בספטמבר 2000. הוא מבסס את טענתו על הצהרותיו של ערפאת עצמו נגד הטרור, ועל הערכה שמייחס לערפאת, בדבר חוסר התועלת שבטרור, שרק מביא להקצנה ימינה בדעת הקהל הישראלית (עמ' 254). לי אין ספק כי הצגתו של ערפאת כמתנגד לטרור באינתיפאדה השנייה מוטעית לחלוטין, וכי תמיכתו של המנהיג הפלסטיני בטרור משתמעת הן מהצהרותיו הגלויות והן מפעולותיו הסמויות באותה תקופה. התדמית של ערפאת המתון שמנסה לבנות פרימקוב מקורה (1) בהערצתו האישית כלפי האיש עד כדי מניעת העובדות לשנות את דעתו; (2) ובצורך להצדיק את מדיניותה המאוזנת לכאורה של רוסיה כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני באינתיפאדה השנייה. פעולות הטרור הפלסטיניות באינתיפאדה השנייה מוזכרות אצל המחבר במונחים כלליים ובמקביל ל"פעולות טרור" מצד ישראל נגד הפלסטינים. המחבר מתעלם מן העובדה כי היה זה הצד הפלסטיני שהחל בפעולות איבה ומעשי טרור נגד ישראל ב-2000, תוך הפרה בוטה של התחייבויותיו החוזרות ונשנות מאז הסכם אוסלו ב-1993 להתנער מטרור ולפתור את הסכסוך באמצעות משא ומתן.
פרימקוב נוטה להמעיט, אך אינו מתעלם, מאופיו הטרוריסטי של ארגון חמאס וממחויבותו להשמיד את ישראל. עם זאת, המחבר מצדיק את הדיאלוג שמנהלת ארצו עם חמאס, לאחר שהגיע לשלטון ברשות הפלסטינית ב-2006, בטענה שהוא עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות, וכי הדיאלוג נועד למתנו. פרימקוב מגנה כפעולות טרור הן את חטיפת החייל הישראלי [גלעד שליט] בגבולה הדרומי של ישראל על ידי חמאס, והן את חטיפתם של שני חיילים ישראלים על ידי חיזבאללה בגבולה הצפוני – בציינו כי שתי הפעולות האלה ב-2006 בוצעו בשטחה של ישראל. ואולם במקביל, מגנה המחבר את התגובה הלא-פרופורציונאלית, כלשונו, של ישראל ופגיעתה באזרחים. בקיצור, עמדותיו של פרימקוב בשאלת הסכסוך הישראלי-ערבי בתחילת המאה ה-21, עת כבר לא החזיק בתפקיד ממלכתי ברוסיה, המשיכו לשקף את אלה של ארצו.
עיראק בתקופת השלטון השנייה של הבעת', 2003-1968
בפרקים העוסקים בעיראק בתקופת שלטונו של עבד-אל-כרים קאסם בשנים 1963-1958, ובתקופת שלטונה הראשונה של מפלגת הבעת' ב-1963, טוען פרימקוב כי ל-סי.איי.אי (CIA) היו קשרים בשתי התקופות האלה עם הבעת' ועם סדאם חוסיין אישית. לדברי המחבר, ה- סי.איי.אי היה מוּדע לניסיון ההתנקשות בקאסם שבוצע מטעם מפלגת הבעת' ובהשתתפות סדאם חוסיין ב-1959. לאחר כישלונה של ההתנקשות, סייע ה-סי.איי.אי לסדאם להימלט לסוריה, ולבסוף לקהיר. פרימקוב ממשיך: בעת שלטון הבעת' ב-1963, בוצע טבח נגד הקומוניסטים בעזרת כתובות ורשימות שסיפק ה-סי.איי.אי לבעת', ובתקופה זו עמד סדאם בראש מחלקת המודיעין של הבעת' (עמ' 79-78) . להערכתי, גרסתו של פרימקוב על הקשרים האישיים בין סדאם ל-סי.איי.אי היא מפוקפקת ומוגזמת, ולוּ כיוון שסדאם עדיין לא מילא תפקיד חשוב במפלגת הבעת'; וכי אף ב-1963 כנראה עדיין לא החזיק בתפקיד שמייחס לא המחבר. גרסתו של המחבר מגמתית ונועדה להטיל חלק מן האחריות למעשיו האפלים של סדאם על האמריקאים.
בתקופת השלטון השנייה של הבעת' החל מ-1968, המחבר טוען כי בריה"מ העריכה נכון, כבר בסוף שנות ה-60, כי סדאם חוסיין, האיש החזק של המשטר, עתיד לגבור על יריביו – דבר שאכן נעשה בהדרגה. בהתאם לכך היא טיפחה ואף עזרה לעצב את סדאם חוסיין של סוף שנות ה-60 והמחצית הראשונה של שנות ה-70. בתקופה זו התגלה האיש כמנהיג שקול ואף הומאני. הוא היה הכוח המניע מאחורי השגת ההסכם להפסקת הקרבות עם הכורדים במארס 1970 והצטרפות המפלגה הקומוניסטית העיראקית ל"חזית" עם השלטון ב-1973. עד כאן גרסת פרימקוב, המתעלמת מהטרור הברוטאלי של המשטר הבעת'י נגד מתנגדיו ויריביו כבר מתחילת שלטונו, כולל כורדים וקומוניסטים. פרימקוב מתעלם גם מתליית "מרגלים" יהודים בראש חוצות בבגדאד על ידי המשטר בינואר 1969 והפיכתו את האירוע הזה לחגיגה ברברית עבור ההמון. בהמשך הפרק על עיראק, המחבר עוצם עין מן המלחמה נגד הכורדים ב-1975-1974, אשר סדאם חוסיין עמד מאחוריה.
הפרק על הבעיה הכורדית בעיראק מתאפיין באהדה אישית עמוקה של פרימקוב לעם הכורדי, שמתואר כשוחר חופש, ולמנהיגו, מולא מוסטפה ברזאני, אשר מתואר כמי שעוד משחר נעוריו, בתקופת שלטון הטורקים, נלחם למען החופש של עמו. ראוי לציין, כי הנושא הכורדי הוא אחד הנושאים המעטים בספר כלפיו מגלה המחבר יחס רגשי חם. ואכן, הסימפתיה של המחבר לכורדים בעיראק ניכרה גם בכתבות שפרסם עליהם ב"פרבדה" במחצית השנייה של שנות ה-60, עת ערך ביקורים באזור והיה נפגש עם ברזאני. בביקורים האלה מילא פרימקוב גם תפקיד של תיווך – בשליחותה של בריה"מ – בין הכורדים למשטר הבעת'י . המחבר טוען בצדק כי מוסקבה סייעה, אך לא מילאה תפקיד מכריע, בהשגת הסכם בין הכורדים לשלטון המרכזי במארס 1970. פרימקוב מביא את גרסת ברזאני, אותה שמע ממנו אישית, בדבר אחריותו של סדאם חוסיין לניסיון ההתנקשות בחייו [ב-1972], ממנו ניצל בנס (עמ' 333). [גרסה זו, שנראית כמקובלת על פרימקוב, נמצאת כמובן בסתירה לתדמית ההומאנית לכאורה שניסה לבנות המחבר לסדאם בפרק על עיראק.] המחבר ממעיט מקשריהם הצבאיים של הכורדים במחצית הראשונה של שנות ה-70 עם איראן – שהייתה ספקית הנשק הראשית שלהם – ועם ארה"ב וישראל. בשיחותיו עם פרימקוב באותה העת, לא הכחיש ברזאני קבלת נשק מאיראן, אך אמר כי הוא נחוץ לכורדים להגנתם (עמ' 334).
בהמשך הפרק על הבעיה הכורדית, פרימקוב כמעט ואינו מתייחס למלחמה בין הכורדים למשטר הבעת'י בשנים 1975-1974, כי אם טוען כי בתקופה הזו ניתן היה להגיע להסדר עם הכורדים, כיוון שהם לא דרשו היפרדות מעיראק, אלא אוטונומיה (עמ' 335-334). בקיצור, המחבר מתעלם מן הדיכוי של המרד הכורדי על ידי השלטון הבעת'י, שנעשה במיטב הנשק הסובייטי שסיפקה מוסקבה לבגדאד. התעלמות זו, ללא ספק, נועדה לשרת את התזה של המחבר בדבר מדיניותה שוחרת השלום ואף ההומאנית של בריה"מ במזרח התיכון. עוד אפשר לומר, כי ההתעלמות מתפקידה החשוב של מוסקבה בדיכוי המרד הכורדי מחד גיסא, והדגשת תמיכתה העקבית של בריה"מ, ואחר כך זו של רוסיה, במתן אוטונומיה לכורדים מאידך גיסא, מצדו של פרימקוב, כוונו ליצור רצון טוב אצל הכורדים כלפי רוסיה. זאת מתוך מודעות, כי הכורדים היו ועתידים להישאר גורם חשוב בפוליטיקה העיראקית. (בהשערה מרחיקת לכת אפשר לומר, כי אולי אהדתו העמוקה של פרימקוב לכורדים, בתור מיעוט לאומי הנלחם בעקשנות למען עצמאותו מול עמים גדולים ממנו – ולא רק בעיראק, אלא גם בטורקיה ובאיראן – משמשת לו תחליף לסימפתיה שאמור היה לגלות, בגלל מוצאו היהודי, כלפי מדינת ישראל, הנמצאת במצב אנלוגי לכורדים.)
התרחקות משמעותית של עיראק בראשות סדאם חוסיין ממוסקבה חלה, לטענת המחבר, מתחילת שנות ה-80, בעקבות מלחמתה נגד איראן. לפי פרימקוב, ימים ספורים לפני פלישתה של עיראק לאיראן בספטמבר 1980, הבטיח סדאם לשגריר בריה"מ בבגדאד, כי לא יעשה זאת. (השגריר, ובצדק לדברי פרימקוב, העביר את המסר הזה למוסקבה – אך למוסקבה היו מקורות מידע אחרים והיא לא הוטעתה.) בכך הצד העיראקי לא רק שלא נועץ בצד הסובייטי לגבי מהלכיו, כפי שהתחייב בחוזה לידידות בין שתי המדינות משנת 1972, אלא נקט בדיסאינפורמציה. בריה"מ, מצדה, כביטוי למורת רוחה מן הפלישה העיראקית לאיראן, הפסיקה את משלוחי הנשק לארץ זו. עד כאן גרסת פרימקוב. נראה כי הגילוי על הטעייתה של בריה"מ ואי התייעצות אתה ביחס למלחמתה של עיראק נגד איראן נועדו להצדיק במשנה תוקף את הפסקת משלוחי הנשק של מוסקבה לבגדאד בתחילת המלחמה, על אף מחויבותה החוזית לכאורה לצד העיראקי. [גם ללא הסיפור שמביא פרימקוב, היו לבריה"מ סיבות לגיטימיות לא לסייע לעיראק, כיוון שהחוזה אתה נשא אופי הגנתי – בעוד בתחילת מלחמת עיראק-איראן, הייתה זו עיראק שפתחה במתקפה רבתי נגד שכנתה וזכתה להישגים משמעותיים.]
עוד מגלה פרימקוב, כי בשיחתו עם בכיר בהנהגה העיראקית, טארק עזיז , שהתקיימה בבגדאד בינואר 1981, הביע עזיז את מורת רוחו על כך שבריה"מ אינה רואה בסדאם חוסיין את המנהיג הטוב ביותר עבור עיראק. להערכתי, בניסוח הדיפלומטי הזה הביע טארק עזיז את מוּדעוּתו לשאיפתה של בריה"מ בהדחתו של סדאם, שבאותה תקופה, יחד עם עזיז, שאף לחולל מִפְנה פרו-מערבי באוריינטציה של עיראק. באותה השיחה, בקול בוטח איים עזיז, כי אם בריה"מ תמשיך להגביל את משלוחי הנשק לעיראק, היא תהפוך למקור נשק משני (עמ' 314). לדעתי, כוונתו של טארק עזיז הייתה כי צרפת עשויה לתפוס את מקומה של בריה"מ כספקית הנשק הראשית לעיראק – דבר שאכן התרחש בשנים הראשונות של מלחמת עיראק-איראן. ואולם פרימקוב, בהתייחסו לאיום הזה, מתעלם לגמרי מצרפת ויוצר את הרושם כי כוונתו של טארק עזיז הייתה לארה"ב, וכי בהמשך המלחמה אכן הפכה וושינגטון לספקית הנשק העיקרית של עיראק. יש בכך שקר גס. לאמתו של דבר במהלך המלחמה סיפקה ארה"ב לעיראק הליקופטרים, שהוסבו לשימוש צבאי על ידי העיראקים – ומכל מקום הייתה ספקית נשק שולית. המחבר מודה בקצרה כי בריה"מ חזרה לספק נשק לעיראק, כאשר מהלך המלחמה השתנה, ואיראן הדפה את הפלישה העיראקית וחדרה לעיראק (מאמצע שנות ה-80) – אך מתעלם מכך כי מאז חזרה מוסקבה להיות ספקית הנשק הראשית של בגדאד וציידה אותה במיטב מטוסיה. לשכתוב כזה של ההיסטוריה מצד המחבר היו כנראה מטרות אחדות. הוא כוון להתאים למאמציה של רוסיה, בזמן כתיבת הפרק הזה בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21, לשפר את קשריה עם איראן. כמו כן הוא נועד לקשור את ארה"ב למלחמות באזור.
בהתאם לתזה הזו של פרימקוב הנוטה להאשים את ארה"ב במלחמות באזור, לא נרתע המחבר מלהטיל על ארה"ב את האחריות לפלישתה של עיראק לכוויית באוגוסט 1990. לדבריו, דאגה ארה"ב לנטוע בסדאם חוסיין את ההכרה כי עיראק חזקה בראשותו חיונית לאינטרסים האמריקאיים, בתור משקל נגד לאיראן האנטי-אמריקאית, ועל כן בסופו של דבר תשלים וושינגטון עם כל מעלליו, כולל הפלישה לכוויית. לאור הכרתו זו של סדאם – טוען המחבר בהסתמך על שיחותיו עם המנהיג העיראקי בתקופת המשבר הכווייתי – בתחילה לא האמין סדאם כי ארה"ב תפציץ את ארצו ותבצע פעולה קרקעית לשחרור כוויית. ואולם בסופו של דבר, ממשיך פרימקוב, צדק סדאם: ארה"ב נמנעה מלפלוש לתוך עיראק והותירה את משטרו של סדאם על כנו, לאחר שחרור כוויית ב-1991. ההכרה כי עיראק של סדאם חיונית לוושינגטון לבלימתה של איראן – הכרה שצרבו בשליט העיראקי האמריקאים – המשיכה להנחות את סדאם ערב הפלישה האמריקאית לארצו ב-2003. לכן, ממשיך המחבר, דחה סדאם את הצעתו של הנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין – אותה העביר פרימקוב אישית לשליט העיראקי לפני הפלישה – להתפטר ולפנות לפרלמנט העיראקי בהצעה לערוך בחירות דמוקרטיות, כדי למנוע מתקפה אמריקאית על ארצו (עמ' 321-320).
לדעתי, הערכתו של סדאם כי ארה"ב לא תרצה לפגוע אנושות בעיראק, כדי לא להרסה ככוח בולם נגד איראן, אכן הייתה קיימת, אך יש לייחסה בראש וראשונה לסדאם עצמו. לעומת זאת דווקא ארה"ב החל מ-1991 פעלה בהתמדה לערעור הערכתו זו, על יד מעשי חתרנות נגד משטרו של סדאם, ופגיעה באחדותה של עיראק על ידי הקמת אזור אוטונומי כורדי בצפון ואיסור פעילות אווירית נגד המורדים השיעים בדרום. פרימקוב לגמרי מתעלם מן העובדה כי עיראק לא הייתה מעיזה לפלוש לכוויית ולהסתכן בתוצאות המהלך הזה, לולא הייתה מצוידת במיטב הנשק שסיפקה לה בריה"מ; וכי חוסר נחישותה של מוסקבה ביחס לפלישה העיראקית לכוויית ב-1990, והתנגדותה לפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003 תרמו לתחושת הביטחון של סדאם.
לסיכום, בפרק על עיראק בחר המחבר להקדיש מקום חשוב למדיניותה של ארה"ב כלפיה, וליתר דיוק בהשמצתה של וושינגטון. לעומת זאת הוא נמנע מלדון בבעייתיות והדילמות של המדיניות הסובייטית כלפי בגדאד, עת מוסקבה ניסתה לתמרן בין הגורמים בעלי האינטרסים השונים באזור והם עיראק, איראן, הכורדים והקומוניסטים. דווקא בתחום הזה יכול היה המחבר לשפוך אור, בזכות נגישותו לחומר ארכיוני והשתתפותו בעיצוב מדיניותה של ארצו.
נשק גרעיני במזרח התיכון
בנושא הנשק הגרעיני חוזר פרימקוב על עמדותיה הידועות של בריה"מ ורוסיה. הוא קובע בוודאות כי בידי ישראל נשק גרעיני ומגנה את החזקתו בה. הוא מגנה את המתקפה הישראלית נגד הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 וטוען כי ארה"ב ידעה מראש על התקיפה. מאידך גיסא המחבר מגן על זכותה של איראן בשנות ה-90 לפתח אנרגיה אטומית "לצרכי שלום" ודוחה את טענותיה של ישראל בדבר אופייה הצבאי של תוכנית הגרעין האיראנית. רק באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000, לנוכח החששות שהחלו להסתמן בעמדתה של רוסיה כלפי כוונותיה הגרעיניות של איראן, טוען המחבר כי יש לפתור את סוגיית הגרעין של איראן באמצעות דיאלוג בונה בין איראן למעצמות, בהן רוסיה וארה"ב – ולא באמצעות איומים כלפי איראן, כפי שנוהגת ארה"ב. המחבר מתייחס לקריאתו של מנהיגה של איראן באוקטובר 2005 – בלי לנקוב בשמו של מחמוד אחמדינג'אד – למחוק את ישראל מעל המפה. בהקשר זה, באופן מפתיע קובע המחבר נחרצות: "בטוחני, כי להגשים קריאה זו לא ירשה אף אחד, כולל רוסיה" (עמ' 360).
יש לזכור כי לרוסיה אין ולא הייתה שום מחויבות לשמור על קיומה של ישראל, ומדיניות אספקת הנשק שלה לאיראן ולסוריה סיכנה את עצם קיומה של ישראל. לכן, מתעוררת שאלה, האם המשפט הזה של פרימקוב מהווה ביטוי, במודע ושלא במודע, למוצאו היהודי, ממנו התעלם לאורך ספרו. התבטאות זו של פרימקוב משתלבת עם ביקורתו כלפי תביעתו של ערפאת בדבר זכותם של כל פליטי 1948 לשוב לבתיהם בשטחה של ישראל. דהיינו, על אף אהדתו לצד הערבי בסכסוך המזרח תיכוני וגינוייו הרבים למדיניותה של ישראל, בספר ישנם ביטויים נדירים למחויבות רגשית מצדו לעצם קיומה של מדינת ישראל .
הערות לסיכום
בספרו של פרימקוב ישנם גילויים אחדים, כמו ניסיונה של בריה"מ לארגן פגישה חשאית במוסקבה בין אשכול לנאצר בתחילת יוני 1967, כדי למנוע מלחמה; סיקור פגישותיו החשאיות של פרימקוב עם ראשי השלטון בישראל בשנים 1977-1971; פגישותיו החשאיות במחצית השנייה של שנות ה-70 עם ראשי המחנה הנוצרי בלבנון. הספר גם חושף את מעורבותו הרבה של אנדרופוב בעיצוב מדיניותה של בריה"מ כלפי ישראל בשנות ה-70 – ובמשתמע כלפי המזרח הערבי בכלל – עוד בהיותו ראש ה-ק.ג.ב. תחום זה בפעילותו של אנדרופוב לא בא לידי ביטוי באותה התקופה לא בכלי התקשורת הסובייטיים וגם לא המערביים, בגלל תפקידו אפוף החשאיות. מספרו של פרימקוב ניתן להסיק, כי גם בתקופת שלטונו הקצרה של אנדרופוב בין השנים 1984-1982 ועל אף מחלתו, הוא המשיך לטפל אישית בנושא המזרח תיכוני, תוך ירידה לפרטים.
פרימקוב אינו מתעלם בספרו מעוּבדות אחדות שאינן שנויות במחלוקת, ואשר התעמולה הסובייטית נמנעה מלהזכיר או להודות בהן בזמנה. בהתייחסו לסכסוך הערבי-ישראלי בשנות ה-50 וה-60, מודה המחבר כי במשך "עשרות שנים" איימו הערבים להשמיד את ישראל; הוא גם מציין כי מלחמת יום הכיפורים החלה במתקפה מצרית-סורית נגד ישראל – ולא ההיפך, ולא סתם "פרצה" בלי לציין את הצד שתקף ראשון, כפי שגרסה התעמולה הסובייטית בזמנה. בהערת שוליים מציין המחבר כי משפטו של נתן (אנטולי) שרנסקי [פעיל עלייה ולוחם למען זכויות אדם בבריה"מ] באמצע שנות ה-70 היה "משפט פוליטי" – בלי לחזור על טענותיה של בריה"מ בזמנה, כי האיש נידון למאסר בעוון ריגול למען ארה"ב. בהתבטאויות נדירות מתגלית אצל המחבר תמיכה רגשית בקיומה של מדינת ישראל.
על אף בקיאותו הרבה של המחבר במזרח הערבי ובתולדותיה של מדינת ישראל, מדי פעם אפשר להיתקל בספרו בטעויות. ישנן טעויות בתאריכים, אשר נובעות בחלקן כנראה בשל אי הקפדתו בהגהה. לדוגמה, ההסכם בין השאה לסדאם חוסיין בדבר הגבול בשאט-אל-ערב נחתם ב-1975 ולא ב-1973, כפי שכתוב בספרו (עמ' 312. טעויות נוספות בתאריכים ראה לדוגמה בעמ' 62, 310 ועוד). ישנן גם טעויות עובדתיות. מוסטפה ברזאני לא היה סגן נשיא בתחילת שלטונו של קאסם, כפי שנטען בספר (עמ' 325). בפרק על ישראל ישנן טעויות בתעתיק שמות, כמו קיבוץ zde-boker (עמ' 35) , במקום שדה בוקר.
אולם, מגרעתו העיקרית של הספר בהמשך דבקותו הדוגמטית בטענות של התעמולה הסובייטית בזמנה ואף החלתן על התקופה הפוסט-סובייטית. מדיניותה של בריה"מ במזרח התיכון בכלל ובסכסוך הערבי-ישראלי בפרט מוצגת כשוחרת שלום וכאנטיתזה, מבחינה מוסרית, למדיניותה של ארה"ב. בהקשר לסדאם חוסיין, מוסקבה מוצגת כאחראית לטיפוחו של סדאם "הטוב" – בעוד וושינגטון כאחראית לטיפוחו של סדאם "הרע". פרימקוב גם לא השתחרר מן הטרמינולוגיה הסובייטית-מרקסיסטית, כך שהדיקטטורות השמאליות בעולם הערבי, כמו זו של נאצר ושל הבעת' בסוריה, מוגדרות אצלו כמשטרים "זעיר בורגניים". זאת ועוד. התמוטטותה של בריה"מ אינו מעלה אצלו כלל שום תהייה מהותית כלפי מדיניות החוץ שלה. הוא אינו מעלה על הדעת לשאול, האם מוטב היה למשטר הקומוניסטי בבריה"מ להתרכז בבדק בית של מבנהו הכלכלי-חברתי הרעוע, שהתבסס על אידיאולוגיה אנכרוניסטית וצביעות – במקום להקצות הון תועפות, כולל מיטב הנשק, למשטרים מגלומאניים בעלי זיקה למודל הסובייטי.
