פרידלנדר, שאול. שנות ההשמדה: גרמניה הנאצית והיהודים (ניו יורק, 2008). 870 עמ'. כולל מפתח שמות וביבליוגרפיה. פורסם לראשונה ב-2007. [סיכום ספר]
מחקר רחב היקף על שואת יהודי אירופה המתרכז בנושאים הבאים. (1) מעורבותם של היטלר וההנהגה הנאצית במדיניות השמדת היהודים. (2) מידת המודעות והיחס של הגרמנים ועמי אירופה האחרים לתהליך ההשמדה. (3) עמדת הכנסייה הנוצרית על זרמיה השונים ובארצות שונות כלפי השואה. (4) תגובת היהודים לשואה בארצות שחוו אותה, ביישוב בארץ ישראל ובארצות הברית. המחקר מסתמך על ביבליוגרפיה עשירה, רובה ממקורות משניים, בצירוף מקורות ראשונים חשובים, בהם יומני יוזף גבלס; וכמו כן יומנים של חיילים גרמנים, של אזרחים מן השורה ושל קורבנות השואה היהודים. מקום מרכזי בספר מוקדש לתיאור השואה. התזה של המחבר היא כי העם הגרמני היה מודע ברובו לשואה ותמך בחיסול היהודים. מחקרו המונומנטאלי של פרידלנדר זכה בפרס פוליצר. הסיכום שלי מתרכז במדיניותו של היטלר בשאלה היהודית. במקרים בהם התזה שלי שונה מעמדת המחבר, או עשויה לשמש תוספת לניתוחו, הקפדתי לציין כי זו דעתי.
חלק 1: גירוש: מהפלישה הנאצית לפולין עד לפלישה לבריה"מ (ספטמבר 1939 - יוני 1941)
בהתבטאויות מעטות באוזני מקורביו בחודשים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה נגד פולין, בספטמבר-אוקטובר 1939, דיבר היטלר בצורה מעורפלת על הצורך לרכז את היהודים, כולל אלה שברייך, באזור לובלין שבפולין. בהמשך השנה התבטאויותיו בנושא היהודי, במיוחד הפומביות, היו מעטות ביותר. בנאומו השנתי הקבוע ב-30 בינואר 1940 (לציון יום השנה לעלייתו לשלטון), הוא לא חזר על הבטחתו מנאומו שנשא לפני שנה ב-1939, להשמיד את היהודים, אם תפרוץ מלחמת עולם. גם לאחר הניצחון על צרפת ביולי 1940, התבטאויותיו של היטלר בנושא היהודי המשיכו להיות מעטות ולא חרגו מן התעמולה הנאצית הסטנדרטית, כמו בגנות הרמאות של "היהודי הבינלאומי". ראש ה-SS המקורב להיטלר ואשר מילא תפקיד מרכזי בטיפול בשאלה היהודית, היינריך הימלר, סבר במאי 1940, כי השמדה פיסית של היהודים היא "שיטה בולשביקית" ו"בלתי גרמנית". במקום זה הוא דגל בהגלייתם לאפריקה, כנראה למדגסקר, תוכנית לה הטיפו אנטישמים בולטים באירופה עוד לפני 1939. תוכנית מדגסקר הפכה לכאורה לממשית, לאחר שצרפת, לה השתייך חבל ארץ זה, נכבשה על ידי הגרמנים. בהתאם לכך ישנן עדויות לפיהן גם היטלר בקיץ 1940 דגל בתוכנית מדגסקר – ואולם כישלון המלחמה נגד בריטניה בחודשים הבאים הביא לנטישתה. עם זאת, העיקרון של פתרון השאלה היהודית באמצעות גירוש, ובראש וראשונה מתחומי הרייך והשטחים שסופחו לו, נשאר מקובל על היטלר. בהתאם לכך, ביולי 1940 גורשו היהודים מאלזס-לורן – שטחים שסופחו מצרפת לגרמניה – לשטחים שבשליטת ממשלת וישי (ממשלה ששלטה בדרום צרפת ושיתפה פעולה עם הנאצים). באוקטובר 1940, במעין נספח למדיניות זו ולפי פקודתו של היטלר, גורשו לשטחי וישי גם יהודים משתי פרובינציות גרמניות, הסמוכות לאלזס-לורן והן באדן וסאר-פלאטינאט (Saar-Palatinate). בכך הפכו המחוזות האלה "נקיים מיהודים" (Judenrein).
בנאומו השנתי של היטלר ברייכסטאג ב-30 בינואר 1941 לא הייתה חזרה על "חזונו" בדבר השמדת יהודי אירופה, במקרה של מלחמה עולמית – אך בהחמרה לנאומו מינואר 1940 הוא טען כי מלחמה "תשים קץ לתפקיד היהודים באירופה". משפט זה יכול להתפרש כהמשך ביצוע מדיניות ההפרדה בין היהודים לאוכלוסייה הכללית באירופה, וגם כגירוש, ורק באופן מעורפל ביותר כהשמדה. בהקשר לדיונים בצמרת המשטר הנאצי במתקפה המתוכננת נגד בריה"מ, ישנן עדויות כי היטלר, ומכל מקום בכירים במשטר הנאצי, העלו אפשרות לגרש את יהודי פולין ואירופה בכלל, לשטח מסוים בתוך בריה"מ שייכבש, כתחליף לתוכנית מדגסקר.
כיוון שהקו הדומיננטי במדיניות הנאצית כלפי היהודים היה גירושם מאירופה, הרי בשנים 1941-1939 הותר ליהודים להגר מן הרייך והיבשת, בתחילה בסיוע ואחר כך באישור ה-SS , וליתר דיוק בעזרתו של "המשרד הראשי לביטחון הרייך"(RSHA), שבראשו עמד ריינהארד היידריך (Reinhard Heydrich). המחבר מצדיק את שיתוף הפעולה בין הנהגת היישוב בארץ ישראל לבין המשטר הנאצי בנושא העלייה, כולל עלייה בלתי לגאלית, בציינו כי תפקיד חשוב בנושא זה מילא אדולף אייכמן. באותה תקופה היה אייכמן מומחה להגלייתם ופינויים של היהודים ב"משרד הראשי לביטחון הרייך". בתזכיר שלו מדצמבר 1940, נאמר כי "הפתרון הסופי" של השאלה היהודית הוא הגירתם מאירופה לטריטוריה אותה עדיין, לדבריו, יש לקבוע. פרויקט ההגירה, המשיך אייכמן, נועד לכלול בערך 5.8 מיליון יהודים (עמ' 93-92).
בארצות הכבושות פעלו הנאצים לפתרון השאלה היהודית, בהתאם למודל שיושם ברייך עוד לפני המלחמה. נחקקו חוקים אנטי יהודים והיהודים הופרדו מן החברה של הלאום שבתוכו חיו. בצרפת, חלק ניכר מן האוכלוסייה היהודית כלל מהגרים ממזרח אירופה, שחלקם הגיעו לא מכבר. יהודי צרפת הוותיקים, סברו כי מקור האנטישמיות בצרפת בזרם המהגרים היהודים, שבזרותם ומוזרותם מעוררים שנאה כלפי כלל היהודים. לכן, לנוכח הצעדים האנטי יהודים בשטח הכיבוש הגרמני של צרפת ובשטח שבשלטון וישי, ארגונם של יהודי צרפת הוותיקים הדגיש בפני המשטר בווישי את היותם חלק מן האומה הצרפתית ואף הטיף לגירוש המהגרים היהודים. בגירוש המהגרים היהודים תמכו אישים רמי דרג ומכובדים בקרב היהודים הוותיקים ובהם ההיסטוריון מארק בלוך (Marc Bloch) (עמ' 178). כמובן, שלטונות הכיבוש הגרמני וממשלת וישי דחו את רעיון ההפרדה בין היהודים הוותיקים ליהודים הזרים. המדינה היחידה באירופה בה התעוררה מחאה מאורגנת נגד מדיניות האפליה הנאצית כלפי היהודים הייתה הולנד. המחאה התבטאה בשביתת סטודנטים בשתי אוניברסיטאות חשובות בנובמבר 1940; בשליחת מכתב של הכנסיות הפרוטסטנטיות והקתוליות לשלטונות לבטל את הצעדים נגד היהודים בדצמבר 1940; ובשביתה של עובדים באמסטרדם נגד הברוטאליות הגרמנית כלפי היהודים בפברואר 1941. המחאות דוכאו ביד ברזל על ידי הנאצים.
בפולין המודל הגרמני לפתרון השאלה היהודית יושם באכזריות יתרה, תוך ניצול העובדה כי האוכלוסייה המקומית בה הייתה נגועה בצורה קיצונית באנטישמיות עוד לפני הכיבוש הגרמני. היהודים סבלו ממעשי התעללות ורצח מצד החיילים הגרמנים. שלא כמו במערב אירופה, בפולין היהודים לא רק הופרדו מן החברה אלא רוכזו בגטאות, החשובים שבהם היו גטו לודז' וגטו וארשה. הצפיפות בגטאות הייתה איומה, ובמאי 1941 מספר היהודים בגטו ורשה הגיע לשיא – כ-450,000. תושבי הגטאות סבלו ממחסור חמור במזון, ואולם שכבה דקה מן היהודים בגטו ורשה, שהייתה קשורה בהברחות התעשרה. שחיתות פשתה בקרב חברי היודנראט בוורשה, מלבד היושב ראש שלה. השלטון הנאצי ערך ביקורים של תיירים גרמנים בגטאות בפולין. תיירים אלה תיארו לרוב את היהודים האומללים בגטאות כיצורים מעוררי גועל נפש, שיש לסלקם ואף להשמידם.
אפשר לומר כי בתקופה הנסקרת בפרק, מאז כיבוש פולין ועד הפלישה לבריה"מ בשנים 1941-1939, להיטלר לא הייתה תוכנית מפורטת לגבי פתרון סופי של הבעיה היהודית – אך התגבש אצלו העיקרון כי יש לנקות את אירופה וקודם כל את הרייך מן היהודים באמצעות ריכוזם במקום אחד. בתחילה מקום הריכוז תוכנן להיות אזור לובלין שבפולין, אחר כך מדגסקר ולבסוף שטח שייכבש מבריה"מ. העובדה כי התוכניות הגרנדיוזיות האלה נותרו בעיקר במישור העקרוני ואף הערטילאי, בתוספת מיעוט התבטאויותיו של היטלר בנושא היהודי, כל אלה הצביעו, לפי דעתי, על כך שהנושא היהודי לא עמד בראש מעייניו של הרודן הנאצי. לדעתי, היטלר היה מודע בתקופה זו כי, בניגוד לתעמולה שלו, אויביו הממשיים ובעלי העוצמה היו מעצמות המערב ובפוטנציה בריה"מ – ולא "היהדות העולמית". לכן, בשלב הזה הוא הסתפק בפתרון השאלה היהודית בארצות הכבושות לפי המודל הגרמני, תוך יישומו בצורה קיצונית יותר בפולין.
כבר בשנים 1941-1939 הועלו במשטר הנאצי רעיונות רדיקליים יותר לפתרון השאלה היהודית מאשר גירוש. עמדתו של שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, בבעיה היהודית, כבר בשלב שלאחר הפלישה הגרמנית לפולין, הייתה קיצונית במיוחד. הוא פקד להפיק סרטי תעודה בהשתתפותם של יהודים דתיים מפולין, שנועדו להבליט את לבושם המוזר ואת מנהגי השחיטה הכשרה האכזריים שלהם, במטרה לעורר שאט נפש כלפי היהודים בדעת הקהל הגרמנית ומחוצה לה. ביומניו תיאר גבלס את היהודים כ"מוצר פסולת" , כבעיה המחייבת טיפול "כירורגי" ולפעמים דיבר במפורש בדבר הצורך להשמידם.
ביצועו המעשי של רעיון ההשמדה – על אף שעדיין בצורה מוגבלת – הועלה על ידי היטלר בהקשר לתוכנית הפלישה הנאצית לבריה"מ במחצית הראשונה של 1941. בהתבטאויותיו לפני ראשי הצבא הדגיש היטלר את הצורך לחסל את הקומיסרים והאינטליגנציה הבולשביקית, ולפעמים השתמש במונח "אינטליגנציה יהודית-בולשביקית". מכאן נתן היטלר הכשר להשמדה פיסית של קטגוריות מסוימות של יהודים סובייטיים, ואולי אף פתח פתח לחיסול כללי של יהודי רוסיה, תוך זיהוים עם המשטר הבולשביקי. ברוח ההתבטאויות האלה של היטלר, ביוני 1941 הוציא היידריך פקודות ליחידות המבצעיות של ה-SS, "איינזצגרופאן" (Einsatzgruppen), שכוונו לחסל סוגים מסוימים של יהודים הקשורים במשטר הבולשביקי, אך יכלו בקלות להיהפך למבצע השמדה המוני.
חלק 2: רצח המוני: מהפלישה לבריה"מ עד לגיבוש "הפתרון הסופי" (יוני 1941 – יולי1942)
בחודשים יוני-יולי 1941, לפי פקודותיו של היידריך– שהוצאו בהתאם למדיניות שהתווה היטלר עוד לפני הפלישה לבריה"מ – הוציאו להורג היחידות המבצעיות של ה-SS (Einsatzgruppen) את כל פקידי המפלגה והמדינה היהודים בשטח הכיבוש הסובייטי. במהרה הוצאו להורג גם כל שבויי המלחמה היהודים של הצבא הסובייטי. בהמשך, כמעין פירוש לתגובתו הנזעמת של היטלר ביולי כלפי קריאתו של סטאלין לנהל מלחמת פרטיזנים נגד הנאצים, קבע הימלר בתחילת אוגוסט, כי היהודים הם העתודה של כוח הפרטיזנים. לאור קביעה זו פקד הימלר להוציא להורג את כל הגברים היהודים שמעל גיל 14 בעיר פינסק שבביילורוסיה.
החל מיולי-אוגוסט רצח המוני של יהודים, כולל נשים וטף, התנהל בליטא, לאטביה ואוקראינה. בשלוש הארצות האלה מעשי הרצח נגד היהודים החלו להתבצע ביוזמתם של העמים המקומיים, ולפעמים עוד לפני הגעתן של יחידות ה-SS, בתואנה של שיתוף פעולה בין יהודים לשלטון הכיבוש הסובייטי בזמנו נגד האוכלוסייה המקומית. לאחר הכיבוש הגרמני מעשי הרצח נעשו מאורגנים ורחבי היקף ובהם לצידם של יחידות ה-SS השתתפו ליטאים, לאטבים ואוקראינים. היהודים היו מובלים מחוץ לעיר, נטבחים בהמוניהם ביריות ומושלכים לקבר אחים ענק. כך לדוגמה, בנובמבר ודצמבר 1941 רוב יהודי העיר ריגה (לאטביה), קרוב ל-30,000, נרצחו ביריות ביער רומבולה (Rumbula), בהתאם לפקודתו של הימלר.
מתוך מסמך של הימלר שכותרתו "רצונו של הפיהרר" עולה כי במהלך ספטמבר 1941 הביע היטלר את רצונו לגרש את כל יהודי הרייך והפרוטקטורט (צ'כיה) בהקדם האפשרי. בהתאם לכך, הגל הראשון של הגירוש החל באוקטובר והגירושים נמשכו בחודשים הבאים. חלק מיהודי הרייך גורשו לגטו לודז' שבפולין, והשאר בעיקר לגטאות שהוקמו בבריה"מ. אלה שהגיעו לבריה"מ, לעתים היו מוצאים להורג מייד עם הגעתם. להערכתי, מאחורי הקצנת מדיניותו של היטלר כלפי יהודי הרייך עמדו שתי סיבות עיקריות. מנקודת ראותו של היטלר, המצב בו השמדת יהודי בריה"מ כבר התנהלה בהיקף רחב, בעוד בשטחי גרמניה עצמה עדיין המשיכו לחיות יהודים, גם אם בסטאטוס נחות ומושפל, היה אבסורדי ובלתי נסבל לחלוטין. מכאן, הצורך הדחוף מבחינתו של הפיהרר לסלקם רחוק ככל האפשר. עוד סביר להניח, כי התגברות מעורבותה הבלתי מוצהרת של ארה"ב במלחמה נגד גרמניה בסתיו, החלה לשחרר את היטלר מאותו ריסון עצמי שבו עדיין היה מוכן לטפל בשאלת יהודי הרייך.
החל מאוקטובר 1941 , וביתר שאת החל מדצמבר ניכרה התגברות והקצנה בהתבטאויותיו של היטלר בנושא היהודי הן בשיחות עם מקורביו והן בנאומיו. כעת הוא דיבר במפורש על הצורך להשמידם. לדוגמה, בשיחה עם הימלר והיידריך, טען היטלר כי יש לגרש את היהודים לביצות "במזרח", תוך אזכור "השמדה" (עמ' 273). מנאום סודי שנשא היטלר לפני ראשי מחוזות של הרייך ב-12 בדצמבר, הסיק גבלס את המסקנה הבאה: היטלר אכן מתכוון להגשים את נבואתו מ-1939. דהיינו, לאחר שהיהודים אכן הביאו למלחמת עולם – "השמדת היהודים חייבת להיות תוצאתה ההכרחית" (עמ' 280). ביומן הפגישות של הימלר מ-18 בדצמבר מופיעה הוראה שקיבל מהיטלר בנוסח הבא: "שאלה יהודית/להשמיד כפרטיזנים" (עמ' 280). לפי פרשנותו של המחבר, היטלר כלל בקטגוריה של פרטיזנים לא רק את יהודי בריה"מ, אלא את כל יהודי אירופה, בתור אויביו הפוטנציאליים של הרייך, שכונו בפיו פרטיזנים. בנאומו השנתי ב-30 בינואר 1942 טען היטלר כי המלחמה יכולה להיגמר או שבהשמדתם של העמים האריים "או שבהיעלמותם של היהודים מאירופה", וכי לראשונה החוק היהודי העתיק, "שן תחת שן ועין תחת עין" ימומש (עמ' 332). מדיניות השמדת היהודים לא מנעה מהיטלר לראות את עצמו כאישיות הומאנית, הנאלצת לנקוט בצעדים דרסטיים נגד היהודים רק באין ברירה. לדוגמה, בשיחה עם הימלר בינואר טען היטלר, כי על אף היותו מאוד "הומאני", הרי כיוון שהיהודים הם שפתחו במלחמה ומסיתים נגד הרייך בכל מקום – לכן, אם הם לא יעזבו את אירופה מרצונם החופשי, הרי לא תהיה ברירה מלבד "השמדה טוטאלית" (עמ' 332).
הרקע להחמרה בהתבטאויותיו של היטלר בשאלה היהודית קשור בהתפתחויות במלחמה. מאוקטובר 1941 התקדמות הבזק הנאצית בשטחה של בריה"מ החלה להיתקע, ועלתה האפשרות כי המלחמה נגד הסובייטים תהיה הרבה יותר קשה וארוכה מזו שהיטלר צפה. בדצמבר עם בוא החורף ומתקפות הנגד של הצבא הסובייטי, לא רק חזונו הוורוד של היטלר בדבר ניצחון מהיר במזרח התנפץ, אלא נוספה בעיה נוספת והיא הצטרפותה של ארה"ב למלחמה נגד הרייך. כעת המלחמה נגד גרמניה הנאצית הפכה לעולמית, אבידותיה נעשו כבידות יותר ויותר, ונוצרה, מנקודת ראותו של היטלר, ההצדקה להגשים את איומו מינואר 1939 בדבר השמדת יהודי אירופה. זאת בהתאם לטענתו של היטלר כי הן מאחורי המעצמה הקומוניסטית בדמותה של בריה"מ והן מאחורי המעצמות הקפיטליסטיות בדמותן של ארה"ב ובריטניה עומדים היהודים, והם הנושאים באחריות לאבידותיה הקשות של גרמניה בחזית, ולכן לא ייתכן כי לא יענשו על כך. מאחורי הטיעון התעמולתי הזה של היטלר הסתתר, לדעתי, רצונו לפרוק את הזעם והתסכול על ראשית כישלונותיו במלחמה, ביהודים שבתחום שלטונו. זו הייתה להערכתי, הסיבה העיקרית והאמתית מאחורי תחילת תהליך ההשמדה של היהודים. הקלות היחסית שבה התבצעה השמדתם של יהודי בריה"מ במחצית השנייה של 1941 – תוך שיתוף פעולה נלהב מצד חלק מהעמים המקומיים – עודדה את היטלר, להערכתי, ליישם את הפתרון הזה לשאר אירופה. נוסף לכך, התגברות התעמולה האנטישמית בתקופה של קשיים בחזית, נועדה לשמש אמצעי לליכוד לא רק של האומה הגרמנית, אלה גם של המדינות הקשורות בה ואף הארצות הכבושות (כמו פולין) סביב המשטר הנאצי, כנושא הדגל בקרב נגד היהדות העולמית. לבסוף , לאחר שכניסתה של ארה"ב למלחמה הפכה לעובדה מוגמרת בדצמבר 1941, הוסרו סופית הסייגים של הנאצים בטיפול בשאלה היהודית.
בהתאמה להתבטאויותיו של היטלר באוקטובר בדבר הצורך להשמיד את היהודים, באותו החודש הוציא הימלר פקודה, שאסרה הגירתם של היהודים מהרייך ובעצם מכל שטחי אירופה שבשליטת גרמניה "לנוכח הציפייה לבואו של 'פתרון סופי' של השאלה היהודית", כדבריו. ואכן מסתיו, הוחל בהתוויית האמצעים שיאפשרו השמדה יעילה של היהודים, קרי המתתם בגזים. ניסיונות ראשונים להמתה בגזים בוצעו עוד לפני אוקטובר. הם כללו המתת יהודים במשאיות מיוחדות על ידי הזרמת הגזים הרעילים של המנוע לתא הנוסעים – שיטה שהופעלה בשטחה של בריה"מ. כמו כן כבר בספטמבר לראשונה הופעל תא גזים בתוך מבנה: ההמתה נעשתה באמצעות הגז "ציקלון B" שהופעל למטרות ניסוי נגד שבויים סובייטים באושוויץ (שבשלב זה עדיין לא נועד להיות מחנה השמדה). בהסתמך על הניסיון המוצלח באושוויץ הוחל בהקמת מחנות השמדה ראשונים ליהודים בבלזץ (Belzec) ובחאלמנו (Chelmno). מחנה חאלמנו פעל מדצמבר ובו הושמדו בגזים יהודים מגטו לודז' שבפולין, כדי לפנות מקום בגטו הדחוס ליהודים שגורשו מן הרייך.
לצורך התוויה כוללת של הפתרון הסופי לשאלה היהודית, ב-20 בינואר 1942 התכנסה בבית ההארחה של משטרת הביטחון שברחוב ונזה (Wannsee) שבברלין ועידה. ההזמנות לוועידה נשלחו על ידי אייכמן בשמו של היידריך. בוועידה נכחו פקידים בכירים של הרייך ואנשי SS, בהם אייכמן. היידריך טען לפני באי הוועידה כי היטלר הורה לפתור את בעיית היהודים באירופה על יד פינויים למזרח. הוא המשיך וטען כי מדובר בפינוי 11 מיליון יהודים, במנותו את מספר היהודים בכל ארץ באירופה, כולל במדינות ניטרליות ומדינות אויב שטרם נכבשו על ידי הנאצים ובהן בריטניה, בריה"מ, ספרד, פורטוגל, שווייץ ושבדיה. לדברי היידריך, היהודים המפונים יועסקו בעבודות קשות, כמו בניית דרכים, דבר שיפחית את מספרם. יהודים מבוגרים מהרייך, בעלי מדליות ממלחמת העולם הראשונה, יפונו למחנה תרזנשטאט ( (Theresienstadt ושם במשתמע יזכו למות במוות טבעי. ייתכן כי בשלב הזה היידריך אכן התכוון להעסיק יהודים בעלי כושר עבודה בעבודות קשות במזרח – אך הוא לא פירט מה יעשה בחלק הארי של היהודים שמראש לא התאים לעבודות קשות. מכל מקום, למשתתפי הוועידה היה ברור כי יהודים שאינם מסוגלים לעבוד נידונו להשמדה. זאת ועוד. כבר בשלב הזה – ובוודאי בהמשך – המונח "פינוי למזרח" הפך לשפה נקייה ומוצפנת להשמדה (עמ' 349). גבלס, מתוך מודעות לפתרון שהותווה בוועידת ונזה ותחילת ביצועו, טען ביומנו במארס 1942 כי נבואתו של היטלר ביחס להשמדת היהודים מתחילה להתגשם. הוא המשיך: למרות שהתהליך הזה הוא "איום" ו"ברברי" ומוטב לא לפרטו – הרי היהודים ראויים לו, בתור האחראים למלחמה (עמ' 335).
בהתאם להחלטה העקרונית שהתקבלה בוונזה, במחצית הראשונה של 1942 הוקמו מחנות השמדה נוספים לחאלמנו ובלזץ, והם סוביבור (Sobibor) , אושוויץ וטרבלינקה. במחנות האלה בתחילת פעילותם הושמדו בגזים יהודים מפולין ומהרייך והפרוטקטורט. במקביל נמשכה השמדתם של יהודי בריה"מ באמצעות מעשי טבח המוניים ביריות בהם נטלו חלק פולנים, העמים הבלטיים, אוקראינים וביילורוסים.
פרק 3 שואה – השמדה בגזים עד לסיום המלחמה (קיץ 1942 – אביב 1945)
בנאום של היטלר ב-30 בספטמבר 1942 נכללה התבטאות פומבית אף בוטה מבעבר בדבר השמדת היהודים. הוא חזר על נבואתו מ-1939 לפיה אם היהדות תצית מלחמה בינלאומית להכחדת העמים האריים באירופה, התוצאה תהיה ש"לא העמים האריים יושמדו, כי אם היהדות". הוא המשיך וטען כי בעבר צחקו היהודים לנבואתו זו, ועל כן הבטיח כי כעת היהודים "בכל מקום...יפסיקו לצחוק" (עמ' 402). גבלס אף חלם על תוכנית שאפתנית מזו של היטלר להשמדת היהודים. הוא חזר וקבע ביומנו בדצמבר 1942, כי על היהודים לשלם את המחיר לפרוץ המלחמה, שפירושו: "מחיקת הגזע היהודי באירופה ואפשר בכל העולם" (עמ' 403). ואולם בנאום פומבי בפברואר 1943 גבלס נהג בזהירות בניסוחיו וטען כי גרמניה תגיב לאיום היהודי "בחיסול השלם ביותר ורדיקאלי" – כאשר בגרסתו הראשונה במקום "חיסול" הוא כמעט והשלים את המילה "השמדה", אך באמצע המילה תיקן אותה ל"חיסול" (עמ' 473). במארס 1943 בהתאם לדרישתו של הימלר הוכן לו דוח מפורט על מספר היהודים ש"פונו" [קרי הושמדו] עד סוף 1942 שמנה כ-2 מיליון. לפי מקור משני דוח זה נמסר להיטלר בסוף מארס 1943, אולי כמתנה ליום הולדתו, ובו מספר היהודים ש"הועברו" לרוסיה "דרך מחנות" (כלשון הדוח) הועלה ל-2.5 מיליון. מתוך יומנו של גבלס מאותו החודש משתמע כי הרמן גרינג , האישיות השנייה בהיררכיה הנאצית, היה מודע להשמדת היהודים וחשש מן העונש הצפוי לו, אם גרמניה תפסיד במלחמה. לעומתו, גבלס סבר, כי דווקא המצב בו אין מפלט לתנועה הנאצית על מעשיה, יגביר את המוטיבציה להילחם (עמ' 538). בנאום בפוזאן Posen)) באוקטובר 1943 הצדיק הימלר את השמדתם של ילדים יהודים בנימוק כי ילדים אלה , לכשיגדלו, עלולים לנקום בילדי ובנכדי הגרמנים. גבלס ציין ביומנו באפריל 1944, כי שנאתו של היטלר כלפי היהודים גברה. ואכן במהלך 1944 האשים היטלר את היהודים בהסתת בעלות הברית לביצוע הפצצות אכזריות נגד האוכלוסייה האזרחית הגרמנית בערים. מכאן ראה היטלר בהמשך השמדת היהודים צעד תגמול לגיטימי על עמידתם כביכול מאחורי הפגיעה המסיווית באוכלוסייה הגרמנית. כך לדוגמה, בשיחה עם ראש ממשלת הונגריה ביוני 1944, בה הוא רמז להיטלר כי יש להפסיק את משלוח יהודי ארצו לאושוויץ, השיב היטלר כי הוא פועל בהתאם לפתגם היהודי הישן, "עין תחת עין ושן תחת שן". מאחר ו-46,000 נשים וילדים גרמנים נשרפו למוות בהמבורג בהפצצות – המשיך היטלר – הרי אין לצפות ממנו לגלות רחמים כלפי החיידק היהודי (עמ' 618).
הסיבה העיקרית שמאחורי המסע האנטישמי והשמדת היהודים ב-1945-1942 נותרה, לדעתי, כפי שהייתה ב-1942-1941. (1) היהודים המשיכו לשמש שק חבטות לכישלונותיו של היטלר בחזית, שהחל מ-1943-1942, במיוחד לאחר קרב סטלינגרד, הלכו וגברו. לרצונו של היטלר לנקום ביהודים על המפלות בחזית, נוסף הצורך לנקום בהם על ההפצצות האכזריות נגד האוכלוסייה האזרחית הגרמנית מצד בעלות הברית. עם זאת, מבחינה רציונאלית, דווקא התבוסות בחזית חייבו לכאורה את המשטר הנאצי לצמצם את הפעולה הבלתי נחוצה של השמדת היהודים, שהצריכה משאבים, כמו אמצעי תחבורה, וגם פגעה בכוח אדם שהועסק בתעשיות המלחמה, בדמותם של עובדי הכפייה היהודים. לכן את המשך מדיניות ההשמדה אפשר להסביר, לדעתי, כביטויים לאינרציה, לקנאות אידיאולוגית, ולסימנים לאובדן שיקול דעת, שמקורם בייאוש לנוכח הכישלונות בחזית. (2) ואולם הגורם החשוב ביותר להמשך מדיניות ההשמדה של היהודים, דווקא כאשר אפשרות מפלתה של גרמניה במלחמה הפכה לממשית יותר ויותר נעוצה בסיבה אחרת. לדעתי, דווקא תחילת מודעותו של היטלר כי חלומו להקים את הרייך בן אלף השנים לא ימומש, הביא אותו להקדיש יותר מאמצים להנציח את עצמו בהגשמת מטרה נועזת אחרת שכן נראתה בעלת מימוש – השמדתם של יהודי אירופה שתחת שלטונו. (3) כמו כן בדומה לתקופה הקודמת, 1942-1941, גם כעת, המסע האנטישמי וההשמדה נועדו ללכד את האומה הגרמנית בפרט ואת עמי אירופה בכלל סביב המשטר הנאצי, כנוקט באמצעים רדיקאליים נגד היהודים. לטענת המחבר, רצח היהודים וטיפוח המורא מנקמתם יצרו את הקשר האולטימטיבי בין הפיהרר לעמו. (4) התעמולה האנטישמית נועדה גם לעורר את דעת הקהל בקרב בעלות הברית נגד המלחמה, בהציגה אותה כמשרתת את האינטרסים של היהודים בלבד. במאי 1943, לפי יומנו של גבלס, הביע היטלר סיפוק מכך ש-80%-70% משידורי החוץ של גרמניה מוקדשים לאנטישמיות.
לאחר שהידיעות על השמדת היהודים הגיעו לבריטניה וארה"ב והוכרו כאמינות, ב-17 בדצמבר 1942 פרסמו שלוש בעלות הברית – בריה"מ, ארה"ב ובריטניה – הצהרה בה קבעו כי יהודי אירופה מושמדים והתחייבו להעניש את מבצעי הפשע הזה. אף על פי כן בריטניה וארה"ב, ככלל, לא נקטו בצעדים ממשיים למנוע השמדתם של יהודים, ואף הזרם המרכזי ביהדות ארה"ב ראה מחובתו הפטריוטית לא לחרוג מקו הרשמי של ממשלתו. בהתאם לקו הזה, מטרת המלחמה הייתה לנצח את גרמניה, בעוד הצבת מטרות נוספות – כמו הצלת יהודים, הכרוכה בניהול משא ומתן עם הנאצים (אותו התחייבו בעלות הברית לא לקיים) ובמתן תמורה לנאצים עבור היהודים – פוגעות בנחישות הלחימה ואף מסייעים לאויב בזמן מלחמה. מעניין לציין כי בתקופה בה התרחשה השואה באירופה, מנהיג היישוב היהודי בארץ ישראל, דוד בן גוריון, היה עסוק באביב-סתיו 1942 בגיוס תמיכה בתוכנית בילטמור (Biltmore). זו הייתה תוכנית להקמת מדינה יהודית רק בחלק מארץ ישראל ועל כן נתקלה בהתנגדות עזה אף במפלגתו שלו. המודעות כי מיליוני יהודים באירופה עלולים להיות מושמדים במהלך המלחמה לא הסיטה אותו מהתרכזותו בארץ ישראל (עמ' 457). גם בהמשך שנות השואה בראש מעייניו של בן גוריון עמדו ההתיישבות היהודית בארץ וכינון מדינה יהודית בעתיד.
החל מ-1942, מאז התבצע מבצע רחב להשמדת יהודים, רוב האוכלוסייה הגרמנית – לטענת המחבר ובניגוד למיתוס שלאחר המלחמה – ידעה על ההשמדה. המידע זרם מאנשי SS, נשותיהם, האוכלוסייה המקומית שבסביבות מחנות ההשמדה; ומגרמנים שערכו ביקורים חוזרים בפולין ונכחו לדעת בהיעלמותם של יהודיה. המידע על דרך ההשמדה לא היה תמיד מדויק, אך עובדת השמדתם של היהודים, מדגיש המחבר, הייתה ידועה. זאת ועוד. רוב האוכלוסייה הגרמנית תמכה בחיסול היהודים, כך שקבוצות אופוזיציה למשטר, מתוך מודעות לעמדה הזו של האוכלוסייה הגרמנית, לא מצאו לנכון לעורר את הציבור הגרמני נגד המשטר הנאצי באמצעות העלאות נושא טיפולו הנפשע בשאלה היהודית. גם בחודשים האחרונים של המלחמה, החל ממארס-אפריל 1945, עת ניכרה ירידה דרסטית בפופולאריות של היטלר בקרב הגרמנים (כפי שמודה גבלס ביומנו) – הרי שנאתם כלפי היהודים לא פחתה. להערכת המחבר, המשיכו הגרמנים להאמין באשמתם של היהודים בפורענויות המלחמה שנחתו עליהם. רק גרמנים מעטים ובהם אנשי כנסייה בכירים גילו סימפטיה כלפי היהודים הנרדפים.
גירוש יהודי גרמניה הושלם ברובו בסביבות יוני 1943. עם זאת מעניין לציין כי עד סוף המלחמה בברלין נותרו עדיין כ-2000-1500(?) יהודים. יהודים אלה היו רשומים אצל הגסטאפו כמקרים מיוחדים וכללו בני זוג מנישואים מעורבים, כ-370 חולים בבית החולים היהודי בברלין וכ-1000 דיירים באותו בית החולים (עמ' 425, 520). להערכתי, נוצר הרושם המוזר כאילו הגסטאפו היה מעוניין לשמר זמנית קיום יהודי סמלי ביותר אף בבירת הרייך. ההיגיון שמאחורי שימור סמלי זה יכול אולי להתברר, להערכתי, לאור המדיניות הנאצית כלפי גטו תרזנשטאט. מתוך כ-141,000 יהודים שנשלחו במהלך המלחמה לגטו הזה, נותרו בו בסופה כ-17,000. למרות זאת, עד סוף המלחמה שימש תרזנשטאט את הנאצים כאתר תעמולה בדבר יחסם האנושי ליהודים, ובאפריל 1945 (!) ביקרה בו משלחת של הצלב האדום בליווי אייכמן (עמ' 637).
החל מקיץ 1942 גורשו תחילה למחנות מעבר, ומשם למחנות השמדה יהודי הולנד, צרפת ובלגיה. בצרפת גורשו להשמדה בשלב הראשון היהודים הזרים. ממשלת וישי בראשות פטאן (Petain) הסכימה לשתף פעולה עם הנאצים במשלוח להשמדה של היהודים הזרים – ואולם באוגוסט 1943 ממשלה זו הביע התנגדות לתוכנית הנאצית להרחיב את הגירוש למחנות גם על יהודים שהתאזרחו מאז שנת 1927. התנגדות זו נבעה כנראה מהכרה כי גרמניה עומדת להפסיד במלחמה וגם כנראה מהערכה כי צעד כזה יעורר התנגדות בקרב הצרפתים. הגרמנים מצדם המשיכו בתוכנית ההשמדה, ללא שיתוף הצרפתים. במחצית השנייה של 1943 – וכבר לאחר כיבוש דרום צרפת בידי הגרמנים – הגסטאפו נחל פחות הצלחה בפעולות המצוד שלו אחר היהודים הן באזור הדרומי של צרפת והן בצפוני, כנראה בגלל פחות נכונות מצד האוכלוסייה המקומית להסגיר יהודים. אף על פי כן משלוח יהודים מצרפת לאושוויץ נמשך לתוך אוגוסט 1944, ממש עד לשחרורה של פאריס באותו החודש.
אף בקרב הנאצים האחראים על ביצוע הפתרון הסופי, היו כאלה – שלאור מודעותם לאפשרות הריאלית של תבוסתה של גרמניה במלחמה והעונש הצפוי להם על השמדת היהודים – שהעדיפו לא לגלות דביקות בלתי מתפשרת במשימתם. זו כנראה הסיבה שבאוקטובר 1943, יהודי דניה שמנו כ-7,000 נפשות, הצליחו להימלט לשבדיה הניטראלית בעזרת הדנים.
משטרו של מוסוליני באיטליה ידע היטב כי היהודים הנשלחים לגירוש למעשה מושמדים. לנוכח זאת, המשטר באיטליה לא רק סירב לגרש את יהודיו ל"מזרח", אלא גם מנע את גירוש היהודים מהשטחים הזרים שנמצאו בשליטתו ב-1942 והם חלק מצרפת וחלק מקרואטיה. לאחר הכיבוש הגרמני של איטליה, מאוקטובר 1943 עד סתיו 1944 התנהל מצוד אחרי יהודיה שנשלחו תחילה למחנות מעבר ומשם לאושוויץ. בפעולות ההשמדה בצפון איטליה לא פסחו הנאצים על בתי אבות ובתי חולים יהודים. אף על פי כן, כ-80% מיהודי איטליה ניצלו, רבים הודות לאוכלוסייה המקומית. האפיפיור פיוס ה-12 הסתפק בגינוי מעורפל ביותר כלפי משלוח יהודי רומא להשמדה ועמדה דומה נקט ביחס לשואה בכלל. סיבה חשובה לכך נעוצה בעוינותו העמוקה לבולשביזם, עד כדי ראייה בגרמניה הנאצית כמגן אירופה מפניו. עוד מן הסתם סבר האפיפיור שיש לפעול בזהירות, כיוון שהתערבות גלויה למען היהודים עלולה יותר להזיק מלהועיל, כשהנזק עלול להתבטא בפגיעה ביתר שאת מצד הנאצים ביהודים מומרים, ביהודים שהתחבאו בכנסיות, ובצעדי תגמול נגד הכנסייה עצמה.
ביולי-ספטמבר 1942 כ-265,000 מיהודי גטו ורשה נשלחו למוות לטרבלינקה. ראש היודנרט של גטו ורשה, אדם צ'רניאקוב (Adam Czerniakow),שלא יכול היה לעמוד בדרישות הגרמניות לספק משלוחים נוספים להשמדה, התאבד. המפלגות הפולניות החשובות בפרסומיהן המחתרתיים לא התאמצו להסתיר את שביעות רצונן, כי המלאכה הבלתי אנושית של השמדת היהודים, קרי טיהור פולין מיהודים, נעשית ביד אחרים, קרי המשטר הנאצי. מסיבה זו הן לא מיהרו להעביר לבעלות הברית את המידע שהיה ברשותן בנושא ההשמדה. ככלל, האוכלוסייה בפולין ובאוקראינה הייתה נגועה באנטישמיות עד כדי כך, שפרעות ביהודים שהצליחו לשרוד את השואה נערכו אף לאחר המלחמה.
לאחר שבעקבות התגברות המשלוחים רחבי ההיקף מגטו ורשה ליהודים לא נותר ספק כי גורלם נגזר, החלו הכנות ממשיות למרד. ההתקוממות התחילה באפריל 1943 ודוכאה במאי. המרד התנהל על יד שני ארגונים: ארגון שאיחד מפלגות שמאל-מרכז וארגון נפרד של רביזיוניסטים. לפי דוח של ה-SS, בלחימה בדיכוי המרד נהרגו 15 גרמנים וכ-90 נפצעו. לפי אותו הדוח, מספר ההרוגים היהודים בלחימה נע בין 5000 – 6000 (עמ' 525). גבלס, בהתייחסויותיו למרד הגטו ביומניו, הודה בלחימה "קשה מאוד" בין היהודים לוורמכט , בהסבירו את הלחימה העקשנית של היהודים כנואשת, מתוך ידיעתם את הצפוי להם (עמ' 525). על אף חשיבותו הסמלית של המרד, הרי להערכת המחבר, הוא לא תרם להצלת יהודים, כי אם הגביר את קצב השמדתם. בעקבות דיכוי המרד, ב-21 ביוני הימלר הורה לחסל את כל הגטאות במזרח ((Ostland– אחד החשובים שבהם היה בווילנה.
ראש היודנרט בגטו וילנה, יעקב גאנס (Gens), היה דמות בלתי אופיינית לסביבתו היהודית. הוא היה קצין מוערך בצבא הליטאי בעבר, נשוי לנוצרייה וחבר בתנועה הרוויזיוניסטית. באוקטובר ונובמבר 1942 יחד עם שוטריו היהודים, הוא השתתף במעשי טבח המוניים נגד יהודים ("אקציות"). גאנס הצדיק את התנהגותו בטענה, כי בדרך זו הצליח לשכנע את הגרמנים להקטין את מספר היהודים המוצאים להורג – אך אין ספק כי בכך גם קיווה להציל את חייו
(עמ' 438-437). ואולם, כאשר הגרמנים חיסלו את הגטו בספטמבר 1943, האיש הוצא להורג, וכ-20,00 מתושבי הגטו נרצחו ביער בליטא והשאר במחנה ההשמדה סוביבור.
תגובת היהודים להשמדה התאפיינה בעיקר בפסיביות וחוסר סולידריות. בדומה להיעדר סולידריות בין יהודים בגטאות, כמו מתיחות בין "עשירים" לעניים, בין התושבים המקוריים של הגטו לבין אלה שגורשו לשם משטח הרייך – כך אף במחנות ההשמדה נוצרה מתיחות בין יהודים לפי חלוקה גיאוגרפית. לדוגמה, באושוויץ שררה עוינות בין יהודים "פולנים" ליהודים "גרמנים", בין יהודים "יוונים" לבין יהודים "הונגרים". בתקופת קיומו של אושוויץ ממאי 1940 עד ינואר 1945 שולחו אליו כ-1.1 מיליון יהודים, מתוכם כ-80% נכחדו עם הגעתם או זמן קצר אחר כך. בדומה למרד בגטו ורשה, שפרץ רק לאחר שהיהודים השתכנעו כי הם נידונו לכליה, כך המרידות של כוחות העזר היהודים במחנות השמדה (כמו אלה שעבדו בקרמטוריום) פרצו רק לאחר שהקורבנות הגיעו למסקנה כי הנאצים עומדים לחסל את מחנות ההשמדה על אסיריהם, כדי לא להשאיר עקבות לפשעיהם. בקיץ 1943 התקומם כוח העבודה היהודי בטרבלינקה ובסתיו 1943 – בסוביבור. בדומה למרד גטו ורשה שבסופו של דבר לא הציל כי אם הגביר את קצב השמדת היהודים, הרי המרידות במחנות ההשמדה שכנעו את הימלר בצורך להרוג את רוב עובדי הכפייה היהודים, בגלל הסיכון הביטחוני בהחזקתם.
הגטו לודז' שבסוף יולי 1944 היו בו עדיין כ-70,000 יהודים – חוסל בסוף אוגוסט. יהודיו נשלחו לאושוויץ, בהם ראש היודנרט, מרדכי חיים רומקובסקי (Rumkowski). האיש היה נגוע במגלומניה והפך את עצמו למעין מלך הגטו בחסות הנאצים. מאמציו הקדחתניים של רומקובסקי להפוך את הגטו למוסד יצרני מועיל עבור הנאצים, כמו בתחום תפירת מדים לצבא הגרמני, לא הועילו בסופו של דבר לא ליהודי הגטו ולא לו – אך כנראה דחקו את הקץ. מיהדות פולין, אשר מנתה ב-1939 3.3 מיליון יהודים, שרדו על אדמת פולין בסוף המלחמה לכל היותר כ-40,000. מתוך כלל יהדות פולין, דהינו כולל החלק שמאז 1939 נמצא היה בטריטוריה סובייטית בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ ואותם היהודים שנמלטו מפולין לבריה"מ לאחר הכיבוש הגרמני, שרדו את המלחמה כ-300,000 יהודים (עמ' 632).
בסתיו 1942 רומניה, בולגריה והונגריה נמנעו להיענות בחיוב לתביעה הגרמנית להעביר את יהודיהן לרשות הנאצים, למטרת "גירוש למזרח" לכאורה. בולגריה הסכימה לגירושם רק של היהודים במחוזות שסופחו במהלך המלחמה לתחומה והם תרקיה ומקדוניה. באפריל 1943 היטלר אף מצא לנכון להיפגש עם שליט הונגריה מיקלוש הורטי (Miklos Horthy) , כדי להשיג את הסכמתו ל"גירוש" – אך ללא הואיל. מאחורי ההתחמקות מהיענות לדרישה הנאצית עמדו השיקולים הבאים: (1) התעוררות ספיקות לגבי ניצחונה של גרמניה במלחמה ואף התכוננות להחלפת צד במלחמה; (2) וחשש כן בעיקר בבולגריה ובמידה מסוימת בהונגריה, כי גירוש פירושו למעשה השמדה. בבולגריה ניכרה התנגדות בדעת הקהל, בפרלמנט ובכנסייה לגירוש.
הגרמנים כבשו את הונגריה במארס 1944 ובאותו החודש הגיע אייכמן לבודפשט. חברי "מועצת היהודים" – שהוקמה בחסות הנאצים בבודפשט במארס – ידעו על ההשמדה הצפויה. ואולם בתור יהודים מתבוללים ברובם ואזרחים שומרי חוק נאמנים, הם העדיפו לציית לפקודות הגרמנים בדבר ריכוז היהודים במחנות ובגטאות, תוך ניסיון למנוע בהלה. על חלקו האישי של היטלר בהשמדת יהודי הונגריה יכולה להעיד שיחתו עם מנהיגה הפרו-נאצי של סלובקיה, טיסו (Tiso), במאי 1944. בשיחה זו הביע היטלר את תדהמתו מה"יהודיזציה" של הונגריה, בה התגוררו, לדבריו, למעלה ממיליון יהודים (עמ' 606). שלושה ימים לאחר השיחה הזו החל משלוח יהודי הונגריה לאושוויץ. המשלוחים התנהלו בקצב מזורז של 12,000 עד 14,000 יהודים ביום. תנורי הקרמטוריום לא יכלו לעמוד בעומס והוקמו משרפות פתוחות. אף על פי כן, בעקבות פניות להורטי מן הוותיקן ומנשיא ארה"ב, כולל הפצצה אמריקאית על בודפשט, הופסקו המשלוחים במהלך יולי 1944. בינתיים נשלחו לאושוויץ כ-440,000 יהודים ומתוכם כ-395,000 הושמדו מייד (עמ' 619).
בטרם החלה ההשמדה ההמונית של יהודי הונגריה ואחר כך במקביל לביצועה המואץ, בחודשים אפריל-יולי ניסה אייכמן, דרך ארגון יהודי הונגריה, ליצור קשר עם מעצמות המערב. הוא השתדל לכאורה לקדם עסקה בדבר הצלתם של 800,000 יהודי הונגריה בתמורה לקבלת 10,000 משאיות, בהן יעשה שימוש בחזית המזרחית בלבד. להערכת המחבר, רעיון העסקה הזו אושר מבעוד מועד על ידי היטלר בשיחתו עם שר החוץ שלו, ריבנטרופ. העסקה נועדה להביא את המערב – בניגוד למחויבותו כלפי בעלי בריתו הסובייטים – להיכנס למשא ומתן עם הנאצים ובכך לקעקע את הקואליציה בין מעצמות המערב לבריה"מ. מכל מקום, המערב דחה את ההצעה הגרמנית.
באוקטובר 1944, בעקבות הודעתו של הורטי על יצאת ארצו מן המלחמה, מינו הגרמנים ממשלה חדשה בבודפשט מקרב הארגון ההונגרי הפרו-נאצי, "צלב החץ". הארגון ערך מעשי טבח ביהודי הונגריה ממש עד לשחרורה בידי הסובייטים בפברואר 1945. בטרם השחרור, נוסף למעשי הטבח, עשרות אלפים מיהודי הונגריה גויסו ל"גדודי עבודה" לעבודות פרך, כמו בניית ביצורים; מתוכם כ-35,000 הועסקו בבודפשט וכ-50,000 נאלצו לצעוד ברגל לווינה . רבים מהמגויסים נרצחו או מתו מתשישות.
כבר במחצית הראשונה של 1944 ניכרו סימנים של חוסר עקביות במדיניות ההשמדה הנאצית כלפי יהודי הונגריה בפרט וכלפי יהודי אירופה בכלל. חוסר העקביות נעוץ היה בהידרדרות המצב בחזית, שהביא לשינויים הבאים. (1) התגברות המגמה להעדיף לנצל את כוח העבודה היהודי לשירות מכונת המלחמה הגרמנית על פני השמדה מיידית. (2) התקדמותו המהירה של הצבא הסובייטי מערבה, ממילא חייבה את המשטר הנאצי לחסל מבעוד מועד את מתקני ההשמדה כדי לא להותיר עקבות. מכאן כבר מ-1944 תעשיית המוות הנאצית בדמותם של תאי הגזים נפגעה, והחל מ-1945 למעשה חוסלה. (3) יתרה מזו. החל מ-1945 הרייך החל בבירור להתפרק ומכאן לא הייתה באפשרותו לבצע מדיניות השמדה מסודרת של יהודים. (4) רצונם של אישים בכירים במשטר הנאצי, כמו הימלר, לנסות להידבר עם המערב כדי להציל חלק מהרייך או לפחות את עצמם מהעונש, הביא אותם להעלות בפני המערב הצעות להצלת יהודים, כולל ריכוך מה במדיניות ההשמדה המאסיבית של היהודים.
לפי תזכיר מחודש אפריל 1944 של שר החימוש הנאצי, אלברט שפאר, הורה היטלר להשתמש ב-100,000 יהודים הונגרים להקמת בתי חרושת לתחמושת בפרוטקטורט (צ'כיה). בהמשך השנה עשרות אלפי יהודים הובאו מאושוויץ לבוואריה להקמת מפעלים מוגנים לייצור מטוסים (עמ' 646). כמו כן הגיעו לגרמניה יהודים ממקומות נוספים באירופה לעבודה בתעשייה הצבאית. חלק מהיהודים האלה שהובאו לגרמניה, נמצאו בלתי כשרים לעבודה, לכן נשלחו או הוחזרו לאושוויץ. בינואר 1945 הוציא הימלר פקודה לפנות את כל המחנות במזרח. אסירי המחנות האלה, שמספרם נע בין 700,000 ל-800,000 הוצעדו לגרמניה (לפעמים בחלק מהדרך הוסעו ברכבות). הפינוי הזה התנהל במצב של כאוס, ובמהלכו אסירם רבים מתו כתוצאה ממחסור במזון, כפור ותשישות, ואחרים נרצחו ביריות של השומרים המלווים. רוב האסירים האלה היו יהודים, ומספרם של היהודים שנספו במהלך הפינוי מוערך בכ-250,000 (עמ' 649). כבר מסתיו 1944 בהיסוס, וביתר ביטחון במהלך 1945 ניהל הימלר מגעים עם גורמים בשווייץ ובשבדיה, בדבר שחרור קבוצות מסוימות של יהודים, כמחווה של רצון טוב להכשרת הקרקע לפתיחת הידברות עם המערב. הססנותו של הימלר נבעה מכך שמגעיו עלולים היו להתגלות על ידי היטלר, אשר התנגד אף למחוות של שחרור סלקטיבי ומצומצם (אלפים בודדים) של יהודים. אף על פי כן, במצב הכללי של כאוס, במארס-אפריל 1945, קבוצות של יהודים שוחררו ממחנות (עמ' 648).
בהתבטאויותיו הפומביות האחרונות של היטלר נכללו התייחסויות ליהודים. בברכתו לכבוד השנה החדשה, שנת 1945, טען היטלר כי איליה ארנבורג (Ehrenburg) [סופר סובייטי, יהודי] והנרי מורגנטאו (Morgenthau) [שר האוצר האמריקאי, יהודי] מייצגים את שני פניו של הרצון היהודי להשמיד את גרמניה. בצוואתו הפוליטית של היטלר מ-29 באפריל 1945 – אותה חיבר יום לפני התאבדותו – מקום מרכזי תפס הנושא היהודי (והבולשביזם לא הוזכר כלל!). היטלר חזר והטיל על היהודים את האחריות לפרוץ המלחמה האכזרית באירופה, ולנוכח פשעם האיום הזה, כדבריו, הצדיק את הענשתם ב"אמצעים הומאניים" (עמ' 660) – כנראה רמז להשמדתם בתאי הגזים. יצוין כי לפי מחקרים סטטיסטיים נרצחו בשואה בין 5 ל-6 מיליון יהודים. בהמשך הצוואה השביע היטלר את תומכיו להמשיך "במאבק חסר רחמים נגד...[ה]יהדות [ה]העולמית" (שם).
להערכתי, ההתבטאויות האלה של היטלר שיקפו את השינויים שחלו במדיניות משטרו כלפי היהודים משלהי 1944. (1) הפסקת ההשמדה המתועשת המאסיבית של היהודים. ראוי לשים לב, כי בנאומו לכבוד שנת 1945 כבר לא חזר היטלר על הבטחותיו מהשנים הקודמות להשמיד את היהודים. (2) התחזקות המגמה להסוות את מדיניות ההשמדה הנאצית כלפי היהודים, ייתכן ושיקפה את שאיפתו של היטלר להיכנס להיסטריה כמנהיג גדול לא רק בקרב הציבור שדגל בהשמדת יהודים, אלא גם בקרב ציבור רחב בדעת הקהל העולמית שלא הזדהה בשלמות עם מדיניות זו. (3) התמתנות מה והולכת השולל בנושא היהודי נועדה כנראה גם לשפר את תדמיתו של המשטר הנאצי בעיני מעצמות הקואליציה, כדי להשאיר למשטר הזה שביב של תקווה לשרוד לאחר התאבדותו של היטלר. השאיפה להותיר באיזושהי צורה את המשטר הנאצי על כנו גם לאחר ניצחון בעלות הברית או לפחות להינצל אישית, הייתה מנת חלקה של הצמרת הנאצית, כולל אישים שנותרו עם היטלר בימיו האחרונים בבונקר בברלין (אפילו הקנאי גבלס, וכמובן מזכירו רב העוצמה של היטלר, מרטין בורמן). לאישים אלה ובהם גבלס, הייתה כנראה השפעה מסוימת בניסוח הצוואה בצורה כזו, שאכן תקדם את אינטרס ההישרדות שלהם לאחר הסתלקות מנהיגם. (מכאן, אולי אי אזכור הבולשביזם היה קשור בניסיונו הכושל של גבלס להידבר עם הסובייטים מייד לאחר התאבדותו של היטלר.) עד כאן פרשנותי לצוואתו של היטלר.
לדברי המחבר, היטלר נהג ליצור את הרושם כי בטיפולו הרדיקאלי בנושא היהודי הוא ממלא שליחות מטעם ההיסטוריה, הגורל וההשגחה העליונה – והיא שחרור האנושות מתחלואה של דורות בדמותה של היהדות העולמית. היטלר האמין כי היהודים מהווים איום פעיל כלפי הגזע הארי, האויב מבפנים אותו חייבים להשמיד בזמן המלחמה (עמ' 557). לדעתי, המחבר נסחף קמעה, בכך שמקבל את התעמולה של היטלר בנושא היהודי, כמשקפת את דעותיו האמתיות. לאמתו של דבר, בדומה למדינאים אחרים, קיים היה אצל היטלר פער בין התעמולה שהפיץ כדי לקדם את מטרותיו לבין מה שהאמין באמת. לדוגמה, בנאום שנשא היטלר ב-8 בנובמבר 1941, הוא טען כי סטאלין אינו אלא שליט בובה של [לאזר] כגנוביץ' (Kaganovich) [חבר בכיר בהנהגה הסובייטית באותה תקופה, יהודי]. מובן מאליו כי בהערכה בלתי ריאלית כזו של המציאות היטלר לא האמין וכי היא נועדה למטרות תעמולה בלבד. כלומר, לנצל את האנטישמיות של האומה הגרמנית, כדי לגייסה ביתר שאת למלחמה נגד רוסיה, כלפיה לא חשו הגרמנים בשנאה מיוחדת. זאת ועוד. לעתים אצל היטלר עצמו ניתן למצוא התבטאויות הסותרות את טענותיו שלו בדבר נחיתות הגזע היהודי. לדוגמה, באותו הנאום מנובמבר 1941 דיבר היטלר על חשיבות הגזע, בהסתמך, כדבריו, על "יהודי גדול", בנימין ד'יזראלי [ ,Disraeliאחד מראשי הממשלה הגדולים של בריטניה מהמאה ה-19] (עמ' 275-274). (גם בקריאה בין השיטים את הפרק ב"מיין קפמפף" המייחס שפע של תכונות שליליות ליהודים, משתמע כי ליהודים ישנן גם תכונות חיוביות הראויות לחיקוי.) עוד ראוי לציין, כי ההיסטוריון מארק ריג מייחס להיטלר את האמרה כי לולא היהודים היו קיימים, אזי הייתי ממציא אותם. (Rigg, Bryan Mark. Hitler's Jewish Soldiers, University Press of Kansas, 2002.) בקיצור, היטלר הסווה את האמביציות המגלומאניות האישיות שלו במעטה של אידיאולוגיה אנטישמית קנאית, שנועדה לשרתן.
