יתום,דני. שותף סוד: מסיירת מטכ"ל ועד המוסד (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2009). [סיכום ספר]

יתום,דני. שותף סוד: מסיירת מטכ"ל ועד המוסד (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2009).  462 עמ' כולל מפתח שמות.  [סיכום ספר] (Danny Yatom)

אוטוביוגרפיה     של איש   צבא ומדינאי,    דני יתום.       הוא מילא   תפקידים בכירים, בהם אלוף פיקוד המרכז      (1993-1991); מזכיר צבאי של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין (1995-1993)  ושל מחליפו, שמעון פרס (1996-1995); ראש המוסד בשנתיים הראשונות לשלטונו של בנימין נתניהו  (1998-1996); וראש המטה המדיני-ביטחוני בתקופת שלטונו של אהוד ברק (2001-1999). יתום נהנה מאמון רב במיוחד אצל ראשי הממשלה רבין וברק, והיה שותף סוד למהלכים במשא ומתן לשלום בתקופתם בערוצים הפלסטיני, הירדני והסורי. מהלכים אלה זוכים לסיקור רחב בספרו. לאורך הסיכום מובאת גרסתו של המחבר לאירועים, מלבד במקרים בהם אני מציין במפורש את דעתי ותוספות בסוגריים מרובעים.

דני יתום נולד ב-1945 בנתניה. סבא רבא  מצד אמו היה רבה הראשי של טבריה.  בין השנים  1972-1968  שירת יתום בסיירת מטכ"ל, כאשר ב-1972-1971 שימש סגן מפקד הסיירת, תחת פיקודו של אהוד ברק.  במהלך שירותו בסיירת מטכ"ל קיבל צל"ש על פעילות מעבר לקווי האויב. במקביל לשירותו בסיירת,  ב-1971 סיים יתום תואר ראשון במתמטיקה, פיסיקה ומחשבים באוניברסיטה העברית, התחתן באותה השנה, ובהמשך לזוג נולדו חמישה בנים. במלחמת יום הכיפורים ב-1973 היה סמג"ד ואחר כך מג"ד בשריון, השתתף בקרבות בסיני וחצה את תעלת סואץ. באמצע שנות ה-70 היה מפקד חטיבת שריון, עת אהוד ברק  היה מפקד  האוגדה אליה השתייכה חטיבה זו, וב-1982 הועלה לדרגת תת אלוף ושימש ראש אגף למחקר ופיתוח.

בשנים 1984-1983  היה מזכירו הצבאי של שר הביטחון, משה ארנס, והמשיך ב-1985-1984 באותו התפקיד אצל מחליפו, יצחק רבין.  לאחר מכן המשיך בקריירה הצבאית,  וב-1987 בגיל 42 הוענקה לו דרגת אלוף והוא התמנה לראש אגף התכנון, וב-1991 התמנה לאלוף פיקוד המרכז. לאחר עלייתה של מפלגת העבודה לשלטון ב-1992, עת הורכבה ממשלה בראשות רבין כראש הממשלה ושר הביטחון,  החל מאפריל 1993 שימש יתום שוב מזכירו הצבאי של רבין. ואולם בינואר 1994 חזר יתום זמנית להיות אלוף פיקוד המרכז, בעקבות מותו של אלוף הפיקוד הזה, נחמיה תמרי, בתאונת מסוק. באפריל 1994  שב יתום להיות מזכירו הצבאי של  רבין, ונוסף לתפקידו הזה, בהתאם לבקשתו של רבין, ריכז את כל עבודת המטה בנושאי תהליך השלום והיחסים עם ארה"ב.  יתום היה איש אמונו של  רבין, הוא בטח בו כשומר על דיסקרטיות, ועל כן – למעט פגישות חריגות של ראש הממשלה שנערכו בארבע עיניים – שאר פגישותיו של רבין נערכו בנוכחות יתום או אנשי צוותו, כולל רישום תוכן הפגישה על ידי יתום. יתום גם השתתף במרבית ישיבות הממשלה.  

בספרו יתום מהלל ומשבח את רבין כאדם אינטליגנטי מאוד, מהיר תפיסה,  ובעל זיכרון פנומנאלי. במיוחד הוא מעלה על נס את מקצועיותו הצבאית, ירידתו לפרטים לפני המבצעים ובתחקירים לאחריהם, דאגתו לשלומם של החיילים בכלל ושל השבויים במיוחד ואת מאמציו באיתור החיילים הנעדרים.  יתום  מזכיר את  ההערכה  הרבה לה זכה רבין מצד מדינאים זרים ובמיוחד זו של נשיא ארה"ב, ביל קלינטון (2001-1993). לטענת יתום, לאור  הכבוד הרב  שחש קלינטון לרבין, בפגישות מסוימות היה נראה שרבין הוא המנהיג בעוד נשיא  ארה"ב הוא הזוטר בין השניים (עמ' 115).

הערוץ הפלסטיני בתקופת רבין

המחבר לא היה מעודכן בערוץ החשאי של השיחות עם הפלסטינים , שהתנהלו באוסלו מתחילת 1993. כאשר הגיעו אליו ידיעות על  הערוץ הזה והוא שאל על כך את רבין, תגובת רבין הייתה "זה לא משהו רציני" (עמ' 307). אף כשלושה שבועות לפני ההסכם עם הפלסטינים, לאחר שעדכן רבין את יתום בעובדות, הוא הוסיף: "אני לא נותן לזה הרבה סיכוי" (עמ' 308).  גם  לאחר ההסכם רבין נשאר דבק בגרסתו וטען באוזני יתום: "דני, האמן לי, לא חשבתי שייצא מזה משהו" (עמ' 307). כפי שאפרט  בהמשך, במחצית הראשונה של 1993 נתן רבין עדיפות ברורה  להשגת התקדמות בערוץ הסורי  – בו תלה תקוות  ובו טיפל בעצמו –  על פני הפלסטיני,  שנראה בעייתי ביותר ואותו השאיר  לטיפולו של שר החוץ בממשלתו, שמעון פרס.  לכן, לדעתי,  גרסתו של  רבין לפיה  עד אוגוסט 1993 הוא לא האמין בהצלחת השיחות עם הפלסטינים מתקבלת על הדעת .

המחבר מדגיש את הצד הביטחוני באישיותו של רבין. בעת המו"מ עם  מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, דאג רבין  להבטיח את האינטרסים הביטחוניים של ישראל ושל המתנחלים, על אף יחסם הקשה כלפיו. רבין גם דרש מערפאת להילחם בטרור. עוד טוען יתום, כי בגלל סלידתו מערפאת, רבין בתחילה לא התכוון להשתתף בטקס החתימה על ההסכם עם הפלסטינים בוושינגטון בספטמבר  1993 (המכונה "הסכם אוסלו"), ורק בלחץ האמריקאים החליט לשנות את דעתו וללחוץ את ידו של ערפאת. מכל מקום, עד סוף ימיו הפגין רבין כלפי ערפאת יחס של קרירות; וערפאת, מתוך מודעות לכך, לא התנשק אתו, כפי שנהג לעשות עם ישראלים אחרים.

בהערכת מדיניותו של רבין כלפי ערפאת מתגלית אצל המחבר סתירה בין הרצוי למצוי. מצד אחד מודה יתום כי מאבקו של ערפאת בטרור הפלסטיני היה למעשה מוגבל ביותר; כי ערפאת לא התכוון  לוותר על זכות השיבה, וגם מוכן היה להשלים עם אי השגתו של הסכם  לסיום הסכסוך עם ישראל; ויחסו של רבין לערפאת היה חשדני.  ואולם מאידך גיסא  קובע המחבר: "אני משוכנע כי אם רבין לא היה נרצח [בנובמבר 1995] היה שלום עם הפלסטינים" (עמ' 335). להערכתי, קביעה זו מפוקפקת ביותר ותמוהה מצד אישיות ביטחונית עתירת ניסיון, שאמורה להיות מפוקחת וריאליסטית. נראה כי  הסיבה לקביעתו זו של יתום נעוצה בהערצתו הרבה לרבין ובכמיהתו לשלום.

גם תיאור  היחסים בין רבין לפרס בתקופת ממשלת רבין (1995-1992) אצל יתום לוקה בסתירה שמקורה בהחלפת הרצוי במצוי. מחד גיסא טוען המחבר  כי בתקופת כהונתו של רבין כראש ממשלה "העבודה ביניהם [בין רבין לפרס] התקיימה בהרמוניה ובשותפות מלאה" (עמ' 182). מאידך גיסא, במקום אחר בספרו טוען המחבר, כי על אף שיתוף הפעולה בין שני האישים שנבע ממטרתם המשותפת להשיג שלום – "במקביל, לא פסקה אף לרגע החשדנות ההדדית בין השניים...התחרות בין השניים המשיכה כל הזמן" (עמ' 282). לדעתי, טענה זו היא נכונה ומשקפת את מצב היחסים  האמתי בין רבין לפרס.  כאמור, רבין הותיר לפרס רק את הערוץ הפלסטיני בו העריך כי סיכויי ההצלחה נמוכים. זאת ועוד, כפי שמודה יתום, רבין עדכן את פרס בערוצים  הירדני  (עמ' 282) והסורי באופן חלקי בלבד. כפי שנראה בהמשך, הוויתור המשמעותי ביותר שעשה רבין בערוץ הסורי, התגלה לפרס רק לאחר שהחליף את רבין בתפקיד ראש הממשלה.

הערוץ הירדני בתקופת רבין

המלך חוסיין הופתע  מהסכם אוסלו. מתוך תיאור השיחות בין רבין למלך, ניתן להסיק לדעתי, (1) כי בשנים 1994-1993 לפחות לא היה חוסיין מרוצה משיפור הקשרים בין ישראל לאש"ף ואף היה מעוניין לסכסך ביניהם (עמ' 282). (2) ההסכמים בין ישראל  לאש"ף  (הסכם אוסלו בספטמבר 1993 והסכם קהיר במאי 1994), שסללו למעשה את הדרך להקמת מדינה פלסטינית בעתיד, נתפסו בתור שכאלה עלי ידי המלך כאיום על ממלכתו  וכפגיעה בשאיפתו לשמר לעצמו  עדיין השפעה מסוימת בגדה המערבית. ללא ספק, חוסיין לא רצה לוותר לטובת אש"ף על מעמדו הדתי במקומות הקדושים בירושלים, ובפגישתו עם רבין במאי 1994 בהחלט עמד על כך (עמ' 282).  לפני החתימה על חוזה שלום עם ירדן היה צורך לפתור את סוגיית סימון הגבול בין שתי המדינות באזור ערבה וסוגיית המים. באזור הערבה, מזה שנים, השתלטה ישראל למעשה על שטחים בצד הירדני של הגבול, באמצעות   עיבודם החקלאי  ובקידוח בארות מים עבור שטחים אלה. הפתרון הושג בצורת חילופי שטחים, המשך גישתה של ישראל לשטחים  חקלאיים  שעיבדה בתחום ירדן, תוך השארת השטחים האלה בריבונותה של ירדן; ופיצוי  ממלכת הירדן במים מישראל  על המים ששאבה ישראל באזור הערבה (עמ' 293).

יתום  השתתף בפגישות של רבין עם המלך חוסיין. גרסתו בנושא תהליך השלום הישראלי-ירדני, שהוכתר בהצלחה בחתימה על חוזה שלום בין ישראל לירדן באוקטובר 1994, שונה  בנקודות אחדות מזו של אפרים הלוי , סגן ראש המוסד באותה תקופה ואשר מילא חלק חשוב מאוד  בערוץ הירדני.(1) לפי יתום, דרישתו של המלך בדבר שמירה על מעמדו במקומות הקדושים בירושלים הועלתה במאי 1994  - בעוד לפי הלוי הועלתה דרישה זו ביולי 1994. (2) לפי יתום, השטחים החקלאיים בערבה הותרו לשימוש  ישראלי, בעוד לפי הלוי – הוחכרו לישראל ל-25 שנה. (3) יתום מייחס את פתרון הבעיות הסבוכות בין ישראל לירדן (סימון הגבול ובעיית המים) בצורה רצויה לישראל, ליחסיו המצוינים של  רבין עם המלך חוסיין – בעוד הלוי מייחס את ההישגים האלה, במיוחד החכרת השטחים ל-25 שנה, בעיקר לקשריו האישיים המיוחדים עם המלך, כלומר לעצמו.
 (גרסת הלוי ראה:

Halevy, Efraim. Man in the Shadows: Inside the Middle East Crisis with a Man Who  Led the Mossad      [London: Phoenix, 2007] p.92) 

להערכתי, להלוי אכן היה תפקיד ייחודי וחשוב ביותר בתהליך השגתו של חוזה השלום הישראלי-ירדני,  ואולם הוא נוטה להתעלם מהגורמים האובייקטיביים לחוזה  ולמעשה ממעיט מתרומתו האישית של רבין.  לפי יתום, כביטוי לקרבתו של המלך לרבין,  אמר המלך למחבר לאחר רצח רבין, כי הוא איבד את "החבר הכי טוב" שהיה לו (עמ' 297).  עם זאת, ליתום, על רקע טיפולו של הלוי בפרשת משעל (ראה להלן), היה עניין להמעיט בספרו בחלקו של הלוי בטיפוח הקשרים עם ירדן. בכל הנוגע לצד העובדתי נראה לי כי גרסתו של הלוי מפורטת ומדויקת יותר מזו של יתום.

הערוץ הסורי בתקופת רבין

במחצית הראשונה  של 1993 נתן רבין עדיפות ברורה לערוץ השיחות הסורי על פני הפלסטיני מהסיבות הבאות. (1) סוריה היוותה איום אסטרטגי על ישראל וניהלה  נגדה לחימה באמצעות החיזבאללה בלבנון. (2)  בניהול המו"מ עם סוריה הייתה כתובת ברורה ואחראית בדמותו של  נשיאה, חאפז אסד, שהקפיד לקיים את הסכם ההפרדה מ-1974. (3) מספר התושבים  היהודים ברמת הגולן היה קטן  (כ-5,000) בהשוואה ליש"ע  (כ-200,000). (4) רבין היה סבור שסיכויי ההצלחה בערוץ הפלסטיני קלושים והעדיף להשאירו לפרס (עמ' 136).  לדברי יתום, לפני הבחירות  לכנסת ב-1992 סבר רבין כי ניתן להגיע לשלום עם סוריה בלי לסגת כמעט מרמת הגולן, ורק בהדרגה שינה את עמדתו. [טענה זו נראית מופרכת. לדעתי, לפני הבחירות, רבין מטעמים אלקטוראליים בחר בעמדה לפיה "לא נרד מהגולן".] ביתר פירוט: בתחילה רבין עדיין  דגל שיש לסגת לגבול הבינלאומי בין ארץ ישראל המנדטורית לבין סוריה מ-1923 ורק "לקראת סוף 94' " מסר לשר החוץ האמריקאי, וורן כריסטופר , "פיקדון" (שכונה pocket באנגלית) בנוסח הבא: "אם כל הצרכים של ישראל ייענו במשא ומתן, ישראל תהיה מוכנה לסגת לקו 4 ביוני 67' " (עמ' 145). [יצוין בעת פלישתה של סוריה לישראל ב-1948 ,כבשו הסורים  שטחי גבול מסוימים וכיבוש זה השתקף בגבולות הסכם שביתת הנשק הישראלי-סורי מ-1949, עליהם התבסס גם גבול ה-4 ביוני 1967. חזרה לגבול המנדטורי של 1923 פירושו היה ביטול הכיבוש הסורי מ-1948, בסדר גודל של 66 קמ"ר]  בגרסתו מסתמך המחבר על תיאור מפורט  של הפגישה בין רבין לכריסטופר בה נמסר ה"פיקדון". לטענת המחבר לא הייתה כאן התחייבות מצד רבין לסגת לקו ה-4 ביוני, אלא התניה, כאשר רבין השאיר בידיו את הסמכות לקבוע אם  סוריה אכן מלאה את תנאיה של ישראל.  כמו כן העמדה  בדבר הנכונות  לסגת לגבול ה-4 ביוני נועדה לאוזני האמריקאים בלבד (עמ' 145).  בניגוד לכך,  מסר כריסטופר לאסד את דבר קיומו של ה"פיקדון" בנוסח הבא:  הוא, כריסטופר, מבין, שאם צרכיה הביטחוניים של ישראל ייענו, היא תיסוג לקו ה-4 ביוני. לדעתי, יש לראות ב"פיקדון" של רבין התחייבות מותנית לנסיגה מהגולן לגבולות ה-4 ביוני. אף המחבר במקום אחר בספרו מציין, כי רבין הפנים כי השלום עם סוריה יתאפשר רק אם ישראל תסכים לסגת מן הגולן לגבולות ה-4 ביוני 1967 (עמ' 180).

ה"פיקדון" של רבין האיץ את השיחות בין ישראל לסוריה וכלל שני מפגשים בארה"ב בדרג של רמטכ"לים של שתי מדינות, בנוכחות אמריקאית. גם דני יתום השתתף בשני המפגשים. בדצמבר 1994 התקיימה פגישה בין  הרמטכ"ל אהוד ברק לבין חיכמת שיהאבי. שיהאבי היה הרמטכ"ל הסורי מזה 20 שנה וחבר בכיר בהנהגה הסורית.  המפגש הסתיים בכישלון, ואולם במאמץ לחדש את השיחות, במאי 1995, באמצעות המתווך האמריקאי דניס רוס,  הסכימו ישראל  וסוריה על מסמך בלתי רשמי (שכונה  "non-paper" )  וכלל עקרונות לסידורי הביטחון. למחבר היה חלק בחיבור המסמך הזה.  בעקבות השגת ההסכמה על המסמך, ביוני 1995 נערך המפגש השני בדרג הרמטכ"לים והפעם בין מחליפו של ברק, אמנון ליפקין-שחק, לבין שיהאבי.  בכל המפגשים האלה העלתה ישראל את סוגיית פעילותו של חיזבאללה נגד ישראל בלבנון ותבעה מהסורים לרסן את הארגון הזה – אך הסורים התחמקו מהנושא. ללא ספק ראו הסורים בחיזבאללה קלף מיקוח נגד ישראל.  על כן נתנו הסורים להבין כי לפני שיהיו מוכנים לרסן את חיזבאללה, יש לפתור קודם כל את הבעיות השנויות במחלוקת  בין סוריה וישראל ובראש וראשונה הסכמה ישראלית לסגת לגבול ה-4 ביוני 67'.

 בעוד הצד הסורי דרש חזרה לגבול ה-4 ביוני, הרי הצד הישראלי, בהתאם להוראה מרבין, הגיע ללא  סמכות לדון בנושא הגבול. ברק אף טען בפגישתו עם שיהאבי כי , לדעתו, קו הגבול צריך לעבור באמצע רמת הגולן. בנושא סידורי הביטחון לאחר הנסיגה, הצד הסורי תבע  שוויון  בשטח האזורים המפורזים והמדוללים מכוחות צבא שמשני צדי קו ה-4 ביוני  וגם שוויון  בסדר גודל כוחות הצבא המוחזקים בהם. הסורים דחו את תביעתה של ישראל לתחנת התרעה בשטחם שתאויש על ידי אמריקאים, לא כל שכן ישראלים.  ברק, מצדו, טען כי אין לקבל את עיקרון השוויון, הואיל וסוריה גדולה באופן משמעותי מישראל  בשטחה, באוכלוסייתה ובצבאה – ורמת הגולן שולטת מבחינה טופוגרפית על צפונה של ישראל.  התקדמות מסוימת הושגה במפגש בין שחק לשיאהבי, כאשר הצד הסורי  במקום תביעתו לשוויון בשטחים המפורזים והמדוללים הציע כי שטחים אלה יעמדו ביחס של 10 ל-6 לטובת ישראל, כדי לפצותה על נחיתותה הגיאוגרפית והטופוגרפית. גם לאחר התזוזה הזו,  הפערים בעמדות בין שני הצדדים בערוץ הסורי בתקופת רבין נותרו רחבים.

תקופת פרס

לאחר רצח רבין בנובמבר 1995  המשיך דני יתום להיות המזכיר הצבאי של מחליפו של רבין בתפקידיו כראש הממשלה ושר הביטחון, שמעון פרס. בנושא  המו"מ לשלום עם סוריה ניכרו הבדלים אחדים בין גישתו של רבין לזו של פרס. בעוד רבין שם את הדגש על הסדרי ביטחון כאמצעי להבטחת השלום, הרי פרס נתן משקל חשוב לפיתוח הקשרים הכלכליים ולנורמליזציה להשגת אותה המטרה.  לפרס נודע על ה"פיקדון" של רבין רק לאחר שנעשה ראש ממשלה, ומכל מקום הוא התנגד לנסיגה לקו ה-4 ביוני, בטענה כי הוא מאפשר לסורים לשלוט בכנרת. הוא העלה את האפשרות לסגת לקו הגבול הבינלאומי מ-1923, והנחייתו למשלחת הישראלית לשיחות עם הסורים הייתה כי ישראל תהיה מוכנה לסגת מהרמה בהתאם להחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, בלי  ליפות את כוחה של המשלחת לדיון פרטני בנושא הגבול. עם זאת פרס היה נחוש בדעתו לקדם את שיחות השלום עם סוריה, ואסד מצדו כנראה  לא רצה לאבד את המומנטום מתקופת רבין  ואף קיווה כי פרס יגלה נכונות רבה יותר לוויתורים מקודמו. על רקע זה בדצמבר 1995 חודשו שיחות השלום בין ישראל לסוריה בארה"ב (מקום השיחות: Wye River Plantation ) . בראש המשלחת הישראלית עמד מנכ"ל משרד החוץ, אורי סביר, כאשר ראש המשלחת מתקופת רבין, השגריר בארה"ב, איתמר רבינוביץ', המשיך להשתתף בשיחות. כמו כן השתתפו במשלחת אנשי צבא והמחבר.  בראש המשלחת הסורית המשיך לעמוד השגריר בארה"ב, ואליד מועלם, ולצדו אנשי צבא. הסורים שוב התעקשו, ללא הועיל,  על מחויבות ישראלית לחזור לקו ה-4 ביוני. אף על פי כן נוצרה תחושה של התקדמות, כיוון שהוחל בדיון בנושאים כלכליים ובנורמליזציה.

לפני סבב שיחות נוסף, שהחל ב-5 בפברואר 1996 גילה פרס אופטימיות ואף ציפה לאפשרות כי ההסדר עם הסורים יושג עד סוף השנה. ואולם, לאחר שהסורים סירבו לגנות פיגועי טרור פלסטיניים קשים נגד ישראל בזמן השיחות, החזיר פרס את המשלחת לארץ. כמו בתקופת רבין, פעילותו של חיזבאללה – שנהנה מתמיכה סורית –  נגד צה"ל בלבנון  המשיכה להעיב על השיחות עם הסורים. יציאתה של ישראל למלחמה נגד חיזבאללה באפריל 1996 (מבצע "ענבי זעם") מנעה את חידוש השיחות עם הסורים,   כך שבסוף תקופת פרס, נותר המו"מ עם סוריה תקוע.

תקופת נתניהו ופרשת משעל

בתקופת שלטונו של ראש הממשלה בנימין  נתניהו, ממאי 1996 עד מאי 1999 , לא התקיים מו"מ ישיר בין ישראל לסוריה, אך נערך מו"מ עקיף, בעיקר באמצעות איש העסקים  האמריקאי-יהודי, רון לאודר. פרטים מדויקים על שיחותיו  של לאודר עם הסורים הגיעו לידי המחבר רק ב-1999, עת התמנה לראש המטה המדיני ביטחוני בממשלתו של אהוד ברק והתרכז בתהליך השלום. המידע הושג לפי בקשתו של ברק, אשר ביקש להתעדכן בהתפתחויות בשיחות עם הסורים בתקופת קודמו, נתניהו. כיוון שנתניהו, לטענת יתום,  התחמק מהעברת התמונה המלאה והאמיתית על המו"מ עם הסורים, הרי המידע של יתום התבסס בעיקר על חומר שמסרו האמריקאים. בסיכום של לאודר על חמש  פגישותיו עם אסד בקיץ-סתיו 1998 – שהועבר על יד לאודר לקלינטון, לבקשתו של הנשיא – הסכים נתניהו לנוסח הבא: "ישראל תיסוג לקו שיוסכם הדדית בין סוריה לישראל ושיתבסס על קו 4 ביוני 67[19]" (עמ' 196). בהתאם לגרסתו של דיפלומט אמריקאי בכיר (מרטין אינדיק), בפגישה האחרונה של לאודר עם אסד בספטמבר 1998, דרש אסד להעביר לידיו מפה עם חתימתו של נתניהו ועליה מסומן קו ה-4 ביוני, שאליו מחויבת ישראל לסגת. לפי אותה גרסה, נתניהו היה מוכן  להעביר מפה כזו, אך שר הביטחון בממשלתו, יצחק מרדכי, התנגד לכך (עמ' 198) – ומאחר שהמפה לא הובאה הפסיק אסד את מגעיו עם לאודר. יש לציין כי אסד היה מודע לכך, כי לכל אחד משני הצדדים, הסורי והישראלי, ישנה פרשנות שונה לגבי קו ה-4 ביוני. לפי הגרסה הסורית, לסורים הייתה גישה לכנרת בקצה הצפון מזרחי שלה, בעוד לפי הגרסה הישראלית, הייתה לישראל ריבונות על כל כנרת. מהניסוח בסיכומו של לאודר משתמע כי אסד היה  מוכן להגיע לקו  נסיגה מוסכם על שני הצדדים, תוך לקיחת בחשבון את  הגרסה הישראלית לגבי מיקום הגבול ב-4 ביוני (עמ' 211). להערכתי, ניתן להסיק כי אסד  סבר, כי הסיכויים  להביא את ישראל בראשות נתניהו  לסגת לגבול ה-4 ביוני קלושים, מפאת דעותיו הימניות של ראש הממשלה וחוסר אמינותו. לכן דרש  מנתניהו התחייבות  מפורשת בכתב – דבר שלא דרש מרבין ומפרס. לאחר שהתברר לאסד, כי נתניהו אכן אינו מסוגל לספק את הסחורה, הפסיק גם את המו"מ העקיף אתו.

עוד במארס 1996 התמנה דני יתום על ידי ראש הממשלה שמעון פרס לראש המוסד,  והוא אמור היה להיכנס לתפקידו בסוף מאי. המינוי אכן נכנס  לתוקף, אך כבר בתקופת ראש הממשלה החדש, בנימין נתניהו, שנבחר בסוף החודש.

הרקע לניסיון ההתנקשות הכושל של המוסד בראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, שבוצע בשטחה של  ירדן בספטמבר 1997, היה פיגוע טרור בירושלים בו נהרגו 16 אנשים ונפצעו 200 – פיגוע עליו נטל חמאס את האחריות. עוד בהיותו של יצחק רבין ראש הממשלה, הוא דרש מהמלך חוסיין  להפסיק את פעילות חמאס על אדמת ירדן, אך ללא הועיל. הירדנים טענו כי החמאס על אדמתם  עוסק בפעילות הסברתית ולא מבצעית – על אף שישראל הוכיחה לירדנים כי החמאס בירדן מתווה ומוציא לפועל פעולות טרור (עמ' 16-15). לאחר ששני אנשי המוסד שהיו מעורבים ישירות בפגיעה במשעל – [באמצעות ניסיון להרעילו] –   נכשלו להימלט  ונכלאו בתחנת משטרה ירדנית, החליט דני יתום לפעול במהירות. מטרתו הייתה לחלץ את שני לוחמי המוסד הכלואים, וכמו כן את החוליה של המוסד ששהתה בירדן לצורך הפעולה וכעת מצאה מקלט בשגרירות הישראלית בעמאן. בהתאם לבקשתו של יתום, ארגן לו ראש הממשלה, נתניהו, פגישה דחופה עם המלך חוסיין. לפני טיסתו של יתום לירדן ביקש ממנו נתניהו להציע למלך אמצעים שיצילו את חיי משעל [שסבל מהרעלה] (עמ' 21). המלך (והירדנים בכלל) לא ידעו עדיין בשלב הזה מה מטרת הפגישה.  בפגישה סיפר יתום למלך על הפעולה הכושלת והציע להציל את חיי משעל – מתוך הנחה כי בדרך  זו אפשר יהיה לפתור את ההסתבכות בשקט ולהחזיר את כל אנשי המוסד הביתה. חיי משעל אכן ניצלו בעקבות הטיפול הרפואי שניתן לו, ואולם המלך אישר ליתום להמריא לארץ רק עם מישקה בן דוד, ראש מחלקת המודיעין של אגף המבצעים של המוסד (שלצורך המבצע שהה על אדמת ירדן ולאחר כישלון המבצע הגיע לשגרירות הישראלית).  במסגרת המאמצים לחלץ את אנשי המוסד, הסכים המחבר לתוכניתו של סגן ראש  המוסד לשעבר ובעל קשרים טובים עם חוסיין, אפרים הלוי,  להציע למלך לשחרר את המנהיג הרוחני של חמאס הכלוא בישראל, השייח  אחמד יאסין. הלוי, בפגישתו עם המלך בירדן, הצליח לשכנעו להסכים בתמורה לשחרור יאסין להחזיר לארץ את חוליית המוסד, שמצאה מקלט בשגרירות. יתום מותח ביקורת על הלוי, על כך שניסה למדר אותו מפעילותו מול הירדנים –  על אף היותו ראש המוסד. בהמשך, במשא ומתן שניהל השר אריאל שרון, שוחררו  לבסוף שני אנשי המוסד  הכלואים בירדן, בתמורה לשחרור אסירים ירדניים מבתי כלא בארץ.

מתוך גרסתו של המחבר על פרשת משעל  וזו של אפרים הלוי (בספרו שהוזכר לעיל) אפשר, לדעתי, להסיק את המסקנות הבאות. המלך חוסיין ייחס חשיבות רבה לקיום קשרים עם חמאס, כנראה מתוך עוינות רבת השנים ל"פתח" בראשות יאסר ערפאת. בקשריו עם חמאס ראה המלך אמצעי לערער את הלגיטימיות של אש"ף כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני ופתח להבטיח לעצמו דריסת רגל בגדה המערבית.  אף לא  מן הנמנע כי ראה המלך בביצוע  מוגבל של פעולות טרור מצד חמאס נגד ישראל, אמצעי שמשרת את מטרותיו  בדרכים הבאות. הטרור עשוי היה לערער את היחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית, בה ראתה ישראל אחראית לכל פעולה עוינת היוצאת מתחום שליטתה מחד גיסא – ומאידך גיסא  להביא את ישראל להידבר עם חמאס, תוך פגיעה בחשיבותו של אש"ף. יצוין, כי לפי שני המקורות שהזכרתי, יתום והלוי, ניסתה ירדן לתווך בין חמאס לישראל.  ואולם, הלוי – בניגוד ליתום – לא שלל את אפשרות התיווך, שכללה הצעה ל"הודנא" (הפסקת אש ל-5 עד 10 שנים), ואין בספרו אישור על כך שחמאס בירדן הוציא פיגועים נגד ישראל.  מתוך ספריהם של הלוי ויתום ניתן להסיק, לדעתי, כי עצם ההתנקשות במשעל הייתה טעות, בגלל הנזק הרת אסון שעלולה הייתה להמיט על קשריה של ישראל עם ירדן, ומכאן התנקשות מוצלחת הייתה מסבכת את ישראל אף יותר מהכישלון. לאור היגיון זה אפשר לטעון כי האחריות לפרשת משעל רובצת בראש וראשונה על הדרג המדיני, בדמותם של ראש הממשלה, נתניהו, ושר הביטחון, מרדכי.

בנובמבר 1997, לדני יתום, בתפקידו  כראש המוסד, היה  חלק  חשוב בחשיפת התרמית  של מפעיל "הסוכן הסורי", יהודה גיל. גיל, בזמן חשיפת הפרשה, היה גמלאי של המוסד, שהמשיך לקיים קשר עם "סוכנו" – אך למעשה שיטה במוסד במשך 23 שנים. ה"סוכן הסורי" שגייס ואשר אתו שמר על קשר במשך 23 שנים היה פרי דמיונו, ומכאן דיווחיו על המידע ששאב ממפגשיו כביכול עם אותו "הסוכן", שזכו להערכה רבה באמ"ן, היו דמיוניים.  

כישלון ההתנקשות במשעל הביא להקמת ועדת חקירה בראשות יוסף צ'חנובר (יו"ר דירקטוריון אל על).  למחבר טענות אחדות ביחס לוועדה זו  ולמעורבים בפרשת משעל. בוועדה לא נכלל אף איש מן המוסד  ומכאן לקתה בחוסר מקצועיות בהבנת  פעילות ארגון חשאי הפועל מחוץ לגבולות המדינה, בדמותו של המוסד. בכירים שהופיעו בפני הוועדה והם שר הביטחון, יצחק מרדכי, ראש השב"כ, עמי איילון, וראש אמ"ן, משה בוגי יעלון, לא דיברו אמת, כאשר טענו באוזני הוועדה כי לא ידעו על המבצע לחיסול משעל. למחבר היה חומר כתוב, שלא כך היו פני הדברים וגרסתו התקבלה על ידי הוועדה. המחבר ממשיך וטוען, כי מרדכי ואיילון אף המליצו להתנקש באחד מבכירי החמאס בירדן (עמ' 39). לדעתו של יתום, האחריות לכישלון המבצע רובצת על המבצעים: היו אלה אנשי מוסד מנוסים ומיומנים – אך היה עליהם לקבל החלטה אמיצה לבטל את המבצע, לאחר שנוכחו לדעת כי  התנאים בשטח בזמן אמת כרוכים בסיכון גדול מדי.  מכל מקום, מסקנות הרוב בוועדת צ'חנובר, שפורסמו בפברואר 1998,  לא כללו המלצה לפטר את יתום מראשות המוסד. יתרה מזו. במסקנות הרוב בוועדת המשנה של הכנסת, שחקרה את אותה הפרשה, אף נקבע כי רצוי שיתום ימשיך בתפקידו. ואולם, בהמשך החודש, פקד את המוסד כישלון נוסף. איש מוסד שהיה במשימת איסוף מידע על חיזבאללה בשווייץ, נתפס על ידי  המשטרה המקומית. הפעולה בשווייץ נעשתה ללא ידיעתו  של יתום, קל וחומר ללא אישורו (הפעולה אושרה על ידי הסגנית שלו, עליזה מגן). אף על פי כן, הצטרפות הכישלון בשווייץ לזו של משעל הביאה את יתום בסוף פברואר לקבל החלטה להתפטר מתפקידו כראש המוסד, וזאת כמי שנושא באחריות כוללת לפעילות הארגון.

תקופת אהוד ברק: הערוץ הסורי

לאחר  עלייתה לשלטון של מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק במאי 1999, נתמנה דני יתום ל"ראש המטה המדיני-ביטחוני" של ראש הממשלה. היה זה תפקיד חדש, שבמסגרתו ריכז יתום את הטיפול בנושאים מדיניים וביטחוניים, תוך דגש על תהליך השלום. בדצמבר 1999  נערכה פגישה בוושינגטון בין משלחת ישראלית בראשות ברק לבין משלחת סורית בראשות שר החוץ, פארוק א-שרע, שנועדה להכין את המו"מ בין שתי המדינות. בעקבות פגישה זו, בתחילת ינואר 2000  בשפרדסטאון (Shepherdstown), נערכו שיחות שלום בין ישראל לסוריה בראשות ברק ו-א-שרע. יתום השתתף אישית בשיחות בוושינגטון ובשפרדסטאון, וכמו כן קיבל עדכונים מפורטים מברק על  אותן משיחותיו עם שר החוץ הסורי ועם קלינטון שבהן לא נכח. בדומה לרבין ומאותן הסיבות, נתן ברק בראשית שלטונו עדיפות להשגת הסדר במסלול הסורי על פני הפלסטיני. רצונו של ברק להסיג את צה"ל מלבנון בהסכמה  סורית ובהתאם להבטחתו לפני הבחירות, כדי להפסיק את הקזת הדם בחיילי צה"ל מצד חיזבאללה,  חייבו את ברק אף ביתר שאת מרבין לתת עדיפות להידברות עם  דמשק, כגורם התומך בחיזבאללה.  ברק בשיחותיו עם האמריקאים טען, כי ריסון החיזבאללה מצד הסורים והסכמתם לכניסתה של לבנון למו"מ עם ישראל בדבר נסיגת צה"ל משטחה, היו עשויים להגמיש את עמדותיו בשיחות על ההסדר עם הסורים. אך אסד, בדומה למדיניותו  בעבר, לא היה מוכן ללכת לקראת ישראל בנושאים האלה, כל עוד לא קיבלה ישראל את עמדתו בשאלת  הנסיגה לקו ה-4 ביוני.

בשיחות בשפרדסטאון  נקטו הסורים את העמדה הגמישה ביותר, מאי פעם מאז המו"מ בתקופת רבין,  בשני נושאים והם תחנת התרעה וסימון הגבול. הסורים הסכימו לנוכחות צרפתית-אמריקאית ואף ישראלית בתחנת ההתרעה  בחרמון, וברק בתמורה הציע נוכחות סורית בתחנת התרעה בגליל (עמ'  244-243). א-שרע גם הסכים כי בקצה הצפון מזרחי של  הכנרת תהיה לישראל ריבונות עד למרחק של 10 מטרים מהחוף– אבל עמד על כך כי לחמשת הכפרים הסורים שהיו לחוף כנרת באזור הזה (לטענת הסורים) תמשיך להיות גישה למים (עמ' 243). ברק, מצדו, לא היה מוכן לאשר את ה"פיקדון" של רבין ובתחום הטריטוריאלי נקט בעמדה קשיחה. בניגוד לראשי הממשלה שניהלו את המו"מ עם הסורים בעבר – רבין, פרס ונתניהו – הוא הגדיר לראשונה במדויק את תביעותיה של ישראל בתחום הטריטוריאלי והן: "רצועה צרה של כמה מאות מטרים לאורך החלק הצפון מזרחי של הכנרת וריבונות מלאה על כל הירדן ההררי" (עמ' 230). בתגובה לביקורת של קלינטון כלפיו, כי עמדתו זו עלולה לטרפד את השיחות עם סוריה, השיב ברק כי לפני שהוא מסכים למסור לסורים נכס ממשי בדמות הגולן, עליו להבטיח בוודאות כי הכנרת תישאר בריבונות ישראל, והוא לא הסכים להגמיש את עמדתו. בכך הסתיימו השיחות בשפרדסטאון בכישלון.

החל מפברואר 2000, בתיאום עם יתום בלבד מהצד הישראלי, עבד ברק על שרטוט מפה מפורטת של קו הגבול בין ישראל לסוריה. לפי מפה זו הגבול בחלק הצפון מזרחי של הכנרת יעבור 500-450 מטרים מזרחית לכנרת. עוד לפי המפה של ברק, לישראל תהיה ריבונות על רצועה יבשתית  של 80 מטרים מזרחה משפך הכנרת עד מקורות הירדן באזור בניאס. כל זאת כדי להבטיח בוודאות את ריבונותה של ישראל על הכנרת. בתמורה להזזת קו הגבול מזרחה מהכנרת, ברק היה מוכן להציע לסורים שטחי גבול אחרים (כולל אל-חמה), ואף תעלה מהכנרת שתחובר לפחות לאחד מחמשת הכפרים הסוריים שהוזכרו לעיל. בכך הסורים יוכלו לטעון כי תביעתם לחזרה לקו ה-4 ביוני התקבלה. כמו כן לסורים יותר לדוג בכנרת. בתחום סידורי הביטחון תבע ברק נוכחות ישראלית בתחנת התרעה אמריקאית בחרמון לפחות ל-7 שנים, וכי במקביל להסכם עם הסורים ייחתם הסכם עם לבנון (עמ' 266-261). ברק טען כי אלה דרישותיו המינימאליות. לאור זאת, במסמך שהוכן בתיאום עם קלינטון נקבע, כי במקרה ואסד ידחה את הצעותיו של ברק, קלינטון יאמר לו כי הוא לא יוכל לקבל את הגולן וגם, למעשה, לשפר את קשריו עם ארה"ב (עמ' 267).  ברק הִרבה לשוחח עם קלינטון בטלפון ובדרך  זו היה מצליח להטות את עמדת הנשיא לטובתו.

בפגישה בין קלינטון לאסד שנערכה בז'נבה ב-26 במארס 2000, אסד לא רק דחה את תביעותיה של ישראל על הסף, כי אם הקשיח את עמדת ארצו בהשוואה לזו שנקט א-שרע בשפרדסטאון. הוא לא היה מוכן להסכים לריבונות ישראלית ברצועה ברוחב של 10 מטרים בחלק הצפון מזרחי של הכנרת וגם לא לנוכחות זרה כלשהיא בתחנת התרעה בחרמון. בהסבר להקשחת עמדתו של אסד, חוזר המחבר על פרשנותו של דניס רוס, לפיה בתקופה זו אסד, שֶנָטה למות,  היה מעוניין בראש וראשונה להבטיח את העברת השלטון לבנו, ולנטרל כל גורם שעלול היה לפגוע בתהליך הזה, כמו חוזה שלום בלתי פופולארי מעצם טבעו עם ישראל.

המחבר בזמנו תמך בתביעותיו של ברק כלפי הסורים, אך בפרספקטיבה של זמן שינה את עמדתו. לדעת יתום, על ברק היה להסתפק בדרישה לרצועה בריבונות ישראלית  ברוחב  של 10 מטרים בחלק הצפון מזרחי של הכנרת. זאת ועוד. הלקח החשוב ביותר שלמד יתום –   מתוך מעורבותו ומעקב שלו אחר מו"מ עם הסורים החל מרבין ועד ברק –   הוא שעל ישראל להביע  כבר בתחילת השיחות את נכונותה לסגת מכל רמת הגולן, והמו"מ יתרכז בתנאים ובתמורה לנסיגה (עמ' 273). עם זאת סבור יתום, כי גם אם ברק היה מסתפק ברצועה ברוחב של 10 מטרים במארס 2000, היה אסד דוחה את הצעתו.

ואולם, להערכתי, לוּ ברק היה נוקט עמדה גמישה יותר בשיחות שפרדסטאון ומסתפק אז ברצועה  ברוחב של 10 מטרים היה עדיין נותר סיכוי, ולוּ  קלוש, שהמו"מ  הישראלי-סורי יתחיל  לצבור תאוצה.  מעניין לציין, כי קלינטון, ברגע של  אכזבה מברק במהלך שיחות קמפ דיוויד עם הפלסטינים ביולי 2000 (נושא  שיידון  בהמשך), מצא לנכון לפרוק את תסכוליו הקודמים מברק בהקשר הסורי והטיח בו: "הלכתי אתך לשפרדסטאון ובזבזתי שם ארבעה ימים, אחר כך עשיתי מעצמי צחוק, נסעתי לז'נבה להיפגש עם אסד והרגשתי שם כמו בובה!" (עמ' 391.) נראה כי דבריו של קלינטון כללו גם ביקורת כלפי עצמו על כך שנגרר אחר עמדותיו של ברק  חסרות התוחלת בנושא הסורי. עוד ראוי לציין, כי  קלינטון ודניס רוס, בזיכרונותיהם,  הטיחו האשמות כלפי ברק על הכשלתו את המו"מ בשפרדסטאון. אין ספק, לדעתי,  כי הצעותיו המתוחכמות של ברק בתחום הטריטוריאלי היו תלושות מהמציאות. אך מאידך גיסא, נראה כי לישראל היה חסר שותף אמתי לשלום בצד הסורי. הסורים לא רק שלא היו מוכנים לנקוט בצעדים בוני אמון כלפי ישראל, כמו ריסון חיזבאללה והארגונים הפלסטיניים הקיצוניים (חמאס והג'יהאד האסלאמי), כי אם הושיטו להם סיוע. כמו כן אופיו המיליטנטי של המשטר הסורי, כשהעימות עם ישראל  משמש לו הצדקה לאופיו הדיקטטורי הנוקשה – כל אלה  הרחיקו  אותו מאוד מעשיית שלום עם ישראל. לגבי משטר זה, שלום לא רק שלא היה ערך חשוב, כי אם  במידה מסוימת, נטל.   אין פלא כי במצב בו הצד הישראלי התבקש לוותר לצד הסורי על נכסים אסטרטגיים  חשובים בדמות רמת הגולן וריבונות מלאה על מי כנרת, בשעה שהצד הסורי התקשה להפגין, לא כל שכן לנקוט בצעדים ממשיים לכיוון שלום, גילה הצד הישראלי, באישיותו של ברק, עמדה  חשדנית וקשיחה. הסדר הוגן, לדעתי, מחייב את הצד הסורי להסכים ולממש שלום אמתי בתמורה לחזרתה של ישראל לגבולות המבוססים על קו ה-4 ביוני.

לאחר כישלון פגישתו של קלינטון עם אסד ב-26 במארס 2000, לברק היה ברור כי כעת יצטרך  לוותר על האפשרות הרצויה מבחינתו של הוצאת צה"ל מלבנון  בהסכמה סורית-לבנונית. כזכור, הסורים אסרו למעשה על לבנון לפתוח בשיחות עם ישראל בשאלת נסיגת צה"ל וסימון הגבול, כל עוד לא הסכימה ישראל לתביעותיה של סוריה בדבר סימון הגבול בין שתי המדינות. מעניין לציין כי בפסגת  קלינטון-אסד במארס 2000, סוריה, כבעבר, לא הייתה מעוניינת בנסיגה ישראלית מלבנון מהסיבות הבאות. (1) הנסיגה הייתה משחררת את צה"ל מניהול מלחמה יומיומית נגד חיזבאללה, תוך ספיגת אבידות – ובכך הייתה משמיטה מהסורים אמצעי לחץ על ישראל בשאלת הגולן. (2) יציאת צה"ל מלבנון גם הייתה משמיטה את ההצדקה לטיעונה של סוריה באוזני הלבנונים, בדבר נחיצות הימצאות צבאה שלה בלבנון כנגד צה"ל. [ואכן ב-2005 סוריה נאלצה לסגת מלבנון.]  מכל מקום, כישלון שיחות קלינטון-אסד החיש את  טיפולו של ברק בהוצאת צה"ל מלבנון.  קריסתו המהירה של צבא דרום לבנון  (צד"ל) שבחסות ישראל,  הביאה להחלטתו של ברק ב-21 במאי לבצע את הנסיגה מייד, והחלטה זו בוצעה בלילה שבין 23 ל-24 במאי. המחבר דוחה את הטענה בדבר בריחת צה"ל מלבנון, וכמו כן  מצדיק את ההחלטה לצאת מלבנון גם בפרספקטיבה של "מלחמת לבנון השנייה" ב-2006. 

הערוץ הפלסטיני
כישלון השיחות עם הסורים בסוף מארס 2000, אִפשר לברק  להתרכז בנושא הפלסטיני, שלא הוזנח גם בתקופת השיחות עם סוריה. הפלסטינאים ובראש וראשונה ערפאת לא היו מוכנים לוותר בשאלות הליבה – כמו גבולות, ירושלים ופליטים –  ומכאן לא היו בשלים להגיע להסדר קבע עם ישראל.  הטיעון הפלסטיני היה כי כבר בהסכמי אוסלו, בהכירם בישראל בגבולות ה-4 ביוני 1967,  הם ויתרו  על כ-78% מפלסטין המנדטורית, ועל כן אין מקום לוויתורים נוספים מצדם בתחום הטריטוריאלי. כמו כן הם לא  היו מוכנים לוותר על זכותם של פליטי מלחמת 1948      וצאצאיהם, הרוצים בכך, לחזור לתחומי מדינת ישראל. עוד טענו הפלסטינים, כי קודם כל –וכמובן, עוד לפני הסכם הקבע – על   ישראל לבצע נסיגה  נוספת מהגדה, שלישית במספר, בהתאם להסכם מספטמבר 1995 ("אוסלו 2").

עמדתה של ישראל בראשות ברק הייתה שונה לחלוטין. בתחילת שלטונו כראש ממשלה לברק הייתה תוכנית "יומרנית מאוד"  ובדיעבד "בלתי ריאלית" להגיע בתוך חודש להסכם מסגרת עם הפלסטינים  בכל שאלות הליבה (עמ' 344). ברק גם סבור היה כי  יכהן כראש ממשלה במשך שמונה שנים, ומכאן, ברור כי השלום שבפתח ייחתם מצד ערפאת אתו (עמ' 342). גם לאחר שנכנס לעובי הקורה והתגלתה לפניו  העקשנות הפלסטינית, עדיין סבור היה כי יש לתת עדיפות לשיחות על הסדר הקבע על פני המו"מ בדבר נסיגה שלישית. נסיגה שלישית,  לדעתו של ברק, צריכה הייתה  להיות בהיקף של כ-6% מהגדה, והייתה שומטת מישראל קלף מיקוח, מצריכה מאמץ פוליטי, מגבירה את החיכוך בין המתנחלים לפלסטינאים  – וכל זאת ללא תמורה ממשית. לכן שאף ברק להתחמק מביצוע  נסיגה נוספת בגדה, או לחלופין לבצעה רק לאחר שיושג הסכם מסגרת בשאלות הליבה. כיוון שהשיחות החשאיות בשאלות הליבה שהתנהלו בין ישראל לפלסטינאים (בדמותם של שלמה בן עמי ואמנון ליפקין-שחק  – ומהצד הפלסטיני אבו מאזן [מחמוד עבאס] ואבו עלא [אחמד קריע]) במחצית הראשונה של שנת 2000 לא הביאו  לוויתורים מהצד הפלסטיני, טען ברק כי הדרך היחידה למצות את התהליך היא ועידת פסגה. דהיינו, רק ערפאת, מנהיגם  היוקרתי של הפלסטינאים, יוכל להעז  לגלות גמישות בשאלות הליבה. בדומה לשיחות הטלפון של ברק עם קלינטון בערוץ הסורי, שיחות הטלפון התכופות של ברק עם הנשיא בנושא הפלסטיני  השפיעו עליו לקבל את  עמדותיו של ברק  –  והפעם בדבר הצורך בוועידת פסגה.  ככל שמועד ועידת הפסגה המשולשת קלינטון-ברק-ערפאת – שהחלה ב-11 ביולי 2000 בקמפ דיוויד – הלך וקרב הפכו  שיחות הטלפון  של ברק עם  קלינטון לתכופות יותר "והתקיימו כמעט כל לילה ולעתים כמה פעמים ביממה" (עמ' 369).  לעומת צידודם של קלינטון וברק בפסגה – ערפאת הגיע לקמפ דיוויד  "כמי שכפאו שד" (עמ' 357).

נוסף לערפאת עצמו, המתנגדים העיקריים לפסגה במחנה הפלסטיני, אשר ראו בה ניסיון ישראלי-אמריקאי לכפות על מנהיגם הסדר רצוי לישראל, היו אבו עלא ואבו מאזן (עמ' 367, 375). ערפאת עצמו אישר את הערכה הישראלית השלילית ביחס לעמדותיהם של אבו עלא ואבו מאזן, כאשר בשלב מסוים בפסגה  (ב-17 ביולי?) סיפר לקלינטון שהוא החליט לסלק מן השיחות את שני אישים האלה, אשר הפגינו לדבריו גישה שלילית, ולהישען על מוחמד רשיד ומוחמד דחלאן (עמ' 389). ואכן, ההתרשמות הישראלית בשיחות הייתה כי רשיד ודחלאן היו מתונים יחסית (עמ' 400).

ברק הגיע לקמפ  דיוויד כאשר הקואליציה שלו כבר התפרקה. המפלגות מפד"ל, ישראל בעלייה וש"ס כבר פרשו מממשלתו, שנשענה כעת על פחות מ-40 (?) חברי כנסת. מכאן, להערכת יתום, ניהל ברק את  המו"מ בקמפ דיוויד בצל המוּדעוּת כי  ממשלתו עלולה ליפול בקלות והזמן העומד לרשותו קצר. נראה כי בצוות הישראלי, יתום היה המקורב ביותר לברק, וכביטוי לכך, בפגישות פסגה  משולשות קלינטון-ברק-ערפאת שנערכו בקמפ דיוויד,  כשכל אחד משלושת האישים האלה צירף לצדו רק עוזר אחד, ברק נהג להביא "כמו תמיד" את יתום (עמ' 378). במהלך הפסגה ברק מיעט מאוד לפגוש את ערפאת ביחידות, בניגוד לעצתו של יתום וזו של אישים אחרים בצוות הישראלי, וגם נמנע מלהיענות לבקשותיו של קלינטון בנדון.  ברק הגן על סירובו לפגוש את ערפאת בטענה כי הדבר לא יתרום לקידום השיחות. הסירוב של ברק שיקף את חוסר אמונו בערפאת וחשדנותו בו כמניפולאטור, אשר מנצל כל ויתור שישיג כקו פתיחה למו"מ מחודש על ויתורים נוספים. כדי להכשיל את הטקטיקה הזו של ערפאת, ברק עמד על כך כי כל הוויתורים הישראליים מעמדות הפתיחה יהיו בעלי תוקף רק במסגרת הסדר כולל, בו תושג הסכמה בכל הנושאים ויכלול שימת קץ לסכסוך. ברק סבור היה כי במקרה של כישלון השיחות, פגישה אישית עם ערפאת תזיק לפופולאריות שלו ולסיכויו להמשיך לעמוד בראשות הממשלה (עמ' 404-403).   

ככלל, קלינטון לא הסתיר את אכזבתו ותסכולו מערפאת ואת הערכתו לברק. עם זאת, בהחלט היו אירועים בפסגה בהם  קלינטון רגז מאוד על ברק, כמו ב-18 ביולי, עת ביקש  ברק מקלינטון  כי יעביר לערפאת את עמדתה הבלתי מתפשרת של ישראל בנושא ירושלים (שהיא תישאר כולה בריבונות ישראל) בתור עמדת פתיחה.  כביטוי ליכולתו של ברק להטות את הנשיא לצדו,  בהמשך הפסגה – כאשר ברק היה מוכן להגביל את ריבונותה של ישראל בעיר העתיקה בירושלים לרבעים היהודי והארמני, תוך העברת הריבונות ברבעים הנוצרי והמוסלמי לפלסטינים –   קלינטון לא רק שיבח את ויתוריו של ברק, כי אם הסכים להציגם לערפאת כהצעה אמריקאית (עמ' 395). אף על פי כן, במקרה אחד  התעורר אצל ברק משבר אמון בקלינטון. הדבר התרחש  ב-20 ביולי , עת עזב קלינטון זמנית את קמפ דיוויד כדי להשתתף בפסגת המדינות המתועשות באוקינאווה. בצהרי אותו היום הסיק ברק,  שקלינטון הונה אותו,  וזאת כיוון שלפני יציאתו של קלינטון התרשם ממנו כי הפלסטינים קיבלו את הצעתו (שהוזכרה לעיל) בנושא ירושלים,  וכעת  נותר לדון בסוגיית הר הבית. בעוד משיחה עם המשלחת האמריקאית לאחר צאת הנשיא התברר לברק כי הצעתו בנושא ירושלים נדחתה, ומכאן הסיק כי קלינטון בכוונה יצר אצלו רושם מוטעה לגבי העמדה הפלסטינית, וזאת כדי  למנוע מברק לממש את איומו ולעזוב את הפסגה, לנוכח סרבנותו של ערפאת. כביטוי למורת רוחו מהתנהגות הנשיא, החל מ-20 ביולי במשך כשתי יממות הסתגר ברק בבקתתו בקמפ דיוויד, וסירב להיפגש עם אף אחד.  יתום היווה את הקשר היחיד בין ברק לעולם החיצון והוא גם היה מביא אוכל לחדרו של ברק, שלא רצה להתרועע עם אנשים. הסתגרותו של ברק היוותה גם ביטוי לתסכולו העמוק מכך, כי בניגוד לציפיותיו הפסגה נכשלה. יתום  טוען כי בימי ההתבודדות ברק לא היה שרוי בדיכאון,  וכנראה ניסה לשאוב עידוד מקריאת ספר של צ'רצ'יל וספר על בן גוריון (עמ' 412-411). ב-23 ביולי שב קלינטון לקמפ דיוויד וברק חזר בו מהצעתו בדבר  הסתפקות בריבונות על שני רבעים בעיר העתיקה.

נושא ירושלים היה רק אחד משני סלעי המחלוקת בפסגה. גם בהצעתו המתוקנת של ברק בנושא ירושלים – שהוצגה לאחר שחזר בו מההצעה בדבר ויתור על שני רבעים – הסכים ברק למעשה לחלוקת הריבונות על הר הבית בין ישראל לפלסטינים. מכל מקום  גם הצעה זו נדחתה על ידי הצד הפלסטיני. סלע מחלוקת שני ואף חמור יותר מהראשון לדעת יתום, שכמעט ולא הגיע לדיון  בפסגה בדרג של שלושת המנהיגים, היה תביעת הפלסטינים לזכוּת השיבה של  הפליטים וצאצאיהם ממלחמת 1948 לתחומי מדינת ישראל. ערפאת לא היה מוכן לוותר על זכות זו. ברק לעומתו, בתור מחווה הומאניטארית של איחוד משפחות – ולא על בסיס של זכות השיבה – ובהנחה שיושג הסדר שישים קץ לסכסוך, היה מוכן לאפשר כניסתם של 10,000 פליטים במשך 10 שנים לתחומי ישראל (עמ' 373). בניגוד  לסוגיות ירושלים והפליטים, התקדמות מסוימת הושגה בנושא הטריטוריאלי. קלינטון מסר לברק כי ערפאת הסכים  שישראל  תספח בין 9%-8% משטח הגדה שיכלול את גושי ההתנחלויות. בתמורה לכך  יקבלו הפלסטינים שטחים מישראל, וערפאת  נתן הסכמתו לכך, כי יהיה זה קלינטון שיקבע את גודל השטחים האלה (עמ' 392).

יתום  מרבה לחזור על הערכתו לפיה ברק הציג עמדה נחושה ולא ותרנית לאורך הפסגה; וכבעבר, בשיחותיו הממושכות   עם הנשיא ובעקשנותו, היה מצליח להטותו לטובתו. לפעמים, בלי משים, היה כאילו מחלק הוראות לנשיא [אולי מתוך הרגלו  כרמטכ"ל בעבר], כמו בנושא תוכן ההודעה שעל האמריקאים לפרסם בעקבות  קמפ דיוויד, שתכלול את הטלת האחריות  לכישלונה על הפלסטינים ותשבח את צעדיה האמיצים של ישראל (עמ' 421). בסיום הפסגה העריך קלינטון  (בהסתמך על שיחתו עם איש המשלחת הפלסטינית סאיב עריקאת)  באוזני ברק  כי ערפאת, בהיותו בן 72, אינו מסוגל לקבל הכרעות היסטוריות קשות. להערכת קלינטון, המשיך ערפאת לחיות בעבר. לדעת יתום, הפסגה נכשלה בגלל אי רצונו של ערפאת להיכנס להיסטוריה כמי שוויתר בנושאים מהותיים  עבור הפלסטינים כמו זכות השיבה וירושלים. הוא גם לא היה מוכן להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. יתרה מזו, ערפאת גם התקשה להכיר בעצם קיומו של עם יהודי (עמ' 406-405).

אפשר, לדעתי,  לחדד את דבריו של יתום ולומר כי ערפאת לא היה מוכן לוותר במה שנתפס בעיני הפלסטינים כזכויותיהם שאינן ניתנות לערעור ובהן זכות השיבה. בזכות השיבה, בצירוף אי  הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ראה ערפאת אמצעי להביא לחיסולה של ישראל  בהדרגה – ובכך לבסוף להחזיר את ההיסטוריה אחורנית.  כמו כן, לדעתי, מתוך פרספקטיבה היסטורית אפשר לטעון, כי הדרך היחידה למנוע את האינתיפאדה השנייה (שהחלה בספטמבר 2000) הייתה להתרכז בשיחות עם הפלסטינים על נסיגה שלישית (כדרישתם),  והסדר ביניים נוסף – בו לא  היו נדרשים הפלסטינאים לוותר בסוגיות הליבה – ולא בנושא הסדר הקבע. ואולם ספק גם אם מסלול כזה יכול היה למנוע את האינתיפאדה, ולוּ כיוון שלפי הפלסטינאים, על ישראל בנסיגה השלישית היה לסגת מ-90% משטחי הגדה. 

אחרית דבר

לאחר תבוסתו של ברק בבחירות לראשות הממשלה ב-2001 עסק  יתום בפעילות ציבורית ואקדמאית. ב-2003 חזר לפוליטיקה ומאז ועד 2008 כיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה.  בסוף יוני 2008  התפטר מהכנסת, כיוון שהתנגד להמשך תמיכת מפלגתו בראש הממשלה, אהוד אולמרט, שלדעת יתום היה חייב לפרוש, בגלל אחריותו למחדלי "מלחמת לבנון השנייה" ב-2006. לדעת המחבר, במלחמה זו היה על צה"ל להימנע מכניסה  קרקעית רחבה ללבנון, והניסיון להגיע עד נהר הליטאני ב-60 השעות שנותרו עד לכניסת הפסקת האש היה מוטעה לחלוטין  (עמ' 431). התפטרותו של יתום מהכנסת משתלבת עם ההתרשמות מקריאת ספרו, כי לפנינו אדם בעל ערכים ויושרה.

תוכניתו של יתום לשלום עם הערבים בעתיד, שהותוותה  בסביבות 2008 רוויה סתירות. מחד גיסא, לאור רצונו העז לשלום עד כדי נכונות ללכת כברת דרך לקראת עמדת הצד הערבי, טוען יתום כי צריך לאמץ את יוזמת השלום הערבית מ-2002 "'כמטרייה' וכבסיס למשא ומתן" (עמ' 438). מאידך גיסא, לאור רצונו להבטיח את ביטחונה של ישראל, קל וחומר את עצם קיומה, במקום אחר בספרו  הוא  דוחה את זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים למדינה היהודית – זכות המופיעה ביוזמת השלום הערבית. עוד טוען יתום כי הגבול עם הפלסטינאים יתבסס על קו ה-4 ביוני 1967, תוך סיפוח גושי ההתיישבות הגדולים וחילופי שטחים – וזאת שוב בסתירה לתוכנית השלום הערבית מ-2002 הדורשת מישראל נסיגה לקווי ה-4 ביוני. המחבר למעשה מודה בכנות בסביבות סוף 2008, כי בהיעדר פרטנר לשלום בצד הפלסטיני וכלקח מן הנסיגה החד צדדית של ישראל מרצועת עזה ב-2005 – אין לו דרך מעשית לביצוע תוכנית השלום שלו. גם בתוכנית שלו לשלום עם סוריה ישנה סתירה. בעוד בפרק  הדן בתקופת אהוד ברק הגיע יתום, כזכור, למסקנה כי תוכניתו של ברק לשלום עם סוריה הייתה בלתי מציאותית –  הרי בסוף ספרו טוען המחבר כי יש לחדש את המו"מ עם סוריה על בסיס הצעת קלינטון לאסד ממארס 2000 (עמ' 438) – כלומר,  תוכנית ברק.

הערות ביקורתיות
בספר ישנן טעויות עובדתיות אחדות. לדוגמה, כאשר  אריאל שרון טיפל במשבר היחסים עם ירדן בעקבות פרשת משעל בספטמבר 1997, הוא עדיין לא  היה שר החוץ, כפי שמייחס לו יתום (עמ' 28); ובעת פגישתו של אהוד ברק עם בוריס ילצין ב-1999 האחרון היה נשיא רוסיה, ולא נשיא בריה"מ כפי שמופיע אצל המחבר (עמ' 201). חשיבותו העיקרית של הספר בחשיפת תמלילי שיחותיו של ברק עם קלינטון בהקשר למו"מ עם סוריה והפלסטינים, כולל תיאור מפורט של התנהלותו של ברק בקמפ דיוויד. הוא גם מציג בצורה משכנעת את התזה שלו לפיה ברק, בשיחותיו הרבות עם קלינטון, בהתעקשותו על עמדותיו ואי ויתוריו, היה מצליח להטות  את הנשיא לטובת ישראל. יתרה מזו, במקרים חשובים, כמו בשיחותיו של קלינטון עם אסד במארס 2000 ובעת הדיונים בקמפ דיוויד ביולי 2000  הנשיא האמריקאי היה מוכן לאמץ את עיקרי עמדת ברק ולהציגה כזו של ארה"ב. בנימת ביקורת אפשר לתהות: לוּ  קלינטון היה נוקט עמדה יותר מאוזנת בסכסוך הישראלי-ערבי, האם ההתקדמות לשלום הייתה אפשרית? לדעתי, בגלל הפער הגדול בין שני הצדדים בסכסוך הישראלי- ערבי, התשובה היא שלילית.