גולד, דורי. עלייתה של איראן
הגרעינית (וושינגטון, 2009). 390 עמ' כולל מפתח שמות. [סיכום ספר]
מחקר במדיניות הגרעין של המשטר האסלאמי באיראן, המתרכז בעשור הראשון של המאה ה-21. עיקרו בתזה לפיה, לנוכח האידיאולוגיה הדתית-קיצונית והתוקפנית של המשטר בטהראן והגשמתה על ידו, עוד לפני שברשותו של המשטר הזה היה נשק גרעיני – אסור למערב להשלים עם הצטיידותו בנשק אטומי. מחבר הספר הוא בעל תואר דוקטור ביחסים בינלאומיים ובלימודי המזרח התיכון מאוניברסיטת קולומביה, פרסם ספרים ומאמרים בנושאים מזרח תיכוניים, היה יועץ למדיניות חוץ של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתקופת כהונתו הראשונה בשנים 1999-1996, ושגריר ישראל באו"ם בשנים 1999-1997. הסיכום מביע את עמדת מחבר הספר.
המשטר האסלאמי באיראן הוקם בתחילת 1979, ובתקופת שלטונו של מייסדו ומנהיגו הקנאי, אייתולה חומייני, בשנים 1989-1979, נקטה טהראן במדיניות תוקפנית כלפי ארה"ב. בנובמבר 1979, תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי, קיצונים אסלאמיים השתלטו על שגרירות ארה"ב בטהראן והחזיקו באנשיה כבני ערובה עד תחילת 1981. באוקטובר 1983 היה זה המשטר בטהראן שעמד מאחורי פיצוץ מגורי הכוח הצבאי האמריקאי בביירות (לבנון), שהביא למותם של 240 נחתים. בהמשך שנות ה-80, באמצעות ארגונים הנתונים לחסותה של איראן, בוצעו פעולות טרור נוספות נגד ארה"ב ובהן חטיפות מטוסים ותפיסת בני ערובה. ב-1985 שבעה אזרחים אמריקאים הוחזקו כבני ערובה בלבנון, בהם ראש תחנת ה-CIA בביירות (שעתיד להירצח). תגובתה של וושינגטון לטרור האיראני, ככלל, הייתה רכה. ב-1985 ממשלו של הנשיא רונלד ריגן ((Ronald Reagan דווקא העריך כי ישנם סיכויים לשיפור היחסים עם המשטר בטהראן, באמצעות יצירת קשר עם היסודות הפרגמאטיים שבהנהגתו, ובמיוחד יושב ראש הפרלמנט האיראני, עלי אכבאר האשמי רפסנג'אני (Ali Akbar Hashemi Rafsanjani). לאור הערכה זו, וגם לצורך שחרור בני הערובה בלבנון, בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1985 העבירה ארה"ב לאיראן (באמצעות ישראל ומתווך איראני) כ-500 טילים נגד טנקים, להם נזקקה איראן במלחמתה עם עיראק. במהלך המגעים האמריקאים-איראניים שוחררו רק שלושה מתוך שבעת בני הערובה. המגעים האלה נמשכו עד שדבר קיומם הודלף לתקשורת בנובמבר 1986.
בניגוד למדיניותו הקיצונית של חומייני כלפי ארה"ב במיוחד והמזרח התיכון בכלל – עם הגעתו לשלטון פרסם חומייני פתווה (פסק הלכה), שאסר פיתוח נשק גרעיני (עמ' 111). ואולם, משתמע, כי עקב אבידותיה הקשות של איראן במלחמתה נגד עיראק, שהסתכמו ב-1988 בכמיליון נפגעים, נטה מנהיגה העליון לשנות את דעתו. מכל מקום, ב-1988 חידשה איראן בחשאי את פעילותה בתחום הגרעין, שהחלה עוד בתקופת השאה.
ציפיות בוושינגטון ביחס לטהראן התעוררו בקיץ 1989, לאחר מותו של חומייני ובחירתו של רפסנגא'ני לנשיא, שהחזיק במשרתו עד 1997. אבל רפסנג'אני המשיך בסתר בתוכנית לפתח נשק גרעיני, תוך הסתייעות בסין, בקזחסטאן וברוסיה. כמו כן לא חל במדיניותו שינוי מהותי ביחס לארה"ב והאזור. בתקופתו איראן הייתה מעורבת במעשי תוקפנות נגד איחוד האמירויות הערביות, ובחתרנות וטרור נגד משטרים ערביים הקשורים בארה"ב ובהם זה של בחריין, מצרים וירדן. ביוני 1996 בוצע פיגוע בסיוע איראני בערב הסעודית, במהלכו נהרגו 19 אנשי חיל האוויר האמריקאי ו-372 אמריקאים נפצעו (עמ' 137). נוסף להתנגדותו של המשטר האיראני לתהליך השלום הישראלי-ערבי, שהתנהל בחסות אמריקאית בתקופת ממשלו של ביל קלינטון (Bill Clinton) בשנים 2001-1993, המשיכה טהראן להושיט סיוע צבאי לחיזבאללה הלבנוני במלחמתו נגד ישראל. ב-1992, בחסות איראנית, בוצע פיגוע נגד השגרירות הישראלית בבואנוס איירס (ארגנטינה), בתגובה להתנקשות מוצלחת של ישראל במנהיג חיזבאללה; וביולי 1994 בוצע פיגוע נגד המרכז היהודי בבואנוס איירס, בו נהרגו 85 אנשים ונפצעו 151. לפי דוח של התובע הכללי של ארגנטינה מ-2006, צמרת ההנהגה האיראנית הייתה מעורבת בפיגוע ב-1994, ובהתאם לכך הוציאה ארגנטינה צו מעצר בינלאומי נגד בכירי המשטר בטהראן ובהם רפסנגאיני (עמ' 133). התובע הכללי של ארגנטינה גם הגיע למסקנה, כי בניגוד לפיגוע ב-1992, הפיגוע ב-1994 לא היווה המשך נקמתה של טהראן לחיסול מנהיג החיזבאללה, כי אם תגובתה להפסקת קבלת הסיוע בנושא הגרעין מצד ארגנטינה (עמ' 134).
לנוכח מדיניותה השלילית של טהראן מנקודת ראות אמריקאית, ממשל קלינטון שאף לבודדה, בהנחה, כי הבידוד והקשיים הכלכליים של המשטר האסלאמי (אינפלציה גבוהה וחוב חיצוני תופח) יאלצו אותו להאט את תוכניתו הגרעינית. אך ארצות האיחוד האירופי לא הצטרפו למדיניותו של קלינטון, כי אם נקטו בקו של ניהול "דיאלוג ביקורתי" עם טהראן. רק ב-1997 דיאלוג זה הושעה – זמנית בלבד – לאחר שבית משפט אירופי קבע, כי רצח של מנהיג כורדי איראני בברלין ב-1992 בוצע לפי פקודה מטהראן. היה זה רק אחד מעשרות מעשי רצח פוליטיים, שהוציא לפועל המשטר האסלאמי על אדמת אירופה.
ב-1997 נבחר באיראן נשיא חדש, מוחמד חאתמי (Khatami), בהביסו ברוב של כ-70% את המועמד השמרני, שנתמך על ידי משמרות המהפכה. ב-2001 נבחר חאתמי לכהונה שנייה שנמשכה עד 2005. בתקופת כהונתו הראשונה של חאתמי ניסה ממשלו של קלינטון לשפר את הקשרים עם טהראן, אבל לא נענה בחיוב. גם אם חאתמי היה בכנות רפורמיסטי, הרי הוא נתקל בביקורת גלויה מצד מוקדי הכוח הממשיים של המשטר האסלאמי, שדאגו להצר את צעדיו ובמאבקם אתו ידם תמיד הייתה על העליונה. מוקדי הכוח האלה היו: (1) מנהיגה העליון של איראן, עלי חמנאי (Khamenei), שהחליף את חומייני לאחר מותו ב-1989 ומאז הלך מעמדו והתחזק. (2) משמרות המהפכה. משמרות המהפכה היוו ארגון קנאי למהפכה האסלאמית, אשר פעל הן כמיליציה עממית לדיכוי כל גילוי של התנגדות למשטר בתחום הפנים; והן כצבא עלית, אשר שלח יחידות מוסוות לפעילות חתרנית מחוץ לתחומי איראן. לרשות משמרות המהפכה עמדו מוסדות כלכליים ופיננסיים מהם זכו למימון. עוד יצוין כי בסוף שנות ה-90 של תקופת חאתמי פיתחה איראן בצורה מואצת טילים לטווח בינוני, ואף הכינה תשתית לפיתוח טילים לטווח ארוך, המסוגלים להגיע לארה"ב – וכל זאת בסיוע רוסי.
פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בניו יורק ובוושינגטון, מצד הארגון האסלאמי הקיצוני אל-קאעדה, שמצא מקלט באפגניסטן שבשלטון הטאליבן, לכאורה יצרו אינטרס אמריקאי-איראני משותף למגר את המשטר באפגניסטן. לאיראן היו סיבות משלה להביא לקץ שלטון הטאליבן, וזאת על רקע העוינות בין המשטר השיעי בטהראן למשטר הסוני הקנאי של הטאליבן. הטאליבן ביצע בסוף שנות ה-90 טיהור אתני נגד השיעים באפגניסטן. על כן בסתיו 2001, בשנת שלטונו הראשונה של הנשיא האמריקאי החדש, ג'ורג' בוש (George Bush) הבן, ניכרה פתיחות במגעים הדיפלומטיים בין נציגים אמריקאים ואיראנים. ואולם בשטח, כבר בנובמבר 2001 התגלתה מציאות שונה. איראן אכן הייתה מעוניינת בהפלת משטרו של הטאליבן, אך מאידך גיסא לא הייתה מעוניינת בנוכחות אמריקאית צבאית – קל וחומר בהקמת משטר פרו אמריקאי – באפגניסטן, מדינה בה גבלה. המורכבות הזו בעמדת איראן באה לידי ביטוי במשלוחי נשק מוגבלים מצד משמרות המהפכה לטאליבן ובמתן סיוע לאנשי הטאליבן להימלט מארצם, לאחר נפילת משטרם בסוף 2001. לאחר התמוטטות שלטון הטאליבן, הצליחה איראן להקים לעצמה דריסת רגל באפגניסטן, באמצעות החדרה מוסווית של אנשי צבא והקמת מיליציה פרו איראנית בארץ זו.
בדומה לקיומו של מרכיב אמביוולנטי בעמדתה של טהראן כלפי הטאליבן, התקיים מרכיב אמביוולנטי ביחסה של איראן לאל-קאעדה. הניגוד התיאולוגי בין הארגון הסוני הקיצוני בדמותו של אל-קאעדה לבין המשטר השיעי הקיצוני באיראן, לא מנע שיתוף הפעולה בין השניים כבר מאמצע שנות ה-90. בעקבות התמוטטות משטר הטאליבן בסוף 2001, חלק מאנשי אל-קאעדה נמלטו מאפגניסטן לאיראן. יחסה של איראן לאנשי אל-קאעדה בתחומה לא היה עקבי: חלק הוסגרו לערב הסעודית, חלק הושמו במעין מעצר בית – אך חלק אחר ובתקופות מסוימות זכה לחופש פעולה ואף לסיוע. מכל מקום, כבר בינואר 2002 הגיע הנשיא בוש למסקנה כי מדיניותה של טהראן מבחינת התמיכה בטרור הבינלאומי ופיתוח הנשק הגרעיני לא השתנתה, והוא כלל אותה ב"ציר הרשע" יחד עם משטרו של סדאם חוסיין בעיראק וצפון קוריאה. במאי 2003 ביצע אל-קאעדה פיגוע בריאד (בירת ערב הסעודית), בו נהרגו 17 אזרחים אמריקאים וכ-160 תושבים מקומיים נפצעו. בהמשך גילו האמריקאים כי המתקפה תוכננה ונוהלה על ידי אנשי אל-קאעדה מתוך שטחה של איראן.
עיתוי הפיגוע במאי 2003 נראה במבט ראשון תמוה, כי הוא בוצע דווקא בתקופה בה איראן העבירה לארה"ב – דרך שווייץ, אשר השגרירות שלה ייצגה את ארה"ב באיראן – יוזמה לשיפור הקשרים בין שתי המדינות. הרקע ליוזמה היה כנראה השתלטותה הצבאית של ארה"ב על עיראק והפלת משטרו של סדאם חוסיין במאי 2003. הצלחתה של ארה"ב למגר את המשטר העוין לה בעיראק, בצירוף הפלת משטר הטאליבן ב-2001 – כל אלה יצרו נוכחות צבאית אמריקאית בגבולותיה של איראן הן עם עיראק והן עם אפגניסטן. כעת מן הסתם חשש המשטר האסלאמי בטהראן כי אין להוציא מכלל אפשרות פעולה צבאית אמריקאית גם נגדו. מכאן, במקביל ליוזמתה של טהראן לשיפור הקשרים עם וושינגטון, ניכרה התקדמות בשיחות שניהלה איראן עם האיחוד האירופי החל מ-2003, שכוונו למנוע ממנה לפתח נשק גרעיני. באוקטובר 2003 נחתם הסכם בין איראן לאיחוד האירופי – שיוצג על ידי שרי החוץ של בריטניה, צרפת וגרמניה– שנועד לעצור את פעילותה של איראן בתחומי פיתוח הנשק האטומי, כמו העשרת האורניום. ואולם, האיראנים מהרו לחזור מהתחייבויותיהם ביחס להסכם מ-2003, והסכם חדש קפדני יותר בין טהראן לאיחוד האירופי שנחתם ב-2004 שוב הופר על ידם. כפי שאישים רמי מעלה איראניים הודו באמצע העשור, השיחות בין איראן לאיחוד האירופי מטרתם הייתה לרמות את המערב. קרי, לנסות לשכנע את המערב כי פעילותה הגרעינית של טהראן מכוונת לצרכי שלום, להרפות את הלחץ מצד המערב, ובינתיים להמשיך בחשאי במאמצים לפתח נשק גרעיני.
בדומה להתגמשותה הזמנית של איראן בשיחות הגרעין עם מערב אירופה ב-2004-2003, גם יוזמתה לשיפור הקשרים עם וושינגטון על רקע הפלת משטרו של סדאם בעיראק לא התמידה. לאיראן היה אינטרס משלה בהפלת משטרו של סדאם, נגדו כבר לחמה במלחמה ארוכה ועקובה מדם בשנות ה-80; ועוד לפני הפלישה האמריקאית לעיראק במארס 2003, ניסתה איראן להבטיח לעצמה דריסת רגל בעיראק באמצעות משלוחי נשק לקבוצות אופוזיציה. כך בדומה לאינטרס המשותף של ארה"ב ואיראן במיגור שלטון הטאליבן באפגניסטן ב-2001, לוושינגטון וטהראן היה גם אינטרס משותף בהפלת משטרו של סדאם ב-2003. ואולם לאחר הפלתו של סדאם, התגלעו ניגודי האינטרסים בין ארה"ב ואיראן בשאלת עיראק – עמוקים וחריפים יותר מאשר במקרה של אפגניסטן. זאת כיוון שלאור הרוב השיעי בעיראק, איראן כבר לא הסתפקה בהבטחת דריסת רגל לעצמה בעיראק כמו באפגניסטן, אלא שאיפתה מרחיקת הלכת הייתה להפוך את עיראק למדינה גרורה. כמו כן, בדומה לאפגניסטן, פעלה איראן להסב אבידות לכוח האמריקאי בעיראק, בו ראתה גורם עוין המאיים עליה ועל שאיפותיה האזוריות. לאחר שהפחד של טהראן מהצלחותיה הראשוניות של ארה"ב בהפלת המשטרים באפגניסטן ובעיראק הלך והתפוגג, בעקבות הקשיים וההסתבכות הצבאית האמריקאית בשתי המדינות האלה, פעילותה של איראן נגד ארה"ב בעיראק נעשתה אמיצה יותר. איראן החדירה באופן מוסווה את משמרות המהפכה לתחומה של עיראק ותמכה צבאית בקבוצות שיעיות. כמו כן, לאחר שהאיום הצבאי האמריקאי על איראן שנוצר בשנים 2003-2001 הלך ואיבד מממשותו, הלכה ואיבדה איראן עניין במהלכיה הדיפלומטיים לשפר את הקשרים עם וושינגטון ולהתמתן בשאלת פיתוח הנשק הגרעיני (מהלכים שכבר מלכתחילה ייתכן ולא היו אמתיים כי אם נועדו להרוויח זמן עד שוך הסערה).
ביוני 2005 נבחר נשיא חדש באיראן, מחמוד אחמדינג'אד (Ahmadinejad) והוא נבחר לכהונה שנייה ב-2009. הרקע שלו והשקפותיו היו רוויים בקיצוניות. הוא היה חבר מייסד של קבוצת הסטודנטים, אשר השתלטה על השגרירות האמריקאית בטהראן בנובמבר 1979 והחזיקה באנשיה כבני ערובה עד 1981. לדברי אחמדינג'אד, הוא לא חדר אישית לשגרירות, אך בני ערובה אחדים טענו כי זכרו את פניו (עמ' 72). עוד בתקופת היותו סטודנט בשנות ה-70 היה אחמדינג'אד חבר באגודה דתית, אשר האמינה בבואו הקרוב של ה"מהדי" (Mahdi), קרי המשיח (אשר לפי הדת השיעית הוא האימאם הנעלם ה-12), וכי הדרך לזרז את בואו נעוצה ביצירת כאוס ואסונות. גם לאחר עלותו לשלטון, אחמדינג'אד – אף בשיחות עם דיפלומטים מערבים בכירים, בהם שר החוץ הצרפתי בספטמבר 2005 – אמר בגלוי כי איראן מאחלת לכאוס בכל מחיר, ברמזו כי מצב כזה יזרז את בואו של ה"מהדי" (עמ' 212). להשקפתו של אחמדינג'אד בדבר הצורך להקדים את בואו של ה"מהדי" באמצעות יצירת מציאות אפוקליפטית היו שותפים בכירים במשמרות המהפכה, המופקדים בין היתר על נשק הטילים של איראן. יתרה מזו. מנהיגה העליון של איראן, חמינאי, טען כבר ב-2004, בהתאם לאותה השקפה אפוקליפטית, כי לפני הופעתו של ה"מהדי", ישראל וארה"ב יוחרבו (עמ' 217). בניגוד לשני קודמיו בתפקיד הנשיא, לא הייתה לאחמדינג'אד השכלה פורמאלית של איש דת, והוא צמח מתוך משמרות המהפכה, בהיותו פעיל בארגון הקנאי הזה עוד בתקופת מלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80. היה זה ארגון משמרות המהפכה שעזר לאחמדינג'אד להיבחר לנשיאות ב-2005, ובהיותו נשיא הוא מינה שרים ומושלים מקרב משמרות המהפכה. קיצוניותו של אחמדינג'אד באה לידי ביטוי גם ברטוריקה שלו. הוא הצהיר באוקטובר 2005 כי "ישראל חייבת להימחק מעל פני המפה" (עמ' 204). חשוב לציין כי באותה ההצהרה טען אחמדינג'אד כי הגשמת המטרה של קיום עולם ללא ארה"ב היא אפשרית, ובכך הציב לעצמו מטרה לחסל גם את ארה"ב בטווח הארוך.
בהתאם להשקפת עולמו של אחמדינג'אד, ולנוכח התגברות קשייה הצבאיים של ארה"ב בעיראק, באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 פעילותה של איראן נגד הכוחות האמריקאים בעיראק צברה תעוזה. פעילות זו נעשתה באמצעות כוח אל-קודס (Al-Quds), שהיווה שלוחה של משמרות המהפכה למעשי חתרנות מחוץ לאיראן. קצינים בכירים בכוח אל-קודס נלכדו על ידי האמריקאים בעיראק. אל-קודס גם סייע לארגון השיעי העיראקי בראשות מוקתדא א-סדר לבצע פעולות חבלה נגד האמריקאים. בסיוע לשיעים בעיראק נעזרה איראן גם בחיזבאללה הלבנוני. איראן סיפקה אמצעים לייצור מטעני חבלה חודרי שריון לארגונים עיראקיים שלחמו נגד ארה"ב, ומטענים אלה הסבו לאמריקאים נזק כבד בנפש ובציוד. כמו כן, בעזרתה של איראן, בוצע ירי מרגמות לעבר "האזור הירוק" בבגדאד, בו שכנה מפקדת הכוחות האמריקאים ומוסדות השלטון של עיראק. אף על פי כן, במחצית השנייה של העשור, בתקופת שלטונו של ג'ורג' בוש הבן, קיימה ארה"ב שיחות עם איראן בדבר ייצוב המצב בעיראק, שהתנהלו בערוצים שונים, בהם שגרירי שתי המדינות בבגדאד.
נוסף לעיראק, חתרנותה של איראן התפשטה בכל רחבי המזרח התיכון. בבחריין שאפה איראן, תוך ניצול הרוב השיעי בנסיכות, להפיל את בית המלוכה הסוני. איראן חימשה את חיזבאללה הלבנוני באלפי טילים, שהופעלו נגד ישראל ב"מלחמת לבנון השנייה" בקיץ 2006. לאחר הנסיגה הישראלית מרצועת עזה ב-2005, סיפקה טהראן ביתר שאת נשק לחמאס – דבר שגרם להגברת הירי לעבר ישראל מן הרצועה ולמלחמה בין ישראל לחמאס בין דצמבר 2008 לינואר 2009. מלחמת לבנון והמלחמה ברצועה שירתו גם את האינטרס של איראן להסב את תשומת הלב הבינלאומית מהמשך התחמשותה בטילים ופיתוח תוכניתה הגרעינית.
נוסף לפעילותה נגד האינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון, בתקופת נשיאותו של אחמדינג'אד המשיכה איראן אף ביתר מרץ בניסיונות להרחיב השפעתה באמריקה הדרומית, קרי החצר האחורית של ארה"ב. הפעילות באמריקה הלטינית נעשתה תוך הסתייעות במשטרים ידידותיים לטהראן בוונצואלה, בוליוויה וניקרגואה. כמו כן הקימה איראן באמריקה הדרומית, באמצעות משמרות המהפכה וחיזבאללה, רשת הברחת סמים לצורכי מימון פעילותה החתרנית, ותשתית מודיעינית, שנועדה לשמש גם לביצוע מעשי טרור. איראן אף ניסתה להקים בארה"ב עצמה תשתית לביצוע פעולות טרור, אותה תוכל להפעיל בהתאם לצרכיה, כמו במקרה של מתקפה צבאית אמריקאית נגד מתקניה הגרעיניים.
לאחר עלייתו של אחמדינג'אד לשלטון, לא הסתפקה איראן בטילים מסוג "שהאב 3" (Shahab), שנוסו כבר ב-1998 והיו בעלי טווח של 1,300 ק"מ, כלומר – פגיעה בישראל. איראן הצליחה לרכוש מאוקראינה טילים סובייטיים בעלי טווח של 3,000 ק"מ וטילים מצפון קוריאה בעלי טווח דומה. בינואר 2006 הסירה איראן את החותמות של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) ממתקני הגרעין שלה. בתגובה, ביולי 2006 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה בה הביעה "דאגה עמוקה" מהחלטתה של איראן לחדש את פעילות העשרת האורניום. החלטת מועצת הביטחון כללה איום לנקוט בסנקציות כלכליות – אך לא בפעולה צבאית – נגד איראן, אם היא לא תחדל מהעשרת אורניום. לאחר שאיראן המשיכה בהעשרת אורניום, בדצמבר 2006 קיבלה מועצת הביטחון החלטה להטיל סנקציות, מתונות למדי, על איראן – החלטה שנדחתה על ידי טהראן.
בנובמבר 2007 פרסם המודיעין האמריקאי הערכה, לפיה השתמע – לכאורה ובטעות – כי איראן הפסיקה את פיתוח הנשק הגרעיני החל מ-2003. ואולם, בהסתמך על סגן שר החוץ האמריקאי, כוונת הדוח הייתה כי איראן הפסיקה כנראה את פיתוחו של ראש נפץ גרעיני – אך לא הפסיקה פעולות אחרות החיוניות לייצור נשק אטומי ושיגורו, כמו העשרת אורניום ופיתוח טילים (עמ' 255). ואכן, בפברואר 2009 שיגרה איראן את הלוויין הראשון שלה לחלל, דבר שהוכיח על יכולת בעתיד לבנות טילים בעלי טווח פגיעה בארה"ב. ארה"ב מצדה, אף בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 לא נואשה מניהול דיאלוג עם איראן במטרה להביא לריסון תוכניתה הגרעינית. ביולי 2008, בצעד יוצא דופן – ולשביעות רצונם של האיראנים – נציג אמריקאי בדרג של תת שר החוץ הצטרף לפורום חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון (ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת) פלוס גרמניה [הידוע בקיצור כפורום 1+5], שניהל שיחות עם איראן בז'נבה במטרה לשכנעה להפסיק את העשרת האורניום, אך ללא הועיל. על אף הניסיונות הכושלים להידבר עם איראן שנמשכו מאז 2003, הממשל האמריקאי החדש בראשות הנשיא ברק אובמה (Barak Obama) דגל ב-2009 בחידוש הדיאלוג עם איראן. ממשלו של אובמה לא היה נאיבי והעריך כי להצלחת הדיאלוג צריך להתלוות איום ומימוש סנקציות כלכליות. עם זאת סבר אובמה, כי הבהרה מצד ארה"ב כי אין בכוונתה לפגוע במשטר האסלאמי הקיים בטהראן או לשנותו, עשויה ליצור אווירה נוחה לניהול מו"מ. תשובתה של טהראן למפנה האמריקאי הייתה נלעגת. מאידך גיסא, בכיר בממשל אובמה הממונה על מדיניות כלפי איראן, דניס רוס (Dennis Ross), העריך כי אין להקיש מיכולתה של ארה"ב להרתיע את בריה"מ בתקופת המלחמה הקרה, על יכולת אמריקאית דומה כלפי איראן.
המחבר מחדד את הערכתו של רוס וקובע כי השלמת המערב עם איראן גרעינית אינה אופציה וזאת מהסיבות הבאות. (1) קיצוניותו של נשיא איראן, אחמדינג'אד, המאמין בצורך באפוקליפסה לזירוז בואו של ה"מהדי". (2) קיצוניותו של הנשיא והמשטר האיראני בכלל מעלה את אפשרות העברתה של "פצצה מלוכלכת" מצד המשטר האסלאמי לשימוש הארגונים הנתונים לחסותו, כמו החיזבאללה. (3) ניסיון העבר מלמד כי אם אף איראן חלשה יחסית ובלתי גרעינית לא נרתעה מפעולה נגד ארה"ב, כמו בפיגוע נגד הנחתים האמריקאים בביירות ב-1983, הרי איראן גרעינית לא תירתע מביצוע פעולות איבה נגד וושינגטון ובעלות בריתה בקנה מידה הרבה יותר רחב.
לפני העיון בצעדים שמציע המחבר לנקוט למניעת התחמשותה של איראן בנשק גרעיני, יש לסקור את הסיבות, להערכתו, מאחורי כישלון מאמצי המערב בנדון בשנים 2008-2003. (1) המערב לא היה מודע דיו לפנאטיות של המשטר האסלאמי בטהראן ולמידת נחישותו להגשים את שאיפותיו האזוריות, כשהשגת נשק גרעיני הייתה מרכיב חיוני במדיניות זו. תרמה לכך יכולתו של המשטר האיראני להטעות את המערב ביחס למדיניותו הכללית, לפעמים אף לעטות תדמית של מתינות, כשהשיחות בנושא הגרעין שימשו לו כמסווה להרפיית הלחץ על המשך תוכניתו הגרעינית. (2) המערב ניהל מדיניות פייסנית למדי כלפי טהראן הן בנושא הגרעין והן בתגובה לפעולות האיבה שלה. ארה"ב לא הגיבה בתקיפות על שורה ארוכה של מעשי טרור נגד חייליה ואזרחיה החל מהפיגוע בביירות ב-1983, המשך בפיגוע בערב הסעודית ב-1996 וכלה בפגיעה בצבאה בעיראק מאמצע העשור הראשון של שנות 2000. הסנקציות של מועצת הביטחון ואף של המערב נגד איראן היו מתונות ולא יעילות.
כלקח ממדיניות כושלת זו מציע המחבר למערב לנקוט נגד המשטר האסלאמי את הצעדים הבאים. (1) הטלת סנקציות כלכליות יעילות (במיוחד בתחום איסור ייצוא דלק לאיראן, תחום שבו טהראן עדיין תלויה בייבוא, על אף היותה יצואנית חשובה של נפט גולמי).(2) על רקע ההתנגדות הרחבה באיראן לבחירתו המחודשת, השנויה במחלוקת של אחמדינג'אד לנשיא ב-2009, לתמוך בכוחות האופוזיציה למשטר באיראן, כדי להביא להחלפת המשטר מבפנים. (3) לגבש הסכם בינלאומי שיאסור על איראן להעשיר אורניום, כי הדרך מהעשרת אורניום לייצור פצצה גרעינית קצרה. (4) לא להסיר את האפשרות של שימוש בכוח לסיכול תוכנית הגרעין של איראן. ההוכחה לחשיבות קיומה של אופציה צבאית באה לידי ביטוי באמצע שנת 2003, כאשר הפלישה האמריקאית לעיראק והנוכחות הצבאית האמריקאית באפגניסטן נראו כהצלחות וכאיום צבאי ממשי על איראן. לא במקרה דווקא בשנים 2004-2003 הסכימה איראן, ולו זמנית, לרסן את מדיניותה בנושא הגרעין ואף ליזום – לפחות לכאורה – שיפור ביחסים עם וושינגטון.
הספר מהווה מחקר רציני המסתמך בחלקו על מקורות ראשונים ועל מומחים הבקיאים באיראן, על אף שהמחבר עצמו כנראה לא התמחה בנושא האיראני. זהו אינו מחקר אקדמאי לשמו, אלא מאמץ להציג תזה מגמתית, המגובה במחקר, בדבר הצורך לסכל את תוכנית הגרעין האיראנית. אני מסכים עם התזה של המחבר בדבר הגורמים לאי הצלחת המערב להביא להפסקת פיתוח נשק גרעיני מצד איראן בעשור הראשון של המאה ה-21 ועל הצעדים אותם הוא ממליץ לנקוט בעתיד נגד טהראן. עם זאת, לדעתי, ניהל המערב לאורך שנים מו"מ עם איראן לריסון תוכנית הגרעין שלה לא רק כתוצאה מהערכה מוטעית ונאיבית של המשטר האיראני, אלא בעטיו של היעדר אמצעי חלופי ממשי להשיג מטרה זו. איראן נהגה לאיים כי בתגובה להפסקת המו"מ עמה והטלת סנקציות עליה, היא תאסור את הביקורים של פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית במתקניה ותאיץ את תוכנית הגרעין שלה. כמו כן, לדעתי, על אף הפנאטיות של המשטר האיראני, ניתן להטיל ספק בקיומו של אינטרס מערבי חיוני ובלתי מתפשר לנטרל את תוכנית הגרעין של איראן.
