אלפי, יוסי. בחזקת שלושה: סיפורים על הדרך (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014) [סיכום וביקורת]

אלפי, יוסי. בחזקת שלושה: סיפורים על הדרך (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014). 277 עמ' 

יוסי אלפי, יליד 1945, הוא איש תיאטרון, סופר, מרצה, ומספר סיפורים. ספרו "בחזקת שלושה" מורכב משלושה חלקים. בחלק הראשון, "אני אִתי", באמצעות סיפורים קצרים משחזר המחבר את קורות חייו, בעיקר את ילדותו ונעוריו. החלק השני, "אני אִתכם",  מורכב מסיפורים, בהם אמיתיים, על החברה הישראלית. החלק השלישי, "שיחות עם עצמי", מכיל הרהורים פילוסופיים. הסקירה שלי מתרכזת בביוגרפיה של יוסי אלפי, ועל כן כוללת בעיקר את סיכום החלק הראשון של הספר, תוך הוצאת מידע הרלוונטי לביוגרפיה של הסופר משני חלקיו הנותרים של הספר. הסיכום משקף את גרסתו של אלפי, כולל  השערותיו וטענותיו. ניסוחים כמו "לדברי המחבר" נועדו להסיר כל ספק שזו גרסתו. את הערותיי הוספתי בסוגריים מרובעים ובפרק קצר בסוף הסיכום.

העלייה לישראל, הילדות והנעורים

יוסי אלפי נולד בעיר בצרה שבעיראק בתור הילד השביעי במשפחה. בעיראק משפחתו הייתה עשירה. לדבריו, במשפחתו ובחוגים רחבים בקרב הקהילה היהודית בכלל לא ייחסו חשיבות לתאריך המדויק של הלידה, והוא היה נקבע בערך על סמך מאורעות מקומיים כמו פרעות, עלייתו של מלך מסוים לשלטון, או אירועים משפחתיים, כגון חתונה של הדוד. על סמך תשאול קרובי משפחה שערך המחבר הוא הגיע למסקנה כי נולד ב-1945, כאשר אסרו אחד מבני  המשפחה, בגלל חברותו במחתרת הציונית. ימי הולדת מעולם לא חגגו לו, כיוון שלא ידעו את התאריך, וגם מתוך אמונה טפלה כי הדבר עלול להזיק. 

הוא נולד עם "בוֹרְגָע" – הינומת עור. לדברי אלפי, לפי אמונה טפלה שהייתה רווחת אז בקרב הקהילה היהודית, ילד כזה נחשב למעין קדוש וכבר בגיל שלוש אנשים ביקשו את ברכתו. את ה"בורגע" סגרו בנעילה מותכת והפכו לקמיע. נהגו להניח את הקמיע הזה על אנשים חולים, כדי שיבריאו או להקלת הכאב. אימו נשאה את הקמיע על צווארה. בחלוף שנים רבות לאחר מות האם, הקמיע נמצא באקראי בבית אחותו, והיא מסרה אותו למחבר. מאז הוא שומר את ה"בורגע" בביתו, כמזכרת מרגשת ומעוררת געגוע  עד לדמעות לאמו (עמ' 249).  האמונה בסגולותיה של ה"בורגע" הייתה חלק מאמונות טפלות נוספות שרווחו במשפחתו ובקהילה בכלל ואותן מפרט המחבר, כמו יריקה לחולצה כנגד עין  הרע (עמ' 28, 31, 56). אלפי מוצא לנכון לומר בגלוי: "אני כל כך מתבייש מהפרימיטיביות האופפת את משפחתי ומנהגיה" (עמ' 63.)

קרוב לבית הולדתו של המחבר בעיר בצרה, בספטמבר 1948 ביצעו שלטונות עיראק גזר דין מוות בתלייה נגד יהודי עשיר בשם שפיק עדס, באשמה מפוברקת של עיסוק בפעילות ציונית חתרנית [כולל מכירת נשק לישראל.] (בסביבות 2008 נפגש יוסי אלפי עם סבאח עדס, בנו של שפיק עדס, שהיה רק בן 8 כשתלו את אביו. האב נתלה ממש לעיני משפחת עדס, ובעת הפגישה, בחלוף כ-60 שנה מהאירוע, נראה היה כי בנו עדיין לא התאושש ממנו.) תלייתו של עדס, לדברי אלפי, הייתה אירוע טראומטי מחולל בקרב יהודי עיראק, שסימל את ראשית העלייה המחתרתית.

בפעם הראשונה ניסתה אימו של אלפי, מסעודה, להעלות לארץ בעלייה בלתי לגאלית, בהיותה בהריון – אך האוטובוס בו נסעה התהפך. היא נאלצה לחזור על עקבותיה, מאז פחדה לנסוע באוטובוס, ועלייתה לארץ נדחתה עד שנעשתה לגאלית (עמ' 139). המחבר עלה לארץ בגיל 3 יחד עם סבתו – שמה רימה – וללא הוריו ואחיו. העלייה באותה העת נעשתה בחשאי על ידי המחתרת הציונית בעיראק: כלי רכב הסיעו עולים בלילה מבצרה לאיראן, תוך הברחת הגבול, ומאיראן הגיעו העולים בטיסה לישראל. מסיבות בטיחות מותר היה לצרף למבוגרים, בדרכם לארץ,  ילדים מגיל 10  ומעלה. כדי לעקוף את האיסור הזה, סבתא טענה כי הנכד הוא בן 10, אבל גמד, והיא התמידה בטענה הזו גם בפני פקיד הקבלה בהגיעה  לישראל. בעיני סבתא [ולמעשה בעיני לא מעטים מיהודי עיראק]  פקידי הקבלה ויהודי הארץ בכלל לא היו ממש יהודים, כיוון שלא נראו כמו יהודי עיראק. סבתא פחדה מאוד מכך שהנכד עלול להילקח לקיבוץ, ועל כן נהגה להחביאו. הילד יוסי פירש את מסירתו מצד האם בידי סבתא כך: "בגיל שלוש הבנתי שאִמי  לא רוצה בי כי היא שלחה אותי אצל הציונים שבמחתרת, ואלה יצאו אתי לארץ , בדרך לא דרך" (עמ' 91).

הוריו של יוסי אלפי – מנחם ומסעודה  –  יחד עם ילדיהם עלו לישראל בתחילת שנות ה-50 בעלייה הלגאלית [במסגרתה הגיעו לארץ רוב יהודי עיראק].  כאשר אִמו הגיעה לארץ  המחבר היה כבר בן שש וראה באם כמי שבגדה בו, מפאת נטישתו בגיל שלוש. כחלק מנקמתו על בגידתה, הוא לא רצה לדבר בשפת אמו, שהייתה ערבית-עיראקית-יהודית, וגם היה מבקש מאמו לא לדבר בשפה הזו בפני חבריו.  אלפי מגדיר את הערבית-יהודית  כ"היידיש הראשונה בעולם" (עמ'91), שקדמה לזו של אירופה. היא נכתבה באותיות עבריות וכיום כמעט פסה מן העולם. בניגוד לניסיונו בילדותו להתרחק מערבית-יהודית – הוא גילה עניין בלימוד יידיש מפי ילדי השכונה. לימים למד המחבר יידיש היטב ואף עתיד היה להשתתף בהצגה בשפה הזו.

בארץ נולדו להוריו עוד שני ילדים, ובכך מספר הילדים במשפחה הגיע ל-10.  בעוד בעיראק ילדה האם את הילדים בבית – בישראל נעשו הלידות בבית חולים. בעת שנולד הילד העשירי, להורים כבר היו שלושה נכדים: שניים מבתם ואחד מבנם. במסגרת מדיניות עידוד הילודה שיזם ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בשנותיה הראשונות של המדינה, משפחה שילדה עשרה ילדים קיבלה מענק של 100 לירות. היה זה סכום נכבד באותם ימים, האֵם שמחה – אך האב רגז מאוד וטען כי אין אנו עושים ילדים בשביל כסף, והחזיר את הצ'ק בדואר רשום.

המשפחה התגוררה בפתח תקווה בה לאביו הייתה חנות מכולת. האב היה עובד בחנותו בחולצה לבנה ועונד עניבה, ורק בימים חמים היה מוריד את הז'קט [כנראה כביטוי לאורח החיים שלו בעיראק]. באופן תמוה בעיני המחבר בהיותו ילד, אביו נהג לשלם ל"יעקב השמן" עבור החזרת בקבוקים ריקים, שזה היה גונב בקביעות מארגזי אִחסון של המכולת. האב היה מוּדע לכך שהאיש גנב, ונימק את  התעלמותו מן הגניבה באוזני בנו כדלהלן. "מה אתה?..שופט עליון!..אז מה אתה רוצה שילך לגנוב במקום אחר? פה לפחות, משלמים לו בשביל זה!" (עמ' 53). מהאירוע הזה למד הילד כי העולם אינו חד ממדי ואף לא דו ממדי – אלא רב ממדי, וכי המונחים טוב ורע, צודק וטועה מורכבים למדי.

לילד יוסי היה קשר מיוחד לסבתו רימה. היא ששמרה עליו במסע העלייה לארץ והיא שהגנה עליו מפני המכות של אביו. היא גם נהגה לומר: "אין ילדים רעים. יוסף ילד הכי טוב מכולם, אתם עוד תראו" (עמ' 72). לכן, כאשר חלתה  הסבתא והייתה מרותקת למיטה, הִרבה לשבת לידה וקיבל מאוד קשה את מותה.

אלפי למד בבית ספר יסודי ממלכתי-דתי לבנים בשם "נצח ישראל". אִמו ואביו  לא  נהגו לבוא לאסיפות הורים בבית הספר. אביו טען כי הוא עסוק מאוד בעבודת המכולת. האם לא דיברה עברית והייתה אנאלפביתית, ובעטיין של הסיבות האלה לא יכלה להגיע לבית הספר. בילדותו הוא לא העז להודות באנאלפביתיות של אמו, כדי לא לעורר זלזול כלפיו ועֵדתו (עמ' 141). במקום זה היה בוחר בניסוח מתחמק לפיו היא אינה כותבת בעברית, ואם היו מתעקשים ושואלים באיזו שפה היא כן כותבת היה או משקר או שוב נוקט בניסוח חמקמק.

כאשר יום אחד לחץ עליו המורה להביא בדחיפות את ההורים, החליט הילד, תלמיד בכיתה ג', לא לפנות לאחיו הבכור, דניאל, כיוון שהיה מרביץ לו אף יותר מהאב בתור "עונש חינוכי". בלית ברירה נאותה אחותו, שהייתה תלמידה בכיתה ז', לבוא במקום ההורים. המורה סיפר לאחותו כי בכוונתו להקפיץ את אחיה כיתה, להעבירו לכיתה ה', כיוון שהוא יודע מתמטיקה, בוגר מגילו, משתעמם בשיעורים  ומפריע לאחרים. במקום לשמוח, החל יוסי הילד לבכות, בחושבו שרוצים להיפטר ממנו. הבכי עזר והוא נותר בכיתה ג'.

היות ובעלייתו לארץ נרשם גילוֹ כבן 10, בעוד למעשה היה רק בן 3, הרי כעבור 7 שנים, בהגיעו באמת לגיל 10 והוא תלמיד בכיתה ה', קיבל את צו הגיוס הראשון כאילו היה כבר בן 17. בהמשך הוא אף הוזמן למשפט על עריקה מהצבא. היה צורך בהליך ביורוקראטי ארוך, בו היו מעורבים משרד הפנים, בית המשפט והמכון הפתולוגי, עד שלבסוף נרשמה שנת לידתו האמיתית – 1945.

בתור תלמיד בבית ספר דתי,  זִקפה בגיל 11 עוררה בו פחד כחטא עליו הוא עתיד להיענש. המחבר מדמה את בית הספר הדתי למנזר. כאמור, היה זה בית ספר לבנים, כלומר ללא בנות, עם איסורים הלכתיים רבים. בין היתר אסור היה להביט  בקשת בענן, כיוון שלפי הסיפור המקראי על המבול, זו מסמלת חוזה אלוהי, ולכן אסורה לצפייה על בני אדם רגילים. את בית הספר היסודי סיים המחבר בציונים טובים – ואולם ציון "טעון תיקון" בהתנהגות הִקשה מאוד על קבלתו למוסדות תיכוניים. נוסף לכך, כדי להירשם לישיבה תיכונית "נחלים" נדרש לשלם 50 לירות. עוד בהיותו תלמיד ביסודי לא היה לו [אולי נכון יותר לומר לא קיבל מאביו] כסף לטיולים ולהוצאות אחרות שגבו מהתלמידים, וכעת סכום של 50 לירות לא היה כלל בהישג ידו. לנוכח הסירוב של המנהל לרשום אותו לישיבה ללא תשלום האגרה, בצאתו מהמשרד השליך הנער את הכיפה שעל ראשו. אלפי ממשיך: "הכיפה לא שבה לכסות את ראשי. נעשיתי אזרח בעולמו של האלוהים, ללא מחיצות בין ראשי לבין מקום מושבו" (עמ' 108). (בהתאמה להשקפה הזו על הדת, בעמ' 176-172 ישנה התייחסות אירונית לאנשי חב"ד.) לבסוף התקבל אלפי לבית הספר "עמל" בצירוף אזהרה מן המנהל בזו הלשון: "בעיה אחת ואתה עף" (עמ' 87).

המנהל, בתור חובב הצגות, קיבל את יוסי הנער לבית ספרו, כיוון שבראיון הקבלה שמע ממנו כי הוא אוהב לשחק בהצגות. הנער נחל הצלחה בחוג לדרמה, והוטל עליו למלא את התפקיד הראשי בהצגה "הקמצן" של מולייר. לבקשת המנהל הזמין הנער את הוריו לראות את ההצגה, כדי שלדברי המנהל "יהיו גאים בו". בסיום ההצגה עלה המנהל לבמה ושיבח את משחקו של יוסי הנער כ"אחד שיפתיע יום אחד את התרבות הישראלית" (עמ' 88).  דברי השבח שמייחס אלפי למנהל, תאמו את שאפתנותו מאז ילדתו. המחבר מעיד על עצמו: "פעם בילדותי, ראיתי עצמי גאון מיוסר, נסתר, לא מובן...אבל מצליח לשמור על זהותו הגאונית שתפרוץ ביום מן הימים" (עמ' 271). אבל המחמאות מצד המנהל והתשואות מן הקהל להן זכה הנער לא הרשימו כלל את האב, אשר מצא לנכון להוכיח את בנו על ששיחק דמות לא מכובדת של קמצן. היה זה הביקור הראשון והיחיד של הוריו בבית הספר. כשאביו מת – ובמשתמע הפחד ממנו נעלם – החליט אלפי להתרכז בתיאטרון, במקום הלימודים בעמל: הוא מיעט להופיע ללימודים בבית ספרו ונרשם לבית הספר "רננים" בתל אביב. כעבור כשלושה חודשים המחנך של הנער קבע כי מסגֵר לא ייצא ממנו, ואכן, מוטב כי יפסיק את לימודיו ב"עמל" ויקדיש זמנו לתיאטרון.

ניסיונות לחזור לשורשים בחייו הבוגרים

האֵם מסעודה, ב-42 שנות נוכחותה הפיזית בישראל, הרגישה כאילו המשיכה לחיות בעיראק. "מבחינתה הקורניש היה ליד הירקון, והרחוב המרכזי היה על שם המלך פייסל" (עמ' 140) – אך עם הזמן למדה לדבר עברית (עמ' 151). בהגיעה מסעודה לגיל 45 נפטר בעלה מנחם, והיא לא נישאה שנית.  כאשר מצב בריאותה הדרדר והיא הייתה מאושפזת בבית חולים –  לבקשת המחבר, זמרת מפורסמת של שירים עיראקיים, אימן (סוזאן שהרבני), נאותה לשיר לאמו דרך שפופרת הטלפון. בבית החולים הייתה זוכה האם לביקורים רבי משתתפים. היו אלה הילדים, הגיסים, הנכדים, הנינים, שכנים והמטפלת המסורה. מצבה של האם בבית החולים ידע עליות ומורדות. פעם היה נדמה כי היא נוטה למות וכבר החלו לעסוק בהכנת מצרכים לשבעה – אבל באורח פלא  אימא התאוששה וחשבו להעבירה לבית חולים גריאטרי. לבסוף, בעקבות ניתוח שנעשה לה ללא אישורה וללא אישור המשפחה, נפטרה האם. [המחבר אינו מציין בערך בת כמה הייתה במותה.]

בספר כמעט ואין התייחסות לפועלו של המחבר בחייו הבוגרים ולחייו האישיים. הוא מזכיר בקצרה את אשתו וילדיו, בלי לציין את שמותיהם. בילדותו וצעירותו ניסה אלפי להתרחק משורשיו העיראקיים. לדבריו, "חשבתי שהזרים הם למעלה ממני...הם 'הנכונים' וכל הקרוב לי הוא טעות המחייבת תיקון" (עמ' 270).  בניגוד לכך, בחלוף השנים ניכרה בו נטייה לחזור במידה מסוימת לשפה ולתרבות ערבית, כשחבריו ממוצא עיראקי היו מעודדים אותו לחזור לשורשיו. אחד מהם, עורך דין מכופתר, הפגיש אותו בשכונת התקווה  בתל אביב עם הזמר היהודי-עיראקי, מילו חמאמה (ميلو حمامة) [אין מידע כלשהו על תאריך הפגישה]. הזַמָּר סיפר למחבר כי הגיע לישראל בהיותו ילד, בלי ששאלו לדעתו. עוד טען כי היהודים עשו טעות שעלו לארץ והמשיך: "הציונות הזאת זה בלוף...אם היינו נשארים שמה, לא היה לנו רע...היום הקסטות שלי נמכרות בעיראק יותר מפה" (עמ' 131). [כנראה לאיש מהסוג הזה התכוון יוסי אלפי בקובעו כי] ישנו אדם אשר שורשיו לופתים אותו עד מוות. [המחבר עצמו, כנראה שייך לקטגוריה אחרת המתוארת כדלהלן.] "יש שאותם שורשים נשרכים אחריו ומתאבכים בצעדי רגליו ההולכות בדרכי תרבות חדשות. לפעמים שורשים הם דבר דמיוני...בסיוטיו של אותו אדם שיצא ועזב את מרחב תרבותו המקורית" (עמ' 128). האמביוולנטיות וההתלבטות ביחס למוצאו נותרו בו בעת כתיבת הספר [בסביבות 2013]. יוסי אלפי שואל: "האם אני ישראלי-מערבי החולם את עצמו מזרחי או שמא אני ישראלי-מזרחי החולם חלומות מערביים" (עמ' 171).

בשיחה עם הממונה על שגרירות מצרים בישראל, איהאב א(ל)-שריף, ניסה אלפסי  לדבר ערבית [אין ציון תאריך הפגישה]. ואולם הדיפלומט הסביר לו כי הוא מדבר בשפת ילדים – כך דיברו אִתו הוריו – ולכן מוטב לעבור לאנגלית. (הממונה על השגרירות עתיד היה להישלח לייצג את ארצו בעיראק ושם נרצח ביולי 2005 על ידי שלוחה עיראקית של אל-קאעידה.)

בסביבות 2012 הוזמן אלפי להשתתף בסרט "מפריח היונים" המבוסס על ספרו של אלי עמיר הנושא את אותו השם. הסרט מתרכז ביהודי בגדאד בתחילת שנות ה-50 ושפתו היא ערבית-עיראקית-יהודית. במאי הסרט, נסים דיין, הופתע לגלות כי אלפי, שלוהק לשחק בסרט, אינו יודע ערבית, אך יודע יידיש ואנגלית. באותו הזמן המחבר היה בשלב של לימוד ערבית והטקסט הערבי של הסרט הגיע אליו  כתוב  באותיות עבריות. בסרט המחבר היה צריך לשחק את דמותו של אבו ג'ורג', יהודי עשיר. במהלך התמודדות עם גילום תפקידו נזכר אלפי, כיצד בתור שחקן תיאטרון נאבק היה להשתחרר מן המבטא העיראקי, כדי להגיע לדיקציה צברית-אשכנזית, וכעת התקשה מאוד לחזור לשפת אמו. ואולם, כשבמהלך בימוי הסרט לבש את החליפה המהודרת של אבו ג'ורג והגיע לפקיד עיראקי, כדי שבמסגרת מילוי התנאים לעלייה לארץ לוותר על דרכונו, רכושו – וגם למעשה "2600 שנות שפתו" (עמ' 103) – הרגיש כאילו הוא מגלם את אביו, מנחם עלאפי. ואז, בסצנה הזו, הזדהותו עם הדמות והתרגשותו היו כה עמוקות עד שדמעות זלגו מעיניו – דבר שלשמחתו של הבמאי הִקנה למשחקו אמינות ואותנטיות. 

את ידיעת השפות שלו מסכם המחבר כך: "אני מדבר היום אנגלית כמו הייתי אינגליזי, מדבר יידיש כמו גליציאני, עברית כמנחם המהגר, שלא הסתיימה הגירתו, גם אחרי מותו, וערבית...כן אני לומד ערבית ומתבלבל בין הפלשתינית...והספרותית" (עמ' 104).

הערות ביקורתיות

על אף שהמחבר טוען כי משפחתו בעיראק הייתה עשירה, הרי נראה כי הוא אינו מוצא לנכון לדייק, ואולי כוונתו בעשירה היא יחסית למצבה בישראל, במיוחד בשנים הראשונות לאחר העלייה. סביר יותר להניח כי משפחתו השתייכה למעמד הבינוני. בעוד למות סבתו האהובה מקדיש יוסי אלפי פרק שלם (עמ' 73-55), ודמותה של אמו וגסיסתה תופסים מקום נכבד בספר – למות אביו מוקדשים משפטים בודדים בלבד. אביו ואחיו הגדולים ממנו הרביצו לו, וניתן להסיק כי האב לא היה מוכן להשקיע כסף בהשכלתו. המחבר לא זכה מהוריו להערכה על הישגיו בלימודים, וכבר בבית הספר היסודי, ובמיוחד מאז מאמציו להתקבל לבית ספר תיכון, הפך להורה לעצמו.

ראוי להשוות את ההבדלים בין משפחתו והתמונה הכללית על יהדות עיראק אותה מצייר המחבר לבין משפחתו של ששון סומך ודמותה של יהדות עיראק כפי שמתוארות בספרו בגדאד, אתמול (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004). ששון סומך, יליד בגדאד 1933, נולד למשפחה שהשתייכה למעמד הבינוני הגבוה. הוריו סיימו בית ספר של "אליאנס", ידעו היטב צרפתית ואנגלית, אך לא ערבית כתובה, והיו להם שלושה ילדים. משפחתו הייתה משכילה ברוח המערב, חילונית ורחוקה מאמונות טפלות, ולא ציונית.  בנעוריו בעיראק, גילה ששון סומך אהדה להשקפת עולם מרקסיסטית, הקפיד ללמוד ערבית ושאף להיות משורר בשפה הזו. לפני עלותו לארץ ב-1951, הוא נשבע באוזני ידידיו הקרובים מבין המשוררים – שהיו ערבים – "שבועת אמונים לספרות הערבית". ואף כעבור למעלה מחמישים שנה הוא מוצא לנכון לציין: "נשבעתי וכמדומני גם קיימתי" (עמ' 141 בספרו). (ששון סומך הוא פרופסור לספרות ערבית ומתרגם שירה מערבית לעברית. בהשקפת עולמו הוא מזכיר במקצת –  ובמקצת בלבד – את זו של הזמר מילו חמאמה, כפי שמתוארת בספרו של אלפי.)  אפשר לומר כי המשותף בין אלפי לסומך הוא שכל אחד מהם, בספרו שלו, נוטה – במידה זו או אחרת – לתאר את יהדות עיראק בצלמם ובדמותם של משפחתם ושל עצמם. אין ספק שהתמונה האמיתית מורכבת וראויה למחקרים רציניים.

סגנונו של אלפי הוא שילוב בין עברית של איש ספר לבין שפה מדוברת-עממית. ייתכן כי מסיבה זו המחבר אינו מקפיד על תעתיק ערבי נכון של השמות. לדוגמה, שמו של הממונה על שגרירות מצרים בישראל מופיע אצלו כ"איהב אל-שאריף" במקום איהאב א(ל)-שריף; "יה אבן עמי" (בן דודי) (עמ' 231) במקום יא אבן עמי; ואף "בגדד", במקום התעתיק הקרוב יותר  למקור, בגדאד.

בספרו האוטוביוגרפי מופיע המחבר כהומניסט, רגיש למצוקת הזולת ומשתדל להרחיק עצמו מכעס ונקמנות. ככלל, אין בספרו שנאה כלפי אשכנזים, אך יש גם אירוע יוצא מן הכלל. כאשר לאשכנזי היה נודע כי לאמו עשרה ילדים והיה שואל אותה, "ואת זוכרת את השמות של כולם...?!...[זה] היה מטריף את דעתי" (עמ' 120). ואולם, כאשר אישה ממוצא עיראקי הייתה שואלת אותו, אם הוא זוכר את כל תשעת אחיו – משתמע כי הדבר הרגיז אותו פחות (עמ' 120).

אפשר להתרשם כי שאלות של זהות עדתית מעסיקות את המחבר. הוא מתייחס לעצמו כ"עיראקי" ולעדתו כ"עיראקים" – ולא כיוצאי בבל, או יהודים ממוצא עיראקי. גם יהודים ממדינות אחרות מכונים בספרו לפי ארץ מוצאם: המטפלת באמו מוגדרת כ"פרסייה", ואחת האחיות בבית חולים כ"רוסייה".  התייחסות כזו משקפת את הלשון העממית הרווחת בארץ, אך יש בה חוסר הגינוּת ופגם.  בעטיו של הסיווג הזה, רבים מהיהודים שסבלו מאנטישמיות בארצות מוצאם, לפתע נוכחים לדעת בארץ כי הם שייכים  כביכול דווקא לאותם העמים מהם נמלטו. לדעתי, יש לשים דגש על המשותף לכל העולים לעדותיהם השונות ולוותיקים,  והוא פשוט היותם יהודים. גישה כזו הופכת את שאלת המוצא למשנית, שולית ואף לא רלוונטית. אפשר לציין ארץ מוצאו של יהודי, אבל אין לתייג אותו, גם לא ב"כאילו", כשייך ללאום של ארץ מוצאו.  מובן מאליו כי אין לשפוט אדם לפי מוצאו, נתון שאינו תלוי בו כלל.

אשר לנושא החזרה לשורשים העדתיים – לעניות דעתי, המיזוג והשילוב האמיתי בין העדות השונות ישרור לא כאשר כל אחד יחזור לשורשיו העדתיים, ובהמשך אף יסתגר בדלת האמות של עדתו תוך התנשאות כלפי עדות אחרות. הדרך להורדת המתח והשנאה העדתיים היא דווקא להיפתח כלפי עדות אחרות מעדתך. במקום שכל אחד יתעמק במסורת והוואי של עדתו, אותם מכיר בן העדה, ולוּ באופן חלקי, גם בלי שרצה בכך – עדיף ללמוד את מורשתם, תרבותם ושפתם דווקא של עדות אחרות. זאת, כמובן, בלי לחרוץ דין על תרבותה של העדה האחרת, במיוחד כאשר אינך מכירה כלל, או אינך מכירה על בורייה. המחבר אכן נפתח בצעירותו לתרבות אשכנזית ומערבית – אך בתהליך הזה היו ליקויים אחדים. התרבות האשכנזית הוצגה כעומדת ברמה גבוהה יותר מזו של עדתו –  בעוד ההיסטוריה של עדתו כמעט ולא נלמדה בבתי הספר, ותרבות עדתו נחשבה כמשהו שאינו ראוי ללימוד ולשילוב בהוואי היהודי-ישראלי.

דה בּוֹבוּאר, סימון. אי הבנה במוסקבה (תל אביב: אחוזת בית, 2016) [סיכום וביקורת]

דה בּוֹבוּאר, סימון. אי הבנה במוסקבה (תל אביב: אחוזת בית, 2016). תרגם ניר רצ'קובסיקי. 107 עמ' כולל אחרית דבר של המתרגם.   Simone de Beauvoir

סימון דה בּוֹבוּאר (1986-1908) הייתה פילוסופית וסופרת, ולוחמת למען זכויות האישה. הרומן הקצר "אי הבנה במוסקבה" נכתב במקור ב-1965, אך נגנז על ידי המחברת, והתפרסם כבר לאחר מותה – לראשונה ב-1992, ובצורת ספר ב-2013.

הרומן מתאר את מערכת היחסים בין זוג פנסיונרים מפריז, המבלים חופשה במוסקבה באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20. לבעל, אנדרֶה, אינטלקטואל בשנות ה-60, יש בת מנישואיו הראשונים בשם  מאשָה. היא היגרה מזה זמן רב לבריה"מ, נישאה לרוסי ממנו יש לה בן, עובדת במוסקבה בתרגום  מרוסית לצרפתית, ובמהלך הסיפור מארחת את אביה ואִמהּ החורגת. שם האם החורגת  ניקול, היא בת 60, ולפני פרישתה לגמלאות עבדה בהוראה. לזוג אנדה וניקול בן נשוי בשם פיליפ.

אנדרה מגיע למוסקבה לא רק כדי לראות את בתו, אלא, במשתמע, גם מסיבות אידיאולוגיות. על אף שמעולם לא היה חבר במפלגה הקומוניסטית, הוא התחנך על תורת לנין, בצעירותו האמין כי האידיאל הקומוניסטי יוגשם בבריה"מ – אבל כעת, במהלך הביקור, בוחן את המציאות הסובייטית בעיניים ספקניות. בצעירים שנראים בכנסיות במוסקבה הוא רואה הוכחה להתערערות אמונתם בתורה הקומוניסטית. את הגְברת ייצור המכוניות הפרטיות בבריה"מ מפרש אנדה כנסיגה מהגשמת הסוציאליזם, וסבור כי לא יזכה עוד בחייו לראות בהגשמתו. הוא גם אינו מרוצה ממדיניות הלאומנית-אנוכית של בריה"מ בתחום החוץ, הכוללת דו-קיום בשלום עם משטרים קפיטליסטיים, כיוון שמדיניות זו תעכב משמעותית את ניצחון הסוציאליזם בהיקף רחב בעולם.

דעותיו מעוררות ויכוח בינו למאשה. מאשה דוגלת בהשקפה קומוניסטית-ליברלית: היא מתנגדת לדוגמאטיות ולשרידי הסטליניזם. מאשה מותחת ביקורת על היבטים מסוימים של המשטר בבריה"מ, כמו מחסור במוצרי צריכה, אך מאשימה בכך את הביורוקרטיה. בניגוד לעמדתו של  אביה ביחס לייצור מכוניות פרטיות,  בתו אומרת כי "אפילו במשטר סוציאליסטי מגיעים לאזרחים כמה סיפוקים פרטיים" (עמ' 45), שאינם מחזירים לקפיטליזם. מאשה מצדיקה את מדיניות הדו-קיום בשלום, בנימוק כי יש למנוע מלחמה אטומית שתחריב את כל העולם.

ניקול אינה מצטרפת לוויכוחים האידיאולוגיים,  על אף שגם היא דוגלת בהשקפת עולם שמאלית (היא קוראת את ביטאון המפלגה הקומוניסטית הצרפתית.) בצעירותה הייתה פמיניסטית, ולא למדה לרקוד, כי בריקודים מוביל הגבר. בניגוד לאִמהּ, שהִרבתה  לטעון באוזניה כי "בת אינה יכולה" וחלומה צריך להיות לשאת גבר עשיר – ניקול רצתה לכתוב דוקטורט, להיות מרצה בסורבון ולהוכיח "שמוֹחה של אישה אינו פחוּת ממוחו של גבר" (עמ' 56).  ואולם כשבגרה ונישאה, הפכה לאישה רגילה.

הנושא העיקרי ביצירה הוא בעיות בזוגיות בתקופת ההזדקנות. תופעת הפחד מהזִקנה היא המוטיב המרכזי של הרומן.  ניקול מצטערת על שנאלצה בהגיעה לגיל הפנסיה לעזוב את מקום עבודתה בהוראה. היא משלימה, בצער, עם שינויים בחיצוניותה וכי אין לה כבר מראה מצודד.  "ניקול הכריזה יום אחד שהיא מרגישה זקנה מדי לתענוגות המיטה" (עמ' 22) – אך נראה, שאנדרה, מרגיש גם כן זקן מדי כדי לנצל את החופש שניתן לו להרפתקאות. אנדרה מתלונן על ירידה בזיכרון המקשה עליו ללמוד רוסית.

בעת הביקור בבריה"מ, מאשה, המשמשת עבור הזוג מדריכת  טיולים, נמצאת רוב הזמן ביחד איתם, כצלע שלישית, או ביחידוּת עם אנדרה, אותו היא מלמדת רוסית. ניקול אינה מרוצה מהמצב הזה, כיוון שאינו מותיר לה פנאי להיות ביחידות עם אנדרה, וניתן להסיק כי הקִרבה בין בעלה לבתו מעוררת אצלה קִנאה. אפשר להניח כי זה הרקע לתגובתה הקשה של ניקול להודעתו של אנדרה בדבר הארכת שהותם בבריה"מ בעשרה ימים. אנדרה בטוח כי אמר לניקול מבעוד מועד על כוונתו זו וזכה להסכמתה. מאשה מעידה כי היא שמעה במו אוזניה מאנדרה על כוונתו לעדכן את ניקול בדבר השינוי הזה – אך היא לא שמעה אותו מעדכן את ניקול. לעומתם, ניקול בטוחה שאנדרה משקר והיא ואומרת לו על כך בגלוי וגוערת בו. לדידה, הוא כלל לא הודיע לה מראש על כוונתו להאריך את הביקור בבריה"מ, ואף הוסיף חטא על פשע בכך שקיבל את ההחלטה בדבר הארכת השהות במוסקבה ביחד עם מאשה, תוך התעלמות ממנה.

אהבתה של ניקול כלפי אנדרה מִשתנה במהירות לשנאה. היא בטוחה שזה לא השקר הראשון שלו, שהיא הקריבה את כל חייה למענו, והוא מעולם לא אהב אותה בשלמות. ניקול מודיעה לאנדרה שהיא תחזור בעצמה לפריז. אנדרה, מצדו, ממשיך להיות בטוח בגרסתו – מה עוד שהוא בינו לבין עצמו יודע כי הוא תמיד מקבל החלטות יחד עם ניקול. להערכתו, ניקול פשוט אינה זוכרת את מה שאמר לה ואינה מוכנה להודות בטעותה. במעין תמונת ראי להרגשתה של ניקול כלפיו, כעת אנדרה סבור כי ניקול מעולם לא העריכה את מה שהוא נתן לה ומעולם לא אהבה אותו בשלמות. לבסוף, ביוזמת אנדרה, הוא וניקול מעלים בגלוי את הבעיות בזוגיותם, ובעקבות זאת ברוּר להם כי גרסותיהם השונות על הארכת הטיול  נוצרו ללא כוונות זדון. ייתכן כי כתוצאה משתייה מופרזת של וודקה (אנדרה הִרבה לשתות במיוחד), בתוספת השפעת הזִקנה, מישהו מהם אינו זוכר נכון. הזוג מתפייס ואנדרה מסכם: "בקיצור...הייתה אי הבנה" (עמ' 97).

לפי אחרית דבר של המתרגם, ניר רצ'קובסקי, אפשר להעלות שתי השערות לגניזתו של  הרומן הזה מצד הסופרת. זמן קצר לאחר סיום כתיבת הרומן "אי הבנה במוסקבה", חיברה דה בובואר את הנובלה "גיל המתינות". הנובלה  דומה לרומן, ואולם מתארת את האירועים מנקודת ראותה של האישה ופורסמה בקובץ "אישה שבורה", אשר עוסק בנקודת מבט נשית. מכאן, סביר להניח כי הרומן, המתאר את האירועים במקביל מצד שני בני הזוג, לא התאים לפרסום בקובץ "אישה שבורה", ובגלל דמיונו לנובלה החליטה לא לפרסמו כלל – על אף הוויתור על תיאור נקודת המבט הגברית שהייתה כרוכה בכך. עוד ראוי לציין כי בנובלה האירועים מתרחשים בפריז, ולא במוסקבה. לא מן הנמנע כי אותו יחס אמביוולנטי למשטר הסובייטי מצד הדמויות ברומן, כבר לא התאים להתרחקותה  האידיאולוגית של דה בובואר מבריה"מ – אשר אחרי 1966 חדלה לבקר בה – ועל כן החליטה לגנוז את היצירה הזו.

אפשר למצוא קווי דמיון בין אנדרה שברומן לבין  הפילוסוף ז'אן פול סארטר (1980-1905). שניהם אינטלקטואלים שבשלב מסוים בחייהם העריצו את המודל הקומוניסטי הסובייטי, על אף שמעולם לא היו חברים במפלגה הקומוניסטית. דה בובואר, בדמיון מסוים לניקול, בתקופה מסוימות עבדה כמורה, דגלה בעקביות בפמיניזם, בעיית ההזדקנות העסיקה אותה בסוף שנות ה-60 והיא פרסמה מחקר בנושא ב-1970. הזוג סרטר-דה בובואר, בדומה לזוג שברומן, אכן ביקר פעמים אחדות במוסקבה בשנות ה-60. בעת ביקוריו  של סרטר במוסקבה התפתח רומן בינו למתרגמת שפגש – קשר ממנו דה בובואר כנראה לא שבעה נחת – וזאת בדמיון מסוים לקִרבה בין אנדרה לבתו מאשה שברומן, שגרם לניקול להרגיש כי צלע שלישית מפרידה בינה לבן זוגה. עוד ראוי לזכור כי על אף שלדה בובואר הייתה מערכת יחסים משמעותית ביותר עם סרטר, הם מעולם לא נישאו, במקביל היו להם לעתים בני זוג אחרים (לדה בובואר תלמידות שלימדה), ולא תמיד תוך יידוע זה את זו בנושא.  [אף לפי הנורמות הליברליות של תחילת המאה ה-21, התנהגותם המינית של סרטר ודה בובואר הייתה שערורייתית, בלשון המעטה.] גם אנדרה וניקול, לאחר חשיפת הבעיות  במערכת היחסים שביניהם בשיחה גלויה שמביאה להתפייסות, מסכימים כי בני הזוג אינם יכולים לספר זה לזו הכול, אלא רק כמעט הכול.

כפיר, אילן. דור, דני. ברק: מלחמות חיי (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015) [סיכום וביקורת]

כפיר, אילן. דור, דני. ברק: מלחמות חיי (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015). 400 עמ', כולל מפתח שמות 

ביוגרפיה של אהוד ברק, איש צבא ומדינאי. תפקידיו הבולטים היו רמטכ"ל (1995-1991), ראש הממשלה ושר הביטחון (2001-1999), ושר הביטחון (2013-2007).  הספר מביא את סיפור חייו מאז ילדותו ועד לפרישתו מן החיים הפוליטיים ב-2013, כשסיקור האירועים נעשה במידה רבה בהסתמך על  ברק עצמו. הסיכום – מלבד תוספות בסוגריים מרובעים –  משקף את גרסת מחברי הספר והם: אילן כפיר, עיתונאי וסופר, אשר השתתף בחיבורם של ביוגרפיות פוליטיות, בהן על בנימין נתניהו; ודני דור, עיתונאי ועורך.  את דעותיי אני מביא בפרק קצר בסוף הסיכום.

השירות הצבאי: הדרך מסיירת מטכ"ל לרמטכ"ל (1995-1959)

אהוד ברק (עד 1973 שם משפחתו היה בוֹרג) נולד ב-1942 בקיבוץ משמר השרון. הוריו –   אביו יליד ליטא ואימו ילידת פולין –  עלו לארץ בתחילת שנות ה-30. אהוד היה בנם הבכור, ובהמשך נולדו לזוג שלושה בנים נוספים. בנעוריו ברק היה מוכשר מאוד, אך גם שובב, בלשון המעטה. מחד גיסא גילה כישרון נדיר בנגינה על פסנתר, היטיב לפרק ולהרכיב מנעולים, שעונים וכלי נשק, וכמו כן ניחן ביכולת מעולה לנווט בשטח. ואולם מאידך גיסא, עמד בראש קבוצה של נערים שהיו פורצים בלילה למטבח של הקיבוץ וגם לנשקייה. מפאת ההתנהגות הבעייתית הזו, לא התקבל ללימודים בכיתה י"ב במגמה ריאלית, ולא ניגש לבחינות בגרות.

ב-1959 לא עלה בידו להתקבל לקורס טַיס ובמקום זאת גויס לחרמ"ש – חַיל בו הרגיש מתוסכל.  למזלו של ברק, כישוריו המיוחדים, במיוחד בתחום הניווט, הועברו לידיעתו של מפקד סיירת מטכ"ל, אברהם ארנן, שעסק באיתור מועמדים ליחידתו. סיירת מטכ"ל הייתה יחידת עילית  שנועדה למטרות מודיעין וחבלה תוך היטמעות באויב. ברק כבר מהתחלה זכה ליחס מיוחד מצד ארנן – על אף שהיה צנום, נמוך קומה, נראה כילד ולא דיבר ערבית. המתגייס לסיירת נחל הצלחה, בין היתר, ב"העשרת מאגר הדלק של היחידה", ופעם אף הצליח לגנוב את ג'ריקן הדלק הרזרבי מהג'יפ של אלוף פיקוד הצפון, אברהם יפה (עמ' 34). ברק סיים בהצטיינות קורס קציני חי"ר.

מפקדי הסיירת – אברהם ארנן ואחריו דב תמרי – הועידו את הקצין הצעיר לעמוד בראש מבצעים מיוחדים בשטח האויב, בסוריה ובמצרים, למטרות מודיעין וחבלה. במהלך מבצעים אחדים לא ציית ברק לפקודה לחזור, והמשיך בפעולה מעל ומעבר לזמן שהוקצה לה, כדי להשלים את ביצוע המשימה. במצב כזה, הצלחת הפעולה לא רק גרמה למפקדיו להתייחס בסלחנות לאי מילוי הפקודה לחזור – הם אף זיכו אותו בצל"ש. לפי מספר העיטורים שקיבל נחשב ברק לאחר החיילים המעוטרים ביותר בצה"ל. במהלך שירותו הצבאי השלים ברק את בחינות הבגרות, ולאחר שחרורו מהצבא למד פיסיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית – אך במקביל ללימודיו נקרא מדי פעם לפקד על מבצעים מיוחדים של סיירת מטכ"ל. במהלך מלחמת ששת הימים (יוני 1967) סופח צוות בפיקודו של ברק המילואימניק לאוגדת השריון של ישראל טל, ואנשי הצוות תקפו בג'יפים יחידות שריון מצריות.

לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים התפתחה בהדרגה "מלחמת התשה" בתעלת סואץ, ובעקבותיה חזר ברק לשירות קבע בסיירת מטכ"ל. במארס 1969 התחתן ברק עם נאוה כהן, אותה הכיר באוניברסיטה העברית בתור סטודנטית. באותה השנה סיים ברק את לימודי התואר הראשון והתמנה לסגן מפקד סיירת מטכ"ל.  במסגרת תפקידו הפיקודי שררה מתיחות בינו לבין קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי (קחצ"ר), רפאל איתן (רפול). נוסף לוויכוחים טקטיים בנושאי לחימה (כמו בצורך להשתמש בכדורים נותבים), רגז רפול על ברק בגלל ניסיונותיו הנמרצים להטיל על יחידתו את המבצעים המיוחדים, ובמקרים בהם לא היה מקבל לכך אישור מהקחצ"ר, עקף אותו על ידי פנייה לבכירים יותר.

באפריל 1971 מונה ברק למפקד סיירת מטכ"ל. בתפקידו הזה  במאי 1972 פיקד והשתתף אישית במבצע לחילוץ נוסעי המטוס של חברת התעופה הבלגית "סבנה", שנחטף על ידי מחבלים פלסטינים ונחת בנמל התעופה בלוד. הפעולה הייתה הצלחה מרשימה של סיירת מטכ"ל: ההשתלטות על המטוס ערכה 90 שניות. באפריל 1973 השתתף ברק, מחופש לאישה, במבצע שנערך בביירות, ונועד לחסל שלושה בכירים בארגוני הטרור הפלסטיניים "ספטמבר השחור" ו"פתח". המשימה הנועזת בשכונת מגורים בלב העיר בוצעה בשלמות. ב-1973 סיים ברק את תפקידו כמפקד סיירת מטכ"ל, וביקש לקבל את הפיקוד על חטיבת השריון 14, שנחשבה לחטיבת עילית. (עוד ב-1969 עבר ברק ביוזמתו קורס הסבה למפקד פלוגה בשריון, מתוך מוּדעוּתו כי הדרך לקידום לתפקיד בכיר בצבא עוברת דרך השריון.)  לאחר שבקשתו לא אושרה על ידי הרמטכ"ל  דוד אלעזר (דדו), יצא ברק, ביוזמתו, לעשות תואר שני בניתוח מערכות באוניברסיטה היוקרתית סטנפורד שבקליפורניה.

בעקבות פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר 1973, מיהר ברק לחזור ארצה. הוא קיבל פיקוד על גדוד שריון 100, שהורכב ברובו מקצינים וחיילים שחזרו מחוץ לארץ, כדי להשתתף במלחמה. ב-17 באוקטובר הגיע הגדוד ל"חווה הסינית", סמוך לתעלת סואץ, כדי לסייע לגדוד צנחנים בראשות יצחק מרדכי, שנקלע למצב קשה. הגדוד הסתער לעבר המִצרים, אך לנוכח אש מסיבית של טילים נגד טנקים וירי טנקים מצד האויב, שהסבו אבידות קשות [נאלץ לסגת.] פלוגת חרמ"ש  של הגדוד סייעה בחילוץ הצנחנים. בהמשך, השתתף גדוד 100 במשימות מעבר לתעלה, כולל במבואות העיר סואץ.

ב-1974 קיבל ברק את הפיקוד על חטיבת שריון סדירה. ב-1975 מונה לעוזר ראש אמ"ן למבצעים, ובתפקידו הזה היה לו חלק ב-1976 באיסוף מידע ובתכנון של חילוץ נוסעי מטוס חברת "אייר פראנס", שאולץ על ידי מחבלים לנחות בנמל התעופה אנטבה שבאוגנדה. כמו כן נשלח ברק לניירובי (קניה), כדי לפקח על תדלוק המטוסים בדרך חזרה מהמבצע, וכדי להיות קרוב לאירוע, במקרה של תקלה. פעולת החילוץ, בהשתתפות סיירת מטכ"ל, נערכה ביולי 1976 והסתיימה בהצלחה.  ב-1977 חזר ברק ללימודים לאוניברסיטת סטנפורד,  לימודים שנקטעו מפאת פרוץ מלחמת יום הכיפורים. הוא סיים תואר שני בניתוח מערכות בהצטיינות, תוך שנתיים.

לאחר שובו מארה"ב,  ב-1979 התמנה למפקד אוגדת שריון בסיני,  וב-[1982] – לראש אגף התכנון (אג"ת) וחבר בפורום המטכ"ל. במלחמת לבנון ב-1982 תִפקד במינוי חירום כסגן מפקד הגיס הצפוני, אשר מפקדו היה אביגדור (יאנוש) בן גל. כוח שריון של הגיס נקלע ב-11 ביוני 1982 למארב סורי, סבל אבידות קשות ונסוג בפקודה (קרב סולטאן יעקוב). שלושה חיילים מהגיס נחשבים לנעדרים עד עצם היום הזה [2015]. הכישלון הקשה בקרב סולטאן יעקוב בכל זאת לא עצר את קידומו של ברק. ב-1983 הוא מונה לראש אגף המודיעין, וכמתחייב מהתפקיד הופיע בישיבות הקבינט הביטחוני והממשלה, וגם ניצל את מעמדו ליצירת קשרים עם הצמרת המדינית. ב-1986 הוא התמנה לאלוף פיקוד המרכז. בתפקידו הזה היה לו חלק ביוזמה להקים את יחידת הדובדבן – יחידת המסתערבים.

ברק תכנן להגיע לתפקיד הרמטכ"ל מזה זמן רב. כך ב-1983 היה מעוניין להתמנות לראש פיקוד (במקום לראש אמ"ן), מתוך ידיעה כי תפקיד כזה הכרחי למינוי לרמטכ"ל בעתיד. באפריל 1987 המועמד המוביל לתפקיד הרמטכ"ל היה דן שומרון – דבר שלא מנע מברק לנסות לקדם את מועמדותו לאותו התפקיד. זאת ועוד. לאחר שכבר מינה שר הביטחון, יצחק רבין, את דן שומרון לרמטכ"ל, עדיין לא ויתר ברק, ובפגישה עם רבין ביקשו – למעשה בצעד חסר תקדים – לבטל את מינויו של שומרון ולמנותו במקומו. רבין טען כי ברק צעיר מדי לתפקיד, וכי הוא כבר מינה אותו לראש אג"ם (אגף מבצעים) ולסגן הרמטכ"ל, ובעת השיחה הבטיח למנותו לרמטכ"ל בעוד ארבע שנים. ברק היה מאוכזב מן השיחה ושקל לפרוש מצה"ל, אך בסופו של דבר התרצה ועבד מתוך שותפות אמיתית עם דן שומרון. סביר להניח כי מאחורי החלטתו להישאר בצבא, תוך ציפייה להתמנות לרמטכ"ל, עמד השיקול כי מִשרת הרמטכ"ל הינה נקודת הזינוק הטובה ביותר להגיע לראשות הממשלה בעתיד (עמ' 133-132). בתור סגן הרמטכ"ל היה ברק אחראי לתכנון הפעולה לחיסולו של חליל אל-וזיר (אבו ג'יהאד) בתוניס באפריל 1988. לאבו ג'יהאד היה חלק בניהול האינתיפאדה הראשונה שפרצה בדצמבר 1987. ברק פיקד על מבצע החיסול מתוך חפ"ק שבאחת הספינות, אשר הובילו את הלוחמים לתוניס.

במהלך מלחמת המפרץ הראשונה (ינואר-פברואר 1991), כאשר עיראק ירתה טילים לעבר ערים בישראל (בעיקר בגוש דן)  נשלח ברק על ידי ראש הממשלה, יצחק שמיר, לפגישה חשאית  בוושינגטון עם שר ההגנה האמריקאי. הפגישה נועדה להעביר מסר לאמריקאים כי פעילותם נגד סוללות הטילים בעיראק אינה יעילה, וכי ישראל תוכל לעשות עבודה טובה יותר. בהמשך צירף שמיר את ברק לפגישה חשאית בלונדון עם שליט ירדן, המלך חוסיין. מטרת הפגישה הייתה כנראה להשיג תיאום עם ירדן, למעבר מטוסי חיל האוויר הישראלי מעל שטחה בדרכם לתקוף את הטילים בעיראק. לאחר מכן צירף שר הביטחון, משה ארנס (שהחליף את רבין בתפקיד ביוני 1990), את ברק למשלחתו לביקור בוושינגטון, במהלכו נפגשו עם הנשיא ג'ורג' בוש האב. הפגישה כוונה להשיג אישור למבצע ישראלי נגד סוללות הטילים העיראקיות, בשילוב פעולה אווירית עם כוחות קרקע מיוחדים – אך האישור לא ניתן.

באפריל 1991, כאשר דן שומרון עמד לסיים את תפקידו והיה צורך למנות רמטכ"ל חדש, רבין – שהבטיח למנות את ברק לרמטכ"ל –  כבר לא היה שר הביטחון. אך כפי שמשתמע מפעילותו של ברק במלחמת המפרץ, הוא זכה לאמון והערכה רבה מצד ממשלה בראשות הליכוד, כולל ראש הממשלה שמיר ושר הביטחון ארנס.  ב-1 באפריל מינה ארנס את ברק לרמטכ"ל, ובמינוי תמכו כל שרי הממשלה, מלבד רפאל איתן (רפול) (כנראה כביטוי למרירות שנותרה בו כלפי ברק עוד מתקופת השירות הצבאי אִתו). בתקופת כהונתו כרמטכ"ל הרחיב ברק את השימוש ביחידות המסתערבים לדיכוי האינתיפאדה.

בתחילת נובמבר 1992, בנוכחות הרמטכ"ל ברק במתקן אימונים של צה"ל בצאלים, תרגלו לוחמי סיירת מטכ"ל התנקשות בחייו של שליט עיראק סדאם חוסיין. הוגה רעיון ההתנקשות היה מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, עמירם לוין. האישור לעבוד על הפרויקט ניתן עוד בתקופת ממשלת שמיר, והוא אושר מחדש על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון רבין, שנכנס לתפקידו ביוני 1992. ברק אימץ את הפרויקט בהתלהבות מהסיבות הבאות. הוא העריך כי סדאם חוסיין יתאושש ממפלתו ב-1991 ושוב יהווה איום על מדינת ישראל; הפעולה תשקם את כוח ההרתעה של צה"ל, שהיה פסיבי במלחמת המפרץ; באמצעות הפעולה הנועזת קיווה להאדיר את שמו ואת יחידת האם שלו – סיירת מטכ"ל. התרגיל התחיל בטעות באש חיה ("ברטוב") כבר בשלב הראשון – במקום ללא אש ("ביבש") – וכתוצאה מכך נהרגו חמישה לוחמים. על אף הכישלון הזה, רצה ברק להמשיך ולקדם את הפרויקט, אך רבין פסק להפסיקו. יצוין כי קצינים בכירים במטכ"ל, בהם ראש אמ"ן אורי שגיא, התנגדו למבצע החיסול, בתור פעולה מגלומנית שנעשית על חשבון פעולות אחרות וסיכויי הצלחתה אינם ברורים כלל.  ברק סיים את תפקיד הרמטכ"ל ב-1 בינואר 1995 והשתחרר מצה"ל.  

הדרך לראשות הממשלה: 1999-1995

שבועיים לאחר שפשט ברק את המדים, בינואר 1995  הזמינוֹ ראש הממשלה רבין לפגישה בה הציע לו – לאחר תקופת צינון המתבקשת בחוק – להצטרף לממשלה בתור שר בקבינט הביטחוני. רבין הוסיף כי ההצעה היא על דעת שר החוץ, שמעון פרס. ראש הממשלה היה מעוניין לצרף לממשלתו  אישיות בעלת רקורד ביטחוני, לנוכח פיגועי הטרור הרבים. אלה בוצעו בעיקר על ידי הארגון חמאס, בעקבות הסכם אוסלו עם אש"ף בספטמבר 1993. כמו כן, רצה  רבין כי ברק ישמש משקל נגד, מבחינת תדמיתו ומעמדו, ל"שמינייה" של חברים בכירים במפלגת העבודה, בעלי התדמית היונית. הדמות הבולטת ב"שמינייה" היה חיים רמון, ובין חבריה היו יוסי ביילין, אברהם בורג  ועמיר פרץ. לברק היו אמביציות לקבל תפקיד רם בממשלה, אך הבין (בעצת גיורא עיני – אישיות דרכה נעזר רבין בהעברת מסרים לברק) כי בשלב ראשון עליו להסתפק בתיק שיוצע לו, ולא לבקש את תיק הביטחון.

בסמוך לפני מינויו לשר הפנים ביולי 1995, התפרסמה כתבת תחקיר על אסון צאלים ב-1992 ב"ידיעות אחרונות" (ייתכן ביוזמתו או בבחישתו של חיים רמון, שראה בברק מתחרה פוליטי) ובה נטען כי לאחר הירי השגוי, מיהר ברק להסתלק מהמקום בהליקופטר, בלי שטרח לפנות בו פצועים. ההאשמה החמורה הזו לא הייתה מוצדקת [והיא נדחתה בדוח מטעם מבקרת  המדינה ב-1997]. לפי גרסת מחברי הספר, ברק הזעיק סיוע מוטס לפינוי פצועים, ולא עזב את השטח לפני שפונו (מלבד מסוק אחד שטרם המריא, כדי לאפשר לסיים את הטיפול בשטח בפצוע.) האשמה אחרת שהוטחה בברק מצד חיילים שהשתתפו בתרגיל הייתה כי הוא – בניגוד לעמירם לוין –  לא ניגש לטפל בפצועים [המחברים אינם מפריכים טענה זו.]

בתור שר הפנים נמנע ברק בהצבעה על הסכם אוסלו ב' (שנחתם בספטמבר 1995) – וזאת לאכזבתו של רבין. עמדתו של ברק הייתה כי אין למסור שטחים נרחבים לפלסטינים בטרם כניסה לנושאי הליבה כמו גבולות הקבע, ירושלים וזכות השיבה. ברק, לדבריו, האמין כי רבין מיהר להכניסו לפוליטיקה, כיוון "שייעד" אותו, בבוא העת, ליורשו, תוך דילוג על פרס (עמ' 185).  בעת רצח רבין, ב-4 בנובמבר 1995 שהה ברק בניו יורק. הוא מיהר לחזור ארצה, ועל רקע הבעיות  הביטחוניות – פיגועים בחוצות ערים ותקריות עם חיזבאללה בצפון – ביקש מפרס לקבל את תיק הביטחון. אך פרס ירש את מקומו של רבין כראש ממשלה ושר הביטחון ומינה את ברק לשר החוץ. בתור שר החוץ נפגש ברק בנובמבר (במהלך ועידה אזורית בברצלונה)  עם  ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. בעקבות הפגישה "החשדות כלפי כוונותיו האמיתיות של ערפאת רק העמיקו" אצל ברק, שהתרשם כי השלום עם הפלסטינים "עדיין רחוק. רחוק מאוד" (עמ' 189). ברק גם לא היה שותף לאופטימיות של פרס ביחס לערוץ הסורי.

מחברי הספר טוענים כי ברק חזר והתריע בפני פרס כי עליו לשנות את הקמפיין שלו לבחירות לראשות הממשלה ולכנסת שנקבעו לסוף מאי 1996 (את הקמפיין של פרס ניהל רמון), וכי הוא "חי באשליית ניצחון" (עמ' 194). ואכן, בבחירות ניצח מנהיג הליכוד, בנימין נתניהו. בעקבות ההפסד של פרס, בספטמבר הצהיר ברק על התמודדותו לראשות מפלגת העבודה, וביוני 1997 הוא נבחר להנהיג את מפלגתו. לקראת הבחירות לראשות הממשלה ולכנסת, שנקבעו ל- 1999, דאג ברק לגייס מנהלי קמפיין מצליחים גם מחוץ לארץ, בהם אלה שפעלו בעבר עבור ראש הממשלה הבריטי, טוני בלייר, ונשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. במהלך מסע הבחירות ברק לא הבטיח להביא לסוף הסכסוך עם הפלסטינים, כי אם "היה המנהיג הראשון שהבטיח גדר הפרדה" (עמ' 199). הדבר היחיד שהתחייב בנושא המדיני-ביטחוני היה יציאת צה"ל מלבנון, בתוך שנה מכניסתו לתפקיד ראש הממשלה.

בראשות הממשלה: הנסיגה מלבנון, כישלון שיחות השלום עם הפלסטינים ופרוץ האינתיפאדה (יולי 1999-מרס 2001)

ב-17 במאי 1999, בבחירות אישיות לראשות הממשלה ניצח ברק את נתניהו (56% מול 44%), ובבחירות לכנסת מפלגת העבודה (התמודדה תחת השם "ישראל אחת" שכללה גם את "גשר" ו"מימד") זכתה ב-26 מנדטים, מול 19 לליכוד. לברק היה חשוב להתניע תהליך מדיני. הוא העריך כי הליכוד לא יאפשר לו לעשות זאת – בעוד שמפלגת ש"ס כן, גם  אם לא תלך איתו עד סוף התהליך. מכל מקום, כדי להקים ממשלה שתזכה לאמון הכנסת חייב היה ברק לצרף את ש"ס לקואליציה, בתור מפלגה שקיבלה 17 מנדטים. הממשלה, בראשות ברק כראש הממשלה ושר הביטחון, הושבעה ב-6 ביולי 1999. כביטוי לרצונו של ברק לחדש את תהליך השלום עם הסורים והפלסטינים, כבר בחודשים הראשונים לאחר כניסתו לתפקיד קיים ראש הממשלה פגישות נפרדות עם נשיא ארה"ב, ביל קלינטון; נשיא מצרים, חוסני מובארק; ומלך ירדן, עבדאללה. שלושת המנהיגים הזרים תמכו בטיפול בערוץ הפלסטיני תחילה – אך ברק החליט לטפל תחילה בערוץ הסורי, וזאת לאור השיקולים הבאים. ראש הממשלה העריך כי סיום הסכסוך עם סוריה, יאפשר גם לשים קץ לפגיעה בחיילי צה"ל בלבנון ולהחזירם  במסגרת הסדר מדיני עם ביירות. יישוב הבעיות עם סוריה נראה לברק פשוט יותר בהשוואה לנושא הפלסטיני, כיוון שקבלת ההחלטות בדמשק התרכזה בבירור בנשיא, חאפז אסד, וכמו כן מספר המתיישבים היהודים ברמת הגולן היה רק כ-8,000  ומרביתם תומכי העבודה – בעוד מספר המתנחלים ביהודה ושומרון היה כ-200,000 ומרביתם תומכי הליכוד ומפלגות הימין.

בתחילת דצמבר 1999 חזרה שרת החוץ האמריקאית, מדלין אולברייט, עם בשורה מעודדת מדמשק, לפיה אסד החולה מעוניין להוריש את סוריה לבנו יחד עם הגולן. על כן, הוא מוכן לשלום עם ישראל, בתמורה לנסיגה מלאה מרמת הגולן. מ-3 עד 10 בינואר 2000 נערכו שיחות בשפרדסטאון   (Shepherdstown)(ארה"ב) בין ישראל לסוריה בחסות אמריקאית. ברק התאכזב ממתכונת השיחות: הוא היה מעוניין בפסגה משולשת במקום סגור בנוסח קמפ דיוויד 1978 (בגין-סאדאת-קרטר), אך בסביבת מקום השיחות ב-2000 היו עיתונאים, ובמקומו של אסד הגיע שר החוץ שלו, פארוק א-שרע. האיש סירב לדבר ישירות עם ברק. הסורים דרשו קודם כול התחייבות ישראלית לנסיגה לקווי ה-4 ביוני 1967 והתעקשו על גישה ישירה לכנרת (עמ' 221). הצד הישראלי היה מעוניין לדון קודם בסידורי ביטחון ובנורמליזציה ביחסים, ולא מוכן היה להתחייב לחזור לגבולות ה-4 ביוני. ישראל טענה כי ויתורה על שטחים, עליהם השתלטו הסורים במלחמת העצמאות ב-1948 –  תוך הפרת  הגבול הבינלאומי בין ארץ ישראל המנדטורית לבין סוריה משנת 1923 – מחזק את דרישתה לריבונות על כל חופי כנרת. האמריקאים נטו לטובת העמדה הסורית והאשימו את ישראל בכישלון השיחות. לדעת ברק, הסיבה העיקרית לכישלון ועידת שפרדסטאון הייתה היעדרו של אסד, כיוון שרק הוא מסוגל היה להביא לפריצת דרך. לקראת פגישת קלינטון-אסד בז'נבה ב-26 במארס 2000, חזר ברק ודרש רצועה של 10 מ' בריבונותה של ישראל בחוף הצפון מזרחי של הכנרת, אך אסד דחה דרישה זו על הסף.  

סתימת הגולל על הערוץ הסורי חייבה את ראש הממשלה לבצע נסיגה חד צדדית מלבנון. החלטתו העקרונית של ברק לצאת מלבנון גררה התמוטטות מהירה של צד"ל (צבא דרום לבנון שהורכב מתושבי לבנון, אשר שיתפו פעולה עם ישראל) ועריקות רבות משורותיו. לנוכח זאת, החליט ברק לא ליידע את צד"ל (כולל מפקדו, אנטואן לאחד) במעד הנסיגה, ואף נקט בדיסאינפורמציה לפיה הנסיגה תתבצע ב-1 ביולי 2000. ואולם להפתעתם של חיזבאללה וצד"ל ביצע צה"ל נסיגה מהירה מלבנון בלילה שבין ה-23 ל-24 במאי 2000. ההפתעה אִפשרה לצה"ל לסגת לא תחת אש וללא אבידות – אך צד"ל ראה במהלך הזה בגידה. הנסיגה שמה קץ לנוכחותה הצבאית של ישראל בלבנון שנמשכה 18 שנה, מאז מלחמת לבנון הראשונה ביוני 1982. מחברי הספר רואים בנסיגה מלבנון הישג מרשים של ברק והחלטה אמיצה, אותה התקשו לקבל כל קודמיו בתפקיד, החל במנחם בגין וכלה בפרס ורבין. עם זאת, מודים מחברי הספר כי הנסיגה לוותה במראות מביכים: השתלטות חיזבאללה על מוצבי צה"ל, כולל ציוד צבאי (אשר חלקו הושאר בצורה מתוכננת, כדי לאפשר נסיגה מהירה); והשלכות אבנים מעבר לגדר על חיילי צה"ל מצד תושבים לבנונים. בעת היציאה מלבנון, אלוף פיקוד הצפון היה גבי אשכנזי. ברק טען כי ניתן היה לבצע את הנסיגה בצורה מסודרת יותר, לוּ  אלוף פיקוד הצפון היה נערך אליה כיאות, בהתאם להתרעה שקיבל –   ויש הרואים מכאן את שורשי המתח בין השניים.

לאחר השלמת הנסיגה מלבנון, נרתם ראש הממשלה לקידום השלום עם הפלסטינים. ב-5 ביולי 2000 שלח הממשל האמריקאי הזמנות לשיחות שלום בקמפ דיוויד. הוועידה בקמפ דיוויד התקיימה בין 11 ל-25 ביולי והיא התנהלה בחסות ובתיווך האמריקאים בראשות הנשיא קלינטון, כשבראש המשלחת הפלסטינית עמד ערפאת, ובראש המשלחת הישראלית – ברק. ראש הממשלה יצא לשיחות כשבקואליציה שלו נותרו רק 32 חברי כנסת. כבר ביוני,  מפלגת מרצ  פרשה מן הממשלה, בגלל סירובו של ראש המפלגה ושר החינוך, יוסי שריד,  להיענות לתביעות הכספיות של סגן שר החינוך מטעם ש"ס. (עם זאת, ברק יכול היה לסמוך על כך שעשרת חברי הכנסת של מרצ יתמכו בתהליך השלום גם בהיותם מחוץ לקואליציה.)  ב-12-11 ביולי, ממש ביום צאתו של ראש הממשלה להשתתף בוועידה, פרשו מהקואליציה רוב הסיעות ובהן ש"ס (וכמו כן המפד"ל, ישראל בעלייה וגשר), במחאה על עצם השתתפות בוועידה, בה ישראל עלולה – לדעתן –  להסכים לוויתורים מפליגים.    

הצעות השלום של ברק לפלסטינים בקמפ דיוויד הרחיקו לכת בוויתורים מכל ראש ממשלה אחר לפניו. הוא מוכן היה להחזיר את רוב  (למעלה מ-90%)  שטחה של  הגדה המערבית (יהודה ושומרון) לפלסטינים, תוך הותרת גושי ההתיישבות בידי ישראל, ותמורתם למסור לפלסטינים שטחים בנגב. כמו כן הסכים כי גשר עילי יחבר בין שטחי המדינה הפלסטינית בגדה ורצועת עזה. ברק מוכן היה לוותר על רבעים לא יהודיים בירושלים המזרחית ולהתפשר בשליטה על הר הבית. ערפאת מצדו דרש נסיגה ישראלית לקווי ה-4 ביוני 1967, לא היה מוכן לקבל שליטה ישראלית אף לא ברובע היהודי, דרש שליטה מלאה בהר הבית, ולא היה מוכן לוותר על זכות השיבה של פליטי מלחמת 1948 וצאצאיהם לתחומי מדינת ישראל. בהתאם לתיאום שהשיג ברק עם  קלינטון, חלק מן ההצעות הישראליות הועברו על ידי הנשיא לערפאת בתור הצעות אמריקאיות – אך גם תחבולה זו לא מנעה את דחייתן בידי ערפאת. במהלך הוועידה לא נאות ברק לדבר ישירות עם ערפאת. חברים בכירים במשלחת הישראלית (שלמה בן עמי, גלעד שר) ניסו לשכנע את ברק להיפגש עם ערפאת, אך לשווא. עמדתו הסרבנית של ערפאת בוועידה כנראה רק חיזקה את אי רצונו של ראש הממשלה להתדיין אתו.

לאחר כישלון ועידת קמפ דיוויד, הנשיא קלינטון לא נואש והצליח לקדם שיחות בערוץ הישראלי-פלסטיני שהתנהלו על ידי אישים בכירים, ולכאורה עוררו אופטימיות. ואולם ב-28 בספטמבר 2000 עלה מנהיג הליכוד וראש האופוזיציה, אריאל שרון, להר הבית. הביקור הצית גל של מהומות בשטחים (ובאוקטובר גם בתחומי מדינת ישראל), שסימלו את פתיחתה של האינתיפאדה השנייה. ברק הסכים עם הערכת אמ"ן והשב"כ לפיה אין לראות באינתיפאדה השנייה – שהלכה ונמשכה, תוך החרפת אלימותה –  התפרצות ספונטאנית בתגובה לעלייתו של שרון להר הבית. גם בתקופת האינתיפאדה החליט ברק עדיין לתת סיכוי למשא ומתן לשלום – שאכן המשיך להתנהל – ועל כן ויתר על הצעותיו של שרון להקים ממשלת חירום לאומית.

לנוכח הצעת אי האמון בממשלה שעמד להגיש הליכוד בדצמבר 2000, ב-10 בדצמבר הודיע ברק – שכאמור כבר מיולי עמד בראש ממשלת מיעוט – על התפטרותו ועל עריכת בחירות חדשות לראשות הממשלה תוך 60 יום. הבחירות (לראשות הממשלה בלבד, ולא לכנסת) נערכו ב-6 בפברואר 2001, ובהן שרון, כצפוי, ניצח ברוב גדול. שרון הציע לברק לכהן כשר ביטחון בממשלתו (מפלגת העבודה עדיין הייתה הסיעה הגדולה ביותר בכנסת, ועל כן הועיד שרון לסיעה הזו את תיקי הביטחון והחוץ). ברק, לאחר שבתחילה דחה את ההצעה, לבסוף הסכים – אך שרון חזר בו מהצעתו בלחצם לא רק של חברי הליכוד, אלא גם בכירים בעבודה ובראשם חיים רמון. ב-7 במארס  2001 סיימה ממשלת ברק את כהונתה, כשמשך כהונתו של ברק כראש ממשלה היה הקצר ביותר מבין ראשי הממשלה בישראל.

חזרה לחיים הפוליטיים: שר הביטחון בממשלות אולמרט ונתניהו, 2013-2007

לאחר הפסדו  בבחירות לראשות הממשלה ב-2001, פרש ברק זמנית מהחיים הפוליטיים. הוא הצליח להשתלב בעסקים לא רק בארץ, אלא בעיקר בקנה מידה בינלאומי מחוצה לה. במיוחד עסק בייעוץ אסטרטגי – מתן תחזיות כלכליות על רקע התפתחויות פוליטיות.

[באוגוסט 2003] החליט ברק להתגרש מאשתו נאוה. לדבריו, "מיצינו את חיינו המשותפים" (עמ' 282). החלטתו של ברק התקבלה קשה על ידי נאוה ושלוש הבנות של הזוג המתגרש. ואולם, בדיעבד, לדברי ברק, הפרידה לא הייתה רעה עבור נאוה, שהכירה בן זוג חדש. ברק, מצדו, "כמה חודשים לאחר הפרידה פגש במקרה...את נילי פריאל" (עמ' 282), שהייתה גרושה כשנה.  הוא הכיר אותה בעבר הרחוק, עוד לפני הרומן עם נאוה, עת היה קצין צעיר – אבל אחר כך נפרדו דרכיהם. לאחר פגישתם המחודשת, התפתח במהרה סיפור אהבה (עמ' 283).

ב-2005 החל ברק לחזור לחיים הפוליטיים. בבחירות לראשות מפלגת העבודה בשנה הזו  [לאחר שהתברר לו כי סיכויו להיבחר לראש המפלגה אינם טובים] תמך ברק בשמעון פרס, שהפסיד לעמיר פרץ. בעקבות הכישלונות במלחמת לבנון השנייה (יולי-אוגוסט 2006), החליט ברק להתמודד על ראשות המפלגה בעצמו. לאחר שניצח בהתמודדות ביוני 2007, הצטרף לממשלת אהוד אולמרט, בתור שר הביטחון, במקומו של עמיר פרץ, מנהיג המפלגה הקודם. [ביולי 2007, ברק ונילי פריאל נישאו. עיתוי הנישואים – לאחר היבחרותו של ברק לעמוד בראש מפלגת העבודה ולכהן מטעמה כשר הביטחון – כנראה קשור היה גם בכוונתו להתמודד בעתיד על ראשות הממשלה. אין בארץ תקדים לראש ממשלה במצב משפחתי גרוש. מתוך אתר "מעריב" 26.7.2007]

אולמרט קיבל בברכה את כניסתו של שר הביטחון החדש לממשלה, בהעדיפו את ברק הבקיא והמנוסה בענייני ביטחון על פני עמיר פרץ. בספטמבר 2007 השמידו מטוסי חיל האוויר הישראלי כור גרעיני בצפון מזרחה של סוריה, שהיה בשלבי הקמה בסיועה של צפון קוריאה. ההחלטה העקרונית להשמיד את הכור התקבלה עוד לפני כניסתו של ברק לממשלה, אך פרטי תוכנית הביצוע הותוו בהשתתפותו.

פרשות השחיתות הרבות של אולמרט – בהן קבלת כסף במעטפות – פגעו ביחסים בין ראש הממשלה לשר הביטחון. במסיבת עיתונאים שערך ברק בסוף מאי 2008 הוא קרא לאולמרט להכריז על השעיה או נבצרות, לנוכח החשדות המתרבים נגדו. דבריו של ברק זירזו את התפטרותו של אולמרט. בסוף יולי 2008 הוא הודיע שלא יתמודד על ראשות מפלגתו, "קדימה"; ובספטמבר הגיש אולמרט את התפטרותו לנשיא (אשר פירושה התפטרות הממשלה כולה). ציפי לבני –  שרת החוץ בממשלת אולמרט שנבחרה לעמוד במקומו בראש "קדימה"– לא הצליחה להרכיב ממשלה  חדשה, ועל כן נותר אולמרט לכהן כראש ממשלה עד למועד הבחירות לכנסת, שנקבעו לפברואר 2009.

התגברות ירי הטילים לעבר ישראל מצד ארגון חמאס ברצועת עזה בנובמבר-דצמבר 2008, חייב את ישראל לתגובה. ברק הסכים לבדוק את תוכניתו של אולמרט לכיבוש רצועת עזה ולערעור שלטון חמאס, בתנאי שיימצא גורם אחר שיוכל לשלוט ברצועה, כמו מצרים או הרשות הפלסטינית, ובמהרה התברר כי החלופות האלה בלתי ריאליות.  לכן, בניגוד לאולמרט, שעדיין הטיף לפעולה נרחבת,  ברק "בלם יוזמות מסוכנות" (עמ' 301) והוביל לאישור מבצע לפי העקרונות שקבע והם: לא כיבוש הרצועה, ולא מיטוט שלטון חמאס – אלא רק הנחתת מכה קשה על הארגון.

בשבוע האחרון של דצמבר 2008 יזם ברק תוכנית הונאה: הוא נתן לחמאס להבין כי אין בכוונתה של ישראל לתקוף וכי היא מעוניינת בהסכם להפסקת אש. אבל ב-27 בדצמבר תקף חיל האוויר בסיס של משטרת חמאס בעזה, בשעה שהתקיים בשטחו מסדר גדול. חמאס הופתע וספג למעלה מ-150 אבידות. במקביל תקף חיל האוויר מפקדות של הארגון. לאחר המכה הקשה שספג חמאס בשלושת ימי הלחימה הראשונים, העריך ברק שהגיע הזמן להפסיק, אך אולמרט לחץ להמשיך במבצע "מעבר למה שהוחלט" (עמ' 304). שר הביטחון נימק את התנגדותו לכיבוש חלקה הדרומי של הרצועה או את כולה בשיקולים הבאים: אנו נהיה אחראים בפני העולם לְמה שקורה בעזה, בלי היכולת להפסיק את ירי הטילים והברחות הנשק, כי הרי גם כשישבנו ברצועה לא הצלחנו להתמודד עם הבעיות האלה. ביום החמישי למבצע שוב העלה ברק את הרעיון להפסיקו במסווה של הצעה להפסקת אש הומניטארית ל-72 שעות בתיווך אירופאי. לדבריו, אם חמאס לא יפסיק את האש, אזי ישראל תזכה לגיבוי בינלאומי – אך שוב אולמרט דחה את הרעיון בטענה כי יתפרש כחולשה. גם ציפי לבני, לאחר היסוסים, לא רצתה להיראות כחלשה בסמוך לפני הבחירות לכנסת. גישתו של הרמטכ"ל, גבי אשכנזי,  הייתה דומה לזו של ברק. לעומתם, אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, דגל בהעמקת המבצע ובכניסה קרקעית לרצועה, שאכן בוצעה, אך לא הביאה להפסקת ירי הרקטות. בסופו של דבר קיבל אולמרט את עמדת ברק, וצה"ל נסוג מן הרצועה ב-18 בינואר 2009, ובכך הסתיים מבצע "עופרת יצוקה". עשרה חיילים ושלושה אזרחים ישראלים נהרגו במהלך המבצע.

בבחירות לכנסת שנערכו בפברואר 2009, מפלגת העבודה בראשות ברק סיימה בתוצאה מאכזבת – 13 מנדטים. המפלגות שהקדימו אותה היו "קדימה" בראשות ציפי לבני עם 28 מנדטים, הליכוד בראשות בנימין נתניהו – 27, ו"ישראל ביתנו" בראשות אביגדור ליברמן – 15. ברק יצא מתוך הנחה כי תקום קואליציה בין הליכוד וקדימה, ועל כן התכוון להיות מנהיג האופוזיציה והכריז על כך. ואולם הניסיון להקים קואליציה בין שתי המפלגות הגדולות נכשל, ונתניהו הזמין את העבודה להצטרף לממשלה. הוא הועיד  לברק את תיק הביטחון, כנראה לאור הזדקקותו לאישיות ביטחונית סמכותית, שפיקדה על מבצעים נועזים בעבר, וזאת בהקשר לאפשרות לתקוף את מתקני הגרעין של איראן.

היכרות  רבת שנים קישרה בין נתניהו לברק בתקופת שירותם המשותף בסיירת מטכ"ל, וב-1972 השתתף נתניהו, תחת פיקודו של ברק, בהשתלטות על מטוס סבנה החטוף. ראויה לציון פגישה שנערכה בין נתניהו לברק בספטמבר 1995, עת נתניהו שימש יושב ראש הליכוד וברק כיהן כשר הפנים בממשלתו של רבין. בפגישה הזו חזה נתניהו כי ברק עתיד להשתלט על מפלגת  העבודה  [כפי שקרה ב-1997], ובהמשך תהיה התמודדות על השלטון בינו לבין ברק [התחזית התממשה ב-1999]. עוד אמר נתניהו באותה פגישה כי "אי אפשר לנצח בבחירות בישראל  בלי עיתון ומכון מחקר", כיוון שמעצבי דעת הקהל הם נגדו, לטענתו (עמ' 313). [ב-1994 נוסד המכון "מרכז שלם" המזוהה עם הימין, וב-2007 נוסד העיתון "ישראל היום" המזוהה עם הליכוד.]

בתור שר הביטחון בממשלת נתניהו – שהוקמה במארס 2009 – היה לברק חלק חשוב בעיצוב הקו הביטחוני-מדיני של הממשלה, במיוחד נאומו של נתניהו באוניברסיטת בר אילן ביוני 2009 בו הכריז על הכרתו בעיקרון שתי מדינות לשני עמים. ברק – בראיון עם מחברי הספר –  טוען כי הוא תמך בנקיטת עמדה גמישה כלפי הפלסטינים, כדי לאפשר להגיע להסדר עימם; ורומז כי הוא לא דבק בתנאי המוקדם שהציב נתניהו לפלסטינים – הכרה בישראל כמדינה יהודית (עמ' 367). ואולם, הגורם הבולם להגיע להסדר, לדברי ברק, היה שר החוץ אביגדור ליברמן, שגרר אחריו את נתניהו. לאור עמדותיו המתונות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהשוואה לנתניהו, היו לשר הביטחון קשרים טובים יותר מאשר לראש ממשלתו עם  נשיא ארה"ב ברק אובמה (2017-2009) ובכירי ממשלו.

ב-31 במאי 2010, בעת השתלטות חיל הים על הספינה התורכית "מרמרה", שניסתה לשבור את המצור הביטחוני הישראלי על רצועת עזה, הקשיב ברק לדיווחים בזמן אמת על הסתבכות הפעולה. (נתניהו היה באותו הזמן בביקור בקנדה.)  פעולת ההשתלטות נתקלה בהתנגדות עזה בנשק קר מצד חלק מהנוסעים ותשעה מהם נהרגו.  הרמטכ"ל גבי  אשכנזי ניסה באמצעות עיתונאי להטיל, לפחות חלקית, את האחריות להסתבכותה של  ההשתלטות על ברק – ועל כך השיב ברק כי אשכנזי אף לא טרח להיות בחפ"ק שבקריה בזמן האירוע. לאחר תקרית ה"מרמרה" תמך ברק בהבעת התנצלות לתורכיה ובצעדי פיוס – בין היתר כדי למנוע אובדן שוק לייצוא עבור התעשיות הביטחוניות של ישראל – ואולם נתקל בהתנגדות מצד נתניהו וליברמן.

הטחת האשמות מאחורי הקלעים בין אשכנזי לברק בפרשת ה"מרמרה" שיקפה מתיחות סמויה בין שני האישים מזה שנים אחדות, שהגיעה לשיאה באמצע 2010. בשנה זו רצה ברק למנות את יואב גלנט, אלוף פיקוד הדרום במבצע "עופרת יצוקה" (שדווקא דגל בעת המבצע – בניגוד לעמדת שר הביטחון – בכניסה קרקעית לרצועה), לסגן הרמטכ"ל, ובהמשך, בתחילת 2011 לרמטכ"ל. בתחילת 2011 אשכנזי  אמוּר היה לסיים את תפקידו, לאחר שכהונתו כבר הוארכה פעם אחת מ-3 שנים ל-4. אשכנזי התנגד למינויו של גלנט ורצה שכהונתו תוארך בשנה נוספת. ראש הלשכה של הרמטכ"ל ארז וינר, ודובר צה"ל אבי בניהו – שני מקורביו של הרמטכ"ל – החלו לאסוף חומר נגד ברק. באוגוסט 2010 פורסם בכלי התקשורת "מסמך גלנט" לפיו גלנט השתמש בחברה ליחסי ציבור כדי לקדם את מינויו לרמטכ"ל, תוך הכפשת הרמטכ"ל וסגנו, בני גנץ. כבר באותו החודש גילתה המשטרה כי המסמך מזויף ומחברו הוא סגן אלוף במילואים בועז הרפז. ברק טען כי הרפז פעל בשליחותו של אשכנזי, במטרה להכשיל את מינויו של גלנט לרמטכ"ל. יש לציין כי  "מסמך גלנט" (למעשה "מסמך הרפז")  הובא לידיעת הרמטכ"ל אשכנזי והיה מונח בלשכתו כבר מאפריל 2010. שר הביטחון דיבר בגלוי על ניסיון פוטש של הרמטכ"ל  נגדו בו היו מעורבים ארז וינר ואבי בניהו. [ואולם בינואר 2016 החליט היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיק החקירה בפרשה נגד אשכנזי, וינר ובניהו.]

חלק מחילוקי הדעות בין ברק לנתניהו לא נחשפו בכלי התקשורת. כאלה היו ביחס ל"עסקת שליט"  באוקטובר 2011, במהלכה שחררה ישראל למעלה מ-1000 מחבלים עבור חייל שבוי ישראלי אחד. ברק לא הצטרף ל"פסטיבל" השחרור של החייל שליט, בגלל מחירה הכבד של העִסקה – מה עוד שחלק מן המחבלים המשוחררים עתידים היו לחזור לפעילות טרור. [בניגוד לרושם שיוצרים מחברי הספר – בהצבעה בממשלה תמך ברק בעסקה.]

ברק היה מוכן לפשרות ביהודה ושומרון, גם כדי להקל להשיג תמיכה אמריקאית בפעולה צבאית מצד ישראל לסיכול תוכניתה הגרעינית של איראן. תמיכה זו נועדה להתבטא באספקת ציוד מתאים למבצע (כמו פצצות חודרות בונקרים),  הסכמה לפחות בשתיקה לביצועו, והרתעת איראן ביום שאחרי הפעולה. מובילי הקו  למבצע הצבאי נגד מתקני הגרעין של איראן בממשלה היו נתניהו, ברק, ושר החוץ ליברמן. המתנגדים היו דן מרידור, בני בגין, אלי ישי, משה בוגי יעלון ויובל שטייניץ (שני האחרונים בתחילת 2012 הסכימו לפעולה, אבל אחר  כך חזרו מהסכמתם.)  כנגד זורעי הפאניקה לפיהם תגובתה של טהראן תתבטא בירי טילים מאסיבי על ישראל מצד איראן, חיזבאללה וחמאס, טען ברק כי מספר ההרוגים בישראל יגיע "לעשרות בלבד" (עמ' 321). התנגדות הדרג הביטחוני הבכיר למבצע היא שמנעה את ביצועו ותרמה להיווצרות רוב נגד הפעולה בקבינט הביטחוני. הדרג הביטחוני המתנגד כלל את הרמטכ"ל בני גנץ (החליף את אשכנזי בפברואר 2011), ראש המוסד מאיר דגן, וראש השב"כ יובל דיסקין. המתנגדים חששו ממלחמה כוללת עם אלפי נפגעים בעורף, הֶרֶס הכלכלה ופגיעה במטרות אסטרטגיות. ארה"ב לא הייתה מוכנה לתת אף לא הסכמה בשתיקה למבצע; ונשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, הביע התנגדות תקיפה ביותר בנושא הזה בשיחות פרטיות עם נתניהו וליברמן.

מבצע עמוד ענן, נובמבר 2012

תחילת הפרויקט לפיתוח מערכת ישראלית ליירוט רקטות קצרות טווח, שתוכל להתמודד עם הטילים ששיגר חמאס מן הרצועה, הייתה בתקופת קודמו של ברק בתפקיד שר הביטחון, עמיר פרץ. ברק, לאחר החלפתו את פרץ, פעל במרץ להשגת תקציבים – ממשרד הביטחון ומארה"ב – לקידום הפרויקט. אחד מלקחיו של ברק ממבצע "עופרת יצוקה" היה הצורך לזרז את פיתוחה של המערכת נגד טילים, והוא הצליח לשכנע את ממשלו של אובמה להשתתף במימון הפרויקט הישראלי. באפריל 2011 הוצבה סוללה ראשונה של המערכת נגד רקטות שכונתה "כיפת ברזל".

בחודשים אוקטובר-נובמבר 2012 הגביר חמאס ברצועת עזה את ירי הרקטות לעבר ישראל, ובתגובה, פתחה ישראל ב-14 בנובמבר במבצע צבאי בשם "עמוד ענן". המבצע התנהל על ידי ברק והרמטכ"ל בני גנץ. שר הביטחון והרמטכ"ל היו מעוניינים במבצע קצר, ללא כניסה קרקעית, שינחית מכה קשה על חמאס. הפעולה נפתחה בחיסולו של רמטכ"ל חמאס בפועל, אחמד ג'עברי, ובמהלך הלחימה תקף חיל האוויר משגרי טילים ומנהרות אספקה. בעת המבצע נעשה לראשונה שימוש רחב במערכת "כיפת ברזל": זו יירטה כ-420 רקטות שאמורות היו ליפול במקומות מיושבים. כתוצאה מירי הרקטות נהרגו שני חיילים וארבעה אזרחים. המבצע הסתיים ב-21 בנובמבר והביא לשקט יחסי בגבול הדרומי שנמשך כשנה.

הפרישה השנייה מהחיים הפוליטיים

בעקבות הצטרפותה של מפלגת העבודה בראשות ברק לממשלת נתניהו ב-2009, האופוזיציה בתוך המפלגה נגד המהלך הזה ונגד ברק אישית – כולל קריאות להדיחו – הלכה וגברה. ברק הקדים תרופה למכה וב-17 בינואר 2011, בצעד שהפתיע את יריביו במפלגה, הודיע על פרישתו שלו ושל ארבעה חברי כנסת נוספים מהעבודה (סך הכול 5 מתוך 13) והקמת מפלגת "עצמאות". הצעד הזה היה רצוי לנתניהו, שכעת זכה לתמיכה יציבה בממשלתו מ-5 חברי כנסת.

ואולם, מספטמבר 2012 חלה הרעה ביחסים בין ברק לנתניהו, והמתיחות ביניהם נמשכה עד סוף כהונתה של ממשלתו השנייה של נתניהו ב-2013 [ממשלתו הראשונה כיהנה בשנים 1999-1996]. הדבר היה קשור בביקור העבודה של שר הביטחון בוושינגטון בספטמבר, במהלכו נפגש עם היועץ לביטחון לאומי של אובמה, ללא נוכחות השגריר הישראלי, מייקל אורן, והשגריר דיווח על כך ללשכת ראש הממשלה. נתניהו העריך כי בשיחה זו העביר ברק מסר מרגיע לממשל האמריקאי בנושא התקיפה נגד איראן וכי שר הביטחון התמתן בנושא הזה בכלל. ואכן, ברק כבר לא היה נלהב לצאת לפעולה נגד איראן, בהעריכו כי אין הנסיבות מתאימות לכך.

עקב התערערות יחסיו של ברק עם נתניהו, סיכוייו להתמנות לשר ביטחון על בסיס אישי על ידי נתניהו בממשלה הבאה אפסו (במארס 2013 הוקמה ממשלתו השלישית של נתניהו). בתחילה ברק עדיין השתעשע בתקווה לרוץ לבחירות לכנסת, שנקבעו לינואר 2013, בראשות "עצמאות", אך לאחר שהתברר לו כי סיכוייו אף לעבור את אחוז החסימה אינם טובים, הודיע ב-26 בנובמבר 2012 על פרישתו מן החיים הפוליטיים.

לאחר פרישתו מהפוליטיקה חזר ברק להיות איש עסקים חובק עולם, ונחשב למיליונר בקנה מידה אירופאי. בבחירות לכנסת שנערכו במארס 2015 הצהיר ברק על תמיכתו במנהיג מפלגת העבודה יצחק הרצוג. בעת כתיבת הספר [2015] ברק עדיין שאף לחזור לחיים הפוליטיים ולעמוד בראש גוש מרכז שיפיל את נתניהו, אשר לדעתו לוקה ב"פסיביות וחרדתיות" (עמ' 378).

הערות ביקורתיות

הספר ערוך בצורה חפוזה, ומדי פעם צצות בו טעויות דפוס, טעויות בתאריכים ובשמות*. נראה כי המטרה העיקרית של פרסומו הייתה להכין, תוך פרק זמן קצוב, כרטיס כניסה מחודש לברק,  למען שובו לחיים הפוליטיים. חלק לא מבוטל של הביוגרפיה מסתמך על ראיונות עם ברק, שנערכו בסמוך לפרסום הספר. בראיונות האלה, ברק, השואף לחזור לזירה הפוליטית, מִטֶבע הדברים נוטה להסתיר את טעויותיו וכישלונותיו, מבליט את הצלחותיו ומציג את עצמו כניחן בראייה ריאליסטית ואף בראיית הנולד.

לדוגמה, לפי גרסתו של ברק המובאת בספר, כבר בהיותו שר החוץ (בממשלת פרס), בעקבות פגישתו עם יאסר ערפאת  (במהלך ועידה אזורית בברצלונה)  בנובמבר 1995 "החשדות כלפי כוונותיו האמיתיות של ערפאת רק העמיקו" אצל ברק, שהתרשם כי השלום עם הפלסטינים "עדיין רחוק. רחוק מאוד" (עמ' 189). הערכה זו כלפי ריחוקו של השלום עם הפלסטינים בראשות ערפאת, שמייחס ברק לעצמו, נמצאת בסתירה להערכות שהשמיע ברק באוזני מדינאים שהיו מעורבים ובקיאים במשא ומתן הישראלי-פלסטיני, ואציין שניים מהם: דני יתום**, "ראש המטה המדיני ביטחוני" בתקופת כהונתו של ברק כראש ממשלה; ודניס רוס***, המתווך האמריקאי בסכסוך הישראלי-ערבי בתקופת הנשיא קלינטון. לפי גרסתו של יתום, בתחילת שלטונו כראש ממשלה [קיץ 1999], לברק הייתה תוכנית "יומרנית מאוד"  ובדיעבד "בלתי ריאלית" להגיע בתוך חודש להסכם מסגרת עם הפלסטינים  בכל שאלות הליבה (עמ' 344). לפי גרסתו של רוס, בפגישתו הראשונה עם קלינטון ביולי 1999 הציג ברק תאריך שאפתני להשגת הסכם קבע עם הפלסטינים והוא אפריל 2000  (עמ' 497).

תיאור המשא ומתן בספר הביוגראפי על ברק, הן בערוץ הסורי והן בערוץ הפלסטיני, לוקה באי דיוקים. סביר להניח כי חלקם נובעים מרישול שמקורו בחיפזון, וחלקם מגמתיים ונועדו לא להותיר מקום לספק כי בשני הערוצים היה זה הצד הערבי שנושא באחריות בלעדית לכישלון השיחות. בניגוד לגרסת מחברי הביוגרפיה –  לפי ספרו של יתום, בשיחות בשפרדסטאון (ינואר 2000), א-שרע מוכן היה להכיר בריבונות ישראלית על כל כנרת, כולל על רצועה ברוחב של 10 מטרים בחופה הצפון מזרחי – אבל עמד על כך כי לחמשת הכפרים הסורים שהיו לחוף כנרת באזור הזה (לטענת הסורים) תמשיך להיות גישה למים (עמ' 243). גרסתו של יתום ביחס להסכמה סורית לריבונות ישראלית על כל כנרת, כולל רצועה ברוחב של 10 מטרים שנזכרה לעיל, תואמת את זו של רוס. לפי גרסת מחברי הביוגרפיה, בהצעה שהעביר קלינטון לאסד במארס 2000 דרש ברק רצועה ברוחב של 10 מטרים בריבונות ישראלית בחופה הצפון מזרחי של כנרת, בעוד לפי ספרו של יתום תבע ברק באותו האזור רצועה ברוחב של 500-450 מטרים; ולפי גרסת רוס רצועה ברוחב 400 מטרים, אך רוס העריך כי בסופו של דבר היה ברק מתפשר על רוחב של  100 מטרים. יתום ורוס, שניהם מסכימים, כי במארס 2000 הקשיח אסד את עמדתו וכבר לא היה מוכן להסכים  לאותה רצועה ברוחב 10 מטרים עליה הסכים הצד הסורי בשיחות שפרדסטאון. עור ראוי להדגיש כי ברק ידע מראש כי אסד – מקבל ההחלטות הממשי במשטר הסורי –  לא יבוא לוועידת שפרדסטאון. על כן, לדעתי, מוטב היה כי גם ברק לא היה מגיע לוועידה, כל עוד לא היה בכוונתו להקדים בוויתורים, אותם מוכן היה לעשות רק בשיחות עם אסד.

לפי הספר הביוגראפי על ברק, בשיחות בקמפ דיוויד דרש ערפאת נסיגה לקווי ה-4 ביוני 1967. לעומת זאת, יתום טוען כי בשיחות בקמפ דיוויד הושגה התקדמות מסוימת בנושא הטריטוריאלי. ערפאת נתן הסכמתו לכך שאחוזים בודדים משטחה של הגדה המערבית יסופחו לישראל בתמורה למסירת שטח מסוים מישראל למדינה הפלסטינית, וכי הנשיא קלינטון יקבע את גודל חילופי השטחים (עמ' 392). כנראה מתוך מגמה להדגיש את עמדתו השלילית של ברק כלפי ערפאת, מתעלמים מחברי הביוגרפיה מפגישה שהתקיימה בין ערפאת לברק ב-25 בספטמבר 2000 – סמוך לפני פרוץ האינתיפאדה –שנערכה בביתו של ברק בכוכב יאיר. לפי דיווחי סוכנויות ידיעות שררה בה אווירה חיובית – על אף שלא הושגה פריצת דרך. 

בלי לשלול את נכונות ביצועה של נסיגה חד צדדית מלבנון במאי 2000, אין להתעלם – כפי שעושים מחברי הספר – מהשלכותיה השליליות של נסיגה זו על הערוץ הפלסטיני. לדעתי, העובדה כי ישראל, תחת לחץ צבאי מתמשך, הסכימה לסגת לגבול הבינלאומי עם לבנון, תרמה להקשחת העמדה הפלסטינית בקמפ דיוויד, ובהמשך לפרוץ האינתיפאדה השנייה. בחוכמה שבדיעבד אפשר לטעון כי על מדינאי המתיימר לראות את הנולד, היה כבר בתחילת האינתיפאדה השנייה לנקוט באמצעים צבאיים קשים יותר נגד הרשות הפלסטינית וארגוני הטרור, בלי לחשוש לסכן את המשא ומתן לשלום – שעתיד להתגלות כחלום על שלום בעיניים עצומות.

לדעתי, למבצע לחיסולו של סדאם חוסיין לא היה ערך ממשי ב-1992, והדבר ברור לחלוטין בדיעבד: אחרי תבוסתו ב-1991 הוא לא חזר לייצר נשק להשמדה המונית ולא הצליח לשקם את צבאו. חמוּרה מכך בעיניי תמיכתו של ברק בפעולה צבאית נגד  הכורים הגרעיניים של איראן בתקופת ממשלתו השנייה של נתניהו. אם ברק אכן תמך במבצע צבאי כזה,  היה בכך ביטוי להרפתקנות ומגלומניה. יצר הרפתקני עשוי להתאים למפקד סיירת מטכ"ל, אם הסיכון בפעולות שהוא נוטל מסתכם עדיין במספר מוגבל של לוחמים, אזרחים וציוד. התנהלות כזו אינה מתאימה לשר ביטחון, וכמובן לא לראש ממשלה, כאשר מול הסיכוי להאט לכל היותר את תוכנית הגרעין של איראן ניצב הסיכון של פגיעה רב תחומית קשה במדינת ישראל, כמו באוכלוסייה האזרחית ובתשתיות אסטרטגיות כלכליות וצבאיות, ואף סכנה של היגררות למלחמה כוללת בנוסח גוג ומגוג. לא מן הנמנע כי הדיבורים הרבים על הפעולה נגד איראן, ואף התרגולות לביצועה,  היוו אינדיקציה כי לא הייתה כוונה ממשית להוציאה אל הפועל. (לשם השוואה, הייתה דממה תקשורתית כמעט מוחלטת לפני תקיפת הכור בעיראק ב-1981 – ומוחלטת לפני תקיפת הכור בסוריה ב-2007.)

לפי מחברי הביוגרפיה, ברק "היה המנהיג הראשון שהבטיח גדר הפרדה" (עמ' 199). הטענה אינה מדויקת. ההחלטה להקים מכשול, חלקו בצורת גדר, להפרדה בין ישראל לגדה המערבית התקבלה לראשונה על ידי ממשלת רבין, בעקבות הפיגוע הקשה בבית ליד בינואר 1995 –  אך ההחלטה לא יושמה. ברק, אכן, עוד לפני היותו ראש ממשלה דגל בהיפרדות מן הפלסטינים, כולל באמצעות גדר, והוא ניסה ליישם את הרעיון בעקבות כישלון השיחות בקמפ דיוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה ב-2000. הדבר היה כבר בשלהי כהונתו, ומכל מקום, אז  תוכנית ממשית ורחבה להקמת גדר לא הייתה ניתנת ליישום מפאת התנגדות מפלגות הימין. עוד ראוי לציין כי ברק הקדים את ראש הממשלה אריאל שרון (שהגיע למסקנה הזו רק ב-2005-2003)  בקביעה כי בהיעדר אפשרות להסדר מוסכם עם הפלסטינים, יש להיפרד מהם באופן חד צדדי. 

שובו של ברק –  בעל הרקורד הביטחוני והניסיון המדיני –  לפוליטיקה עשוי להוות תרומה חשובה להתוויית מדיניות רציונאלית מצד ממשלת ישראל בנושא הפלסטיני וליכולת ליישמה. זו תהיה מדיניות המבוססת על שיקול דעת קר – ולא על היכנעות לחשיבה משיחית-מיסטית. סביר להניח כי ברק המאוחר, בתור מדינאי שלמד והסיק לקחים מהעבר, יהיה מוצלח יותר מברק המוקדם – וזאת בדומה לרבין המאוחר ולשרון המאוחר.

* לדוגמה:  ברק מונה לרמטכ"ל באפריל 1991, ולא בנובמבר 1990, כפי שנכתב בטעות (עמ' 140); "שר החוץ הסורי ואליד א-שרע" (עמ' 218) –  במקום פארוק א-שרע; ברק נפרד מאשתו נאוה לאחר 40 שנות נישואים (עמ' 282) – בעוד הזוג נפרד ב-2003 לאחר 34 שנות נישואים.

** יתום, דני. שותף סוד: מסיירת מטכ"ל ועד המוסד (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2009).

***  Ross, Dennis. The Missing Peace: The Inside Story of the Fight for Middle East Peace (New York: Farrar, Straus and Giroux, 2004).